טראמפ, היטלר, והקללה האהובה על השמאל

זו כבר הפכה לקלישאה הכי חבוטה. דונלד טראמפ הוא הפשיזם העכשווי. מאחר שבשלב זה אין נתונים של ממש לשייך אותו לז'אנר הפשיסטי, השימוש בקללה הזאת נגדו על-ידי כמה מהכותבים הבולטים בעיתונות הבינלאומית והאמריקנית רק מלמד רק על היחס השלילי כלפיו, על הפחד שהוא מעורר במרחב הממסדי של התקשורת והפוליטיקה, ועל ההיסטריה שהוא גורם בפעולותיו לפי ספר הפעלה חדש לגמרי.

בישראל מי שניתח את תופעת טראמפ כפנומן פשיסטי קיצוני הוא לא אחר מאורי אבנרי הוותיק. הסיבה שכדאי לשים לב לדברי אבנרי היא קודם כל משום שהוא המשקיף היחיד בעולם היום, שמהווה בעצמו יציר התקופה של שנות ה-20' וה-30' של המאה הקודמת, תקופת בין המלחמות, כאשר דוקטרינות משטריות טוטליטריות מהפכניות התגוששו ביניהן. לאבנרי יש זיכרון וידע, אבל הוא גם מוטה והשקפתו היא הדוגמא הטובה ביותר לדרך שבה הקומוניזם ראה את הפשיזם והצליח להנחיל את נקודת המבט שלו לזרם המרכזי של העולם הדמוקרטי.

"בהתחלה הוא נראה כמו ליצן", כותב אורי אבנרי. "אנשים זלזלו בו. הניחו שישתעשע קצת ואז הוא ייעלם. אלה שאמרו זאת נעלמו בעצמם". אבנרי ממשיך וכותב כי הוא נראה כאופורטוניסט, אחד שיגיד בין היום למחר דבר והיפוכו, שוטה גמור. "הטראמפ שאנחנו רואים היום הוא קמפיינר מחודד, הוא ווינר. מועמד בעל יכולת לתעל את כל ההסתייגויות, הטינה והמרירות, הזעם של המעמדות הנמוכים הלבנים שמרגישים שארצם נלקחה מהם בידי פוליטיקאים מושחתים, שחורים, היספנים, ושאר ערב רב של מיעוטים". עד כאן מבלי משים אבנרי יכול היה לתאר את התקוממות השמאל נגד שלטון נתניהו. אבל הוא מכוון לגרמניה. "את מי זה מזכיר לכם?" הוא שואל. "אדם שגם הוא נראה בהתחלה כמו ליצן… עשה קריירה מתיעוב ושנאה כלפי מיעוטים (במקרה זה מדובר ביהודים, שמאלנים, זרים, הומואים…) הביא בסוף סבל לא יתואר לארצו ולכל העולם". אההה, אפשר לנשום לרווחה. אבנרי בכל זאת התכוון להיטלר, אף כי הוא מזהיר אותנו: "בלי שמות, בבקשה".

גם רוג'ר כהן ב'ניו-יורק טיימס' הרחיק עד היטלר, (וגם הקומיקאי לואי סי.קיי). לפני כשנתיים, אגב, המועמדת הדמוקרטית הילארי קלינטון תיארה את האסטרטגיה והפעולה של ולדימיר פוטין ככאלה שהולכות בעקבות היטלר.

היה זה ג'ורג אורוול מיד אחרי מלחמת העולם השנייה, שקבע כי היום למושג "פשיזם" אין כל משמעות מלבד זה שאומרים אותו על כל דבר שלילי. בעיקר כשמדובר ביריבים פוליטיים. ועל כך הרחיב והעמיק עמיתי בעז לוי בקיצור תולדות השימוש בכינוי פשיזם בישראל. "פשיזם" זו ההגדרה של השמאל המרקסיסטי – לא השמאל הסוציאל-דמוקרטי – לדמוקרטיה הבורגנית, דהיינו הדמוקרטיה הליברלית כפי שהיא מיושמת בוואריאציות כאלה ואחרות במערב. הדמוקרטיה הבורגנית מכונה אגרוף ברזל עטוף בכסייה של משי. בארץ ישראל כונו מפא"י ותנועת העבודה על מוסדותיה כ"סוציאל פשיזם" על-ידי הקומוניסטים.

