עיון בפסק דין השופט רובינשטיין שביטל את מתווה הגז חושף את עומק השערורייה: הנחות ללא ביסוס, טענות ללא נימוק והשמצות הגובלות בדיבה, הופכים אותו לשיא חדש בשפל המשפטי הישראלי
הקריאה בפסק-דינו הארוך של השופט רובינשטיין מותירה תחושה לא פשוטה לתיאור. שילוב של תדהמה ותמיהה: הוא צוחק עלינו? ככה נראה פסק-דין בסוגיה אסטרטגית כל כך? זו רמת ההנמקה? אלו הן באמת הטענות העומדות מאחורי פסיקתו התקדימית?
אכן, רובינשטיין לא מצליח לגייס טיעונים משכנעים לעמדתו. פסק-הדין חסר בהירות לוגית, הוא קופצני וקלוש מבחינה אינטלקטואלית ואנליטית, טענותיו כמעט לא מבוססות על עובדות, והציטוטים והאסמכתאות, אוי האסמכאות – אם לא הייתי יודע אחרת, הייתי בטוח שזו פארודיה על המשפטיזציה הישראלית הפסאודו-אינטלקטואלית.
בשורה התחתונה רובינשטיין ממציא מעין פיתוח לתורת "ההסדרים הראשוניים", ובונה על גביו מערך מופרז באמצעות חיבור שעטנז של כל מיני אמירות מפסיקות עבר, שאמור לנבוע מהם שמתווה הגז דורש חקיקת כנסת. בשמו של ערבוב חסר קריטריונים זה הוא פוסל את מתווה הגז. העניין הזה לא רק שאינו מחזיק מים, אלא גם דולף ממנו גז למכביר. אם לחקות את מנהגו המליצי-עד-לטורח-רב של כבודו לאזכר מקורות יהודיים בלי קשר לשום דבר: בשורה התחתונה מדובר בבליל רטורי של פסקאות ש"ריחן רע" (רש"י, בראשית ל"ז, כ"ה).
אלו האשמות חמורות, ייתכן שמי שלא קרא את כל פסק הדין יחשוב שמדובר בהגזמה. אך לצערי האשמות אלו משקפות את האמת ומומלץ לכל מי שמודאג מהמצב ומוטרד מהטענות שיפורטו להלן לקרוא בעיון את פסק הדין במלואו.
נתחיל ביחסו של רובינשטיין להקשר הפוליטי של הדיון. באחד המשפטים הראשונים הוא מבהיר כי הדיון המשפטי נדרש בשל המחלוקת הציבורית בנושא. "אילו זכינו, הייתה מושגת אחדות דעים בסיסית בנושא זה", הוא כותב, אך "עכשיו שלא זכינו, עלינו להכריע". זוהי טענה חסרת-פשר. ראשית, הרי בכל פעם שבית-המשפט החליט לדחות עתירה על הסף, לא הייתה אחדות דעים – עובדה שמישהו פנה לבית-המשפט. שנית, מה הקשר בין "אחדות דעים" לחוקיות המתווה? ומה אם הייתה "אחדות דעים" להחלטה הסותרת חוק כתוב? רובינשטיין היה מאשר אותה?
אבל זו רק ההתחלה. מצד אחד רובינשטיין יודע היטב שהכל פה פוליטי: "בית המשפט נדרש להחליט בתוך מחלוקת ופולמוס שקשה לזכור כמותם מקום שמדובר בנושא לכאורה כלכלי מיסודו" הוא כותב, ומציין כי הוא ער "לכך שחלק מן העתירות … הן עתירות של מפלגות אופוזיציה שיש בהן ניגוח פוליטי". מצד שני, הוא סבור שביכולתו להשיג ניטראליות, כלומר, "להתייחס לנושאים בהקשרם המשפטי ולגופם, בלא 'רחשי רקע'". אבל מצד שלישי, בסיכום הוא קובע כי "יש לייחס חשיבות למחלוקת שהנושא מעורר בקרב חלקים נרחבים בציבור. אלפים גדשו את הרחובות, על מנת להביע את מחאתם כנגד ההסדר המתגבש", ולכן צריך להעביר את המתווה בכנסת ולא רק בממשלה.
אז תגידו, מדובר ב"רחשי רקע" שיש להתעלם מהם או שדווקא "יש לייחס חשיבות" ולכן להעביר את המתווה לכנסת? טוב, נו, קשה להיות כל כך ניטראלי כשגיא רולניק מארגן הפגנות ושלי יחימוביץ' כותבת עליהן בפייסבוק. בכל אופן, לעניות דעתי הטענה שיש לייחס חשיבות להפגנות של "אלפים", ובכלל להזכיר אותן בפסק-דין תקדימי של בית-המשפט העליון, היא שערורייתית. הרי אפילו מבחינה ציבורית אין לאלפים הללו כל מעמד מול המיליונים שהשתתפו בבחירות וקבעו את הרכב הממשלה המכהנת, קל וחומר מבחינה משפטית. הטענה של רובינשטיין אנטי-דמוקרטית בכך שהיא חותרת תחת תוצאות הבחירות בקביעת מדיניות.
מסר מהעולם השלישי
כעת, לגופם של דברים. הנה הנושא שעומד במרכז מבחינת רובינשטיין: "גבולות סמכות הממשלה במשטר דמוקרטי, ועד כמה ניתן למתוח את סמכותה השיורית, מקום שהמחוקק לא הסמיך אותה מפורשות, כאשר המשמעות הכלכלית הראשונית עצומה כל כך. זו השאלה המשפטית שבה אנו מתמקדים בסופו של דבר".
זוהי כמובן שאלה שאין לה תשובה. אף אחד לא יודע מתי המשמעות הכלכלית באמת "עצומה", או מה גבולות "הסמכות השיורית", ואיך נוכל לקבוע אם המחוקק "הסמיך" את הממשלה לעשות כל מיני דברים באופן לא מפורש. יש כאן סוגיות עמומות, עם טיעונים רבים לכאן ולכאן וללא כל טיעון משפטי מכריע.
זו בדיוק הסיבה שמוטב היה לא לדון כלל בסוגיה זו ולהותיר לכנסת ולממשלה את תחומי אחריותן הידועים. אבל בוודאי יסכים הקורא, שאם כבר דנים, לפחות מן הראוי לדון באופן המורכב והכן הראוי לסוגיה מעין זו. היינו מצפים לראות כאן דיונים מעמיקים בשורה ארוכה של תקדימי העבר, הבחנות חדות בנוגע למערכת היחסים בין הממשלה לכנסת, וירידה רצינית לשורש עקרונות המשטר הדמוקרטי, כשכל זה מגובה בחומר "קשה" הולם: פסיקות בתי-משפט בארץ ובחו"ל, דיון בהליכי הסדרת משקי אנרגיה במדינות המערב, ופיתוח עקרונות וכללים ברורים שלאורם יוכלו המשק, הממשלה והכנסת לנהוג בהמשך הדרך.
לא כך עושה רובינשטיין. הוא חוצב כבולדוזר בסלע הדמוקרטיה הישראלית, כשהוא מפזר לכל עבר אבק ציטוטי מקורות תלוש ותמוה, משתמש בטיעונים ומובאות שאין להן קשר ולפעמים פשר, זורע מבוכה אינטלקטואלית בקוראיו, וכל המהומה התקדימית מתחברת בסוף למטרה שאליה הוא חותר בכל מחיר: להגביל את זכותה של הממשלה להעביר את מתווה הגז.
הקורא צמא הדעת נותר וכל תאוותו בידו – בשום שלב לא באמת ברור בשם איזה עקרון משפטי או חוקתי הוא עושה כן, ועל מה ולמה החליט בג"צ שהממשלה חזקה מדי והכנסת, שכלל לא ידעה שהיא כזו, חלשה כל כך, עד שבית-המשפט חייב לכופף את כל הדינים ולסייע לה.
בסופו של יום, בחוות דעתו של רובינשטיין נקבעו שני דברים מרכזיים: (א) סעיפי היציבות הרגולוטורית שבמתווה, במסגרתם התחייבה הממשלה לא לשנותו למשך עשר שנים, אינם תקפים; (ב) המתווה כולו, כולל נושאי המיסוי, פיקוח על המחירים, חלוקת הזיכיונות וכדומה, צריך לעבור הליך של חקיקה ראשית בכנסת. על מסקנותיו של רובינשטיין בסעיף זה חלקו רוב השופטים, ובהכרעת הדין המתווה בוטל בשל פסקת היציבות, ללא צורך בחקיקה ראשית של שאר סעיפיו.
אם לנקוט בלשונו החז"לית והמתישה של רובינשטיין, נדון בהם "על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון" (משנה, אבות ה, ז, אם תהיתם).
אי של אי-יציבות
בסוגית היציבות הרגולטורית הדיון מתמקד בשאלה האם הממשלה יכולה "לכבול את ידיה" של הממשלה הבאה. לאחר מבוא ארוך וסקירות של תולדות המשפט המנהלי, כשמגיעים לנושא העיקרי – שאלת גבולות ההתחייבות של הממשלה – הטענות של רובינשטיין כמעט שאינן מבוססות על דבר.
הראיות היחידות שמביא רובינשטיין הן חוות-דעתו של המשנה ליועמ"ש אבי ליכט, שקובע כי סעיפי יציבות מסוג זה מקובלים במדינות העולם השלישי אך לא במערב מכיוון שמדובר בשיטה "המביעה חוסר אמון בשיטה הדמוקרטית" באותן מדינות; ואת דברי היועצת המשפטית של ועדת הכלכלה של הכנסת, ממנה הוא מצטט באריכות רבה כמעט עמוד שלם בפסק-הדין. קצת אבסורדי לא? נניח רגע להקשר הפוליטי של תפקידה בוועדה שבראשה עומד חבר הכנסת איתן כבל. הרי תפקידם של היועצים המשפטיים הוא לנחש מה יגיד בית-המשפט העליון – ובלשונם של היועמ"שים, האם החוק "בגי"ץ". לחשוב שרובינשטיין מצטט מהם כדי לפסוק, זו לולאה לוגית אינסופית. הודעת שגיאה. מבולבלים? גם אנחנו. וכנראה שגם רובינשטיין.
