איפה הכסף ואיפה יחימוביץ'

צהלולי השמחה של ח"כ שלי יחימוביץ' נשמעו למרחוק, כאשר הצעת החוק להגבלת שכר בכירים עברה בוועדת הכספים בשבוע שעבר. כזכור, החוק מגביל את השכר במערכת הפיננסית ל-2.5 מיליון ש"ח בשנה, ומתנה אותו במכפלת המשכורת הנמוכה ביותר באותה חברה. לטענת יחימוביץ' וחבריה, החוק נותן ביטוי ל"צדק חברתי" משתי בחינות – ראשית, זהו צדק עבור העובדים החלשים ששכרם "נגזל" על-ידי המנהלים; ושנית עבור הציבור, לקוחות הבנקים, שנושא בעלויות השכר הגבוהות של בכירי הבנק. אלא שאם מסתכלים על המציאות והנתונים, נחשף לפתע "סוד כמוס", זה שבמפלגת 'העבודה' לעולם לא יעזו לדבר עליו בקול: הבעיה האמיתית אינה מצויה בצמרת, אלא אצל ועדי העובדים.

קחו את הבנקים לדוגמה. על-פי נתוני בנק ישראל, מערכת הבנקאות בישראל לא יעילה. ההוצאות התפעוליות גבוהות ביחס לשאר המדינות, ואנו מתקרבים לתחתית הטבלה במדד היעילות. הווי אומר שעל כל 100 ש"ח שנכנסים לבנק, יוצאים 70 ש"ח על עלויות תפעוליות – יחס של 71% אל מול 62% בממוצע ה-OECD. מדובר בעלות משמעותית שמגולגלת לציבור הישראלי כלקוח של הבנקים, במערכת בה אין אפשרות לחברות חדשות להתחרות בבנקים הקיימים בשל מגבלות הרגולציה.

כעת, 60% מסך אותן הוצאות תפעוליות של הבנקים הן הוצאות שכר, ביחס ל-45% בממוצע ב-OECD. השאלה שנותר לברר היא – שכר של מי? לפני שנענה על כך, קודם כל צריך להגדיר מיהם בדיוק עובדי הבנק, כיצד הם מועסקים ואיך הם משיגים את תנאיהם.

"פיטורים? לא קיים בלקסיקון"

בבנקים קיימים מספר סוגים של עובדים. הקבוצה הראשונה היא של עובדים הפועלים במסגרת חוזה אישי. אלו המנהלים הבכירים על-פי רוב, ושכרם נקבע לפי הקריטריונים שקבעו מי שהוסמכו לכך על-ידי בעלי הבנק: בעלי המניות. התשלום עבור שירותיהם מבוצע באופן וולונטרי, ובעלי החברה יכולים להחליט על פיטוריהם או החלפתם בעובדים אחרים כל אימת שיחפצו.

ישנה גם הקבוצה של העובדים הזמניים – עובדי הבנק ששכרם נמוך מהממוצע בבנק, עובדים ללא קביעות שמקווים לקבל את ברכת הוועד על מנת להתקדם ולזכות בקביעות יום אחד, יחד עם שדרוג בשכר. אלו העובדים החלשים בבנק, אם גם החרוצים, אלה שצריכים להוכיח את תרומתם כדי להישאר בבנק.

אך הקבוצה החשובה ביותר לעניינינו מורכבת מהחברים בארגוני העובדים. למעשה, היא נחלקת לשניים: דור א' ודור ב'. אלו עובדים במסגרת הסכם עבודה קיבוצי שנחתם עם הוועד, הנהנים משלל הטבות, ובראשן – הקביעות. או במילים אחרת: אי אפשר לפטר את העובדים הללו. הדרך היחידה להפסיק את העסקתם היא לשכנע אותם לפרוש, אך אלו לא מעוניינים בכך אלא אם מוצעים להם תנאים יוצאי דופן ויקרים במיוחד מבחינת הבנק. הסביר זאת בכנות בכיר באחד מוועדי הבנקים בראיון לגלובס, בעקבות הנחיות שפרסם המפקח על הבנקים לעידוד ההתייעלות:

המילה 'פיטורים' לא קיימת בלקסיקון. פיטורים לא היו ולא יהיו. פרישה מרצון? שייתנו הצעה. אני מניח שלכל עובד יש את המחיר שלו ואנחנו לא נעמוד בפני רצונו של אף אדם.

מקרב העובדים הקבועים ישנם עובדים מיותרים רבים שבהם לא ניתן לגעת, והם זוכים לרוב לתוספת שכר קבועה של בין 3 ל-5 אחוזים בכל שנה. אלו מהווים חלק משמעותי של עובדי הבנק, סיבה טובה לאימהות לרצות שילדיהם יהיו בנקאים.

