שר הביטחון יעלון טען שפעילות 'שוברים שתיקה' עלולה להתברר כבגידה, והתקשורת סוערת. עיון בחוק מלמד שהוא צודק: מניעים אידאולוגיים אינם יכולים לתרץ פגיעה בביטחון המדינה.
"שוברים שתיקה הוא ארגון חיוני, ששם לו למטרה לטהר את צה"ל מפעילות בלתי חוקית של חיילים, התעמרות והתעללות בפלסטינים ופרשנות אלימה של הוראות. תכליתו ופעילותו העקשנית נגד הכיבוש אינן מעשה בגידה", כך קובע מאמר המערכת בעיתון 'הארץ' מיום 20.3.2016.
האמנם? האם מטרתו של ארגון הנראית לחבריו ולחלק מתומכיו כמטרה לגיטימית, יכולה לשמש כהגנה מפני האשמה בבגידה או בריגול?
באופן לא מפתיע, טענת המניע הפוליטי האידיאולוגי, כהצדקה למעשה בגידה היא טריק ישן.
המניעים שלי בעיקרם פוליטיים. למרות שאני עזבתי את הארץ ולא רוצה להיות מעורב, אני חוזר למעורבות. אני מרגיש שמחובתי לפרסם… חשבתי הרבה על הצעד הזה וזה נראה מחוייב המציאות…
הכותב הוא לא אחר מאשר מרדכי וענונו, שכתב את הטקסט הנ"ל לאחיו, לפני שהחליט לחשוף את המידע שהחזיק בידיו על סודות הגרעין של מדינת ישראל.
אך לפני שנדון בתוקפה החוקי והמוסרי של הטענה הזו, כדאי לחשוב איך נוצר מצב בו ארגון אזרחי חוצה את הגבול החוקי, אל מעשים שעלולים להתברר כריגול ובגידה, לכאורה.
אין ספק שמדינה דמוקרטית זקוקה לחברה אזרחית חיה ופעילה, בה חופש ההתאגדות מאפשר לאזרחים להצטרף לארגונים עצמאיים, שיציפו לתודעה הציבורית בעיות הקיימות בסדר הקיים וינסו לשכנע את הציבור בצדקת דרכם.
אבל, כאשר קבוצה מאוגדת מבינה שאין לה כל סיכוי לשכנע אחרים בטענותיה, הפעילות שלה עלולה לעיתים להפוך לסכנה לדמוקרטיה. כדי להביא לפעולה או לשינוי במדינה דמוקרטית, ובוודאי כאשר מדובר בדמוקרטיה פרלמנטרית, חייבים לשכנע אנשים רבים ולהגיע לקונצנזוס בקרב רוב באוכלוסיה. כאשר ארגון מוותר על הרצון לשכנע את הציבור ולהשפיע על קובעי המדיניות באמצעים הדמוקרטיים הוא נדון לאבדון, ולו רק בגלל כוחות השוק. ארגון פוליטי או אזרחי שיפעל במשך תקופה מסוימת מבלי לספק הצלחות בספירה הציבורית, יאבד אנשים, תורמים והשפעה בקצב הולך וגדל, ויהפוך לאסיפה קטנה של נרגנים.
כעת, הבעיה עם ארגונים כדוגמת 'שוברים שתיקה' היא שהם ויתרו על הצורך להילחם על עמדותיהם בדעת הקהל הישראלית. את המימון לפעילותם הם מקבלים ממדינות זרות, המדדים להצלחתם נמצאים מחוץ לחברה הישראלית, ואין בפעילותם כדי לשכנע את הציבור הישראלי. לכן הם מפנים את עיקר פעילות ההסברה שלהם למדינות זרות ולגורמי חוץ.
במקרה שלנו, הגורמים המאזנים שבדרך כלל שומרים על פעילותם של ארגונים אזרחיים בגבולות המקובלים בחברה, המחייבים רמה מסוימת של מתינות ופרגמטיזם, אבדו. כך הגיעו אנשי 'שוברים שתיקה' אל גבולות החוק, ולכאורה אף חצו אותם.
