ארדואן ללא מעצורים

טורקיה החילונית והדמוקרטית שימשה עד כה כמודל חיקוי למדינות מוסלמיות אחרות. זוהי המדינה היחידה במזרח התיכון שיש בה רוב מוסלמי, המקיים בחירות תקינות תחת פיקוח, בנוסח המערב. אך בשנים האחרונות משהו נסדק. מגמת ריכוזיות היתר במדינה מאיימת על הפרדת הרשויות, והיא הלכה והתחזקה מאז כניסתו של רג'פ טאיפ ארדואן לתפקיד נשיא המדינה באוגוסט 2014, כנשיא הראשון שנבחר על-ידי העם ולא על-ידי הפרלמנט.

בהיותו הגורם הכריזמטי והדומיננטי ביותר במדינה, סרב ארדואן להיות נשיא סביל בדומה לקודמיו – כפי שהחוקה הטורקית מחייבת. הוא הדגיש כי הודות לתמיכה שקיבל מהעם בקלפי יתפקד כ"נשיא פעיל". מטבע הדברים מצב זה גורם לעימותים בצמרת המדינה. גורמים אופוזיציוניים מאשימים את ראש הממשלה דאווטאולו שהוא אינו מתפקד כראש ממשלה עצמאי, אלא מקבל את ההוראות מארמונו של ארדואן ומיישם אותן בפרלמנט הטורקי. במילים אחרות, המתרחש בטורקיה מזכיר למדי את מה שקרה בפוליטיקה הרוסית בין פוטין למדבדב.

אבל לארדואן זה לא מספיק. הצעד הבא והמתבקש מצדו הוא מעבר ממשטר פרלמנטרי למשטר נשיאותי. לשם ביצוע הרפורמה הזאת, מפלגת צדק ופיתוח (AKP) של ארדואן ודאווטאולו זקוקה ל-13 מנדטים נוספים כדי להגיע ל-330 קולות בפרלמנט הטורקי, המספר הנדרש להעמדת הנושא להכרעה במשאל עם. נוכח החיכוכים הפוליטיים בין המפלגות, נכון להיום השגת מטרה זו אינה נראית באופק.

אבל המציאות מוכיחה כי זוהי רק משוכה. למעשה, בהתחשב בכוחה של המפלגה אשר שולטת לבד בצמרת המדינה, הנשיא הטורקי כבר מתנהג כ"נשיא פעיל" עם סמכויות.

איתנו, או בכלא

תפיסת הנשיאות של ארדואן, כפי שניתן להתרשם ממנה עד כה, אינה דומה לנוסח המערבי. אם במדינות כמו ארה"ב הנשיא כפוף למנגנון של איזונים ובלמים, הרי ש"השיטה הטורקית" עלולה להוביל את המדינה למשטר מנהיג אחד בעל אגרוף ברזל.

אך לפני מספר שבועות, ב-28 בפברואר, הוכיח זאת ארדואן כשאמר כי אינו מכבד, אינו מכיר ולא יבצע את החלטת בית המשפט לחוקה לשחרר שני עיתונאים בכירים – ג'אן דונדאר וארדם גול מהעיתון 'ג'ומהורייט'. השניים חשפו בכותרת העיתון בחודש מאי אשתקד כי טורקיה מחמשת את הטורקמנים הסורים הנלחמים נגד אסד, תחת הכיסוי של סיוע הומניטרי. ארדואן זעם על כך שהעיתונאים חשפו סודות מדינה בחוסר אחריות, וביקש להענישם. הוא רוצה את "הבוגדים" מאחורי סורג ובריח, ואף בית משפט לא יפריע לו.

