דת היהודים ודתי המלך

מה בין חוקים דתיים לחוקי מדינה? בעוד שבעבר נהגה הפרדה ברורה ביניהם, במטרות ובתחומים שעליהם חלו המערכות השונות, עם התפתחותה של מדינת הרווחה נראה כי המדינה מבקשת לעסוק גם בתחומים שהיו שייכים בעבר לתחום האישי, הקהילתי והדתי, ולנסות ליצור "הנדסה חברתית", לשנות את החברה לכיוונים כאלה ואחרים.

אל מול הטיעון כי חקיקה מדינתית מסוג זה בדרך כלל אינה מועילה ולעיתים אף מזיקה, עולה השאלה האם אין הדבר נכון גם לגבי החוקים הדתיים. האם הם לא נועדו לעשות "הנדסה חברתית"? האם נובע מן הטיעון הזה שגם כל מצוות התורה הן בעלות ערך שלילי, או שמא להפך – אם מקבלים את החיוב שבחוקי הדת, האם אין הדבר מעיד גם על חוקי מדינה מסוג דומה?

"דת" היא מילה פרסית שמשמעותה חוק; מלשון המילה Data, נתון (נתון מאת האל, או נתון מאת המלך). ובמגילת אסתר, שבה התוודענו למילה דת, מונגדות שתי המערכות האמורות: "ודתיהם שונות מכל עם", מתלונן המן על היהודים, "ואת דתי המלך אינם עושים". ועיון במגילת אסתר אכן ימחיש לנו היטב את ההבדלים בין דתי היהודים לבין דתי המלך.

החוק הראשון שאותו מעביר המלך נראה כקריקטורה של חוקים. איגרות נשלחות לכל קצווי האימפריה, בדרישה "להיות כל איש שורר בביתו ומדבר כלשון עמו". חוק בלתי ניתן לאכיפה, אות מתה בטרם עלתה על ספר; מערכת ביורוקרטית שלמה מושקעת בחוק שכל-כולו הבל ורעות רוח, ומדוע? למלך יש בעיות עם הגברת הראשונה, אך אין זה נאה לפעול בצורה אישית שאינה מוסדרת על-פי התקנון. מה עושים? תופרים תקנון חדש, הנוגע לכל הנשים בעולם, אלא שהוא מיושם רק לגבי אישה מסוימת אחת. אין צריך לומר שחוקים פרסונליים מעין אלה, נפוצים עד היום, ונוכל למנות כדוגמאות ספורות את חוק ישראל היום, חוק דרעי, חוק עמאר, חוק מובילאיי, חוק חזן וכן הלאה. כל אחד מהחוקים האלה נזהר להיכתב בצורה כללית, אף שהוא מכוון לאדם מסוים או לחברה מסוימת.

לאחר מכן אנחנו נפגשים לא בחוק אלא בתקנה: קיבוץ כל הנערות אל שושן הבירה. כאן המנגנון השלטוני פועל היטב, אך עם שני אלמנטים בולטים: בזבזנות (ניתן היה לחשוב על דרך חסכונית יותר לבחור מלכה) – וכפייה בכוח. השלטון לא פרסם מודעת דרושים; הוא לקח פיזית את כל הנערות, כדי שלהוד מלכותו תהיה ההזדמנות לנסות אישית כל אחת ואחת. לא פלא הוא שקיבוץ הנערות המשיך גם לאחר שנבחרה מלכה ("ובהיקבץ בתולות שנית"); למה שלא ימשיך? למלך הרי לא אכפת אם תהיינה לו בהרמון עוד אלף או אלפיים נשים טובות מראה. אחת הפרשנויות גורסת שהנערות המשיכו להיקבץ מסיבה פשוטה: מנגנון קיבוץ הנערות כבר הוקם ופעל, וחבל לפרק אותו ולפטר כל כך הרבה עובדי מדינה. אין קבוע יותר מן הזמני, וכל גוף מיות"ר לא יפורק.

בפרק השלישי אנחנו פוגשים עוד צווים מלכותיים, וגם בהם המאפיין של חוק פרסונלי המקבל ממדים קטסטרופליים: כדי להשמיד יהודי אחד – רצונו של שר מסוים, שבמקרה נמצאת לו אוזן קשבת כעת אצל המלך – מוצאת אל הפועל תוכנית אדירת ממדים, להשמיד את כל היהודים (ובכללם אותו יהודון). האלמנטים של חוק פרסונלי, בזבזנות וכפייה בכוח מתאחדים כעת, ומקבלים גוון קטלני במיוחד. ללמדנו שכפייה מלמעלה לעולם אינה מסתיימת רק בתוכנית ריאליטי מלכותית של המלך בתור "הרווק", והיא יכולה לגלוש מהר לתוכניות אלימות בהרבה.