שוברים את השתיקה ואת החוק
בנושא זה החוק די ברור. נתחיל בחוק העונשין, בפרק העוסק בריגול.
סעיף 113(ג) לחוק העונשין, תחת הכותרת "ריגול חמור", קובע: "מי שהשיג, אסף, הכין, רשם או החזיק ידיעה סודית כשאינו מוסמך לכך, דינו – מאסר שבע שנים; התכוון בכך לפגוע בביטחון המדינה, דינו – מאסר חמש-עשרה שנים".
סעיף 113א לחוק, קובע: "מי שמסר ידיעה סודית כשאינו מוסמך לכך, דינו – מאסר חמש עשרה שנים".
מה משמעות סעיפים אלו לגבי פעילות 'שוברים שתיקה'? על פי המצולם בכתבה ששודרה בערוץ 2, אנשי הארגון אוספים, רושמים ומחזיקים ידיעות סודיות ללא הסמכה. גם אם לא היה מדובר במידע שהעברתו לידי האויב היא מסוכנת, די בכך כדי לקבוע שנעברה עבירת ריגול. בתחקיר מופיעות גם ידיעות שהצנזורה מנעה את שידורן מטעמי ביטחון המדינה, מה שעלול להחמיר את העבירה.
לא זו בלבד שאנשי 'שוברים שתיקה' לא פועלים באופן סביר למנוע את העבירה, הם אף מעודדים אותה באופן פעיל, מתגאים בה, ומבטיחים חיסיון וסודיות למי שיעבור את העבירה. החיילים שמוסרים להם את המידע, עוברים כמובן גם הם עבירה חמורה.
תאמרו, אז יש כאן עבירות לפי פרק הריגול שבחוק העונשין, אבל מדוע לכנות אותם 'בוגדים'? זאת, מכיוון שעבירת הריגול או עבירות אחרות שנעברו על-ידי אנשי שוברים שתיקה, הן רק המבוא לעבירת הבגידה.
החוק במדינת ישראל לא אוסר על קיום ארגון שתכליתו היא לפעול נגד הכיבוש, וטוב שכך. אבל החוק בישראל בהחלט מגדיר מעשים מסויימים כבגידה.
כך למשל, חוק העונשין קובע שעשיית מעשה בכוונה ששטח ייצא מריבונות המדינה או ייכנס לריבונותה של מדינת חוץ, היא בגידה ודינה מיתה או מאסר עולם. אמנם, על-פי הניסוח של עבירות הבגידה בחוק העונשין, כל מי שהיה מצביע עבור מפלגה שקוראת להעביר את הגולן לסורים או להוציא חלקים מירושלים מריבונות ישראלית, היה יכול להיחשב כבוגד. כדי למנוע פרשנות זו, נקבע סעיף מיוחד בחוק (סעיף 94) הקובע שמי שעושה בתום לב מעשה מתוך כוונה להביא בדרכים שאינן פסולות לפי דין לידי שינוי בסדרי המדינה, לא ייחשב כבוגד.
ולכן, מפלגה או ארגון שמתמודדים לכנסת כדי לגרום להפסקת הכיבוש, או להביא לחתימת הסכם שלום עם אויב, לא יואשמו בבגידה.
אבל, מאחר ועל-פי התחקיר, ארגון 'שוברים שתיקה' פעל לכאורה בדרכים פסולות לפי דין, באיסוף ידיעות סודיות ובעידוד אחרים למסור ידיעות סודיות, תוך מודעות לכך שמסירת המידע היא אסורה – הרי שפעולותיו להפסקת הכיבוש או להבאה לידי שינוי בסדרי המדינה, בהחלט עשויות להכנס תחת הגדרת הבגידה ולא יכולות ליהנות מהגנת תום הלב והדרכים שאינן פסולות.
