הישראלים מאושרים, ויש להם את כל הסיבות הטובות

בשבוע שעבר התבשרנו שאזרחי מדינת ישראל ניצבים במקום ה-11 מתוך 157 מדינות במדד האושר העולמי. לא רע בכלל, במיוחד נוכח המאמצים הכבדים של התקשורת לשכנע אותנו אחרת בשנים האחרונות. ואכן, הנרטיב התקשורתי של "כמה רע לחיות כאן" חלחל כל כך עמוק, שנראה כי הבלבול באמת אוחז באנשים בכל פעם שמתפרסם סקר דומה. איך לכל הרוחות יכול להיות שאנחנו שבעי רצון מהחיים? הנה, רק תתחילו להקליד בגוגל את המילים "למה היש", וכבר האלגוריתם המתוחכם ישלים לכם את התוצאה: "למה הישראלים מאושרים?".

אכן בעיה קשה. ייתכן שאין מנוס מלקבוע שאנחנו שרויים בתודעה קולקטיבית כוזבת. המצב כל-כך גרוע, שכבר הגענו לשלב שהוא בעצם נראה לנו טוב. ואכן, ב-Ynet היטיבו להגן על הנרטיב: "למרות ממדי העוני, חוסר השוויון והשחיתות… אנו הישראלים מבסוטים מהחיים… זו עוד הוכחה לכך שאושר אינו תלוי במצבו החומרי של אדם, אלא מדובר במצב מנטלי. הכול בראש … יכולת הדחקה מרשימה שפיתחנו כציבור וכבודדים".

וזה לא רק Ynet. בוואלה תוהים "אז למה לעזאזל הישראלים מאושרים"; בדה-מרקר מתעקשים ללבן עד הסוף את השאלה "האם אנחנו באמת מאושרים?"; במעריב מגייסים מומחים שיסבירו לנו את "סוד האושר הישראלי: איך זה שכל כך טוב לנו?"; ומעל לכל, כרגיל, כלכליסט. תחת הכותרת "הפרדוקס הישראלי: מדשדשים בכל הפרמטרים, אבל חשים מאושרים", מתבאס העיתון על שכל כך טוב לנו. עד כדי כך, שהוא משתעשע ברעיון לפיו "ייתכן שהישראלים הם פשוט שקרנים אדוקים יותר מאשר עמיתיהם במדינות החברות בארגון", מה שמוביל כמובן למסקנה ש"אם מדינה יכולה לדשדש בכל מדד אובייקטיבי ועדיין להרגיש טוב עם עצמה…", סביר להניח שהמדד מזייף.

קשים אפוא חייהם של עיתונאים בישראל; הם באו לדכא ויצאו מדוכאים. במקום להתבאס, הישראלים פשוט מתעקשים שטוב להם. ואם לא די בכך, בסוף השבוע שעבר יצא לאור מחקר חדש, מקיף ומעמיק של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הבוחן 'מדדי איכות חיים, קיימות וחוסן לאומי' וזרה מלח על הפצעים. אל תשאלו, גם במחקר הזה מתעקשים הישראלים שטוב להם, אבל חמור מכך, אפילו הנתונים היבשים מתגייסים ותומכים לחלוטין בתחושות שלהם.

יש פרנסה ברוך השם

המחקר, שמשתרע על פני 240 עמודים ומציג עשרות רבות של נתונים, נחלק למספר קטגוריות. הראשונה והמרכזית שבהן: איכות התעסוקה. ובכן, מסתבר שמאז שנת 2000 שיעור המועסקים במשק, מגיל 15 ומעלה, גדל באופן מתמיד. לעומת שיעור תעסוקה של 49.7% בלבד בשנת 2000, כיום הנתון עומד על 60.4%. מקום עשירי ומכובד בהשוואה בינלאומית של המדינות המפותחות, ולפני ארה"ב, אנגליה, גרמניה ועוד. כאשר נכנסים לרזולוציות של מגזרים, אתגר שילוב הערבים בחברה בולט במיוחד: שיעור היהודים המועסקים עומד על 64%, לעומת 42.5% בלבד של הערבים. זאת ועוד. מתוך כלל המועסקים במשק, יש רק אחוז זעיר של אנשים הנאלצים בניגוד לרצונם לעבוד במשרה חלקית. 3.1% בלבד. גם כאן, המגזר הערבי חלש יותר ומציב אתגר לחברה הישראלית.

