פרובוקציה רודפת פרובוקציה: הפעולות של חברי הכנסת הערבים פוגעות בראש ובראשונה בציבור הבוחרים שלהם, ומרחיקות את הסיכוי לדו-קיום. האם המצביעים ישכילו לעצור אותם בזמן?
המאמר פורסם לראשונה באתר מכון גייטסטון.
סערה התחוללה אך לאחרונה סביב הפגישה שנערכה בין שלושה ח"כים ערבים למשפחות פלסטינים שביצעו מתקפות נגד ישראלים. אך הסיפור כאן אינו נוגע רק לבגידתם במדינתם, ישראל. הוא קשור גם לבגידה בציבור הבוחרים שלהם – 1.5 מיליון האזרחים הערבים החיים בישראל.
טריז בין ערבים ליהודים
חברי הכנסת חנין זועבי, באסל גאטס וג'מאל זחאלקה השיגו יותר ממטרה אחת באותה פגישה מעוררת מחלוקת. ראשית, הם בהחלט הצליחו לעורר את זעמם של ישראלים-יהודים רבים. ייתכן שהם הפרו את שבועת האמונים שלהם לכנסת: "אני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולמלא באמונה את שליחותי בכנסת". אך שנית, עניין אחר שבו הצליחו חברי הכנסת בלי שום ספק, הוא לפעול נגד האינטרסים של ערביי ישראל.
זועבי, גאטס וזחאלקה נפגשו עם משפחות פלסטיניות שאינן אזרחיות ישראל ואינן מצביעות לכנסת. כלומר, אף אחת מהן לא הצביע בעד חברי הכנסת של 'הרשימה הערבית המשותפת'. כל חבר כנסת בישראל רשאי כמובן להיפגש עם כל פלסטיני מהגדה המערבית, מרצועת עזה או מירושלים.
כאן המקום לציין כי לא כל חברי הכנסת הערבים מעורבים בוויכוח הלוהט ובפעולות פרובוקטיביות נגד ישראל. עם זאת, יש סיבה טובה להאמין שמספר חברי כנסת ערבים פועלים ומאמצים רטוריקה מסוימת במכוון, כשמטרתם היחידה היא לעורר זעם בממסד הישראלי ובציבור היהודי.
הפגישה הזו הייתה האחרונה בסדרת פעולות של חברי הכנסת הערבים, שפגעה באופן חמור ביחסים בין יהודים לערבים בישראל. לפעולות אלו תוצאה ברורה אחת: חבלה חמורה במאמציהם של אזרחים ערבים להשיג שיוויון זכויות מלא.
במהלך עשרים השנים האחרונות עמלו כמה מנציגי ומנהיגי הקהילה הערבית בישראל למען הפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה, יותר משעמלו למען בוחריהם הישראלים. אותם חברי כנסת רצו בבחירות בהבטחה לפעול לשיפור תנאי החיים של הבוחרים הערבים-הישראלים, ולהשיג שוויון מלא בכל התחומים. אך אותם נבחרים הקדישו מזמנם היקר ומאונם לפלסטינים שאינם אזרחי ישראל. את זמנם הם מעדיפים להקדיש לניסיון לתפוס את עמדת הפרובוקטור הארסי ביותר נגד מדינתם.
במקום לפעול נגד האינטרסים של הפלסטינים – בהעמדת פנים שהם יושבים בפרלמנט פלסטיני ולא בכנסת – יש גם אפשרויות אחרות. חברי הכנסת הערבים האלו יכולים היו לשמש גשר בין ישראל והפלסטינים החיים תחת שלטון החמאס ברצועת עזה והרשות הפלסטינית בגדה המערבית.