כעת עובר הזרקור אל דת היהודים. אסתר המלכה מבקשת ממרדכי לכנוס את כל היהודים ולצום לטובת הצלחת התוכנית. זה דבר שכל המלכות האדירה של אחשורוש לא יכולה לבצע: לצוות על הציבור לצום. אחשורוש יכול לעשות משתה מפואר ולהשקות את כולם כדת (!), אבל לצוות לצום – לא. צום הוא עניין אישי, אינדיבידואלי, בלתי ניתן לכפייה חיצונית. האם אתה באמת יכול לברר שהאזרח לא חוטף מדי פעם איזה נשנושון קטן כשהשוטר לא רואה אותו? הדבר נכון עד היום: גם כאשר מדינות מנסות לנקוט אמצעי אבל לאומי, לעולם יעצרו הדברים בסממנים חיצונים: עמידת דום, צפירה, טקסים וכן הלאה. אבל צום? לא ולא.

וכך עומד הצום של אסתר אל מול המשתה של אחשורוש: קל מאוד להשקות המון רב. אבל צום יכול לבוא רק כתוצאה משכנוע פנימי, דבר שאין לאל ידה של המדינה לעשות.

ממד נוסף שעולה מדתי המלך הוא ההפכפכנות שבבסיסם. מצד אחד, "כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב"; אך מן הצד השני, כאשר רוצים לעשות משהו אפשר כבר לארגן אגרות אחרות. ההפכפכנות הזו מקורה בכך שדתי המלך נובעים בסופו של דבר מקפריזות וממאבקי כוח פוליטיים: ושתי עולה ויורדת, כוכבה של אסתר זורח ושוקע, המן מתמנה לראש ואז מסולק מפני מרדכי, ובתוך כל המערבולת הזו נחתכים לשבט ולחסד גורלות של עשרות אלפי בני אדם. ואל מול ההפכפכנות הזו ניתן לראות את דתי היהודים: אלו אינם קפואים – יכולים להיתוסף מנהגים חדשים בהתאם למציאות החדשה – אך משנוצרו, הם קבועים ויציבים לאורך מאות ואלפי שנים. "קיימו וקיבלו היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים עליהם ולא יעבור, להיות עושים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם בכל שנה ושנה".

ומה קיבלו היהודים עליהם? משתה ושמחה, ומשלוח מנות איש לרעהו, ומתנות לאביונים. דברים כאלה רחוקים מ"דתי המלך". המדינה יכולה לקבוע טקסים וימי חופש מהעבודה, אבל אלה אינם משווים אוטומטית צביון של חג (חשבו רגע על יום הבחירות). אכן, המלך יכול לעשות משתה לכל שריו ועבדיו, אבל לקבוע יום אחד שבו כולם ישתו וישמחו, פחות ריאלי. משלוח מנות איש לרעהו – כיצד ייאכף חוק שכזה? ומתנות לאביונים?

מלכות המע"מ

שוו בנפשכם את המדינה המודרנית. האם היא מצווה על אנשים לתת מתנות לאביונים? לא ולא. היא אוספת מן האנשים בכוח את הכסף, ומחלקת אותו כראות עיניה. ההבדל עצום: כאשר יהודים נותנים מתנות לאביונים מכוח מצוות המגילה, הם יכולים אולי לברר מה המינימום ("שתי מתנות לשני אביונים"), אבל סביר שייתנו יותר, כל אחד בהתאם ליכולתו ולרצונו. האם עולה על דעתכם, מן הצד השני, אדם שיתרום למס הכנסה פי שניים או שלושה או עשרה ממה שהוא חייב, להידור מצווה?

המדינה אינה סומכת על רצונך הטוב – היא לוקחת ממך בכוח את הכסף; ואתה אינך סומך על המדינה – אתה לא מוכן לשלם שקל יותר ממה שאתה חייב.

אל מול המתנות לאביונים – קיום החובה המוסרית באופן וולונטרי – מוצגת לנו האלטרנטיבה בדתי המלך: "וישם המלך אחשורש מס על הארץ ואיי הים". כל מה שהמלך יכול לעשות זה לגבות מס; מס שכמובן לא יבוא לרווחת העניים אלא לטובת המשתאות המפוארים של המלך.

וכך, עיון מדוקדק במגילה יגלה לנו שאין שני דברים שונים יותר זה מזה כמו דת המלך ודת היהודים. בעוד חוק המדינה מתבסס על כפייה מלמעלה, בכוח מופרז, ביעילות קטנה מאוד ועם תוצאות בלתי צפויות מרחיקות לכת, דתי היהודים מתבססים על שכנוע פנימי של כל אחד ואחד מבני העם, ולכן הם אפקטיביים בהרבה. העמדת הצדקה הוולונטרית אל מול המסים הנכפים מלמעלה היא אולי ההמחשה הטובה ביותר לפער שבין שתי המערכות, וליתרונה הגדול של הראשונה בהקשרים הללו.

המדינה, חוקיה וסדריה הם חיוניים לקיום תרבות מפותחת ותקינה. "אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלענו", והכוח המרוכז אצל מוסדות השלטון למטרות שיטור והגנה על חיי האזרחים הוא דבר שאין לו תחליף. אך יש לעמוד איתן אל מול הפיתוי להרחיב את השימוש בכוח הזה עוד ועוד, גם למטרות נאצלות שבנוהג שבעולם רוכזו בידי החברה והדת.

חשבו על כך בפעם הבאה שאתם מתבקשים לשלם מס הכנסה או מע"מ: אם אתם סומכים כל-כך על רצונה הטוב של המדינה, מדוע לא תתרמו לה גם יותר מהמינימום הנדרש?