וכמו מאבק השליטה עם הרשות השופטת, ארדואן פועל בכוחניות גם נגד הקולות בתוך מפלגתו המערערים על שלטונו. הנשיא הקודם, עבדאללה גול, והמשנה לראש הממשלה הקודם, בולנט ארינץ', אינם חוששים למתוח ביקורת על הנשיא וקוראים לו לכבד את החוקה הטורקית. כאשר חברי פרלמנט הגיבו נגד גול וארינץ', ראש הממשלה דאווטאולו בחר לשתוק. שתיקתו של דאווטאולו התפרשה במידה רבה כרמז לכך שגם הוא אינו שלם עם שלטון היחיד של ארדואן.

הדרמה שהתרחשה בטורקיה אך לפני כמה ימים היא מכת הנגד של ארדואן. ביום ה-4 במרץ פשטה המשטרה על העיתון 'זאמאן', הנחשב כשופר תנועתו של מטיף הדת הגולה פתהוללה גוּלן. כמה שעות לאחר מכן נעצרו אנשי עסקים בכירים מקבוצת "בויידאק", אשר ידועים כמקורבים של עבדאללה גול. זהו אינו צירוף מקרים: כאשר 'זאמאן' הואשם ב"תעמולה גולניסטית", משפחת בויידאק הואשמה באספקת סיוע כספי לתנועת "הִיזמת" ("שירות") של גולן, תנועה אשר מכונה על-ידי הממשלה הטורקית "ארגון טרור פתהולליסטי" (FETÖ). ארדואן שלח מסר מאוד ברור: כל מי שמרים ראש נגד שלטונו עלול לשלם על כך ביוקר.

עצמאי בשטח

לצד הפוליטיקה הפנימית, ארדואן משתמש גם במדיניות החוץ הטורקית כדי לחזק את מעמדו. לנוכח גל הפליטים הסורים המנסים לעבור את הגבול הטורקי-יווני בכל מחיר, האיחוד האירופי מעדיף לא להגיב בחריפות נגד ארדואן על הנעשה בפוליטיקה הפנימית, כגון הפשיטה על העיתון 'זאמאן'. אם בעבר האירופים יכלו לאיים על טורקיה בעצירת התהליך לקבלתה כחברה מן המניין באיחוד, היום הם יכולים רק לגנות את צעדיה.

לאור העובדה שאירופה זקוקה לטורקיה כדי לעצור את גל הפליטים, ארדואן אינו מהסס להשתמש בפליטים ככלי להשגת מטרות פוליטיות. לדוגמא, במסגרת ההסכמות עם האיחוד האירופי דרשה ממשלת טורקיה את ביטול משטר אשרות הכניסה לאזרחים טורקים לאירופה. נושא זה מסעיר מאוד את החברה הטורקית, ופתרונו ייתפס כניצחון אדיר בעיני העם הטורקי. הסיבה למאמץ זה ברורה למדי: ארדואן ודאווטאולו שואפים להנמיך את הלהבות מבית בנושא הפליטים השוהים במדינה, שמספרם הרשמי הגיע ליותר מ-2.5 מיליון. במצוקתם הכלכלית החריפה, הפליטים התחילו לכבוש את העבודות הפשוטות ביותר וגרמו לאבטלה בקרב טורקים שאינם מוכנים לעבוד במחירים הנמוכים שמקביליהם הסורים מסתפקים בהם. יתרה מכך, רוב הפליטים הסורים אמנם מתרכזים לאורך הגבול הסורי, אך הם הגיעו בהמוניהם גם לערים מרכזיות כגון איסטנבול, אנקרה ואפילו איזמיר. ברובע הסורי בעיר העתיקה של איסטנבול נחשבת השפה הטורקית לשפה המדוברת השנייה.

חשוב להבין כי המלחמה בסוריה משפיעה לא רק על האיזון החברתי הפנימי בטורקיה; מעורבותה של המדינה במלחמה, נגד דאע"ש מצד אחד, ונגד רוסיה ואסד בחזית שנייה, גרמה למפולת גדולה בסחר החליפין ובתיירות. בתגובה להפלת המטוס הרוסי שחדר לשטחה של טורקיה, הטילה מוסקבה חרם על טורקיה בשני תחומים אלה. רבים סבורים שהחרם הכלכלי עלול להתרחב גם לתחום האנרגיה, צעד שיכניס את טורקיה למצוקה רצינית.