יתר הדיון מבוסס ברובו על תובנות אישיות וחידודי לשון. לממשלה אמנם נתונה הסמכות המלאה "לקבל החלטות ולבצען", אבל "אין בסמכותה של הממשלה להחליט שלא להחליט"; כמה שנון (אבל השנינות לא מסתירה את העובדה שהטענה פשוט שגויה). למעלה מעמוד מוקדש לדיון תאורטי באפשרויות שממשלות עתידיות וכנסות עתידיות יבטלו את המתווה, במשמעת קואליציונית, בהשלכותיה של התנגדות ועדת שרים לחקיקה, ומה לא. ספקולציות חסרות כל ערך משפטי שכל עסקן פוליטי יכול לערוך, אם כי יש להודות כי לרובינשטיין יש יתרון איכותי: הוא יודע לצטט את דברי לוי אשכול "הבטחתי אבל לא הבטחתי לקיים" (עם הפניה למקור מדעי, כמובן), ואת ספר הכוזרי שקובע "כוונתך רצויה אך מעשך אינו רצוי". כמה משכנע.
בכל זאת, להגיגים התיאורטיים הנהדרים הללו יש מגבלות קלות. כמו למשל העובדה הקטנה שממשלות ישראל לדורותיהן – כמו כל ממשלה בעולם – נהגו גם נהגו לקבל החלטות כלכליות לטווח ארוך. רובינשטיין מתמודד עם שלושה תקדימים שכאלה: חפירת מנהרות הכרמל, שנעשתה באמצעות חוזה עם חברה פרטית, החלטת הממשלה בעניין הורדת יוקר המחיה, והחלטת הממשלה בנושא השמירה על ים-המלח. בכל המקרים הללו הממשלה קיבלה החלטות שכבלו את ידי הממשלות הבאות, בדיוק כמו במתווה הגז.
שימו לב למה שיש לרובינשטיין לומר: מנהרות הכרמל לא רלוונטית להסדרת "תחום הגז הטבעי בכללותו", בשל הבדלים "הן בסכומי הכסף בהם מדובר והן בכך שהגז הוא משאב טבע מתכלה". אלו אכן הבדלים, אבל האם הם רלוונטיים מבחינה משפטית? האם החוק קובע שהממשלה יכולה לבצע הסדרים עד סכום מסויים, או רק בנוגע למשאבים בלתי-מתכלים? לא. ההבדלים הללו פשוט לא רלוונטיים להבחנה שרובינשטיין מנסה לבסס. בלשון פשוטה קוראים לזה "תירוצים".
אבל השוס הגדול עוד לפנינו. רובינשטיין טוען כי "שתי החלטות הממשלה לא עברו ביקורת שיפוטית, ומכאן שאין בעובדה כי נקבעו בשעתו על-ידי ממשלת ישראל, כדי להכשיר את פסקת היציבות במתווה הנוכחי". במילים אחרות: לפי רובינשטיין אין להיסטוריה הפוליטית והשלטונית בישראל שום משמעות. רק מה שנבחן בבית-משפט הוא חוקי, כל השאר במעמד ספק-חוקי-ספק-דינו-להיפסל. העובדה שממשלות ישראל נוהגות מזה שנים רבות לקבל החלטות דומות, לא מעניינת אותו, אולי משום שאז לא היו "רחשי רקע" פוליטיים והעניין לא נבחן בבית-משפט. שלטון האבסורד.
האמת היא שלו היה רובינשטיין נותן להיסטוריה השלטונית קצת יותר כבוד, הוא היה מודה שהתקדים השלטוני הזה מבסס חזקה חשובה, המעבירה את נטל הוכחת הצורך בהתערבות לבית-המשפט. מדוע? מפני שאיש לא חשב בעבר שיש בעיה, לא בכנסת ולא בחברה ולא בגורמים הנוגעים בדבר. זוהי ראיה חזקה: כך פעלו ממשלות, ואין ניזוק ואין מלין, כולל בכנסת וכולל מצד יועצים משפטיים ומי שלא תרצו. אבל מבחינת רובינשטיין רק מה שבית-המשפט קובע קיים, היכל הצדק הוא כנראה מקור הבריאה.
הטענה של רובינשטיין אבסורדית בעוד מובן: ההסכמים ההם, שלא נבחנו, עשויים כעת להיחשב כבלתי-חוקיים, למרות שהם כבר פועלים. משום שאם הם נערכו כמתווה הגז, ומתווה הגז אינו חוקי, אנו עומדים בפני בעיה חמורה. זו תיבת פנדורה שרובינשטיין כנראה לא מבין אפילו שהוא פותח. אבל האבסורד של האמירה התמוהה הזו לא נגמר כאן. יוצא מכאן גם שלו היה מוגש בזמנו בג"ץ נגד, למשל, מתווה הבראת ים-המלח, וההחלטה הכובלת את ידי הממשלה הייתה זוכה לאישור בג"ץ (ותנו לי לנחש שבמקרה ההוא, בו מפעלי ים-המלח הם ה"רעים", כך היה קורה), הרי שלפי הלוגיקה של רובינשטיין מתווה הגז, על דרישת היציבות שלו, היה אמור להתקבל עתה (תנו לי לנחש שלא כך היה קורה). נשמע כמו תירוצים, כבר אמרנו?
בסופו של דבר רובינשטיין נכשל כליל בחובתו לשכנע שיש במתווה תקדים הראוי לפסילה. והאמת היא שמול הנמקות כמו שהוא מציג, מול רמת טיעון ולוגיקה שכזו מצד בית-המשפט העליון, אין להתפלא על כך שחברות בינלאומיות דורשות סעיפי יציבות רגולטורית ההולמות את העולם השלישי.
הפרדת הרשויות
החלק הבא בפסק-הדין, שהוא גם העקרוני יותר, קובע כי בשל מורכבותו והיקפו, מתווה הגז חורג מסמכותה של הממשלה, ולכן עליו לעבור הליך חקיקה מלא ומסודר בכנסת.
בחלק זה כבר אין אפילו מראית-עין של דיון משפטי. לא פחות מחמישה עמודים מוקדשים לסדרה של דיונים תיאורטיים מופשטים ביסודות המשטר הדמוקרטי, שהקשר ביניהם רופף ומשונה. רובינשטיין מלקט ציטוטים מן הגורן ומן היקב, ומערבב בין מאפיינים שונים של הפוליטיקה הישראלית לשאלות משטריות ודמוקרטיות. סלט ישראלי, חתוך דק, ומתובל, איך לא, באזכורי מקורות שבינם לבין הסוגיה הנדונה אין שום קשר.
המסר המרכזי של רובינשטיין ברור: אם מותר לממשלה להעביר את מתווה הגז, אז היא חזקה מדי. מה מבסס מבחינתו תחושה זו? שום דבר מתחום המשפט, שאלתם. טענותיו מגיעות משני מחוזות: פילוסופיה מדינית מצד אחד, והנחות שונות שלו בדבר תפקיד המדינה המודרנית מצד שני.
כך מוקדש דיון ארוך ל"הוגי האמנה החברתית", שלפי רובינשטיין הם "ההוגים המרכזיים בהיסטוריה של הפילוסופיה המדינית המודרנית", ועל-פיהם יישק דבר. טענה עגומה, אבל עגום ממנו עוד יותר הדיון, הנראה כאילו הועתק משיעורי הבית של תלמיד תיכון שמשתמש בעיקר בוויקיפדיה או בספר הלימוד באזרחות. בליל של טענות שלא נובע מהן דבר, ובוודאי שאין כאן שום דבר הדומה ל"בסיס העיוני למקור כוחו של השלטון וגבולותיו". רוסו אמר כך, לוק אמר כך, והובס כך, טענות קצרניות ופשטניות להחריד, שאין בהן דיון ואינן מוסיפות דבר וחצי דבר לפסיקה.
כדי שהדברים לא יהיו מופשטים מדי, אתן דוגמא. כך כתוב בפסק הדין, במקום שרובינשטיין רוצה פשוט לומר שהפרדת רשויות אף פעם איננה מלאה, ולהשחיל פנימה גם את דעתו כי הממשלה בעצם חזקה מדי:
עקרון הפרדת הרשויות העומד ביסוד משטרנו הדמוקרטי: המחוקק יהא אמון על החקיקה, הממשלה על ביצוע החוק, ובית המשפט יעביר תחת שבט ביקורתו את פעולות המינהל. ואולם, "צירוף התיבות 'הפרדת הרשויות' אינו מעיד על תוכנו במלואו. הלוז בְעיקר זה אינו ב'הפרדת הרשויות' – הפרדה בין הרשויות, באשר הפרדה היא – אלא בביזור כוחות וסמכויות בין רשויות שונות ונפרדות; שבעיקרי הדברים הרשות המחוקקת תחוקק, ואך ורק תחוקק: לא תבצע ולא תשפוט; הרשות המבצעת תבצע לא תחוקק ולא תשפוט; והרשות השופטת תשפוט לא תחוקק ולא תבצע". בפועל עקרון הפרדת הרשויות אינו מיושם באופן הרמטי, ולוא מטעמים מעשיים. כך היה מקדם במדינות שונות, וכבר שעה שנכתב "רוח החוקים" של מונטסקיה ב-1748 לא היתה הפרדה מלאה, וכל מלים אך למותר. ואולם, ליבת עקרונות ההפרדה, שמשמעם איזון בין "מלכות לכהונה" אם ניטול מינוח שאול ממקורותינו (ראו למשל משנה אבות ו', ה'), שרירה וקיימת, שאם לא כן יינתן לממשלה, שהיא בפועל החזקה מבין הרשויות במובני היום יום, לעשות כרצונה, והדמוקרטיה מה יהא עליה. אמנם במונחי הספר הבולט הפדרליסט יש שויון בין הרשות המבצעת (מחזיקת החרב) ובין הרשות המחוקקת (מחזיקת הארנק), ונזכיר לשלמות התמונה כי לפי הספר הרשות השופטת היא החלשה משלושתן במונחי "הארנק והחרב". ואולם, במציאות החיים ברור כוחה הרב של הממשלה; ראו גם פסקה קכ"ט להלן. הקומיקאים ואנשי הסאטירה היידיים דז'יגאן ושומאכר מסבירים באחד המערכונים את ההבדל בין דמוקרטיה לדיקטטורה; דיקטטורה היא כשהעם אינו יכול לומר דבר והממשלה עושה כרצונה, ודמוקרטיה היא כשהעם יכול לומר את
שירצה, ועדיין הממשלה עושה מה שברצונה.
להלן תרגיל לקורא: מי יוכל להסביר מה עזרו כאן מונטסקיה והפדרליסטים? הרי סביר להניח שהם היו דווקא טוענים נגד רובינשטיין, אבל הוא לא טוען נגדם חזרה; כל מה שיש לו לומר הוא ש"במציאות חיינו" כוחה של הממשלה "רב" (לכל היותר דעתו האישית), והיא "בפועל החזקה מבין הרשויות במובני היום יום" (עוד דעה אישית), הוא זורק לערבוביה גם "מלכות וכהונה" ממסכת אבות, ו"כל מילים אך למותר", והסיום, שהאנושות עוד לא המציאה מילה לתארו: שימוש בקומיקאים עלומים לביסוס הגבלת הממשלה בפסק-דין תקדימי.
האם מישהו מהקוראים האמין שכך עשוי להיראות פסק-הדין התקדימי של רובינשטיין, שמצמצם את כוחה של הממשלה? אם הייתם בודקים את הפסקה הזו כעבודה אקדמית של תלמיד ב"א למדע המדינה בשנה הראשונה, כמה הוא היה מקבל?
ומה בנוגע לתפקיד המדינה? גם כאן כל שיש לרובינשטיין להציע הוא אמונות דוגמטיות וקביעות שהוא לוקח כמובנות מאליהן. הוא קובע כהנחת מוצא כי המדינה מחויבת "לשרת את הציבור – להבטיח שלום וסדר; לספק שירותים חיוניים; להגן על הכבוד והחירות של כל אזרח; לעשות צדק חברתי". הוא מסביר ש "תפקידה של המדינה בעת המודרנית… השתנה באורח ניכר, והיא פורסת את מצודתה על היבטים רבים בחיי היום יום, לרבות, ולא פחות, תחומים כלכליים וחברתיים". עוד הוא מוסיף: מדינת ישראל מתאפיינת "במעורבות גבוהה יחסית של המדינה בכלל ושל הממשלה במיוחד במערכות הכלכליות והחברתיות".
רובינשטיין רואה בקביעות הללו, הן בנוגע למרכזיות הזרם הפילוסופי שהוא מציג (הוגי האמנה החברתית) והן בנוגע לתפקידי המדינה המודרנית, את הבסיס לפסילת מתווה הגז. האם הוא לא יודע שקביעותיו מפוקפקות כולן? טענותיו לא רק נתונות כשלעצמן במחלוקת אינטלקטואלית ופילוסופית עזה – יש הוגי "אמנה חברתית" ומולם יש שלל הוגים חשובים ומשפיעים לא פחות שטענו נגד תפיסת האמנה ובעד תפיסות אחרות לגמרי של חירות, חברה, מדינה ומשטר – אלא, וזה לב העניין, תפקיד המדינה והאופן שבו המפלגות השונות משקיפות עליו ועל היחסים בינה לבין החברה, מהוות חלק חשוב משיקול הדעת של הבוחר ביום הבחירות.
הרושם הוא שרובינשטיין אפילו לא מבין עובדה בסיסית זו, שהמצביעים אינם צבר חסר-דעת שמצביע רק משיקולים מיידיים, אלא גם משיקולים לגבי תפקיד המדינה, משילות, מעמד הרשויות השונות ועוד. מבחינת רובינשטיין, הטענות הפילוסופיות והנורמטיביות שלו מהוות כשלעצמן הצדקה ראויה להתערבות שיפוטית, בעוד שלבוחר אין שום קשר לסוגיה הזו בכלל. עבורו זו לא סוגיה דמוקרטית, אלא על-דמוקרטית, לא משהו שנתון לבחירת הציבור, אלא אמת יסודית שהוא אמון עליה ואין עליה עוררין.
נאמר זאת כך: מה שרובינשטיין סבור בלי-דעת שהוא מסגרת נורמטיבית מחייבת בכל דמוקרטיה, הוא בעצם חלק מהמשחק הדמוקרטי עצמו. רובינשטיין פשוט לוקח בו צד, אבל במקום להודות בכך, הוא מכריז ביומרה אינטלקטואלית חסרת-כיסוי ובחוצפה פוליטית ומשפטית חסרת-גבולות, שהצד שלו בדיון יכתיב את כללי המשחק לכולם. לציבור, לממשלה ולכנסת אין מעמד בסוגיות הללו. "דמוקרטיה", הם קוראים לזה שם בעליון.
במובן זה, פסק הדין של רובינשטיין הוא פוליטי מיסודו (גם אם הוא כלל אינו מודע לכך). פסילת המתווה, שנועדה "ליצירת איזון" בין הממשלה לציבור "לנוכח קיומם של כשלי שוק והצדקות חברתיות", אינה אלא פיקציה שמתקיימת בעולם דמיוני של משפטנים פרוגרסיביים, המתבססים על כמה הוגים מעניינים עם תיאוריות חביבות אך שנויות במחלוקת עזה בעולם המערבי, ושאין להן כל הצדקה משפטית, פוליטית, פילוסופית או מדע-מדינתית מחייבת.
כמובן, איך אפשר פסק-דין בלי מילות הקסם: "צדק חברתי". אבל גם כאן רובינשטיין מצליח להתעלות על עצמו. הוא מודה שאין כאן פגיעה בזכויות פרט או בזכויות מיעוטים, אבל זה לא באמת מעניין אותו. מבחינתו אין לממשלה סמכות לקבוע בנושא הגז "שכן ענייננו בזכויות ציבור קבוצתיות" – כאילו לא הציבור הוא זה שמינה את הממשלה הזו. במקום אחר הוא קובע כי "באסדרה של משאב ציבורי מוגבל מעורבים שיקולים כבדי משקל של מדיניות ציבורית-כלכלית ושאלות של 'צדק חלוקתי'", והוא מצטט את עצמו מפסק אחר כי "בענייננו מדובר בזכויות ציבור קולקטיביות'". אבל הרי הציבור על זכויותיו בחר את הממשלה הזו כדי שתממש את המדיניות הזו. ואגב, דעתו של רובינשטיין נשמעה אז היטב – הרי גם הוא שלשל לקלפי פתק שהביע את דעותיו בכל הנוגע ל"צדק חלוקתי" מבחינת הציבור.
בסופו של דבר, אחרי כל הפניות הפשטניות לפילוסופים של האמנה החברתית ודעותיו המופשטות על תפקיד המדינה וכיוצא באלו, הטיעון של רובינשטיין נותר חלול מול המציאות. הוא עצמו מודה שתחומים רבים במשק עברו רפורמות מקיפות בשנים האחרונות ללא חקיקה, רפורמות שהסדירו מן היסוד מגזרים שלמים של השוק. הוא עצמו מזכיר בפסק-הדין את תחומי התקשורת, הקמעונאות, המזון והבנקים.
מה, אם כן, יום מיומיים? במיטב המסורת המשפטית, רובינשטיין מנסה למצוא הבדל שיבחין בין שוק הגז לכל השאר. אך מכל בחינה הגיונית גם כאן הוא נכשל כליל. מעבר למלל אודות "צדק חלוקתי" ו"בין דורי", לא מופיע טיעון מסודר המסביר במה שונה משק הגז משאר מגזרי השוק. מדוע מה שטוב לשוק הסלולר לא טוב לשוק האנרגיה? מדוע ממשלה שיכולה לקבוע הסדרים מקיפים בכמעט כל סקטור במשק לא יכולה גם להסדיר את שוק הגז?
לא שרובינשטיין לא מנסה, הוא פשוט נכשל. במיטב השגתו הוא אוסף פסיקות שונות, אבל הוא לא מצליח להתחמק משרירותיות מחרידה. מתי חייבת הממשלה להעביר רפורמה בחקיקה? "יש לתת את הדעת למידת ההשפעה של ההסדר על הציבור; להיקף הפגיעה בזכויות הפרט הכרוכה בהסדר; להשלכות הכספיות שלו; לדחיפות שבה יש להסדיר את העניין; למידת המורכבות והידע המקצועי הנדרש, ועוד".
הבנתם את זה? בביורוקרטיה קוראים לזה "מכרז תפור". האוסף השרירותי הזה מסמן את המטרה: מתווה הגז. פסיקה פרסונלית ממש. אבל גם בכך אין שום נפקות. למשל, האם רפורמה בתחום התקשורת היא לא בהיקף כלכלי אדיר? לא כרוכה בזכויות פרט? לא דחופה? לא מורכבת ודורשת ידע מקצועי? עם רשימת המכולת של רובינשטיין אפשר להצדיק העברת כל החלטת ממשלה חשובה לכנסת.
בסופו של דבר, בהיעדר הצדקה מהותית מעבר למלל המפוזר וציטוטי המקורות הסתמיים, נותרת בעיקר התחושה שבית-המשפט מכריז מלחמה על הרשות המבצעת, ומנסה לנטרל את סמכויותיה – בתחום ביצועי מובהק כמו שוק הגז – ולהעבירן לכנסת. מכיוון שההנמקות רעועות לחלוטין, מדובר בפגיעה חמורה וקשה בהפרדת הרשויות, ביכולת המשילות ובריבונות הישראלית. לפי הקריטריונים העמומים וחוסר הסדר ההגיוני המלווה את פסק-הדין, אין סיבה שתהיה חקיקה מפורטת בתחום הגז, ולא, למשל, ביציאה למלחמה או לנוכח מאמץ ממשלתי להורדת יוקר המחיה בתחום המזון.
קונספירציות ודיבה
קשה שלא להתרשם שרובינשטיין עצמו חש שלא בנוח עם הספק-דין הזה (זו לא שגיאה). הרי ברור שהוא מומחה קטן מאוד במדע המדינה, וכל תלמיד למשפטים יעיד תוך שתי דקות קריאה שיכולתו האנליטית רחוקה מזו של אהרן ברק, שאת מורשתו הוא מנסה ליישם. אולי משום כך משלב רובינשטיין בפסק-הדין רמיזות וספקולציות המתאימות אולי לצהובון, אך מקומן לא יכירן בפסק-דין של בית-המשפט העליון.
