בפני שרת התרבות ניצבת הזדמנות חסרת תקדים להוציא את הפוליטיקה מהתרבות, לשחרר את המדינה מהאמנות ולהחזיר את האמנים לקשר טבעי עם הקהל ובני עמם. הצעד שיכניס את רגב להיסטוריה
מימון ממשלתי של אומנים היורקים לבאר שממנה הם שותים הוא אבסורד מוחלט, ועל כך יש הסכמה רחבה. אולם המתקפות האחרונות על שרת התרבות מירי רגב חושפות את אחת הבעיות העמוקות של הימין הישראלי שבשלטון. בהגיעו לשלטון, הימין, המאמין בחופש כלכלי ומדינה קטנה, בוגד בעקרונותיו: במקום לבצע רפורמה מקיפה במבנה הממשלה לקצץ, לסגור ולצמצם משרדים, מנסים שרי הימין ל"עשות בהם סדר", להפוך אותם ללאומיים יותר ו"הוגנים" יותר ובמקרים החמורים – להשתמש בהם לקידום מטרותיו האידאולוגיות, במעין מפאיניק"יות במהופך.
אכן, המבנה הבולשביקי-מפאיניק"י של מדינת ישראל מכיל יותר מדי משרדי ממשלה מיותרים, שאוחזים ביותר מדי כספי משלמי מסים חיוניים ויוצרים תקנים וסעיפי תקצוב שבהחלט אפשר להסתדר בלעדיהם. שליטת המדינה בכל ענפי המשק באמצעות משרדי הכלכלה, החקלאות, השיכון והתשתיות, יחד עם שליטתה הניכרת בתרבות, בתקשורת ובהשכלה הגבוהה הופכים את ישראל למדינה קשה לניהול ומסועפת לתיקון.
אך בעוד שתחת שלטון מפא"י הייתה הצדקה תיאורטית להקמתו של מערך ממשלתי כזה, שימורם תחת שלטון הימין יוצר מדיניות לא עקבית בעליל. ומכיוון שעיקרי הנהנים מהמבנה המפא"יניקי הם האליטות המפא"יניקיות עצמן – חוסר עקביות זה הופך לבעיה פוליטית וציבורית קשה עוד יותר. כי אם הכל ממשלתי, הכל פוליטי. וכשהכל פוליטי, כל רפורמה היא פאשיזם וכל תיקון לתת-סעיף בחוק הוא השטאזי בהתגלמותו.
הציבור יחליט
משרד התרבות הוא כמובן דוגמה טובה לזה. תקציב המשרד עומד השנה על 972 מיליון ש"ח, מתוכם כ-760 מיליון מופנים ל"מנהל התרבות". ברשימה הארוכה של הסעיפים נגלית זרועה הארוכה של המדינה במימון תרבות: 90 מיליון לתאטראות; 79 מיליון לקולנוע; 56 מיליון לתזמורות; 44 מיליון למוזיאונים; 36 מיליון למחול וכן הלאה וכן הלאה.
זה לא תקציב עצום; למעשה מדובר באחד המשרדים הקטנים יחסית. אך דווקא משום כך, ודווקא משום שתרבות ורוח הם כה חשובים, "משבר האמנים" של העת האחרונה מספק הזדמנות מצוינת לשר ימני נחוש לבצע רפורמה חשובה ומעמיקה ולשחרר את המדינה ממימון האמנות.
יש לחזור אל היסודות: המדינה הוקמה כדי ליצור מסגרת של ביטחון ויציבות לתושביה, שבתוכה תוכל להתקיים חברה תוססת, חופשית ופעילה. המדינה וראשיה צריכים להשקיע את מלוא כוחותיהם בשמירה על המסגרת הזו, אך להימנע כמו מאש מלהתערב במה שקורה בתוכה. לא בעסקים, לא בתעשייה, לא בחינוך ובוודאי שלא בתרבות. אלו עניינם של אזרחי המדינה, אלו מקבלים החלטות באופן חופשי, ובוחרים היכן להשקיע את כספיהם, היכן ילמדו ילדיהם, איזו מוזיקה הם ישמעו ובאיזה מופע הם יבלו בסופ"ש.
