כך נעצור את ההסתדרות

תקציב שנתי של 540 מיליון ש"ח נטו, מיתוג עצמי בעלות של 17 מיליון ש"ח לשנה, ו-1,100 עובדים המרוויחים משכורות בסך של 242 מיליון שקלים. לא, לא מדובר בקוקה-קולה או אמדוקס, אלא באחד הגופים המסואבים במשק: ההסתדרות.

מאיפה הכסף? טוב ששאלתם. החוק מחייב(!) תשלום של עד 0.95% ממשכורתו של העובד, לוועד עובדים ששליש מהעובדים החליטו שהוא מייצג אותם. אתה אחד מה-66%? חבל מאוד. עדיין תשלם.

ולטובת מי פועלת ההסתדרות? נייר עמדה מקיף שפרסם 'פורום קהלת למחקרי מדיניות' מגלה מה שאולי לא יפתיע אתכם: מי שנהנה מפעולות ההסתדרות – ההשבתות, העיצומים והאיומים – הם העובדים החזקים במשק: אלה המשתכרים שכר גבוה בהרבה מעמיתיהם בעלי אותו הניסיון, גיל, השכלה, מגדר ומגזר. ככל שהענף מאוגד יותר, כך "פרמיית השכר" – אותה תוספת שכר שניתן לומר שאינה מוצדקת – גבוהה יותר.

קל לראות שככל שהענף מונופוליסטי יותר, ולעובדיו כוח רב יותר על השאלטר, כך העובדים יכולים ליהנות מתוספות שכר לא פרופורציונליות, מכספי משלם המסים כמובן.

ההסתדרות לא נהנית רק מחובת התשלום הדרקונית הזו. מעמדה מבוצר בזכות היותה "אגודה עותומנית". אם עמותות רגילות כפופות לחוק העמותות וחלה עליהן חובת ביקורת, דיווח ושקיפות, שום דבר מזה לא חל על אגודות שהוקמו לפני 1980, המכונות "אגודות עותומניות". וכך יכולה ההסתדרות לחגוג עם הכסף שלה – הכסף שלכם – בלי שתהיה עליה כל ביקורת.

וזה חלק קטן מכשלי השיטה. מכירים את תופעת עובדי הקבלן, אלה שההסתדרות חרתה על דגלה לאחרונה להיאבק בהם? גם הם פועל יוצא של מאבקי ההסתדרות עצמה. בישראל מועסקים במגזר הציבורי בין 200 ל-400 אלף עובדי קבלן – 38%-19% מכלל העובדים.

מה מקור התופעה הנרחבת הזאת? כל הסימנים מצביעים על כיוון אחד: התאגדויות העובדים, המקשות על העברת עובדים מתפקיד לתפקיד או פיטורי עובדים לא יעילים, והמעלות באופן ניכר את עלויות העסקת העובדים, דוחפות את הרשויות הממשלתיות להעסיק עובדים ב"מסלול עוקף", כדי שיוכלו לתת לאזרח שירות סביר ברמה כלשהי. כך נוצרים במקומות עבודה רבים שני מעמדות – מעמד העובדים המאורגנים הוותיקים, ומעמד עובדי הקבלן. שני עובדים יכולים לעשות אותה עבודה בדיוק, אך האחד יקבל תנאים סוציאליים, חסינות מפיטורים ושי לחג, והשני יסתכל עליו מן הצד ועיניו כלות.

תגובה אוטומטית לתופעת עובדי הקבלן, הרווחת בציבור ובתקשורת ואשר ההסתדרות דוחפת אליה מתוך אינטרס, היא לנסות לבטל את העסקות עובדי הקבלן. כךכמובן  יגדל מספר העובדים המאורגנים. אבל כיוון כזה רק יהפוך את המגזר הציבורי למסואב ומאובן עוד יותר, ויגדיל את הוצאותיו (על חשבון כולנו) באופן שלא ניתן לעמוד בו. חוקרי 'פורום קהלת' מצטטים מחקר של אמיר וספיבק שמצא שהעברת עובדי ניקיון באוניברסיטאות להעסקה ישירה תייקר את שירותי הניקיון בטווח הארוך ב-48%, לפי הערכות שמרניות. לפיכך הדרך ההגיונית ללכת בה היא בכיוון ההפוך בדיוק: יש לשחרר את המשק מטלפי ההסתדרות וחברותיה, תוך גמישות בהעסקת עובדים בדומה למתרחש במגזר הפרטי, וכך יתייתר הצורך במסלולים עוקפים היוצרים עיוותים שונים.