החלטות כמו הצטרפות למשט ה"סיוע" מטורקיה לרצועת עזה – שנועדה להקניט את הישראלים יותר מאשר לסייע לפלסטינים – מפנות את הציבור היהודי כנגד הציבור הערבי, הנתפש בעקבות זאת כ'גיס חמישי' וכ'אויב מבית'. פרובוקציות כאלו מקשות על בוגרי אוניברסיטאות ערבים למצוא מקומות עבודה בשוק הפרטי והציבורי בישראל. מעשיהם והתנסחויותיהם של חברי כנסת אלו הבטיחו את המשך הפער בין ערבים ליהודים בתוך ישראל.
תודות לכמה חברי כנסת ערבים, יש יהודים רבים שאינם מצליחים להבחין בין אזרח ערבי נאמן לישראל, ובין פלסטיני קיצוני מרצועת עזה או הגדה המערבית, המבקש להחריב את ישראל.
המפסידים: ערביי ישראל
יש לחברי הכנסת הערבים כל זכות לבקר את המדיניות ואת הפעולות של ממשלת ישראל. אך ביקורת כזו צריכה לעלות מעל דוכן הכנסת ולא מרמאללה, עזה או על ספינה הנושאת חבורה של שונאי ישראל ואקטיביסטים. כדאי להבהיר: אין כאן קריאה לאסור על חברי כנסת ערבים להיפגש עם אחיהם הפלסטינים בגדה המערבית, בעזה ובירושלים. הקריאה היא לחברי הכנסת הערבים לבחון היטב את מטרותיהם ואת הנימה שבה הן מיישמים אותן.
הפגישה האחרונה שעלתה לכותרות החלה בדקת דומיה להרוגים ספציפיים — כלומר, התוקפים הפלסטינים שרצחו ופצעו כמה אנשים. ליהודים-ישראלים תהיה מן הסתם תחושה מסוימת מאוד ביחס לבחירה זו לפתיחת הפגישה.
אך אפשר היה גם אחרת. חברי הכנסת הערבים היו יכולים להשתמש בפגישה כבמה לקריאה לשים קץ לגל הדקירות והתקפות הרכב והירי הנוכחי, שהחל באוקטובר 2015. הם היו יכולים לדרוש מהמנהיגים, מהסיעות ומהתקשורת הפלסטינית להפסיק לשטוף את מוחם של צעירים וצעירות, ולהפסיק לקרוא להם לרצוח יהודים.
למשפחות הפלסטינים שנפגשו עם חברי הכנסת הערבים לא היה מה להפסיד. גם לפלסטינים אחרים החיים בגדה המערבית וברצועת עזה לא היה מה להפסיד. מבחינתם, חברי הכנסת האלו מייצגים אותם טוב יותר, ככל הנראה, מהרשות הפלסטינית או מהחמאס. המפסידים הגדולים הם האזרחים הערבים בישראל, ששוב זכו לתזכורת שנציגיהם הנבחרים דואגים הרבה יותר לפלסטינים הלא-ישראלים מאשר להם.
עד כה, רק קומץ ערבים ישראלים העזו לבקר את נציגיהם בכנסת. אך אותם אזרחים ממש הם הצריכים להעניש את חברי הכנסת הכושלים שלהם — הם, ולא הממשלה הישראלית, ועדה פרלמנטרית או בתי המשפט. הכוח בהחלט נמצא בידיהם.
אם הרוב הישראלי הערבי ימשיך להסס, ויאפשר למנהיגיו להשתולל בלא מעצורים, יובילו אותו חברי הכנסת הערבים בדרך ללא מוצא.
________
חאלד אבו טועמה הוא עיתונאי זוכה פרסים מירושלים. המאמר פורסם לראשונה באתר מכון גייטסטון. אנו מודים למערכת על הרשות לתרגמו.
חברי הכנסת הערביים מקבלים כנראה תשלום מגורמי ימין כדי להרגיל את העם לרעיון הטרנספר. הרי כל פעולותיהם נועדו להראות עד כמה אי אפשר לשאת את הציבור הערבי בקרבנו.