השימוש בפוליטיקה להטות תקציבי המדינה לקידום ז'אנרים או סקטורים שונים – ויהיו אלו דגלנות עגבים, פסטיבלי יידיש, ירידי פייטנות או פרסים לחיבורים תורניים – הוא פסול ומיותר. חלק מדברים אלו התקיימו מאות ואלפי שנים ללא מימון ממשלתי, וחלקם כנראה צריכים לפוג מן העולם. כך או כך, אם מישהו מעוניין בשימורן של מסורות אלו או בטיפוחה של תרבות פרינג' פרברטית, הוא מוזמן לשלם על כך מכיסו.
מי שבודק את השוק מגלה שמכרה הזהב האמיתי אכן נמצא בידי הציבור: תעשיית הפסטיגלים לבדה מגלגלת כמעט 50 מיליון ש"ח בשנה, זאת מבלי לדבר על שלל מופעים אחרים; זמרים פופולריים ממלאים אצטדיונים והיכלות על ימין ועל שמאל וסרטי קולנוע טובים – גם ישראלים – מושכים אליהם צופים במיליונים.
אז נכון, לא הכל זו "תרבות גבוהה". לא כל "מבולבל" בקניון הוא שייקספיר, ולא כל זמר עם גיטרה ומגבת הוא בטהובן. אך בניגוד לתוכחות המתנשאות של האמנים "האיכותיים" תלויי-הסובסידיה, צריך לזכור שיצירות האמנות הגדולות של העבר נוצרו בשביל ההמונים. רומיאו ויוליה, האמלט ומקבת' לא נכתבו עבור פאנל הלקטורים של פסטיבל תאטרון מאנפף, אלא עבור תאטראות לונדון; והסימפוניות של בטהובן לא נועדו להשמעה בפני מנהלת אגף "תרבות בקהילה" של עיריית וינה.
היוצרים הגדולים באמת הבינו מאז ומתמיד שאין יצירת מופת שאין לה קהל אמיתי. היכולת לשלוט ברזי האסתטיקה והמוזיקה ולקלוע להלך רוחו של האדם תמיד היו האתגר הגדול של האמנות. אמנות, בניגוד למדעים המדויקים, היא לא דבר המתקיים בוואקום מעבדתי ללא מגע יד אדם, והשיפוט הכי טוב של יצירה הוא בסופו של דבר הקהל שלה, היום ולדורות. מה שנכתב למגירה או שורבט בחדרו של האומן נשכח ברבות השנים, אך מה שזכה להרטיט את לבם של ההמונים הפך לחלק בלתי נפרד מהקלסיקות של האנושות. משירי דוד המלך, ועד לביאליק, אלתרמן ואחרים – אף משרד ממשלתי לא יכול להפוך יצירה לאלמותית, את זה רק העם יכול לעשות.
לנתק את התרבות מהמדינה
לא כל אמנות צריכה לגייס את ההמונים. אמנים מצליחים יכולים למכור יצירות בהרבה מאוד כסף לקהל צרכנים מצומצם ובעל אמצעים. גם זה קהל. כל עוד מתקיים קשר ישיר בין צריכת האמנות לבין מימונה, הדבר מבורך. תקצוב ממשלתי, שמביא עמו פוליטיקה וכוח כפייה מדינתי, מנתק בין האמנות לבין צרכניה ומותיר אותה בחלל פקידותי סטרילי ומנותק.
וזהו אחד האסונות של התרבות בישראל – הניתוק שנוצר בין תרבות ההמונים לאמנים ה"גבוהים". אם זה המימון הממשלתי ואם זו סתם התנשאות אליטיסטית, אמני ישראל ויתרו על העם, והמירו את ההכרה מהקהל הישראלי באמנות ביקורתית ותמונות שער בגלריה של 'הארץ'.
השרה רגב יכולה לנצל את ההזדמנות לבצע את הרפורמה החשובה והמעמיקה ביותר בתחום התרבות בישראל: ניתוק התלות של התרבות במדינה, קיצוץ מעמיק והדרגתי בכל תקציבי התמיכות ומעבר למודל חופשי וספונטני של תרבות ישראלית אותנטית, חיה ותוססת. לחלק מהגופים יימצאו תורמים פרטיים, חלק מהיוצרים יתחברו מחדש לבני עמם ויזנחו את האמנות המנוכרת והאובר-ביקורתית, וחלק ייאלצו לעשות הסבה מקצועית. כך או כך התוצאה הסופית תהיה טובה לאין ערוך.