וההיגיון אומר שאם יש עבודה, יש גם כסף. ואכן, לפי החוקרים, הכנסתם של משקי הבית בישראל עלתה בהתמדה מאז שנת 2002, והמשפחות הישראליות מרוויחות כיום (נכון לזמן איסוף הנתונים) כ-15,287 ש"ח לעומת 12,840 בתחילת המילניום. גם כאן, בפילוח לפי מגזרים, הכנסתם של משקי הבית היהודים עלתה אף יותר: מ-14,034 ש"ח, ל-16,777 ש"ח כיום. חשוב להדגיש: מדובר בהכנסה חציונית (המספקת תמונה מדויקת יותר מההכנסה הממוצעת), ובגידול השתכרות ריאלי (כלומר, בכוח קנייה ממשי בניכוי האינפלציה).

ויש עוד מספר פיקנטריות בקטגוריה של איכות התעסוקה: מספר הנפגעים בתאונות עבודה ירד משמעותית (מ-3,192 תאונות עבודה ל-100,000 מועסקים בשנת ,2000 ל-1,990 ב-2013), שיעור המועסקים שמרוצים ומרוצים מאוד ממקום עבודתם נמצא בעלייה קבועה (מ-81.4% בשנת 2000 ל-87.6% כיום), ושיעור האבטלה הממושכת (מעל שישה חודשים) מתוך כלל המובטלים, נמצא בירידה מאז שנת 2000 והוא עומד על 24% בלבד לעומת 41% למשל בשנת 2004.

מבחינת רמת החיים החומרית, מתברר שהישראלים חווים עלייה דרמטית ביכולת הקנייה ובצריכה בפועל. מאז שנת 2000 ועד היום, משקי הבית בישראל נהנים מגידול בצריכה של 121% (!). המשמעות ברורה: יותר עושר, וממילא יותר אוכל, יותר בילויים, יותר מוצרי חשמל וכן הלאה. בין השאר ניתן לזקוף את העלייה ביכולת הצריכה הישראלית לצמיחה הכוללת של המשק הישראלי: מאז שנת 2000 ועד היום, התוצר הלאומי הריאלי לנפש בישראל עלה בלא פחות מ-119%. מדינת ישראל עשירה ומכניסה הרבה יותר מבעבר, והדבר מתבטא ביכולות הכלכליות של אזרחיה. [ואל תגידו שמדובר בעושר של החזקים שאינו מחלחל לחלשים, משום שאפילו לפי מדד ג'יני הכלכלה הישראלית מצמצמת פערים בין העשירונים].

יש לנו אמנם הרבה לאן לשאוף בהשוואה ליתר המדינות המפותחות, הנהנות מיכולות צריכה וכוח קנייה גדולות בהרבה – ישראל נמצאת 19% מתחת לממוצע ה-OECD – אך מגמת פניה של הכלכלה הישראלית ברורה.

יש בריאות תודה לאל

גם ביצועי מערכת הבריאות הישראלית לא מאכזבים, ומאז שנת 2000 אזרחי ישראל חווים שיפור קבוע בבריאותם. ראשית, תוחלת החיים שלנו עלתה מאז שנת 2000, והיא עומדת כיום על 80.3 שנה לגברים, ו-84.1 לנשים (אצל היהודים השיעור אף גבוה יותר). עלייה של מעל שלוש שנים בתוחלת החיים של שני המינים בעשור האחרון, המציבה אותנו במקום השביעי בהשוואה למדינות המערב. גם תמותת התינוקות שלנו נמצאת בירידה משמעותית, עם שיעור תמותה של 3.0 לכל אלף לידות, בהשוואה ל-5.5 בשנת 2000 (והרבה מתחת לממוצע ה-OECD).

אגב, כאשר שואלים את אזרחי ישראל אם בריאותם טובה, 80% מהם מדווחים כי היא טובה מאוד או טובה. במקום מכובד ליד השווייצרים והרבה מעל הממוצע ב-OECD. אפילו שיעור המעשנים בישראל נמצא בירידה מתמדת והוא עומד כיום על 16.2% בהשוואה ל-19.7% ב-OECD (יש כפליים גברים ערבים מעשנים בהשוואה ליהודים, ופי שלוש יהודיות מעשנות בהשוואה לערביות).

יש עוד הרבה טוב חמדולילה

מלבד שלל הנתונים החיוביים הללו, ניתן למצוא עוד הרבה סיבות לאופטימיות לאורך המחקר. אנשי הלמ"ס אמנם עדיין לא שקללו את נתוני הטרור המצערים של השנה האחרונה, אך כאשר בוחנים את מידת הביטחון האישי שיש לאזרחי ישראל בתחומי הפשע ותאונות הדרכים, ניתן למצוא שיפור משמעותי. כך למשל, מספר ההרוגים מתאונות דרכים בישראל ירד משבעה הרוגים לכל 100 אלף תושבים בשנת 2000, לשלושה הרוגים ל-100 אלף כיום. שיפור של מעל 50%. גם מספר הפצועים קשה ל-100 אלף ירד מ-46 בשנת 2000 ל-19 פצועים כיום – טוב יותר מרוב מדינות המערב. חלקם של האזרחים הערבים בתאונות הדרכים, אגב, יותר מכפול מזה של היהודים.