אני מתעב את רעיון הטרנספר, אבל נראה שבמצב הנוכחי ובמגמה הזו של מנהיגי הערבים, לא תהיה ברירה.
קאט דה בולשיט, הם מייצגים נאמנה את שולחיהם מה שזה אומר שערביי ישראל, לפחות שולחיהם של זועביים מעוניינים בחיסולה שי ישראל.
כנראה חאלד אבו טועמה ניסה מזלו להתכנס לאחת מרשימות הערביות לכנסת ולא הצליח עצה שינסה פעם שניה אבל בלי המושג ערבים ישראלים שמראה אתבקיאותו ו בהסטוריה
ההתנהגות הזו של חברי הכנסת הערביים לא החלה אתמול. כבר עשרות שנים הם מתנהגים כך וחוצפתם רק הןלכת וגוברת.
המצביעים הערביים יודעים בדיוק מה הם הולכים לקבל ובכל זאת ממשיכים להצביע עבורם.
המסקנה המתבקשת : זה מתאים לערביי ישראל. זה מה שהם רוצים לראות מנציגיהם.
ולכל הקוראים ל"דו קיום", במצב הזה אין ולא יהיה "דו קיום". ערביי ישראל מותחים את החבל עוד ועוד. בסוף , החבל יקרע.
רוב הערבים גם כן לא רוצים אותם. היום אלו בחרו אותם מצטערים על זה.
הפלסטינים בוחרים לעצמם, פעם אחר פעם, הנהגה שמובילה אותם לדרך ללא מוצא. החל בחאג' אמין אל חוסייני, המשך בערפאת והניה, ועכשיו באיימן עודה, בל'ד והתנועה האיסלמית.
כשעמדו מול הצעת החלוקה של השטח למדינה ערבית ולמדינה יהודית – ההנהגה הערבית סרבה להתפשר על רצונה בשליטה על כל השטח. בן גוריון וההנהגה היהודית הסכימו לפשרה כואבת. בן גוריון טען, ושכנע, שעדיף מדינה בגודל מפית על העדר מדינה. התוצאה הייתה שהשטח שיועד להקמת מדינה ערבית פלסטינאית התחלק בין ישראל לירדן. מי שלא היה מוכן לוותר על חלק – איבד הכל.
ערפאת, רגע לפני הקמת מדינה פלסטינית, סרב לכל פשרה על המקומות הקדושים וזכות השיבה – והתניע את האינתיפאדה השנייה. הוא האמין שבאמצעותה הפלסטינאים יקבלו את כל מבוקשם. התוצאה היא שהפלסטינאים רואים את חלום המדינה הפלסטינאית הולך ומתרחבת. שוב הוכח שמי שאינו מוכן לכל פשרה – מוביל לדרך ללא מוצא.
כיום, אימן עודה תומך למעשה בחצי פה בטרור הפלסטיני ובתנועת ה BDS. ועומד תמיד לצד בל'ד והתנועה האיסלמית. כולל האיסלמית הצפונית. כנראה במחשבה שדרך לחצים בינ'ל על ישראל, הפלסטינאים יקבלו סוף סוף את כל משאלותיהם. יזכו לחזות בשיבת כל פליטי 48 וצאצאיהם לארצם, שתכלול כנראה מיעוט בני חסות יהודים. התוצאה היא שלא יושג כל שיפור בהשתלבות ערביי ישראל במדינה. כנראה להפך.
נראה שרצוי לתרגם לערבית את המשפט "עדיפה ציפור אחת ביד משתיים על העץ" ולהסביר לפלסטינאים ולהנהגתם הנבחרת מהי משמעותו.
תגובה ראויה מעניינת וחשובה, אם היא הייתה מתפרסמת בתקשורת פלסטינית, בשפה הערבית. כשהיא מתפרסמת באתר של ליכודניקים היא לא יותר מהטפה למקהלה, וסיוע בביצור האטימות שמאפיינת חלקים רבים בפוליטיקה הישראלית.