לא דואגים לחלשים

איגודי עובדים נטו להצטייר בעבר כהתאגדות של החלשים המדוכאים, הלא הם העובדים, אל מול כוחו העצום והדורסני של בעל ההון השמן. המציאות, כך מתברר, הפוכה לגמרי: איגודי עובדים פורחים בעיקר במגזר הציבורי ולא בשוק הפרטי. זאת משום שהעובדים גילו שבעסק פרטי, פגיעה במעסיק שלך פירושה פגיעה בך-עצמך; לעומת זאת במגזר הציבורי מי שנפגע משביתה, מעיצומים או מהעלאת מחירו של כל עובד, לא יהיה העובד: התקציב הממשלתי לכל היותר יגדל, ומי שישלם את המחיר יהיה הציבור הרחב – בגידול מסים, בהעלאת יוקר המחיה ובשירות כושל ומאובן. בשירותים ממשלתיים מונופוליסטיים החגיגה עצומה במיוחד, משום שכל כוחו של המונופול מתנקז לוועד העובדים, שיכול כך לחגוג על חשבון הציבור כולו (ומונופול שאינו ממשלתי בדרך זו או אחרת קשה מאוד למצוא).

במילים אחרות, במציאות של היום איגודי עובדים הם הם הטייקונים הדורסניים, וכל זה בחסות החוקים שנתפרו כתוצאה מראייה תמימה של האיגודים כמושיעי האזרח הקטן מצד אחד, ומצד שני השפעה מכרעת של אנשי ההסתדרות בחקיקת החוקים, שנתנו להם כוח לא מבוטל על חשבונו של האזרח.

מה הפתרון? חוקרי 'קהלת' מציעים שורה של צעדים, מתוך מודעות לכך שאפשר שרק חלק מהם יתממשו. והרי תמציתם:

1. הגבלת זכות השביתה בשירותים חיוניים; הגבלה זו, הקיימת בכמה ארצות, נותנת מענה מסוים לכוחם האדיר של ועדי העובדים המונופוליסטיים במשקים כמו המים והחשמל. עם זאת בעיניי אין זה אלא סוג של פלסטר, שאינו נוגע לסיבות העומק המאפשרות את כוחם של ועדי העובדים.
2. הקמת מוסד 'בוררות חובה בשירותים חיוניים'; זו חלופה להצעה הראשונה, וגם היא סוג של הגבלת זכות השביתה באותם שירותים.
3. חיוב ארגון עובדים בהודעה מוקדמת למעסיק מקסימום 60 יום לפני השביתה; המצב כיום מחייב הודעה מראש למעסיק אך לא מגביל את כמות הימים לפני השביתה. כך נוצר מצב אבסורדי שבו ועדי עובדים מכריזים על סכסוך עבודה שנה ושנתיים לפני הפתיחה בשביתה בפועל, שמתממשת בעצם בלא התראה אמיתית מראש. גם במקרה הזה אין מדובר אלא בטיפול נקודתי בבעיה אבסורדית במיוחד – טיפול שלא יידרש, לו ימומשו הצעות מקיפות יותר הפותרות את הבעיה משורשה.
4. איסור על שביתות הזדהות; שוב, נראה שמדובר ב"פלסטר". באופן עקרוני יש לתת לכל עובד לשבות, מכל סיבה שתעלה על דעתו; אלא שעליו לדעת שיישא בתוצאות השביתה.
5. ביטול מעמד האגודות העותומניות בחוק; כדי להימנע מהמצב הקיים היום, שבו יש להסתדרות יתרון לא הוגן לעומת מתחרותיה הצעירות. כפי שחוקרי הפורום כותבים ביובש, הצעה זו "כדאי להחיל בכל מקרה".
6. העסקת עובדים זמניים בעת שביתה בשירותים חיוניים; זה דבר שראוי להיעשות בהחלט. זכות השביתה אינה יכולה לפגוע בזכותו של המעסיק לקחת עובדים חלופיים, בכל מגזר שהוא.
7. איסור תשלום משכורות רטרואקטיבי לעובדים שובתים; עובד אינו מקבל משכורת על ימי השביתה, אבל בהסכמי עבודה לעתים המעסיק מסכים לשלם שכר רטרואקטיבי. בעיניי חקיקה האוסרת תשלום כזה אינה ריאלית ואינה סבירה, משום שלכל היותר יוכלו המעסיק והוועד לכסות את המשכורת הזו בדרכים אחרות. ובכל מקרה תופעה זו תוכל להיפתר אם היחס הכללי לשביתות במשק יהיה סביר יותר.
8. קידום תביעות נזיקין על-ידי צד שלישי; וחיוב עובדים בעלות השביתה בשירותים חיוניים – במצב הקיים היום העובדים אינם נושאים בעלות הנזק שהם גרמו בשביתתם (מלבד חריגים), וזה בהחלט מצב שראוי לתיקון. חוקרי הפורום ממליצים לא ליישם את שתי החלופות גם יחד, בטענה שהן מציבות מגבלות דרקוניות מדי על זכות השביתה, אך לדעתי דווקא ההצעות האלה הן הראשונות שצריכות להתממש מצד ההיגיון: לעובד יש זכות לשבות, בכל מקרה שהוא ומכל סיבה שהיא, אלא שעליו לדעת שיישא בתוצאות השביתה שלו.
9. איסור החלה בעיצומים והגדרתם כשביתה; מדובר בעיצומים במתכונת של "שביתה איטלקית" וכיוצא בזה. שוב, לדעתי אין לאסור בחוק על עובד להגיע ולעבוד במתכונת חלקית או להודיע שהוא חולה וכן הלאה. אך יש לו לדעת שהוא יכול לשאת בתוצאות השביתה, כמו כל עובד שמתעצל.
10. הענקת חופש מהתאגדות; והעלאת הרף המינימלי להצטרפות לארגון עובדים; חופש מהתאגדות הוא בוודאי צעד חיוני. המצב הקיים היום שבו עובד מחויב להיות מאוגד אם שליש מחבריו התאגדו, הוא בלתי נסבל. לדעתי גם העלאה של הרף ל-51% אין בה היגיון רב – עדיין זו עריצות הרוב. העובדים המאוגדים צריכים להיות אלה שהסכימו להתאגדות, ורק הם.
11. הכרזה דמוקרטית על פתיחה בשביתה; הצעה שיש בה צורך רק אם המצב הקיים היום ימשיך. אם עובד יישא בתוצאות השביתה שלו, כי אז אין צורך בהכרזה דמוקרטית: הוא פשוט יגיע לעבודה גם אם הוועד יכריז על שביתה.
12. הפחתת שיעור דמי טיפול מקסימליים; חוקרי הפורום מציעים להפחית את השיעור של 0.95% המנוכים משכרם של העובדים. החוק בעניין הזה הוא בלי ספק שערורייתי, אלא שהפתרון אינו להפחית את שיעור דמי הטיפול אלא לבטל את הרף לגמרי. ארגוני העובדים צריכים להתחרות על לבם של כל אחד ואחד מן העובדים ולשכנע אותם שהתשלום המסוים שהם יעבירו אליהם אכן יועיל להם.
13. חקיקת חוק ארגוני עובדים; להסדרה מהם ארגוני עובדים, אחריותם וכן הלאה. גם במקרה הזה החוק יהיה מיותר אילו יתוקנו העיוותים המרכזיים המנפחים את כוחה של ההסתדרות וחברותיה.