ולגבי אמנות הפרינג' ושאר היוצרים הנאבקים "בממסד" – אל דאגה, חופש הביטוי לא יפגע כמלא נימה. ממילא, למימון אין מה לדאוג: אין ספק שיימצאו כמה מדינות באיחוד האירופי שישמחו לראות את דגל המדינה מבצבץ למישהו מאחור.
עקיבא ביגמן דווקא אני חושב שאסור לערב פוליטיקה ותרבות אבל המימון צריך להימשך כי אם לא יגיע ממימון מהמדינה אז יהיה כאן אפקט דומינו ותיאטרון אחרי תיאטרון יסגרו אחרי אחרי השני והתרבות תקרוס בגלל שכלכלית זה לא משתלם .
" אמנים מצליחים יכולים למכור יצירות בהרבה מאוד כסף לקהל" —-> זה הרבה יותר בעייתי ממה שאתה מציג והרבה יותר יקר . צר לי אני לא רואה את זה אפשרי לפי דבריך
אם זה לא משתלם כלכלית אז אין לזה זכות קיום! מי שמך לקבוע מה היא אומנות ומה לא? זאת שאלה פילוסופית ולא פוליטית ולכן פוליטיקאים לא יכולים להחליט למי לתת כסף כי זה אומנות ולמי לא.
יגל במדינת ההיטק שלנו בלי מימון התרבות תקרוס מהר מאוד תודות ליובטיוב וכו'…
רוסלן – אם המימון יגיע מהמדינה, ההחלטה למי לא לתת ולמי כן לתת וכמה תהיה פוליטית. איך אפשר שלא לערב פוליטיקה בהחלטות המדינה?
יוטיוב?
אז יש לך תרבות ביוטיוב. אגב, ביוטיוב יש מוצרט ושופן ואנטון צ'כוב וכל דבר שאתה יכול לדמיין. בחינם ובסלון ביתך מתוך המחשב. לא מבין את הבעיה שאתה מעלה.
אתה צודק. כבר היום נחשב זוהר ארגוב, לדוגמא, לדמות מופת ב"זמר הים תיכוני". אמנות לא יכולה להיות מנותקת מהצרכנים שלה. גם היום שלמה ארצי, ואיל גולן (רק דוגמאות ספורות), משתכרים מעולה ללא שום צורך בסל תרבות, ומאנה, דה וינצ'י וון גוך יצרו גם בלעדיו.
הבעיה הגדולה ביותר עם תקצוב ממשלתי, היא שהוא חסר אבחנה, ולכן מעודד בינוניות אומנותית, שכן יצירה טובה לא נבדלת במימונה מיצירה פחות טובה, וכשיצירה בינונית יכולה להתקיים, מה יגרום לאמנים להצטיין?!
דה-וינצ'י מכר לכנסיה ולנסיכים, שהיו השלטון של תקופתו.
ון-גוך היה עני מרוד ונתמך בידי אחיו- תמיכה ממשלתית היתה עוזרת לו מאוד
בטהובן נתמך בידי נסיכים (אם כי פחות ממלחינים אחרים באותה תקופה, שנתמכו *רק* בידי נסיכים)
שייקספיר כתב ללהקות שנקראו "אנשי המלך" ולפני כן "אנשי הלורד צ'מברליין"- ברור שאלו לא היו להקות מסחריות בלבד. ברור גם שלללא מימון ציבורי, מעטים היו מעלים את הצגותיו כיום.
במילים אחרות, התרבות תמיד מומנה ע"י השלטון. בדיוק כמו מחקר ופיתוח מדעי- השוק החופשי לא יכול לממן פריצות דרך, שקשה לתמחר את הרווח שלהן. תחומים עתירי תקציב כמו תזמורות, אופרה, תיאטרון וקולנוע חייבות מימון ממשלתי אם רוצים שהן יחרגו מדי פעם מטעם הקהל.
קיצוץ הוא אשליה ואולי אסון. מפני שהנותר יצמיח שבעה ראשים חדשים וישוב ויצמח וכעבור שנים תמצא שהוא גדול יותר מטרום הקיצוץ. לכן אל תאמר קצוץ אלא ביטול. אין הצדקה לא מההיבט של היעילות ולא מההיבט המוסרי לכל תמיכה בכל מטרה תהיה אשר תהיה. הפתרון האמיתי הוא לכן לסגור את המשרד הממשלתי הזה אבל רק אחרי שתתקבל ההחלטה לחיסול מוסד החלוקה והתמיכות. איך גינה היישוב המאורגן את מוסדות החלוקה הירושלמיים, מתברר שתלוי במי תומכים.