שוב, האשמה חמורה, ושוב, נדגים. כזכור, מתווה הגז עבר בכנסת בהצבעה בספטמבר האחרון, והמליאה אשרה את החלטת הממשלה להסדיר את שוק הגז. הממשלה טענה כי "תמיכת הכנסת בדרך זו … מחזקת את הלגיטימיות הדמוקרטית של החלטת הממשלה" מזכיר רובינשטיין. אלא שהוא מוסיף, בלשונו הציורית שמסגירה הרבה מכוונותיו, כי "לא מכאן תצמח ישועה משפטית למדינה". ומדוע? "אין דומה הצבעה כללית על 'המוצר המוגמר' להליך חקיקה מלא על כל שלביו".
כאן מתחילה סאגה של תיאוריות קונספירציה על גבול פרנויה קלה מצד כבוד השופט. בניגוד להחלטת ממשלה, המתקבלת לכאורה במחשכים, "הליך חקיקה הוא שקוף ופרוס לעיני הציבור", אומר השופט העליון ואף מפרט: "הליך חקיקה אף מגביל את יכולת התמרון של קבוצות אינטרסים מאורגנות, בניסיונן להשפיע על הרשות המנהלית לקבל החלטות שישרתו אותן".
קראתם נכון. סגן נשיאת בית-המשפט העליון מאשים במרומז את ממשלת ישראל בקבלת החלטות בסוגיית הגז משיקולים לא ענייניים. זו לא פליטת פה. רובינשטיין חוזר על הדברים בחריפות רבה יותר בהמשך: ללא חקיקה ראשית, "עלול להיווצר… פתח לשחיתות מוסדית או אישית". ועוד, אחרי שהוא סוקר את התהליך הארוך בו עבר המתווה – שכלל התפטרות של פקידים בכירים, העברת סמכויות שר הכלכלה לנתניהו ומהלכים אחרים, הוא מסכם: "הצטברות הנסיבות מעלה תהיות, וממחישה את הצורך בפיקוח ממשי נוסף של הכנסת".
זהו אוסף של רמיזות חמורות, בעייתיות ושערורייתיות. הוצאת דיבה רמוזה וחריגה מוחלטת מסמכות. אם רובינשטיין סבור שנפל דופי בהתנהלות הממשלה, אם יש לו ולו צל קל של ספק כי מדובר בשחיתות "מוסדית או אישית", יתכבד כבודו ויפנה למשטרה או ליועץ המשפטי לממשלה (אני בטוח שיש לו את הטלפון). אם אין לו חשד קונקרטי כזה, ואין לו ראיות לעבירות על החוק, יואיל נא ולא יתערב במעשיה של הרשות המבצעת. פסק-דין של בית-המשפט העליון איננו מאמר מערכת ב'דה-מרקר' או ב'ידיעות אחרונות', ואסור שיהפוך לקריקטורה השמה ללעג וקלס את שלטון החוק ואת הממשלה הנבחרת.
אכן, בכל העילות למעורבות שיפוטית שקיימיות בחוקות של מדינות דמוקרטיות – כולל החוקה הפרוגרסיבית שהמציא אהרן ברק – לא נמצאה עילה כמו זו שהמציא רובינשטיין: חשד קונספירטיבי ולא מבוסס של שופט.
ניתן להזכיר כאן עוד שלל מאפיינים בעייתיים של פסק-הדין שחוללו ידי סגן נשיאת בית-המשפט העליון בהווה, חלקם קומיים וחלקם טראגיים. כך למשל מוקדש עמוד שלם להתחקות אחר מקור המילה נפט (פרסית עתיקה) וגלגוליה במקורות חז"ל ופרשנות ימי-הביניים; עמוד נוסף מוקדש לפרפראות מפולין של המאה ה-17 אודות מיסי הקהילה היהודית; רובינשטיין מזכיר שהמשפט העברי מכיר בשיקולי ביטחון ומציין ביבליוגרפיה נרחבת לחילול שבת בשל פיקוח נפש, תוך שהוא רומז שעל "עסקי ממון" לא מגמישים את החוק; ובפתיחת הדיון בהגבלים עסקיים הוא מזכיר את חנווני מסופוטמיה ש"מחלקים קליות ואגוזים לתינוקות", והלכות על הקמת בתי כנסת מתחרים זה מול זה. פסקי-הדין בישראל מעולם לא דמו יותר ל"חבורה" של תלמיד צעיר בישיבה, שלמד לראשונה להשתמש באנציקלופדיה התלמודית (המצוטטת כאן במפורש כמקור לא פעם).
בצד הטרגי אפשר למנות שלל רמיזות וטענות פוליטיות. רובינשטיין כותב כי בניגוד לטענת המדינה לא יהיה כל-כך קשה להעביר את המתווה בכנסת ("ככל שהמתווה טוב למדינה וככל שאלה שהצביעו למענו בכנסת יהיו עקביים, לא בשמים היא"); מתייחס לניסיונו האישי כמזכיר ממשלה ("ישבתי קרוב לט"ו שנים ליד שולחן הממשלה"); הוא קובע כי "הכנסת אינה 'להקת המעודדות' של הממשלה, ודברי הממשלה אינם בבחינת 'נַעֲשֶה וְנִשְׁמָע', אף אם מבחינה מעשית לממשלה רוב בכנסת", והוא מדבר על הנסיבות "שאפפו את קבלת המתווה".
דברים אלו מטרידים מכיוון שהרושם המצטבר הוא כי עבור השופט עתידה האנרגטי של מדינת ישראל הוא עניין לשעשועי לשון ורמיזות שנונות. המליציות המתחכמת, הציניות, הרמזים, ההפניות לקומיקאים – כל אלו יוצרים אווירה של חוסר רצינות, כאילו עבורו פסק הדין הוא משחק אינטלקטואלי ולא החלטה הרת-גורל לעתיד המדינה והאזרחים.
במילה אחת, אם נשים בצד את הסגנון המליצי הקלוקל: בושה. בושה שדברים כאלה נכתבים בפסק-דין כל כך תקדימי וחשוב, ושזו רמת הדיון בבית-המשפט העליון מול הממשלה, בנושא אסטרטגי ומהותי כל כך כמתווה הגז, שבית-המשפט עוד הפך לדיון על סדרי שלטון והפרדת רשויות. אם לצטט את הרמב"ם: "הכול לפי המבייש והמתבייש: אינו דומה מתבייש מן הקטן, למתבייש מאדם גדול ומכובד, שזה שביישו זה הקל, בושתו מרובה" (נזיקין, הלכות חובל ומזיק, פרק ג', הלכה א').
לדעת לבחור שופטים
כשמהרהרים בדבר, צריך לנסות להבין מה קרה פה. איך הגענו למצב שכך נראה פסק-דין של בית-המשפט העליון. מדוע אהרן ברק כתב פסקי-דין שחרו לציבור עד אין קץ, אבל ידענו שיש להתמודד איתם ברצינות מבחינה משפטית, אנליטית ואינטלקטואלית, בעוד שרובינשטיין ואחרים כותבים פסקי-דין שנראים כמו פארודיה מבישה ולא-מודעת על אקטיביזם שיפוטי?
התשובה לשאלה זו עשויה לשאת איתה לקח חשוב. משום שייתכן שההבדל העצום נובע מכך שברק הגיע למערכת הפוליטית כמשפטן משכיל עם ידע רחב ויריעה אינטלקטואלית, לאחר שביצע עבודות כתיבה ומחקר משמעותיות, בעוד שרובינשטיין והדומים לו הגיעו לאחר שרוב ימיהם יצאו במערכת הפוליטית, שבה הכירו את החוק ואת הצרכים של הרשויות, אבל לא הרבה מעבר לכך.
בבית-משפט לא אקטיביסטי, הדבר לא היה משנה כל כך. כל עוד הם עוסקים בסוגיות משפטיות גרידא, אין הבדל גדול בין שופט כברק לשופט כרובינשטיין. אבל מאז ימי האקטיביזם, כאשר בית-המשפט מתיימר לעסוק ביסודות השיטה ובפילוסופיה של הדמוקרטיה לביסוס פסקי דין ושינוי מבנה המשטר בישראל, מתגלה ההבדל המהותי. אהרן ברק, עם כל הביקורת המוצדקת כלפיו, לפחות היה מגובה, מסודר ומפורט, וידע כיצד להציג רעיונות מופשטים על סדרי משטר ולנמקם, בעוד שהיועצים המשפטיים שבאים מהפוליטיקה הם דגים מחוץ למים בזירה זו.
מבחינה זו רובינשטיין, כמו שאר השופטים שלא עברו במסלול המתאים לכך, לא יכול לרשת את ברק. הוא פשוט משחק במגרש אינטלקטואלי שאיש לא הכין אותו אליו. האקטיביזם התגלגל היום לידיהם של מי שהיו פקידי ממשל משפטיים, שלפתע צריכים להכריע בהבדל בין מונטסקיה להובס ולהמילטון, כדי לדעת מה לעשות במתווה הגז. אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק.
אוי לרשות שכך היא נראית
לסיכום, פסק-הדין הפוסל את מתווה הגז לחלוטין לא משכנע עבור הלא-משוכנעים (כלומר, אלו שאינם שמחים לאידה של הממשלה והמדינה). הוא מלא בטיעונים לא מבוססים, שעטנז שאינו מתגבש לעקרון משפטי חוקתי אפילו ברמה הבסיסית ביותר, לא מצליח לבסס ולו הסבר רציונלי מסודר אחד להחלטה לפסול את המתווה, ולא מבהיר דבר וחצי דבר ביחס למותר ואסור לממשלה באופן כללי, מעבר למתווה המסוים. כך לא נראה פסק-דין תקדימי החורץ גורלות בסדרי שלטון.