כאמור, יחימוביץ' סימנה את בכירי הבנק ככאלו הפוגעים בציבור ובעובדים החלשים. אך כאשר בוחנים את עלויות שכר הבכירים לציבור, השאלה הראשונה שצריך לשאול היא – האם שכר הבכירים אכן מהווה הוצאה משמעותית מסך ההוצאות התפעוליות של הבנקים?

המקושרים מרוויחים, החלשים נפגעים

מעיון בנתוני בנק ישראל מסתבר שלא הבכירים הם אלו שהציבור יוצא נפסד בגללם. 330 בכירים העובדים בחוזה אישי מקבלים שכר (מעתה והלאה, הנתונים מציגים עלות שכר ישיר ועקיף) של למעלה מ-83 אלף ש"ח בחודש. כלומר, הוצאה של 41 מיליון ש"ח בחודש, 4.7% מהוצאות השכר של הבנקים.

בקבוצות מקבלי השכר הבאות בתור נמצאים בעיקר חברי הוועד הזוכים להטבות מפליגות ושכר נאה. 1,600 עובדים נהנים משכר של 83-50 אלף ש"ח בחודש, וסך עלות שכרם היא 98 מיליון שקלים בחודש. 7,500 עובדים מקבלים שכר של 50-30 אלף ש"ח בחודש, ועלותם בחודש היא 275 מיליון ש"ח. אחריהם באה הקבוצה החלשה שמשתכרת 30-20 אלף ש"ח בחודש, ועלות שכרם היא 299 מיליון ש"ח בכל חודש. עליה נמנים כ-12,000 עובדים. את הקבוצות האחרות מרכיבים עובדים המשתכרים פחות מ-20,000 ש"ח בחודש, ביניהם עובדים זמניים – סה"כ 23,000 עובדים.

שלוש קבוצות הביניים של העובדים המשתכרים בין 20 ל-83 אלף ש"ח, ואליהן משתייכים חלק גדול מחברי ועדי העובדים, מורכבות מ-48% מכלל העובדים. סך עלות שכרם היא 673 מיליון ש"ח בחודש – כלומר 66% מכלל הוצאות השכר של הבנקים (ושוב, לצורך ההשוואה, לעומת 4% של שכר הבכירים).

גם אם הבנקים ינסו להתייעל ולחסוך בהוצאות, הם לא מסוגלים לעשות זאת כל אימת שמדובר בעובדים של ארגוני העובדים בעלי הקביעות. לכן הקיצוצים פוגעים דווקא בעובדים היצרניים אך החלשים, אלו שאינם מקורבים לוועד. המספרים יוכיחו זאת: בשנת 2014 למשל, קטנה כמות העובדים המשתכרים מתחת ל-5,000 ש"ח ברוטו ב-65%, מבין אלו המשתכרים 10-5 אלף ש"ח קוצצו 9% מהמשרות, ומבין אלו המשתכרים בין 20-10 אלף ש"ח פוטרו רק 3% מהעובדים.

"הטייקונים" הם לא הבעיה

אז "איפה הכסף" של הציבור? בראש ובראשונה הוא מצוי בתלושי המשכורת של העובדים הבלתי יצרניים, אשר מקבלים שכר והטבות יוצאות דופן ביחס לתפקידים מקבילים בשוק, ומהווים חלק גדול מדי מסך העובדים. לא מדובר רק באבטלה סמויה, אלא במערכת שאין לה כלל תמריץ להתייעלות. עובד יכול לעשות (או לא לעשות) כמעט כל העולה על רוחו, לרבות התנגדות להכנסת טכנולוגיה שתייעל את המערכת, אך מקום עבודתו עדיין מובטח.

אם נתייחס להערכות שמרניות לפיהן כמות העובדים המיותרים והשכר העודף של העובדים עומד על 15-10% בלבד, הרי שאנו מדברים על סכום אדיר של 100-65 מיליון ש"ח בחודש – יותר ממיליארד ש"ח בשנה, והרבה יותר משכרם של הבכירים.

נוכח הנתונים הללו, הגבלת שכר הבכירים – אותם מנהלים הנושאים באחריות ישירה לצמיחת החברות – נראית כמו צעד פופוליסטי במיוחד. במקום להילחם בחוסר היעילות ובבזבוז המשאבים הציבוריים שגורמים ועדי העובדים הכוחניים, יחימוביץ' וחבריה בוחרים להתנפל על המטרות הלא-נכונות. שום דבר טוב לא יצמח מזה.

______

אלון תובל הוא מייסד ומנכ"ל 'תחרות – התנועה לחירות בתעסוקה' (ע"ר)