גם שיעורי הרצח על רקע פלילי בישראל נמצאים במגמת שיפור מאז שנת 2000, והוא עומד כיום על 1.5 נרצחים ל-100 אלף תושבים (בהשוואה למעל 3 נרצחים ל-100 אלף בשנת השיא 2002). גם כאן, שיעורי הרצח במגזר הערבי גבוהים דרמטית מזה של היהודים, ועומדים על למעלה מפי שלושה (3.4 ל-100 אלף במגזר הערבי, בהשוואה ל-1.1 ל-100 אלף אצל היהודים). ובכל זאת, כאמור, מגמת שיפור חיובית נרשמת בכל המגזרים.

עם זאת, הנתונים עדיין אינם בשמיים. בהשוואה לאזרחי סלובניה ופינלנד, ש-95% ו-92% מאזרחיהם (בהתאמה) חשים בטוחים להסתובב בשעות החשיכה באזור מגוריהם, רק 76% מאזרחי ישראל חשים כך. אמנם מעל ממוצע מדינות ה-OECD, אך אין כאן מקום לפשרות. אם נחטוף לרגע פיסת מדיניות, מן הראוי להכפיל ולשלש את תקציבי ביטחון הפנים, על חשבון תקציבי תרבות ורווחה מיותרים. כך או כך, יש לקוות שסעיף הביטחון האישי יוסיף להשתפר לא רק באשר לתאונות דרכים ופשע, אלא גם בכל הנוגע לטרור הפלסטיני שהרים ראש לאחרונה.

יש עוד הרבה מה לשפר

אם כן, באופן כללי, הנתונים החיוביים משתקפים היטב בסקר שביעות הרצון של האזרחים. מדד האושר העולמי דירג את ישראל במקום ה-11 על אפה וחמתה של התקשורת הישראלית, ולא בכדי. 86% מאזרחי ישראל דיווחו בשנת 2013 כי הם מרוצים מחייהם,בהשוואה ל-83% בשנת 2002 ול-89% בשנת 2010 (גם כאן אגב, אחוז המאושרים בקרב היהודים גבוה יותר, והוא עומד על קרוב ל-90% בהשוואה ל-73% אצל הערבים).

כנראה שאחרי הכל באמת טוב לנו, וזו לא סתם "תודעה כוזבת", "הדחקה", "שקרים" או "שכנוע עצמי".

כאשר בוחנים את השיפור הכלכלי-חברתי שישראל חווה בעשור האחרון בפריזמה של מדיניות הממשלה, הדברים אינם מפתיעים. אנו עדים בשנים האחרונות להתקדמות ניכרת בליברליזציה של הכלכלה הישראלית. למרות הערמת קשיים מצד חברי כנסת רבים – החל בניסן סלומינסקי וכלה בסתיו שפיר – המבקשים להחזיר את המשק לימי מפא"י, ניכר כי ממשלת ישראל שומרת על ריסון תקציבי, איננה מגדילה את נטל המס, ואף פועלת להפרטה וייעול המשק.

אך זה עדיין לא מספיק. יש לנו עוד הרבה לאן להתקדם. כפי שהדגשנו ב'מידה' פעמים אינספור, אזרחי ישראל סובלים מרגולציה חונקת, ביורוקרטיה, טופסלוגיה ופקידות יתר המעורבת בכל צעד ושעל בחייהם. עדיין קשה לפתוח כאן עסקים, ליזום, לשלוח יד במסחר. כוחות השוק והכלכלה החופשית הוכיחו עצמם כגורם המכריע ביצירת שגשוג ורווחה, והממשלה אינה עושה כל שביכולתה כדי לקדם אותם.

המשימות העומדות לפנינו הן צמצום המגזר הציבורי, מלחמת חורמה בביורוקרטיה המאובנת, וביטול מערך קצבאות הרווחה שתוקע את המגזרים החרדי והערבי בתחתית העשירונים של החברה הישראלית.

לאחרונה פורסם מדד הריטג' לשנת 2016, המדרג את מדינות העולם לפי מידת החופש הכלכלי שלהן. מדינת ישראל נמצאת בו במקום ה-35. כלומר, שלושים וארבע מדינות הן בעלות חופש כלכלי גדול יותר מאיתנו. כאשר נבחרי הציבור שלנו יפנימו כי שגשוג ורווחה תלויים אך ורק בחופש הזה, ולחלוטין לא בהגבלת שכר בכירים או בהגדלת תקציב התרבות, או אז מובטח לנו שמדינת ישראל תטפס למקום הראשון במדד האושר העולמי.