רובינשטיין עצמו כמעט מודה בכך בכמה משפטים חסרי מודעות-עצמית כשלעצמם: "ייתכן שביחס לכל פרק במתווה יכולה להישמע טענה כי אין נדרשת חקיקה ראשית", הוא כותב, "אולם, דומני כי העיקר הוא המכלול, ונראה כי השלם עולה על סך חלקיו". ובכן, לצערנו לא נוכל לומר דבר דומה על פסק-הדין הזה.
בשורה התחתונה, בהעדר נימוקים סדורים ועל רקע אוסף ההחלטות השרירותיות, הרושם המתקבל הוא שבג"ץ ביטל את מתווה הגז מסיבה אחת בלבד: כי הוא יכול. ככה לא נראית דמוקרטיה, ככה לא נראית הפרדת רשויות, ואיש מ"מקהלת המעודדות" של רובינשטיין ושות' לא היה מוכן לקבל התנהלות שכזו מאף רשות אחרת.
האם הכותב משפטן?
האם המגיב קרא את פסק הדין?
האם עקיבא ביגמן ירד לסוף דעתו של השופט רובינשטיין? ומוטי עקיבא ביגמן הוא רק עיתונאי הוא לא משפטן ,הוא גם לא יכול להביא משפטן שיתמוך בתאוריה שלו כי אחד כזה אבל אני בטוח שהוא יגיב לי ויביא איזה לינק עם חצאי עבודות ופרשנות שלא קשורה כלל ויגיד "הנה" או שיגיב עם האמרה הזולה שכולם או הרוב שמאלנים.
עקיבא ביגמן אתה מזכיר לי בסרט משפט הקופים אותו אדם שהפסיד במשפט וממשיך לצעוק ולא מוכן לקבל זאת. חחחחחחח.
ולעניין?
לא יאומן כי יסופר, והנזק הינו באמינות כלכלית של המדינה מול משקעי חוץ,הגיע הזמן לקצץ בסמכיות הבג"צ, אם זאת הרמה השיפוטית, מחריד!!!!!
יש לך טעות חמורה בעניין אהרון ברק "אהרן ברק כתב פסקי-דין שחרו לציבור עד אין קץ, אבל ידענו שיש להתמודד איתם ברצינות מבחינה משפטית, אנליטית ואינטלקטואלית," ובכן לאהרן ברק אכן יכולת משפטית אנליטית ואינטלקטואלית אבל בסופו של דבר הפסקים שאלו אינם צורכים התמודדות רצינית אחרת מאשר הפסק של רובנשטיין. באופן כללי ברק עובד כך הוא מנתח את הבעיות ומהמתחים בין הצדדים השונים בצורה ראויה ושם אכן יש אנליזה רצינית אבל אחרי ניתוח הבעיות הפתרון שלו הוא בדרך כלל במקום להגיע להגדרות אנילטיות לאיזון והכרעה הוא אומר הבעיה סבוכה רבת צדדים אין פיתרון אנליטי לכן הפסק מורכב משקלול ואיזון כפי דעתי במילים אחרות אני פוסק מה שנראה לי. רובנשטיין הוא תוצר מובהק של הגישה הברקית אם בשלב הפתרון נזנח השיח האנליטי והתוצאה הסופית היא אני פוסק כמו שנראה לי אז גם הרישא האנליטית מיותרת. ובנקודה הזאת רובנשטיין צודק אם ניתוח אנליטי של הבעיות לא מוביל לפסק אנליטי הוא אכן מיותר. מה שרובנשטיין הפסיד זה שאצל ברק היות ובתוך הפסק יש את הרישא האנליטית זה עושה רושם של פסק אניליטי רציני אצל רובינשטיין חסר בעצם המראה של פסק רציני אבל בעצם הפסק הוא בדיוק כמו ברק.
פשוט מעולה.
אבל הבעיה היא שמפלגות הימין והמרכז אינן מוכן לצאת למערכה החיונית למען הדמוקרטיה ולהעמיד את בג"ץ על מקומו באמצעות חקיקה בהירה וברור, למרות שרוב מכריע מבין המצביעים שלהן מחייב מערכה כזאת בהקדם.
עד שרובינשטיין תוהה "על גבולות הממשלה במשטר דמוקרטי" אני תוהה "על גבולות הבג"ץ במשטר דמוקרטי" "ועד כמה ניתן למתוח את סמכות (הבג"ץ) שהמחוקק לא הסמיך אותו" אלא הוא לקח לו סמכויות ללא רשות. ואם המשמעות היא כלכלית מה ענינו של בג"ץ כאן? מר רובינשטיין פוסל מניה וביה במומו.
בתור אדם שרצה מאוד שהמתווה יעבור אני חושב שטוב עשו שופטי בג"צ שביטלו את סעיף יציבות. זה סעיף שכמו שהוא כתוב אין לו מקום בדמוקרטיה. בסעיף הזה הממשלה מבטיחה אבל לא מבטיחה לקיים כי בפועל איו לה שום סמכות חוקית לכפות על ממשלה עתידית לעמוד בסיכום הזה. מתוך פסיקת בג"צ יצא סעיף יציבות שיעבור בחקיקה או שבדומה לכל הסכם בין שני צדדים יאפשר לצד הנפגע לקבל סעדים על הפרה של ההסכם כך שהממשלה העתידית תוכל לעשות ככל העולה על רוחה ורק תאלץ לשפות את הנזק שיגרם לחברות (כמו לדוגמא ערבות לפיתוח שתחולט, או פיצוי על מיסוי נוסף).
מעניין ומקומם!
תודה
איני משפטן ולא מומחה במדע המדינה. אך תחושתי אותה כבר הבעתי בכתב היא כי רובינשטיין אכן תלמידו של מי שהוגדר ע"י משפנים מובהקים כ"פירט משפטי". הלו הוא אהרון ברק. הבעיה היא כי כפי שנאמר רובינשטיין הינו "תלמיד שלא שנה כל צרכו". הדבר היחיד שלמד הוא תחושת הכח והעליונות. לטובתו אפשר לומר רק כי הוא עומד לפרוש מכס המשפט.
הנמהרות הבלתי נסבלת של ביהמ"ש העליון
הבג"צ: שתי החלטות יותר מדי
במהלך השנתיים האחרונות קשר עצמו הבג"צ לשתי החלטות נמהרות, שפגעו באופן חמור ביכולת המשילות של הממשלה. שתי החלטות יותר מדי. הראשונה הייתה החלטתו שלו, סוג של אולטימאטום, בדבר סגירתו של מתקן חולות. תוך שנה. והשנייה, ביום ראשון השבוע, דחיית מתווה הגז. שוב אולטימטום לממשלה לשנות או לסלק את סעיף היציבות. תוך שנה. אם לא כן, הוסיפו השופטים איום, יבוטל המתווה כולו… במקרה הראשון, הבג"צ לא שעה לבקשת הממשלה ולתחנוני התושבים בדרום תל אביב, להמתין עד לדילול אוכלוסיית המהגרים. דילול שנעשה בהצלחה, באופן טבעי, ללא כפיה, וללא אילוצים כלשהם. המדינה הראתה שניתן להסתייע בעובדה שיש מהגרי עבודה הבוחרים לקבל את המענק הניתן להם, ביד רחבה, ולעזוב את ישראל. אלא שהבג"צ, כמוהו כפיל בחנות של חרסינה, העדיף לפעול על פי דרישת ארגוני שמאל ולהציב אולטימטום לממשלה. על פי אולטימטום זה, עליה לקצוב משך זמן של שלושה חדשים לשהיית מהגרי העבודה, במתקן חולות. ההחלטה נודעה מיד במדינות המוצא של הפליטים והתבטאה, אף זאת מידית, בעליית זרם פורצי הגדר בדרום הארץ.
הדיפת בקשות הממשלה הייתה, בשני המקרים, מעשה אומלל, שהיווה צעד נוסף לא רק בהריסת יכולת המשילות של הממשלה, אלא גם פגיעה במדיניותה הבסיסית לשמור על צביונה היהודי של המדינה, כפי שנקבע במגילת העצמאות. ביהמ"ש פעל על פי רצונם של ארגוני שמאל מסוימים המתנודדים על הגבול שבין אופוזיציה לשמה לאנרכיזם. ארגונים הפועלים מזה שנים במגמה הפוכה לזו של הממשלה הנבחרת: כן לשבור! בכל הקשור לצביונה היהודי של המדינה. ביהמ"ש גם פעל על פי הכתבתה של מערכת הכללים הדמוקטטורית של ה"פוליטיקלי קורקט". לא שינתה העובדה, שעכשיו, ממש בימים אלה, נזרקים כללי הפ.ק. לפח האשפה של ההיסטוריה במדינות אירופה המערבית, לנוכח גל הפליטים הפוקד אותן. ארגוני שמאל אלה הפכו את בית המשפט לערכאה מוזרה, שלא על פי המנדט הניתן לה, אותה הם מפעילים כרצונם. מימון לא חסר לפעולה זו, ואם חסר, הוא מיובא ממדינות השוחרות את "טובת" ישראל בחו"ל…
היטיבה להתבטא בעניין מתווה הגז, שרת המשפטים איילת שקד, שאמרה: "ביטול סעיף היציבות מהווה התערבות בוטה ומיותרת בהחלטת הממשלה, ופוגע פגיעה קשה בכלכלת ישראל. לא ייתכן שלממשלה יש את האחריות לכלכלתה ושגשוגה של המדינה, אך היא נותרת ללא הסמכות הנדרשת לפעול. בלתי אפשרי לעבוד כך במדינה מתוקנת".
סעיף היציבות איננו חדש במערכת הסכמים שעושה מדינה כל שהיא ובכלל זה מדינת ישראל, עם חברות המבקשות להשקיע כאן. כך לדוגמה נחתם הסכם עם חברת כי"ל לפני כ – 14 שנה. (בעידן יצחק רבין כרה"מ, ובייגה שוחט כשר האוצר), ובו נכלל סעיף יציבות ל… 15 שנה. לא פחות, איש לא פצה פה ואיש לא צפצף. האם זאת משום שמפלגת העבודה הייתה אז בשלטון ואילו היום השנאה לנתניהו מעבירה את השמאל על דעתו?
מיותר כמעט לציין את ההבדל העצום בין התועלת הצנועה למדינת ישראל דאז, ממתווה כי"ל, המוגבל בהיקפו, לבין מתווה הגז העתיר הכנסות, לתושביה ודיבידנדים פוליטיים בהיקף ענק, למדינה ישראל.