עדיין יש תיאטרות שלא מקבלות כסף מהאיחוד האירופאי או הקרן החדשה לישראל וצריכים לקבל מימון .
התרבות הנוכחית לא מסוגלת להסתדר בלי מימון כי היא כבר התרגלה כל כך כמו אריה כלוא שלא יודע לצוד כי הוא רגיל שמביאים לו אוכל,לכן אם היא תהרס זה יהיה מצוין כי משהו ואחר יבנה במקומה משהו עצמאי יותר וטוב יותר,כמו שיש תרבות בארצות הברית בחי מימון כך יכול להיות בכל מקום.
דברי טעם.
יחד עם זאת, יש לי ביקורת על אחת מהנחות היסוד המרכזיות של המאמר, והיא הרעיון שהיצירה הישראלית נועדה לעיניים ישראליות. חלק גדול מהצרכנים של התרבות הישראלית אינם ישראלים; זה המצב בתחומים כגון אמנות פלסטית, ספרות ואף מוזיקה. זה נכון לא רק בנוגע למספר הצופים אלא גם ל"איכותם" אם אפשר לקרוא לזה ככה; כל הפרסים הנחשבים, הביקורות הרלוונטיות, הפרגונים והכרכורים בבמות היוקרתיות, וכו' הם חו"לים ובפרט מערביים. התופעה הזאת לא קשורה רק לביסוס היוקרה של האמנים והיוצרים, אלא גם ליוקרה שהתרבות הישראלית זוכה לה בעולם, מה שמשפיע באופן ישיר על תחומים כמו תיירות וכלכלת יצוא, ובאופן עקיף גם על המעמד הדיפלומטי והפוליטי של ישראל. עכשיו, אפשר בהחלט לטעון שהיצירה המסובסדת היא לא זו שזוכה לפופולריות בחו"ל, או שיצירה לא-מסובסדת יכולה לעשות את העבודה טוב יותר (אני אישית לא בטוח בקשר לזה: יש סיבה לכך שמוזיקת פופ ישראלית לא מצליחה באירופה), אבל על פניו, זה דורש חשיבה אחרת על מקומה של תרבות ותמיכה בה.
נתת פה את כל הסיבות לא לתמוך. אם זה כל כך מצליח בחו"ל למה צריך סבסוד מדינתי?
כי זה טוב ליהודים.
הקהל העברי מצומצם ותהייה כנראה בעיה לקיים אמנות גם היא אהודה. אבל אפשר לשנות את מודל התמיכה, ולהעביר אותה מהאומנים לקהל. המדינה תסבסד ללא הבחנה צריכה של אמנות עברית. לאמנים לא אהודים זה לא יעזור, אבל אמנים שהקהל אוהב יוכלו להתפרנס מאמנותם, להמשיך וליצור.
זה המודל שהיה בתחום הקולנוע בשנות ה-70', כשהוא נחשב "תעשיה" ולא "אמנות"- משרד התמ"ת תמך לפי ההצלחה בקופה.
השיטה המניחה לבני אדם לעשות את בחירותיהם האישיות – ולשאת ברוב התוצאות המתחייבות מהחלטותיהם – היא השיטה שמשלה בכיפה ברוב ההיסטוריה של ארצות הברית. זו השיטה שהעניקה למולטי-מיליארדרים הגדולים בעולם לשנות את פני החברה שלנו במאתיים השנים האחרונות. די בדוגמא מוגבלת אחת כדי להזכיר לנו את ממדי הפעילות הפילנתרופית במאה התשע עשרה ובראשית המאה העשרים. בספר שעניינו "פעילות פילנתרופית בשיקגו מ-1880 ועד 1917", כותבת הלן הורוביץ:
"בראשית המאה העשרים הייתה שיקאגו עיר של דחפים מנוגדים. היא הייתה בעת ובעונה אחת מרכז מסחרי שעסק בסחורות הבסיסיות של חברה תעשייתית, וקהילה שהמריאה על משבי רוח של התעוררות תרבותית. כדברי אחד העיתונאים, העיר הייתה 'תערובת מוזרה של סיר הבשר ושל אפלטון'. ביטוי מובהק לנטיות התרבותיות של שיקגו נמצא בכינון המוסדות התרבותיים הגדולים של העיר בשנות השמונים ובראשית שנות התשעים של המאה התשע עשרה: מכון האומנות, ספריית ניוברי, התזמורת הסימפונית של שיקאגו, אוניברסיטת שיקאגו, מוזיאון פילד, ספריית קר.