ההצעות של חברי הפורום הן בלי ספק טובות וחשובות, ולוואי שתתקבלנה רק חלק מהן. אלא שהן כפופות, בסופו של דבר, לתפיסה השלטת באדיבותם של בתי המשפט בישראל, אשר העצימו את זכות השביתה לכדי ממדים חוקתיים. ההצעה שאני מציע היא אולי אוטופיסטית יותר, אך ראוי להציב אותה כקריאת כיוון: אין להציב כל הגבלה על שביתת עובדים. "פועל יכול לחזור בו בחצי היום", כדברי חז"ל. ועם זאת אין להציב כל הגבלה על התמודדות המעסיק עם שביתות העובדים. הסברה כאילו יש חוסר פרופורציה בין המעסיק לבין העובד אינה אלא מיתוס שאין לו כל בסיס: המעסיק זקוק לעובד בדיוק כשם שהעובד זקוק למעסיק, ולפיכך אין כל הצדקה לניסיונות "לאזן" את כוחו של העובד בדרכים שונות ומשונות.

נזקי בית הדין לעבודה

כך, חסרה מן ההמלצות המלצה אחת מהותית, שנוגעת למוסד נוסף שמעניק כוח לא פרופורציונלי להסתדרות ולוועדים – בתי הדין לעבודה. בכמה הערות מזכיר הדו"ח כשלים שמקורם בבתי הדין לעבודה: מוזכרת פסיקתו המטרידה של בית הדין לעבודה לפיה למעסיק אסור אפילו לנסות לשכנע את עובדיו שלא כדאי להם להתאגד; בהערה אחרת מזכיר הדו"ח את העובדה שבית הדין לעבודה אסר על התארגנות פנימית של עובדים; ובמקום אחר, כאשר מומלץ על בוררות חובה בשירותים חיוניים, מנומקת ההמלצה בין היתר בכך ש"בעוד סכסוכים המגיעים לבתי הדין לעבודה נידונים בדרך כלל לפני שופטים ללא השכלה כלכלית, במוסד לבוררות חובה ניתן לקבוע כי בתנאי הסף למינוי בורר יהיה רקע כלכלי משמעותי". אך הדו"ח אינו כולל את ההמלצה המתבקשת: ביטול כולל של מוסד בתי הדין לעבודה, והעברת כלל הסכסוכים בין עובדים למעבידים למישור האזרחי בלבד.

מבט קל בתולדות מאבקי ועדי העובדים ותוצאותיהם מלמד פעם אחר פעם שהוועדים נלחמים למען הבינוני והשבע, ונגד האזרח מן השורה והעובד החלש. הדרך הטובה ביותר לטפל בכך תהיה לעקור את הבעיה מן השורש. התפיסה כאילו מאבקי עובדים-מעבידים הם תחום נפרד ושונה מההתנהלות היומיומית, מקורה במחשבה הסוציאליסטית של המאה ה-19. אין לה אחיזה לא בתיאוריה ולא במציאות. עד אז, נקווה שמחוקקינו יאמצו לפחות חלק מן ההמלצות של חוקרי 'פורום קהלת', שגם אם לא תבטלנה את הבעיה, לפחות תצמצמנה את ממדיה.