דווקא הכינוי הזה מסגיר אולי את שורשיו האמיתיים של הפשיזם המקורי, ואת היחס האמביוולנטי כלפיו מצד הסוציאליסטים הרדיקלים, בעיקר מצד הקומוניסטים. פשיזם איננו תורה שצמחה לאורך שנים כמו הסוציאליזם. המנהיגים הפשיסטים של המאה ה-20 לא צמחו כתולדה של כתבי קודש מסוימים מהסוג שמרקס, אנגלס וקרופוטקין הורישו למהפכנים הקומוניסטים. מי שייסד את הפשיזם הוא בניטו מוסוליני, באיטליה, כתוצאה מהביקורת שלו על הסוציאליסטים בארצו. מוסוליני היה אחד המנהיגים המרכזיים והמובילים של הסוציאליזם האיטלקי. אולי הבולט שלהם. הוא היה אינטלקטואל מעמיק, אולי לא מקורי במיוחד, והיה עיתונאי בחסד.

אין הרבה דמיון בין מוסולוני לבין דונלד טראמפ. הדמיון קיים אולי במצב הפוליטי-כלכלי שהעלה את שניהם: באיטליה של אחרי מלחמת העולם הראשונה הורידו הזרמים הסוציאליסטיים השונים את המדינה מהבנקט. מצד אחד איגודים מקצועיים שגרמו לשביתות הרסניות אין סופיות; מצד שני זרם בולשביקי שקיבל תנופה אדירה ממהפיכת אוקטובר הלניניסטית של 1917. התוצאה, ארץ משותקת שאינה מסוגלת לפתור את בעיותיה, והיא על סף מהפיכה בולשביקית. התורה הסוציאליסטית של אותן שנים אמרה, כי את הסוציאליזם אפשר יהיה ליישם רק אחרי מהפיכה שתחריב את העולם הישן. התפיסה הזאת קיימת בזרם הרדיקלי עד היום.

אין שום סיבה לחשוב שמוסוליני הפסיק לראות את עצמו כסוציאליסט. הוא בוודאי חשב במושגים חברתיים סוציאליים והאהדה שלו והמאבקים שלו נועדו לטובת העובדים והאנשים הפשוטים. כשנתפס בסוף המלחמה על-ידי הפרטיזנים בצפון איטליה, שרובם היו קומוניסטים או סציאליסטים מזן כזה או אחר, הם ישבו וניהלו איתו ויכוח אידיאולוגי, עד כמה שזה נשמע אבסורדי אחרי שנים של חורבן והשמדה. הם האשימו אותו שבגד בסוציאליזם, והוא טען להגנתו שהוא נשאר סוציאליסט אבל הסוציאליזם בגד בעצמו. הדברים לקוחים מהביוגרפיה 'בניטו מוסוליני – עלייתו ונפילתו של הדוצ'ה' מאת כריסטופר היבר (הוצאת פנגווין).

הבן החוקי של הסוציאליזם

הפשיזם היה למעשה טכניקה פוליטית חדשה ליישום חלקים מהתיאוריה הסוציאליסטית, תוך הימנעות מהשלב של הרס החברה במהפיכה. הפשיזם הוא הבן החוקי של הסוציאליזם. אך הוא נועד לא רק למנוע מהפיכה והרס, אלא לנטרל את מלחמת המעמדות שהיא קודש הקודשים של הקומוניזם המהפכני. בייחוד במדינות המערב, שם לא ציפו לאקט חד פעמי כמו מהפיכת אוקטובר. הוא עשה שימוש נרחב בבתי דין לעבודה כדי לפתור מחלוקות בין בעלי ההון לבין העובדים, ויצר את המדינה הקורפורטיבית (התאגידית); כיוון שזה הצליח והשיג תוצאות שהסוציאליסטים רק חלמו עליהן, הם היו צריכים לעשות לפשיזם דמוניזציה.