המוסדות הללו היו תופעה חדשה בעיר. הם אורגנו, הוחזקו ונשלטו, בלי שום קשר לדחף ההתחלתי שהוליד אותם, בעיקר בידי קבוצה של אנשי עסקים… אבל ככל שהיו נתונים בהנהלה פרטית וככל שנתמכו במימון פרטי, כן נועדו מוסדות אלה לתועלת העיר בכללותה. הנאמנים שלהם פנו לפילנתרופיה תרבותית לאו דווקא כדי לספק שאיפות אישיות בתחום הדעת או האסתטיקה אלא כדי לממש יעדים חברתיים. כיוון שאנשי עסקים אלה נטרדו למראה הכוחות החברתיים שלא נמצאו בשליטתם, והיו חדורים בתפיסה אידאליסטית של תרבות, הם ראו את המוזיאון, הספרייה, התזמורת הסימפונית והאוניברסיטה כאמצעים לטיהור עירם וליצירת רנסאנס עירוני".
הפילנתרופיה לא הוגבלה בשום פנים ואופן רק למוסדות תרבותיים. לצידה התקיימה, כפי שכותבת הורוביץ בהקשר אחר, "התפוצצות של פעילות בהרבה מישורים שונים". שיקאגו לא הייתה מקרה יחיד. אדרבה, במילותיה של הורוביץ, "שיקאגו הייתה טיפוסית לכלל אמריקה". באותה תקופה עצמה נוסד בשיקאגו המרכז הסוציאלי הראשון בשורה של מרכזים שקמו בכל רחבי ארה"ב ונועדו להפיץ תרבות וחינוך בקרב העניים ולסייע להם בבעיותיהם היומיומיות. בתי חולים, בתי יתומים ומוסדות צדקה אחרים נוסדו גם הם בתקופה ההיא.
אין שום סתירה בין משק של שוק חופשי ובין חתירה ליעדים חברתיים ותרבותיים נרחבים, או בין משק של שוק חופשי ובין אהדה כלפי אלה שמזלם לא שפר עליהם, בין שחמלה זו לובשת צורה של פעילות צדקה פרטית או ממשלתית, אבל יש הבדל תהומי בין שני הסוגים: האחד – 90 אחוז מאתנו מסכימים לשאת בנטל של מסים כדי לסייע לעשירון התחתון. השני – 80 אחוז תומכים בהטלת מסים על העשירון העליון כדי לסייע לעשירון התחתון. הראשונה אולי לא הכי יעילה או 'נבונה', אבל היא מתיישבת עם האמונה בשוויון בהזדמנויות ובחירות גם יחד. הגישה שנייה חותרת לשוויון התוצאה ועומדת בסתירה מוחלטת לחירות".
~מילטון פרידמן, בספרו "החופש לבחור", ע' 147. פרופ' מילטון פרידמן, מחשובי הכלכלנים במאה ה-20, זוכה פרס הנובל לכלכלה לשנת 1976, ייסד את אסכולת שיקגו בכלכלה
ברצוני להעיר. אומרים שהאמנים נגד הממשלה. זה ממש לא נכון. תמכנו ברבין ובברק, וגם בבוז'י מאד תמכנו ואילו היה נבחר היינו תומכים בו, אז להגיד שאנחנו נגד הממשלה זה ממש לא נכון.
אדון ביגמן, אולי תתחיל לקצץ משירותי דת? למה אנחנו צריכים לממן רבני ערים מקוואות ולימודי דת בסכומים הרבה יותר גדולים ממה שמוציאים על תרבות? אם מקצצים צריך לקצץ גם את זה וגם את זה. דת זה גם סוג של תרבות..זה שזה בלתי אפשרי קואליציונית זה בוודאי שלא ממין העניין
בעוד שאומנים שיוצרים היום צריכים להיות בקשר עם הסביבה, יש משהו שמציק ברעיון הזה של הפרטת תרבות – אני לא בטוח שכדאי שהיכל הספר או מוזאון ישראל יתנהלו למען רווח או יהיו קניין פרטי. הם מציגים דברים שכבר נוצרו ואין שום אפשרות לתגמל את יוצרם ורצוי שיוצגו בם גם דברים שאין להם כרגע ביקוש. יש מקום ליצור סביב זה תעשיית הנגשה. אבל זה כבר סיפור אחר.