גורמים המקורבים לנושא בממשלה הגדירו את החלטת ביהמ"ש כאסון. נשמעה אף הטענה כי אי אפשר לשחרר את נתניהו מהשבר הזה, לאחר הצהרותיו, "מעל כל גבעה רמה ומתחת לכל עץ רענן", כפי שציין באזני אחד השרים, כי הוא ישמור מכל משמר על ביהמ"ש העליון… הממשלה גם התעלמה מהמשמעות הברורה, כי החלטה שתאסור על הפעלת המתווה תהווה גם צפצוף על בריאותם של כשני מיליון תושבי הצפון שימשיכו לחיות בעננה רעילה עוד עשר שנים, במקרה הטוב. היא לא עשתה שימוש בהיבט הזה של ההחלטה לפסול את המתווה.
אם נחזור להחלטה הראשונה מבין השתיים שמנינו כאן. הרי שמדובר בתהליך דומה.
כזכור הורה בג"ץ בספטמבר 2014, ברוב של 7 מתוך 9 שופטים, כי הפרק בחוק המסדיר את הפעלת מתקן חולות, ובכלל זה מתן הוראות לאדם "לשהות" במתקן ללא הגבלת זמן – יבוטל. זאת, כפי שאמרו השופטים "בשל שלילת החירות הבלתי מידתית של השוהים במתקן, מבלי שהורשעו בעבירה כלשהי". בהמשך תיקנה הכנסת את החוק, כך שתקופת "השהייה" הועמדה על 20 חודשים בלבד, אלא שהבג"צ פסל שוב, גם חקיקה מתחשבת זו וקבע, כאמור, כי הסעיף הרלבנטי יתוקן עוד פעם. הצעת המדינה שתקופת "השהייה" תעמוד על 12 חודשים בלבד, נדחתה. נקבע פסק זמן של שלושה חדשים בלבד…
בהחלטות האמורות פעל הבג"צ כשליח של קבוצות חוץ פרלמנטריות, בניגוד לכללי יסוד של משטר דמוקרטי ושל ממשל שנבחר בהליך דמוקרטי תקין לחלוטין
האם תידרש עכשיו הממשלה להליכי חקיקה, שיצמצמו את מוטת שליטתו של הבג"צ בחיי המדינה? על פי האווירה השוררת היום בממשלה נראה כי קרוב המועד לכך. שאם לא כן, יתכן מאד כי מלאו ימיה (הקצרים) של הממשלה וקרב והולך מועד הבחירות.
otmoti@netvision.net.il
ישר כוח על היכולת לעקוב אחרי הקשקשן.
לעניין עצמו – אתה מציג שני נושאים שבגצ דורש להעביר בחוק בעוד ששאר העיתונים מדברים פסקת היציבות בלבד. זה לכשעצמו חשוד היות שפסקת יציבות היא משהו תחום מאוד (כן או לא ואם כן כמה זמן) בעוד שהסכם ארוך ושלל נספחים להעביר כמקשה אחת ללא מומ מחודש עם חברות הגז הוא מעשה בלתי אפשרי – האם יש כאן הרדמה מכוונת של הציבור?
לחלק השני שאותו אני לא מבין – מדוע לא טוענים בבית המשפט בבפשטות – זה לא תחומכם ואין לכם סמכות פה? הרי כל כוחו של בית המשפט הוא מכך שהצדדים מכירים בסמכותו לשפוט בנושא זה. או במילים אחרות – למה לא פשוט לסרב לשלוח את הפרקליטות לדיון? הרי זה בית המשפט העליון ולא שלום – הם יוציאו צו הבאה לראש הממשלה ?(תדמית וכו')
הדרך לצמצום כוחו של בית המשפט היא לערער על סמכותו בנושאים שלא נקבעו לו בחוק ולא דרך ציפיה שמינוי כזה או אחר ישפיע על התנהלותו. ניתן לערער בנימוס וניתן גם להתחצף.
קראתי כמה פסקי דין שלו בענייני משפחה וזה פשוט מחריד. האיש חורץ גורלות; מנתק ילדים מאבות, משית מזונות בלתי הגיוניים בעליל והכל מתוך אותה עיסה דביקה של מלל חסר קוהרנטיות.
קשה לי להחליט אם מדובר באדם פיקח אך מרושע שמפחד ממוקדי הכוח האמתיים במדינה או פשוט בטמבל.
המאמר ברמה גבוהה מאוד.
בתור אחד שדי חסיד של מערכת המשפט, ושסולד ממאמרים שמנסים לנגח פסקי דין, אני חייב לציין שאין ספק שהנושא פה הוא 95% עניין של השקפה ולא של פרשנות החוק, ולכן הביקורת ראויה ביותר. יש בפסק הדין כשלים לוגיים למכביר ולא צריך להיות משפטן כדי להצביע עליהם. יש כאן היסחפות של בית המשפט אחרי האווירה ה"ציבורית" (שמשקפת רק חלק קטן מהעם) ואחרי טענות שנשמעות ברחוב (כמו ניגוד עניינים ואינטרסים).
"כשמהרהרים בדבר, צריך לנסות להבין מה קרה פה. איך הגענו למצב שכך נראה פסק-דין של בית-המשפט העליון. מדוע אהרן ברק כתב פסקי-דין שחרו לציבור עד אין קץ, אבל ידענו שיש להתמודד איתם ברצינות מבחינה משפטית, אנליטית ואינטלקטואלית, בעוד שרובינשטיין ואחרים כותבים פסקי-דין שנראים כמו פארודיה מבישה ולא-מודעת על אקטיביזם שיפוטי ?"
ובכן, התשובה היא – בגלל אותו אהרון ברק, שהשריש במערכת, כי :
http://law.huji.ac.il/upload/weisman-001.pdf
ומאז, "מערכת המשפט" קרסה ופינתה את מקומה ל"שופט"
כפי שכתב מאוטנר :
http://textologia.net/?p=25856
"כל השיטות האלה, טוען מאוטנר, נועדו בעצם להעביר כוח מידי נבחרי העם לידי ההגמונים לשעבר."
http://tchelet.org.il/article.php?id=443
למרות האקטיביזם השיפוטי המאפיין את בית המשפט העליון, "שאלות הנוגעות בזכויות החברתיות של אזרחי המדינה לא נדונו כמעט בפסיקתו" (עמ' 34).
https://uripaz.wordpress.com/2007/11/03/%D7%9B%D7%A0%D7%A1%D7%99%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98/
ובקיצור :
אהרון ברק, האפיפיור המשפטי הראשום של הכנסיה המשפטית המזרח-אירופית [עד אליו כולם היו מערב אירופים…], הרס את מערכת המשפט על מנת לנשא את השופט\ההגמון\הארכיבישוף השיפוטי הקתולי\פראבוסלאבי.
ומאז
אין משפט במדינת ישראל
ומאז
מטורפים הוזי נביאות גודשים את מערכות המשפט כתחליף לשופטים בעלי יכולת שיפוטית ושכל ישר
ומאז
התקבעותה של מדינת ישראל כמדינה נוצרית מזרח-אירופית לכל דבר ועניין עברה את נקודת האל-חזור
ומאז
כמרים סרוגי כיפות משתמשים בידיעותיהם התורניות הדלות כדי להצדיק כל מה שריח נוצרי ["מוסרי" הם קוראים לזה, או "ערכי"…] נודף ממנו
ומאז
ליהודים כבר אין בית מדיני…………….
כי מי רוצה לחזור ולגור במדינת פולין\אוקראינה ???????????
:(((((((
לא יודע עקיבא, פסק הדין נראה לי מנומק היטב. אתה בטוח בדבריך?
"הכנסת אינה להקת מעודדות". כך קובע שופט בג"צ. כן כן, זה אכן אותו הבג"צ שמתעשע מפעם לפעם בפסילת חוקים שיוצרת אותה "להקת מעודדות". אם זה לא היה מצחיק הייתי פורץ בבכי…
עקיבא ביגמן קראתי את מאמרך לגבי השופט רובינשטיין עכשיו מה לגבי שלושת השופטים האחרים? כי זה היה בהרכב של 5 שופטים
מה שכתב סולברג הוא מלאכת מחשבת וההיפך המוחלט מרובינשטיין. כדאי מאוד לקרוא!
שאלתי לגבי שלושת האחרים שהיו בעד. מה לגבם? למה זה היה הרכב של שני שופטים רובינשטיין וסולברג? לא . רציתי לשמוע את דעתו של עקיבא ביגמן לגבי שלושת השופטים האחרים ולראות עד כמה הוא אוביקטיבי
לשופטי בית המשפט העליונים מוצמדים מתמחים ועוזרים משפטיים מצטיינים בדרך כלל.
מעניין יהיה לבדוק מי כתב את עיקר פסק הדין של כל אחד מהשופטים, ולאיזה מלגות / סיוע הוא זכה בעברו או בהווה, וכמובן – מי הגוף המממן.
התייחסות לשיח הציבורי בפסק דין… נו…
ועוד נקודה מעניינת, ישר מתחילת פסק הדין.
בשם המעוניינים להצטרף (ומדובר על כמה וכמה ארגונים שרוצים להצטרף כידיד בית המשפט): עורך דין אביגדור פלדמן (איזו הפתעה).
האנרכיסט אהרון ברק ביצע הפיכה ובמדינת ישראל אין בעצם הפרדת רשויות מעשית, המדינה בפועל לא נשלטת על ידי הבוחרים שלה. זו המציאות.
https://www.facebook.com/permalink.php?story_fbid=1751181505101632&id=100006293987218¬if_t=like¬if_id=1459322119100172#
המאמר הזה מחזק את ההשערה שלי. אחרי הכל, עם כל המגבלות שלו רובינשטיין לא טיפש. מה שאתה רואה גם הוא יכול לראות. אם אתה צודק, זה כל כך קיצוני שאולי הסבר קונספירטיבי כזה הוא הפתרון לתעלומה.