לא במפתיע, החרם הרוסי השפיע על השוק הטורקי באופן מיידי. בעקבות הירידה החדה בהזמנות, האזרח הטורקי הממוצע ספג מכה כלכלית קשה. לכך נוספו הפיגועים שביצע דאע"ש, אשר זעזעו את המדינה כולה והפכו את המצב למורכב עוד יותר. הפיגוע שהתרחש בכיכר 'סולטן אחמט' בעיר העתיקה באיסטנבול ב-12 בינואר, בו נהרגו תיירים גרמנים, הפך להיות סמל לנזק הזה וגבה מחיר כלכלי ותדמיתי כבד.

יתרה מזאת: הפרת הסכם השלום וחידוש המאבק המזוין במחתרת הכורדית, ה-PKK, ביולי אשתקד, פגע אף הוא בכלכלת טורקיה. לצד האבדות בקרב החיילים, המבצע הצבאי נגד המחתרת הפך חלק מהערים כמו שירנאק ודייארבאקיר לגל הריסות. כאשר מפלגת 'הצדק והפיתוח' נהנית מתמיכה אלקטורלית מלאומנים טורקים, אנקרה נדרשת לשקם את האזורים ההרוסים ותצטרך להקדיש סכומים אדירים להשקעה בביטחון, שוודאי יבואו על חשבון השקעות אחרות ורווחת האזרחים.

התרחשויות בשטח מסבירות באופן ברור מדוע טורקיה מנסה לשקם את יחסיה עם ישראל דווקא עכשיו. מצד אחד, שיקום היחסים עם ישראל עשוי להוביל לאספקת גז טבעי ישראלי לטורקיה, בשעה שאנקרה מרגישה צורך לגוון את ספקיה כדי לשבור את תלותה ברוסיה. מצד שני, עם שיקום היחסים תוכל אנקרה לשוב ולרכוש ציוד וטכנולוגיה צבאית ישראלית, ככל הנראה כדי להשתמש בהם נגד המורדים הכורדים. אך למרות אינטרסים חיוניים אלה, אנקרה עדיין איננה מוכנה להתגמש בדרישתה הלא-מתפשרת להשגת גישה ישירה לעזה כדי לשים קץ ל"מצור הישראלי על הרצועה". בד בבד – לפי מקורות ישראלים – היא ממשיכה לאפשר לחמאס לפעול בשטחה.

מדינה של איש אחד

בשורה התחתונה, מגמת ריכוזיות היתר, שאינה מגובה במספיק מנדטים בפרלמנט הטורקי, גורמת למשבר פוליטי פנימי במדינה. נוסף על כך, היעדר אופוזיציה מתפקדת עשוי אף לשמש תמריץ לפעולה עבור אותם גורמים בתוך ה-AKP שאינם מסכימים עם "השיטה הטורקית" של ארדואן.

כדי להקדים מראש אפשרות להופעתו של כוח אלטרנטיבי כזה, ארדואן, כריאליסט מובהק, אינו מהסס להשתמש בבעיות כקלפי מיקוח. תנועתו של גולן, המורדים הכורדים ומשבר הפליטים הסורים הם הדוגמאות הבולטות לתפיסה זו. על רקע זה ניתן לומר כי הן מדיניות הפנים והן מדיניות החוץ של טורקיה משקפות את האינטרסים המיידיים של ארדואן, החושב על ההישרדות הפוליטית שלו יותר מאשר על האינטרסים הלאומיים הטורקיים.

___

חי איתן כהן ינרוג'ק הוא חוקר טורקיה המודרנית במרכז משה דיין לחקר המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל-אביב, ודוקטורנט בבית ספר להיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב.