יהודים, ערבים והסטנדרט הכפול של אובמה

אחת לאיזה זמן מוגבל אובמה וג'פרי עושים את זה. הם מתראיינים אחד לשני כמו שני חתולים מיוחמים על גג פח לוהט. זה עושה רעש איום. הפעם, צר לומר, הריאיון באטלנטיק כבר נתפס כשגרה. אובמה תפס סדק בזמן כדי להזכיר שבנוסף למועמדים לנשיאות כמו סנדרס וטארמפ, יש גם מישהו שגר בבית הלבן. והמישהו הזה הוא עדיין נשיא והוא כבר מסכם את נשיאותו כמעט שנה לפני פרידתו. לא ייאמן. למה בדיוק התכוון הנשיא ברק אובמה כשאמר, לפי כתבתו של גולדברג, לבנימין נתניהו שהוא "גר" בבית הלבן?

"ביבי, אתה חייב להבין משהו. אני הבן האפרו-אמריקני של אם חד-הורית, ואני גר כאן, בבית הזה", מצטט גולדברג את מה שאובמה העיד שאמר לנתניהו, באחד מאותם רגעים בהם ראש הממשלה העלה לו את הסעיף: "אני גר בבית הלבן. הצלחתי להיבחר לנשיא ארצות-הברית. אתה חושב שאני לא מבין על מה אתה מדבר, אבל אני מבין".

אחרי שבע שנים בנשיאות ברור שהוא לא מבין כלום. בדיווחים על הריאיון עם ג'פרי, למשל ב'ניו-יורק טיימס,' התעלמו לחלוטין מאותם קטעים שנוגעים לנתניהו. אחרי הכל, ישראל הייתה יחסית מינורית בראיון. כשמלקטים את ההתייחסויות הללו, מצטיירת תמונת העולם הבעייתית של אובמה במלוא עוזה.

אובמה חשב שביבי מפגין התנשאות כלפיו כשהרצה לו על האלף-בית של המזרח התיכון. הוא הוגדר בראיון כ"קטגוריה" בפני עצמו בין שאר המנהיגים שתסכלו את אובמה. כולם תסכלו אותו, ולו עצמו אין כל אחריות למהומת המוות הנוראה בסוריה ועיראק או לקריסה שממוטטת עכשיו את אירופה תחת גלי הפליטים מהאזורים שאינם ניתנים לשליטה. אגב, אפשר למצוא פנינים מדי פעם אצל ג'פרי. הוא כנראה כל-כך במגרש הבית שלו שם בבית הלבן או במטוס האיירפורס 1, שהאנשים מפטפטים עצמם לדעת על-ידו. למשל, מה חושב ג'ו ביידן, שזה עתה חזר מיפו, על הילארי קלינטון: "הילארי רק רוצה להיות גולדה מאיר". פאשטעייסט?

החשדנות כלפי ישראל זולגת לפעמים מאיזה סדק בקירות הבית הנשיאותי. מסתבר ש"בבית הלבן יש תחושה חזקה שרבים ממכוני החשיבה החשובים בוושינגטון עושים את שליחותם של הערבים ושל המממנים הפרו-ישראלים שלהם… שדרות מסצ'וסטס (היכן שממוקמים כמה מהמכונים) נחשבים ל'שטח ערבי כבוש'". אבל אובמה, שכנראה קרא דווקא את ההערכות של מכוני החשיבה והמחקר האלה, כולל עיתון חושב וחשוב בישראל, האמין שנתניהו יכול להגיע לפתרון שתי המדינות, אלא ש"הוא מפוחד ומשותק מבחינה פוליטית". וכאן ההישג המשמעותי, הבלתי מוצהר, של אובמה: מישהו שמע על הפלסטינים? על אבו-מאזן? על הוויתורים שנתניהו היה מוכן לעשות במשא-ומתן? שום דבר. נשיא ארצות-הברית ממשיך להטיל את מלוא האשמה על ראש הממשלה נתניהו ועל ישראל. בכך הוא מעניק רוח גבית למסע ההסתה והשטנה נגד ישראל באירופה וגם בארצות-הברית.

אובמה אף פעם לא מאשים את האסלאם הרדיקלי בטרור שמבצעים המוסלמים גם בארצות-הברית. למה? כי זה יעודד שנאת זרים נגד מוסלמים, כך אמר לגולדברג. אבל להאשים את ישראל בהיעדר שלום ובכך לגרום לשנאת מדינת ישראל, שנאת ישראלים ושנאת יהודים – פה הוא מגלה חריצות חשודה. בתחום הייצור הזה הוא קם כל בוקר לעבודה, דופק שעון, ומפעיל את צנטריפוגות השנאה נגד ישראל וראש ממשלתה. אני מציין את זה במיוחד, כי לפני ימים אחדים (7 במרס) פרסם עורך החוץ של ה'ניו-יורק טיימס' רוג'ר כהן מאמר מזעזע ומטריד במיוחד על השנאה האנטישמית שבה נתקל בבריטניה ובאירופה בכלל. אחריות גדולה רובצת בנושא הזה על כתפי אובמה, כמו גם לג'נוסייד בסוריה.