בספר הביוגרפי 'המיליונר האדום', על חיי וילי מינצנברג, מתאר שון מקמיקן סצינה מדהימה מראשית שנות ה-30', שבה מינצנברג ומנהיגים קומוניסטים נוספים יושבים על במה אחת עם מנהיגים נאציונל-סוציאליסטים, ומנהלים איתם ויכוח מול קהל עצום וקולני מאוד. בסיום הוויכוח הפומבי כל המנהיגים שעל הבמה, יחד עם הקהל המעורב של נאצים וקומוניסטים, קמים לשיר יחדיו את האינטרנציונל. הפשיזם היה אפוא קרוב משפחה מדרגה ראשונה של הסוציאליזם, אך הוא נראה כדגם מצליח יותר. עד אמצע שנות ה-30', כ-12 שנה אחרי עלייתו לשלטון של מוסוליני, היה לפשיזם דימוי חיובי ומוסוליני עצמו, כמנהיג, זכה "לשבחים שהורעפו עליו בצורה כה נלהבת ובתחושה של אסירות תודה על-ידי כותבים שמרנים ואישי ציבור… כך שלא היתה לו שום בעיה להאמין שהוא אכן המדינאי הגדול של זמנו".

דוגמאות לא חסרות להתפעלות מהדוצ'ה, ואלו לא מחמאות בנוסח "למרות שהוא מתנהג לא יפה ליהודים והוא אינו דמוקרטי… הוא משפר את המצב בארצו". לגבי מוסוליני לא היתה שום הסתייגות מהסוג הזה, הוא נחשב על-ידי משקיפי חוץ, אנגלים, אמריקנים ואחרים, למי שמצא את הפתרון המשטרי המשילותי למצוקות ארצו ועמו: "אדם נפלא… פועל למען גדולת ארצו", כינה אותו אוסטין צ'מברליין, שר החוץ הבריטי בשנות ה-20. אשתו של הצ'מברליין הזה נהגה להסתובב עם אות הפשיזם על דש בגדה. הכי בולט באהדתו היה וינסטון צ'רצ'יל, שכריסטופר היבר מצטט ממנו בהרחבה. אחרי ביקור באיטליה ב-1927, צ'רצ'יל אמר ש"אם הייתי איטלקי הייתי עוטה עלי את החולצה השחורה… כל אחד יכול לראות שלא מעניין אותו שום דבר מלבד טובת המדינה לטווח ארוך, כפי שהוא מבין את זה, טובת העם האיטלקי… אם הייתי איטלקי הייתי תומך בך בכל ליבי, הייתי הולך איתך לאורך כל הדרך במאבק המנצח שלך נגד התיאבון והרגשות החייתיים של הלניניזם".

ה'טיימס' בירך את צ'רצ'יל על כך שהבין את הרוח האמיתית של התנועה הפשיסטית. לויד ג'ורג' ראה בשיטה הקורפורטיבית "התפתחות מאוד מבטיחה". המורשת הזאת של מוסוליני, דרך אגב, הוטמעה עד היום במדינות המערב, כולל ישראל. נשיא אוניברסיטת קולומביה הגדיר את הפשיזם כ"צורת ממשל מצוינת, מהמעלה הראשונה". אפילו המנצ'סטר גארדיאן, בטאון מפלגת הלייבור הבריטית, תיאר את מוסליני כ"גדול המדינאים של זמננו". זה היה ב-1939, כשמוסוליני כבר נלכד ברשת של היטלר ואף העביר חוקים אנטי-יהודיים ברוח תורת הגזע.

גלגולי משמעות

השימוש במושג "פשיזם" מאז מלחמת העולם השניה השתנה מאוד, בלשון המעטה. התקבלה התפיסה שכל המשטרים הטוטליטריים שזוהו עם לאומיות ופוליטיקה של "הימין" הם "פשיזם". הכוונה היתה בעיקר לנאציזם, הפשיזם האיטלקי, המיליטריזם הקיסרי היפני והדיקטטורה של פרנקו בספרד; וזאת למרות ההבדלים הגדולים בין התופעות האלה. בביקורת ובהסתה כלפי יריבים פוליטיים שמרניים הפך הפשיזם למושג שמוקיע כל גילוי של רגש לאומי, התפרצות יצרים צעקנית או אלימה של ההמון ברחוב, מיתוסים שמרכיבים את הזיכרון הלאומי, ובייחוד "המשפחה". ראו סרטו המופתי של ברטולוצ'י, 'הקונפורמיסט'.