הנמהרות הבלתי נסבלת של ביהמ"ש העליון
הבג"צ: שתי החלטות יותר מדי
במהלך השנתיים האחרונות קשר עצמו הבג"צ לשתי החלטות נמהרות, שפגעו באופן חמור ביכולת המשילות של הממשלה. שתי החלטות יותר מדי. הראשונה הייתה החלטתו שלו, סוג של אולטימאטום, בדבר סגירתו של מתקן חולות. תוך שנה. והשנייה, ביום ראשון השבוע, דחיית מתווה הגז. שוב אולטימטום לממשלה לשנות או לסלק את סעיף היציבות. תוך שנה. אם לא כן, הוסיפו השופטים איום, יבוטל המתווה כולו… במקרה הראשון, הבג"צ לא שעה לבקשת הממשלה ולתחנוני התושבים בדרום תל אביב, להמתין עד לדילול אוכלוסיית המהגרים. דילול שנעשה בהצלחה, באופן טבעי, ללא כפיה, וללא אילוצים כלשהם. המדינה הראתה שניתן להסתייע בעובדה שיש מהגרי עבודה הבוחרים לקבל את המענק הניתן להם, ביד רחבה, ולעזוב את ישראל. אלא שהבג"צ, כמוהו כפיל בחנות של חרסינה, העדיף לפעול על פי דרישת ארגוני שמאל ולהציב אולטימטום לממשלה. על פי אולטימטום זה, עליה לקצוב משך זמן של שלושה חדשים לשהיית מהגרי העבודה, במתקן חולות. ההחלטה נודעה מיד במדינות המוצא של הפליטים והתבטאה, אף זאת מידית, בעליית זרם פורצי הגדר בדרום הארץ.
הדיפת בקשות הממשלה הייתה, בשני המקרים, מעשה אומלל, שהיווה צעד נוסף לא רק בהריסת יכולת המשילות של הממשלה, אלא גם פגיעה במדיניותה הבסיסית לשמור על צביונה היהודי של המדינה, כפי שנקבע במגילת העצמאות. ביהמ"ש פעל על פי רצונם של ארגוני שמאל מסוימים המתנודדים על הגבול שבין אופוזיציה לשמה לאנרכיזם. ארגונים הפועלים מזה שנים במגמה הפוכה לזו של הממשלה הנבחרת: כן לשבור! בכל הקשור לצביונה היהודי של המדינה. ביהמ"ש גם פעל על פי הכתבתה של מערכת הכללים הדמוקטטורית של ה"פוליטיקלי קורקט". לא שינתה העובדה, שעכשיו, ממש בימים אלה, נזרקים כללי הפ.ק. לפח האשפה של ההיסטוריה במדינות אירופה המערבית, לנוכח גל הפליטים הפוקד אותן. ארגוני שמאל אלה הפכו את בית המשפט לערכאה מוזרה, שלא על פי המנדט הניתן לה, אותה הם מפעילים כרצונם. מימון לא חסר לפעולה זו, ואם חסר, הוא מיובא ממדינות השוחרות את "טובת" ישראל בחו"ל…
היטיבה להתבטא בעניין מתווה הגז, שרת המשפטים איילת שקד, שאמרה: "ביטול סעיף היציבות מהווה התערבות בוטה ומיותרת בהחלטת הממשלה, ופוגע פגיעה קשה בכלכלת ישראל. לא ייתכן שלממשלה יש את האחריות לכלכלתה ושגשוגה של המדינה, אך היא נותרת ללא הסמכות הנדרשת לפעול. בלתי אפשרי לעבוד כך במדינה מתוקנת".
סעיף היציבות איננו חדש במערכת הסכמים שעושה מדינה כל שהיא ובכלל זה מדינת ישראל, עם חברות המבקשות להשקיע כאן. כך לדוגמה נחתם הסכם עם חברת כי"ל לפני כ – 14 שנה. (בעידן יצחק רבין כרה"מ, ובייגה שוחט כשר האוצר), ובו נכלל סעיף יציבות ל… 15 שנה. לא פחות, איש לא פצה פה ואיש לא צפצף. האם זאת משום שמפלגת העבודה הייתה אז בשלטון ואילו היום השנאה לנתניהו מעבירה את השמאל על דעתו?
מיותר כמעט לציין את ההבדל העצום בין התועלת הצנועה למדינת ישראל דאז, ממתווה כי"ל, המוגבל בהיקפו, לבין מתווה הגז העתיר הכנסות, לתושביה ודיבידנדים פוליטיים בהיקף ענק, למדינה ישראל.
גורמים המקורבים לנושא בממשלה הגדירו את החלטת ביהמ"ש כאסון. נשמעה אף הטענה כי אי אפשר לשחרר את נתניהו מהשבר הזה, לאחר הצהרותיו, "מעל כל גבעה רמה ומתחת לכל עץ רענן", כפי שציין באזני אחד השרים, כי הוא ישמור מכל משמר על ביהמ"ש העליון… הממשלה גם התעלמה מהמשמעות הברורה, כי החלטה שתאסור על הפעלת המתווה תהווה גם צפצוף על בריאותם של כשני מיליון תושבי הצפון שימשיכו לחיות בעננה רעילה עוד עשר שנים, במקרה הטוב. היא לא עשתה שימוש בהיבט הזה של ההחלטה לפסול את המתווה.
אם נחזור להחלטה הראשונה מבין השתיים שמנינו כאן. הרי שמדובר בתהליך דומה.
כזכור הורה בג"ץ בספטמבר 2014, ברוב של 7 מתוך 9 שופטים, כי הפרק בחוק המסדיר את הפעלת מתקן חולות, ובכלל זה מתן הוראות לאדם "לשהות" במתקן ללא הגבלת זמן – יבוטל. זאת, כפי שאמרו השופטים "בשל שלילת החירות הבלתי מידתית של השוהים במתקן, מבלי שהורשעו בעבירה כלשהי". בהמשך תיקנה הכנסת את החוק, כך שתקופת "השהייה" הועמדה על 20 חודשים בלבד, אלא שהבג"צ פסל שוב, גם חקיקה מתחשבת זו וקבע, כאמור, כי הסעיף הרלבנטי יתוקן עוד פעם. הצעת המדינה שתקופת "השהייה" תעמוד על 12 חודשים בלבד, נדחתה. נקבע פסק זמן של שלושה חדשים בלבד…
בהחלטות האמורות פעל הבג"צ כשליח של קבוצות חוץ פרלמנטריות, בניגוד לכללי יסוד של משטר דמוקרטי ושל ממשל שנבחר בהליך דמוקרטי תקין לחלוטין
האם תידרש עכשיו הממשלה להליכי חקיקה, שיצמצמו את מוטת שליטתו של הבג"צ בחיי המדינה? על פי האווירה השוררת היום בממשלה נראה כי קרוב המועד לכך. שאם לא כן, יתכן מאד כי מלאו ימיה (הקצרים) של הממשלה וקרב והולך מועד הבחירות.
otmoti@netvision.net.il
https://www.facebook.com/permalink.php?story_fbid=1751181505101632&id=100006293987218¬if_t=like¬if_id=1459322119100172#
המאמר הזה מחזק את ההשערה שלי. אחרי הכל, עם כל המגבלות שלו רובינשטיין לא טיפש. מה שאתה רואה גם הוא יכול לראות. אם אתה צודק, זה כל כך קיצוני שאולי הסבר קונספירטיבי כזה הוא הפתרון לתעלומה.
חחח
רובינשטיין לא רק טיפש, זה הוא כבר היה פעם, עכשיו הוא כבר הזדקן, וטיפשותו הפכה לאימבציליות סופנית וממאירה…
אלא שאיך כתב פעם ברנרד ברודי : "לציבור נוח להאמין ברשעותם של נציגיו הנבחרים העיקר שלא יאולץ להאמין בטיפשותם של נציגיו"
והנה עינינו הרואות שברודי צדק…
הנמהרות הבלתי נסבלת של ביהמ"ש העליון
הבג"צ: שתי החלטות יותר מדי
מרדכי ליפמן
במהלך השנתיים האחרונות קשר עצמו הבג"צ לשתי החלטות נמהרות, שפגעו באופן חמור ביכולת המשילות של הממשלה. שתי החלטות יותר מדי. הראשונה הייתה החלטתו שלו, סוג של אולטימאטום, בדבר סגירתו של מתקן חולות. תוך שנה. והשנייה, ביום ראשון השבוע, דחיית מתווה הגז. שוב אולטימטום לממשלה לשנות או לסלק את סעיף היציבות. תוך שנה. אם לא כן, הוסיפו השופטים איום, יבוטל המתווה כולו… במקרה הראשון, הבג"צ לא שעה לבקשת הממשלה ולתחנוני התושבים בדרום תל אביב, להמתין עד לדילול אוכלוסיית המהגרים. דילול שנעשה בהצלחה, באופן טבעי, ללא כפיה, וללא אילוצים כלשהם. המדינה הראתה שניתן להסתייע בעובדה שיש מהגרי עבודה הבוחרים לקבל את המענק הניתן להם, ביד רחבה, ולעזוב את ישראל. אלא שהבג"צ, כמוהו כפיל בחנות של חרסינה, העדיף לפעול על פי דרישת ארגוני שמאל ולהציב אולטימטום לממשלה. על פי אולטימטום זה, עליה לקצוב משך זמן של שלושה חדשים לשהיית מהגרי העבודה, במתקן חולות. ההחלטה נודעה מיד במדינות המוצא של הפליטים והתבטאה, אף זאת מידית, בעליית זרם פורצי הגדר בדרום הארץ.