אשמת המערב של אובמה

מי שרוצה להבין מהיכן נובעות הסלחנות כלפי מדינת טרור אסלאמו-נאצית כמו איראן והאפליה כנגד ישראל, כדאי שישים לב לכך שאובמה רואה את עצמו כ"אינטרנציונליסט". כשיורדים לפרטים, מסתבר שאין לו הזדהות עם ארצות-הברית: "יש לנו היסטוריה – יש לנו היסטוריה באיראן, באינדונזיה, במרכז אמריקה. אז אנחנו צריכים לשקול את ההיסטוריה שלנו כשאנחנו מתחילים לדבר על התערבות ולהבין את מקורם של החשדות של עמים אחרים". (רק לא החשדות של היהודים. הם בקטיגוריה אחרת).

נסביר: איזו היסטוריה יש לארצות-הברית באיראן? האם איראן, כשנתמכה בימי השאה על-ידי ארצות-הברית, היתה במצב רע כל-כך לעומת איראן עם מנופי התליות שלה בהנהגת האייתוללות? כוונת המשורר, הבן השחור של החד-הורית הלבנה, היא להפיכה שיזמו שירותי הריגול של ארצות-הבית ובריטניה, ה-MI6 וה-CIA, ב-1951 נגד נשיא איראן מוצאדק, שעלה לשלטון בצורה דמוקרטית. אכן, זה עוול מסוים. אבל אובמה בוחר לזכור את ההפיכה הזאת כאילו זו מלחמת העולם השלישית. לעומת זאת המצור הערבי על ישראל ב-1967 בתמיכת ברית-המועצות, תוך כדי בגידת המערב, זה לא דבר שנכלל ב"היסטוריה". כשאיראן הג'נוסיידית מתחמשת בפצצות אטום, מה שחשוב לאובמה הוא לזכור שלפני יותר מ-60 שנה הורידו שם מהשלטון מישהו בצורה בלתי חוקית! באמת! לכן, אני די משוכנע שלפרשת מוצאדק האזוטרית היה משקל כבד בשיקול דעתו של אובמה כשנבחנה האפשרות שמדינה מערבית, ישראל או ארצות-הברית, תתקוף את מתקני הגרעין באיראן. בעבר טענתי ששיקולים כאלה משחקים אצל אובמה, אבל קשה היה להוכיח. עכשיו הוא מודה בזה בגלוי, אם כי לא מפרט: כשאנחנו מדברים על התערבות יש לנו היסטוריה.

סיום מפגשיו של גולדברג עם אובמה הזכיר קצת עימות טלוויזיוני מגוחך מאלה שהרפובליקנים עורכים פעמיים ביום. אובמה הסביר מדוע לא רק שלא תקף באיראן אלא קרוב לוודאי שלא היה תוקף בכל מקרה, ולכן העלה גולדברג תהייה לגבי הבטחתו לישראל שאותה חיזק באמירה: "אני לא מרמה" (I'm not bluffing). גולדברג מגלה, שבפגישה עם אהוד ברק כשזה עוד היה שר הביטחון, ברק זרק לעברו: "אבל אולי הוא מרמה כשהוא אומר שהוא לא מרמה?". "השאלה הזאת הציקה לי אחר כך כל הזמן", כותב גולדברג.

כשגולדברג כבר עמד לצאת מהחדר בסיום הריאיון עם אובמה, הוא פתאום זרק לו: "למען האמת אם הייתי רואה שהם פורצים קדימה לפצצה, הייתי תוקף". "הוויכוח שלא ניתן היה להביאו לכדי פתרון היה – מה הגורמים שמאפשרים לטעון שהם מגיעים לפצצה. זה היה הוויכוח שלי עם נתניהו", מעיד אובמה. וגולדברג מעיר: "ביבי רצה שאובמה ימנע מאיראן יכולת לבנות פצצה, ולא יסתפק בלמנוע ממנה להחזיק בפצצה".

וכאן מסכם גולדברג בהגדרה ששמע מאחד הפרשנים: "אובמה הוא מהמר, אבל לא מרמה". בתור אזרח של אחת מהמדינות שעתידן הפך למושא ההימורים הללו, זו תובנה מדאיגה מאוד. את אמריקה כפי שהיא נראית אחרי אובמה סיכם הנרי קיסינג'ר כבר לפני 55 שנה: "אין לנו תחושה של אנושיות וכבוד; אנחנו נבגוד בכל אחד, ואחר כך נוציא הודעה לתקשורת עם אמירה מוסרית. המוסריות הסופר-צדקנית הזאת מובילה אותנו להיות קטנוניים, להסתגר בתוך עצמנו, ולהפוך לאומה נירוטית".