בשפה של הקומוניזם משתמשים ב"פשיזם" להגדרת כל אקט שנתפס כ"אנטי דמוקרטי", כאשר המלה "דמוקרטיה" עצמה היא מלה נרדפת לקומוניזם. כל זה התפתח כתולדה של הפשיזם המקורי, שנוצר בהדרגה בין 1917 ל-1922 מתוך הסוציאליזם. כדי לבדל את עצמו מאחיו התאום, עסק השמאל בדמוניזציה של הפשיזם.

כדי שלא אובן בצורה מוטעית, אני מכריז בזאת שאני שולל לחלוטין את הפשיזם. הפשיזם הוא מחלת קדחת של חום גבוה, שמי שלוקה בה עלול למות; אבל אם נשארת בחיים תוכל להבריא ולתפקד. מבחינה זו, הסוציאליזם יותר גרוע בעיניי מהפשיזם, מפני שהוא דומה יותר למלריה: תמיד נשארים חיידקים, הגוף אף פעם לא מבריא ממנו, תמיד יש התפרצויות עונתיות, ואתה מתהלך בעולמנו כנכה כל חייך.

האם טראמפ נמצא על המגרש הזה? לא. טראמפ הוא דמגוג פופוליסטי, הוא נראה כאישיות מסוכנת משום שהוא לא נשען על בסיס איתן של תכניות ואידיאולוגיה. יש כאלה, כמו דייויד רמניק ב'ניו-יורקר', שמנסים לשייך אותו לעלייתם של מנהיגים אוטוריטריים במזרח אירופה, בהונגריה, פולין. לה פן כמובן, וגם פוטין. אבל כל אלה משויכים למסורות לאומניות של ארצותיהם, ואפשר לפענח אותם, למרות הסירחון שעולה מהמנהיגים האלה. טראמפ לא מייצג שום מסורת. הוא לא פוסע בדרכו של ג'ו מקארת'י, ובוודאי לא של שמרנים ניציים בעלי נטייה ליברלית כמו בארי גולדוואטר, וגם לא בדרכו של ג'ורג' וואלאס, מושל אלבמה הריאקציונר שניסה פעם לרוץ לנשיאות.

מה הוא כן מייצג? אסוציאטיבית הוא מתחבר לי לתופעת ברוס ג'נר. תחשבו מי העסיק את אמריקה בוקר ולילה, עשרים וארבע שבע, בשנה שקדמה לשנת הטראמפ. מי קיבל שערים ב'ווג' וראיונות "עומק" חושפניים. אגב, לפני כמה ימים הוא התראיין איפשהו והודיע שהוא יושב בצד של הרפובליקנים. והוא זו היא. קייטלין ג'נר. טראמפ נמצא במשפחת הזוחלים המקפצים של מיילי סיירוס. זוהי תקופה של שקיעה ורקב בלב התרבות האמריקנית.

מי שהיה מנהל הטקסים שתחתיו התפתח קרנבל המפלצות הזה הוא ברק אובמה. לדונלד טראמפ אין פלנגות של פלוגות סער. אין לו מנגנון שחייב לתמוך במהלכים כוחניים המאפיינים משטרים טוטליטריים. שלטון החוק בארצות-הברית נראה איתן, ויעניק גיבוי לגורמי הצבא, המשטרה, והשירותים החשאיים במידה שאלה יסרבו במקרים מסוימים לבצע הנחיות. תהיה אולי התגוששות פנימית קשה בפוליטיקה האמריקנית, אך בסופו של דבר הדמוקרטיה לפי התפיסה הפשוטה והשמרנית היא קודם כל הליכה לבחירות, והאפשרות לסלק שליט כמו טראמפ מההנהגה ללא שפיכות דמים תגיע בתוך ארבע שנים.