דבר נוסף – יש צורך באיפיון מדויק יותר של בגידת הח"כים הישראלים-פלסטינים בציבור שלהם. הרי את העובדה שלפי תפיסתם העצמית הם מייצגים אוכלוסיות שלמות מעבר לגבול ישראל, בגדה בלבנון וברחבי העולם, הם הצהירו גם לפני הבחירות ויש להניח כי ציבור בוחריהם הצביע להם תוך מודעות לעמדה הזאת. נקודה נוספת היא האם הפגישה עם הורי מחבלים מהווה למעשה ע"פי הכותב בגידה אח לא. בתחילת הטקסט הוא טוען כי בגדו במדינת ישראל. לאחר מכן לעומת זאת הוא כותב:"כל חבר כנסת בישראל רשאי כמובן להיפגש עם כל פלסטיני מהגדה המערבית, מרצועת עזה או מירושלים".
חאלד אבו טועמה הוא אדם אמיץ!
אני מקווה מאד שיש מי שדואג לשלומו.
בהתבסס על מאפייני האזור שלנו ותקדימי העבר, הוא מצוי בסכנה של ממש.
חאלד אבו טועמה הוא עיתונאי ותיק שדבריו מתפרסמים בעיתונים וכתבי עת ברחבי העולם, בעיקר באנגלית. אפשר למצוא הרבה חומר עליו בגוגל. הוא בן לאב מהשטחים ולאם ערביה ישראלית, ומוסמך האוניברסיטה העברית. כל השנים בעקביות גמורה הוא מתגלה כציוני יותר מרוב הכותבים והשדרים במדיה הישראלית.
מישהו נתן לו פה עצות איך להיבחר ברשימה ערבית לכנסת. כשקוראים אותו בקביעות זה מעליב מאוד. אני מתפלאת שלא יודעים עליו יותר ובמיוחד באתר הזה. למרבה הצער אין רבים כמוהו, והוא ראוי להערכה רבה יותר, במיוחד באתר כמו זה.
מאמר כתוב מאד יפה ומעניין.
אבל יוצא לי להגיע לכנסת כל שבוע, והח״כים הערביים דוחפים הצעות רבות בכל וועדה ומשתפים פעולה עם כל המפלגות, אז אולי זה פחות תקשורתי ופחות כותרתי, אבל דואגים לערביי ישראל לא פחות מערביי הכיבוש.
עם כל הכבוד וההערכה לחאלד אבו טועמה, אני חולק על דעתו של האיש המכובד הזה, שהכותרת וניתוח פעולותיהם של חברי הכנסת הערבים פוגעות בבוחריהם.
ההיפך הוא הנכון. חברי כנסת אלה מבטאים בצורה הכנה ואפילו לא במידה המלאה את דעותיהם ושאיפותיהם של בוחריהם. הערבים אינם מגלים שום נאמנות, ואף משתתפים בפעולות טרור וחבלה נגד המדינה שמעניקה להם את כל ההטבות והזכויות שהם מקבלים. בהפגנות, לפניהן וגם לאחריהן הם מניפים את דגלי החמאס החיזבאללה ודאעש לצד דגלי הרשות הפלסטינית עם קריאות נאצה נאציות.
ביום פקוה, שבוודאי לנצח לא יבוא ערביי ישראל ישתתפו ברציחות והשמדת היהודים לא פחות מכל ארגוני הטרור המצהירים על כוונתם זו.
אנחנו מכירים את המפלגות הערביות עשרות רבות של שנים.
פעם אחר פעם 95% מהציבור המוסלמי בוחר בהן.
ו75% מהציבור הערבי נוצרי תומך בהן.
תוצאות הבחירות של הכנסת האחרונה כמו גם של הכנסות הקודמות קיימות ברשת בטבלאות ובגרפים ובמפות.