כל פרשנות סבירה של החקיקה הרלוונטית, גם כפי שפורשה בפסיקה, אמורה לכל הפחות להביא לחקירה ולהעמדה לדין של פעילי 'שוברים שתיקה'. בהקשר זה, מטריית ההגנה האוטומטית לה זוכה הארגון מחלקים מסוימים בחברה היא מטרידה.
בערעורו של מרדכי וענונו, טען סניגורו שמניעיו של האיש היו פוליטיים אידאולוגיים, והוא התכוון לפעול לטובת מדינת ישראל כפי שנראתה לו, ועל כן אין להאשימו בריגול ובבגידה.
בית המשפט העליון דאז לא מצא לנכון לקבל את הטענה. מלבד השיקולים המשפטיים הטכניים, ראה לנכון הנשיא שמגר להסביר גם את הפגם המוסרי שבסלחנות כלפי הבוגד האידאולוגי:
לפי ההשקפה בה דוגלים אלה הרואים במניע האידאולוגי מגן וחיסוי מפני הליכים משפטיים, יש לפטור את העבריין האידאולוגי מן האחריות לנשיאה בתוצאות הנובעות ממעשיו, היינו מן ההעמדה לדין והענישה. דא עקא, שהאחרים המושפעים ממעשיו אינם זוכים במגן ובחיסוי מפני תוצאותיו של המעשה הפלילי של בעל המניעים הנחרצים הנ״ל, והם יצטרכו, למשל, לשלם את המחיר של גילוי הסודות הביטחוניים, כאשר העבריין עצמו נמלט ומסתתר מפני תגובתו של האויב בפינה מרוחקת בקצווי עולם. שוני זה בכל הנוגע לנשיאה בתוצאות איננו, כמובן, בעל השלכות משפטיות ישירות, אך הוא זורק אור על האיצטלה המוסרית אותה מבקשים העבריינים האידיאולוגיים לעטות.
קריעת המסווה המוסרי מעל הבוגדים האידאולוגים ותומכיהם, חשובה. נותר רק לדמיין מה היה הנשיא שמגר כותב על ארגונים העושים מעשה וענונו, במימון מדינות זרות, ומכפישים את ישראל בעולם – כשאת המחיר משלמים כולנו.
את אשר יגורנו: האם מסתמנת חסינות לשוברים שתיקה?
מאז פרצה, בסערה, לתודעתנו, פרשת "שוברים שתיקה", כאשר ערוץ 22, העלה כתבה המציגה את דרכי עבודתו, ובמיוחד את האופנים בהם אוסף הארגון, חומרים שלדעתו מפלילים את צה"ל בתחום הערכי. מאז עלה מאד מפלס הביקורת כלפי הארגון בציבור הרחב. בחומרים שהוצגו התגלתה במלואה ערוות הארגון. הסתבר שאין לו ולא כלום עם עניינים של מוסר. התברר כי זולת מידע טקטי חשוב מאד כשלעצמו לאינטרסים הביטחוניים של ישראל, הארגון איננו אוסף מידע העוסק ב"מנדט" הבסיסי למענו הוא קיים (לטענתו הוא), כזה האמור להצביע על חריגות חמורות למענן יש לשבור שתיקה, ובכלל לא קיימת כל שתיקה האופפת כביכול את צה"ל והטענה הינה בבחינת עלילת דם, שבייסודה רק הרצון לנגח את הצבא הן בארץ אבל בעיקר בחו"ל.
באותו זמן ממש, הממשלה השמיעה קול ענות חלושה בלבד. ציוץ. ראש הממשלה אמר משהו על כך "שהארגון חצה קו אדום". נו, באמת. שוב ביטוי הזכור לנו מאיומים אחרים, אך ללא תוכן מעשי. אמר משהו על העברת החקירה לצה"ל (מה פתאום לצה"ל?), ורק אחרי שהבין כי ההודעה "הרזה" הזו רק מגבירה את תחושת הכעס בציבור על הרפיון בו לקתה הממשלה, הוסיף: "גופי החקירה הרשמיים בודקים את הנושא"… אלא שכמובן לא ציין את גופי החקירה הרשמיים. מי הם אותם גופים נעלמים ומדוע לא צויין שמם?