בפרט המונה ליזה שמוצגת בלובר בפריס – כבר ביקרה בידיים פרטיות והתוצאה הייתה שחתכו ממנה חלקים כי היא לא נכנסה טוב לקיר אמבטייה של בעליה שהיה בן אצולה עשיר כלשהו אך כנראה לא חכם גדול. האם מוצדק לסכן אוצרות תרבות ומורשת בצורה שכזו?
להפריט מוזאון עם הרבה תנאים ורגולציה – זה עדין ליצור מוסד פקידים ומשרדי צללים – ואולי במקרה הזה עדיף לסבסד כרטיסים ישירות.
קרא קצת במידה, תראה שאנחנו נשמח
האומנות היא קודם כל בבסיס צורה מעודנת של פרופגנדה שהיא הכרחית לשרידותו של כל משטר בעולם.
לכן כל המשטרים בכל המדינות תומכים בה.
היא חלק מהעוצמה הרכה של כל מדינה ומשטר.
מאפשרת למשטר להשיג את המטרות שלו. להגביר יציבות, להפחית לחצים וכו׳, לקדם רעיונות, בתוך המדינה או מחוצה לה, לגייס תומכים למשטר ולאידאולוגיה שלו, להגדיל הזדהות עם המשטר, לחנך את הדור הבא לערכים הרצויים והנכונים.
(חוץ מזה שזה מרחיב את הנפש ומפתח מצויינות גם בתחומים אחרים)
פעילות אומנות ותרבות יכולה להחליף חלק מכוחות השיטור והביטחון שמבוצעים בעזרת כוחות צבא ומשטרה ולחסוך כסף לקניית כידונים קסרקטינים ותשלומי שכר לחיילים ושוטרים.
מפלגה או משטר מתחרה למשטר קיים או למפלגה שלטת יכול להשתמש בתרבות ואומנות על מנת לקעקע את המשטר הקיים במדינה שלו או מדינה חיצונית לגייס תומכים וסוכני השפעה לטובתו ולגרום למתחרה לאבד תומכים וסוכנים או להקטין אפקטיביות שלהם.
מאז הרומאים שארגנו לחם ושעשועים וקרבות גלדיאטורים ועד לנין שדיבר בשבח האידיוטים השימושיים ממועדוני הקריאה כל משטר חפץ חיים ומפלגה תאבת שלטון יודעים את זה.
לכן אף משטר שרוצה לשרוד לא יפקיר את השדה הנ״ל לקוחות השוק כמו שלא יפקיר את החינוך היסודי ואת התקשורת להמונים בתוך ומחוץ למדינה.
כל השיטה של תמיכה בתרבות ובאומנות מסולפת ומעוותת.
אם רוצים להפיץ את האומנות לכלל האוכלוסיה ובמיוחד לשכבות מוחלשות צריך לעשות את זה דרך מחירי הכרטיסים. ולאפשר לכל אזרח לבקר, בעלות מסובסדת, כך וכך פעמים בשנה בהצגה, סרט, ספרים וכיו״ב.
לא ראיתי שתמיכה שלי (בעל כורחי?) במוסד כזה או אחר הוזילה מחירים ואיפשרה זמינות טובה יותר לאותה אומנות מסובסדת לכלל האוכלוסיה.
תמיכה באומנות צריכה להתנהל כהשקעה כאשר לנו כתומכים יהיה חלק בהכנסות.
מוסדות או אומנים שיתבררו כהשקעה מוצלחת יקבלו השקעות נוספות. אלו שההשקעות בהן לא נשאו פירות ראויים יועברו לסוף התור ויצטרכו להשתפר בתכנים ובשיווק.
המוסדות/אומנים יצטרכו להשקיע בשיווק ובהצלחת המיזם האומנותי תרבותי שעבורו הם ביקשו תמיכה/השקעה, כאשר ההצלחה תמדד בקהל המקומי.
הצלחה בקהלים ומוסדות אחרים (אירופאיים או אחרים) לא ייחשבו, מאחר והשיקולים שלהם לא דומים לשלנו ורבות בהן ההטיות האנטישמיות והאנטי-ציוניות. מי שרוצה להצליח שם שיחפש מקורות מימון אחרים, לא אצלי.