יש להבין מתוך ההודעה הזו את מה שאין בה. אין בה הודעה על חקירת השב"כ המצוי תחת אחריותו הישירה של רוה"מ, ואין בה הודעה על חקירת המוסד, המצוי אף הוא באחריותו הישירה של, כן, ניחשתם נכון, רוה"מ.
ובעוד ראש הממשלה מהסס, הגדיר השר יריב לוין את מעשי הארגון "כריגול וכבגידה במימון זר", שרת המשפטים אמרה כי "חמור ביותר שהארגון נוטל לעצמו סמכויות איסוף מודיעין טקטי על פעילות מבצעית של יחידות צה"ל השונות… ברור לכל רואה ושומע כי מי שאוסף מידע מסוג זה מנסה לפגוע במדינתו באמצעים לא כשרים, באופן שיכול אפילו להזכיר פעולות ריגול".
תנועת "אם תרצו", יוזמת עצומה הקוראת ליועמ"ש, אביחי מנדלבליט, לפתוח בחקירה פלילית מיידית נגד שוברים שתיקה. להודעת הארגון נתווסף מידע מטריד במיוחד. מתברר כי "אחד מהתורמים של הארגון היא קרן פלשתינית 'המזכירות לזכויות האדם והמשפט הבינלאומי', הפועלת מרמאללה. "הקרן הזו העבירה לשוברים שתיקה עד היום מיליוני שקלים"
הרבה שאלות קשות צפות ועולות ככל שחולפים הימים מאז הכתבה האמורה. הארגון טוען שהוא מתואם עם הצנזורה. זו טענה מגוחכת. מה קורה עם החומרים שהצנזורה אסרה על פרסומם? היכן הם מוחזקים? בידי מי? אולי ברמאללה?
הוריו של רב-סרן צפריר בר אור ז"ל, שנפל בצוק איתן, פנו לראש הממשלה אחרי התחקיר החמור בחדשות2. המשפחה אף פנתה לציבור ולמשפחות נוספות שבניהן נפלו בפעילות מבצעית ומבקשת מהן להצטרף אליה.
בפניה לרוה"מ צוינה סערת הרגשות שמציפה אותם מאז שידור הכתבה. "בתחקיר, נראה כי ארגון שוברים שתיקה, הכווין צעירים לפני גיוס להתגייס ליחידה ספציפית בצבא, על מנת שאלו ישמשו כ"אנשי קשר" ויעבירו מידע בחזרה לארגון. בנוסף, נראית גביית עדות מלוחם לשעבר על ידי עובדי שוברים שתיקה. הלוחם הגיע לדבר על דילמה מוסרית, אך השאלות אותן הוא נשאל כוללות שאלות על סדרי כוחות, תנועות מבצעיות, סוגי נשקים ומידע מבצעי.
התחקיר העלה בנו שאלות קשות מנשוא בדבר כוונותיו הכנות של הארגון, אשר אסף בין היתר מידע סודי ומסווג, כולל מיוצאי יחידות מובחרות ובעלי תפקידים רגישים. ניתן להניח, שאלפי ההקלטות שבידיהם, לא אובטחו ולא הוצפנו כראוי, ואין לנו יכולת לדעת האם המידע הגיע למקורות שעלולים לנצל אותו לרעה.
אדוני ראש הממשלה, כאבנו משקף את החשש שחוסר אחריותו של ארגון שוברים שתיקה וגישתו המזלזלת כלפי פעילותם של לוחמי צה"ל עלולים לגרום, ואולי אף גרמו, לסיכון הלוחמים ולפגיעה בחיי אדם. ארגון שהקנה לעצמו דימוי של כזה האוסף עדויות בעלות בעיתיות אתית, התגלה בתחקיר כארגון שאוסף מידע רגיש ומסווג, כזה שעלול לפגוע בחיילי צה"ל ברגעים אלו ממש, ומי יודע, אולי כבר פגע בעבר".
וכך בעוד הציבור רוגש והבעיה הקשה של שוברים שתיקה ואולי של ארגונים דומים נוספים (כולל עובדת העדר השקיפות ממנה הם נהנים), מסרבת לגווע, גם השתיקה של זרועות הביטחון והרפיון הנשקף ממנה, מוסיפים מצידם דלק על המדורה. מדוע הם שותקים? האם גם רוה"מ נותן ידו לתהליך של השתקה? העובדה שהחקירה נמסרה לידי שר הביטחון כבר מעוררת דאגה. זה איננו תפקידו ולא תפקידם של הכפופים לו (מצ"ח). אלא תפקידם הברור של השב"כ והמוסד. באופן מיוחד השב"כ חייב להיות מעורב בסיפור הזה משום שחלק מהכסף משולם להם ממשרדם ברמאללה. שימו לב שהפרשה וריח הרקבון הנודף ממנה לא הועברו גם לטיפול המשטרה… מדוע? כי המשטרה חוקרת מטבע תפקידה עם "כלים כבדים", ביד קשה. מעצרים לצורך חקירה, לילות ללא שינה וכו' ובסיום התהליך העברה, כמעט אוטומטית, ליועמ"ש. אני חושש שמזה בדיוק רצה רוה"מ להמנע. וכבר מסתמן שרוה"מ לא רוצה להכביד עליהם יותר מדי…
הממשלה חייבת להתעשת ומיד. העובדה שהארגון מרושת עם גורמים שונים בחו"ל, איננה אמורה לספק לו הגנה כלשהי. על מערכת עשיית הצדק במדינת ישראל, זו שפעלה באופן נחרץ כלפי גורמי ימין שונים כ"תג מחיר" הקיקיונית, ופחית הצבע שבידם, אמורה לחייב את אותה הממשלה, לנקוט הפעם ביד קשה, כנגד ארגון שמעשיו חמורים בהרבה.
otmoti@netvision.net.il
"מי שמסר ידיעה סודית כשאינו מוסמך לכך, דינו – מאסר חמש עשרה שנים"- זה בדיוק מה שעשתה ענת קם. האם היא ישבה 15 שנה בכלא? ממש לא.
למרות שהורשעה בעבירות של ריגול חמור ומסירת ידיעה סודית ללא היתר, במסגרת הסדר טיעון היא קיבלה רק 4 וחצי שנות מאסר בפועל ושנה וחצי על תנאי.
ועדת השחרורים ניכתה לה שליש ובית המשפט נעליון קיצר את עונשה בשנה וכך התייחסה עדנה ארבל למניע האידאולוגי של קם:
"אין לי ספק שהמערערת לא פעלה בשם אידאולוגיה אנטי-ישראלית או אנטי-צה"לית. על סמך חקירותיה בשב"כ ובמשטרה, עדותה בבית המשפט, התסקירים שנערכו בעניינה והאמור בכתב הערעור שהגישה, התרשמותי היא כי המוטיבציה למעשים הייתה רצונה של המערערת להביא לידיעת הציבור בעייתיות וליקויים בהתנהלות הצבא, כפי שהיא תפסה זאת מנקודת מבטה." אז כנראה שהמניע האידאולוגי דווקא כן חשוב לבית המשפט.
ומה לגבי אורי בלאו? הוא הרי עבר על החוק שאומר "מי שהשיג, אסף, הכין, רשם או החזיק ידיעה סודית כשאינו מוסמך לכך, דינו – מאסר שבע שנים" כמה הוא קיבל אתם חושבים?
בלאו הועמד לדין באשמה של החזקת ידיעות סודיות על ידי מי שאינו מוסמך לכך. הוא הורשע ובהתאם להסדר טיעון, נגזרו עליו ארבעה חודשי עבודות שירות.
הבנתם מה קורה פה? אם מישהו באמת חושב ששוברים שתיקה יקבלו את מלוא העונש כפי שכתוב בחוק הוא תמים מאוד.