הדיפת בקשות הממשלה הייתה, בשני המקרים, מעשה אומלל, שהיווה צעד נוסף לא רק בהריסת יכולת המשילות של הממשלה, אלא גם פגיעה במדיניותה הבסיסית לשמור על צביונה היהודי של המדינה, כפי שנקבע במגילת העצמאות. ביהמ"ש פעל על פי רצונם של ארגוני שמאל מסוימים המתנודדים על הגבול שבין אופוזיציה לשמה לאנרכיזם. ארגונים הפועלים מזה שנים במגמה הפוכה לזו של הממשלה הנבחרת: כן לשבור! בכל הקשור לצביונה היהודי של המדינה. ביהמ"ש גם פעל על פי הכתבתה של מערכת הכללים הדמוקטטורית של ה"פוליטיקלי קורקט". לא שינתה העובדה, שעכשיו, ממש בימים אלה, נזרקים כללי הפ.ק. לפח האשפה של ההיסטוריה במדינות אירופה המערבית, לנוכח גל הפליטים הפוקד אותן. ארגוני שמאל אלה הפכו את בית המשפט לערכאה מוזרה, שלא על פי המנדט הניתן לה, אותה הם מפעילים כרצונם. מימון לא חסר לפעולה זו, ואם חסר, הוא מיובא ממדינות השוחרות את "טובת" ישראל בחו"ל…
היטיבה להתבטא בעניין מתווה הגז, שרת המשפטים איילת שקד, שאמרה: "ביטול סעיף היציבות מהווה התערבות בוטה ומיותרת בהחלטת הממשלה, ופוגע פגיעה קשה בכלכלת ישראל. לא ייתכן שלממשלה יש את האחריות לכלכלתה ושגשוגה של המדינה, אך היא נותרת ללא הסמכות הנדרשת לפעול. בלתי אפשרי לעבוד כך במדינה מתוקנת".
סעיף היציבות איננו חדש במערכת הסכמים שעושה מדינה כל שהיא ובכלל זה מדינת ישראל, עם חברות המבקשות להשקיע כאן. כך לדוגמה נחתם הסכם עם חברת כי"ל לפני כ – 14 שנה. (בעידן יצחק רבין כרה"מ, ובייגה שוחט כשר האוצר), ובו נכלל סעיף יציבות ל… 15 שנה. לא פחות, איש לא פצה פה ואיש לא צפצף. האם זאת משום שמפלגת העבודה הייתה אז בשלטון ואילו היום השנאה לנתניהו מעבירה את השמאל על דעתו?
מיותר כמעט לציין את ההבדל העצום בין התועלת הצנועה למדינת ישראל דאז, ממתווה כי"ל, המוגבל בהיקפו, לבין מתווה הגז העתיר הכנסות, לתושביה ודיבידנדים פוליטיים בהיקף ענק, למדינה ישראל.
גורמים המקורבים לנושא בממשלה הגדירו את החלטת ביהמ"ש כאסון. נשמעה אף הטענה כי אי אפשר לשחרר את נתניהו מהשבר הזה, לאחר הצהרותיו, "מעל כל גבעה רמה ומתחת לכל עץ רענן", כפי שציין באזני אחד השרים, כי הוא ישמור מכל משמר על ביהמ"ש העליון… הממשלה גם התעלמה מהמשמעות הברורה, כי החלטה שתאסור על הפעלת המתווה תהווה גם צפצוף על בריאותם של כשני מיליון תושבי הצפון שימשיכו לחיות בעננה רעילה עוד עשר שנים, במקרה הטוב. היא לא עשתה שימוש בהיבט הזה של ההחלטה לפסול את המתווה.
אם נחזור להחלטה הראשונה מבין השתיים שמנינו כאן. הרי שמדובר בתהליך דומה.
כזכור הורה בג"ץ בספטמבר 2014, ברוב של 7 מתוך 9 שופטים, כי הפרק בחוק המסדיר את הפעלת מתקן חולות, ובכלל זה מתן הוראות לאדם "לשהות" במתקן ללא הגבלת זמן – יבוטל. זאת, כפי שאמרו השופטים "בשל שלילת החירות הבלתי מידתית של השוהים במתקן, מבלי שהורשעו בעבירה כלשהי". בהמשך תיקנה הכנסת את החוק, כך שתקופת "השהייה" הועמדה על 20 חודשים בלבד, אלא שהבג"צ פסל שוב, גם חקיקה מתחשבת זו וקבע, כאמור, כי הסעיף הרלבנטי יתוקן עוד פעם. הצעת המדינה שתקופת "השהייה" תעמוד על 12 חודשים בלבד, נדחתה. נקבע פסק זמן של שלושה חדשים בלבד…
בהחלטות האמורות פעל הבג"צ כשליח של קבוצות חוץ פרלמנטריות, בניגוד לכללי יסוד של משטר דמוקרטי ושל ממשל שנבחר בהליך דמוקרטי תקין לחלוטין
האם תידרש עכשיו הממשלה להליכי חקיקה, שיצמצמו את מוטת שליטתו של הבג"צ בחיי המדינה? על פי האווירה השוררת היום בממשלה נראה כי קרוב המועד לכך. שאם לא כן, יתכן מאד כי מלאו ימיה (הקצרים) של הממשלה וקרב והולך מועד הבחירות.
otmoti@netvision.net.il
בקטנה בשולי המאמר: דז'יגאן ושומאכר אינם בשום אופן "קומיקאים עלומים". הציטוט שלהם בפסק הדין במקום ומאייר יפה את דברי השופט. ניתן להשתמש בקומדיה ובסאטירה בדיוק כמו שמתשמשים בפילוסופיה ומקורות הגות אחרים. בהרבה מקרים דווקא הסאטירה משכילה לבטא בצורה קולעת וקצרה את המסר.
לפי המאמר נכתב בפסק הדין כי פסקת היציבות פסולה כי הממשלה אינה יכולה לחיב בהחלטותיה את הממשלות הבאות. זה מטופש כמובן כל מנהל מפעל שלוקח הלואה או קונה ציוד וחותם על חוזה מתחיב לעתיד גם כאשר יעזוב את תפקידו.
אבל מענין דבר אחר. בג"ץ פוסל כל הזמן חוקים כי בעיניו הם מנוגדים לחוק יסוד כבוד האדם שהתקבה לפני כמה וכמה מערבות בחירות ובהצבעה ברוב רגיל. האם כנסת אחת יכולה לחיב או למנוע מן הכנסת הבאה לחוקק חוקים שונים? באנגליה אין פרלנמנט אחד יכול להחליט כי הפרלמנט הבא לא ישנה חוק מסוים ולא יקבל החלטה מסוימת. רק המהמפכה החוקתית של אהרן ברק קבעה כי בג"ץ יכול לבטל חוקים של הכנסת בגלל הצבעה שהתקימה בכנסת קודמת ובהרכב סיעות אחר
I don't know the writer's qualifications to criticize the honourable judge but he seem to make a great sense which leads me to the need to find a way to overturn such an idiotic decision
מאמר מעמיק וידע עצום, אבל מוקדש לפסק דין חלש בתוכנו ובלוגיקה ואינו ראוי למאמץ הזה. הכתיבה של אליקים רובינשטין חלש בלשון העברית. הוא בעל השכלה דתית אבל הוא נכשל תדיר בהבנת העברית. למשל, פעם כתב 'יש לי הרבה כבוד לפלוני'. באנגלית אומרים ככה, בעברית אומרים אני מכבד פלוני. יש לי כבוד בעברית פרושו אני מכובד.
יש לחסל את בג"צ במתכונתו הנוכחית. אך ורק ממשלות ישראל תבחרנה את השופטים!
יש לחסל את בג"צ במתכונתו הנוכחית בה השופטים בוחרים את עצמם בעצמם באמצעות ועדה חשאית המתנהלת בלא נהלים כתובים, לפי קריטריונים לא ברורים, באמצעות מסלולים עוקפי ועדה סטטוטורית. יש לבטל את כל השיטה הזו.
את השופטים תבחרנה, כמו בכל העולם הדמוקרטי, אך ורק ממשלות ישראל המתחלפות ורק לאחר שימוע עומק בכנסת, במהלכו תובררנה עמדות המועמדים ויחסם לעם היהודי ולזכותו על ארצו, הקודמת לכל זכות אחרת.
מי שיש לו בעיה עם ההמנון או הדגל לא ישמש שופט במדינה היהודית.
יש לקבוע בחוק שהיועץ המשפטי לממשלה ייבחר אך ורק על ידי הממשלה, כראות עיניה ובהתאמה עם האידיאולוגיה הפוליטית שלה ולא יונחת כפי שקורה היום, כאחד מרשימה שבג"צ קובע.
יש לקבוע בחוק שהיועץ הינו אך ורק יועץ ואינו קובע דבר לגבי מדיניות הממשלה או מינוייה לתפקידים שונים – שכן כך מתבצעת אידיאולוגיה הלכה למעשה.
אהרון ברק הוא שקבע בפסיקה הזויה שעצות היועץ יחייבו את הממשלות ומאז שולט היועץ מטעם בג"צ על המדינה. יש לבטל את הפסיקה – שאינה מעוגנת בחקיקה כלשהי.
אשר לטענה שהפקדת סמכות המינויים במערכת המשפט בידי הכנסת תביא לפוליטיזציה פסולה של ההליך, התשובה היא פשוטה:
אם הכנסת כשירה לשרת כנציגת העם לצורך חקיקת חוקים שבכוחם אף לחייב כנסת עתידית, יהיה זה מופרך ואף מגוחך לטעון שהיא איננה כשירה לאשר את המינויים לאותו גוף אשר יפרש את החוקים שהיא חוקקה.
מנגנון דמוקרטי חדש לבחירת שופטים חיוני לא רק לשימור מעמדו של בית משפט החשוף לביקורת ציבורית גוברת. הוא אף ימלא תפקיד חשוב בחיזוק הדמוקרטיה הישראלית בכללותה.
בין התופעות המסוכנות ביותר העלולות לאיים על משטר דמוקרטי בולטת התפתחותה של תחושה בקרב העם שדעתו אינה נחשבת, שאין לו כל שליטה על מושליו וכי אין טעם אפוא שייטול חלק בענייני ציבור.
השיטה הנוכחית למינוי השופטים בישראל מעודדת בדיוק את התפשטותה של מחלה זו, שכן המסר שלה הוא שאין להותיר בידי נציגיו הנבחרים של העם את ההחלטות החשובות ביותר ושמשום כך הרכב בתי המשפט חייב להיקבע בידי ועדה סגורה.
ממשלת "ימין" ממנה רדיקלים סמולנים חסרי כישורים לרמטכ"ל, נגיד הבנק, פרקליט המדינה.
ממש לא מדובר באליטה כי אם בכנופיה פיאודלית כמו בירדן, מצרים וסוריה.
http://rotter.net/forum/gil/27766.shtml#36
ומתי יזרום הגז מלוויתן? השבוע, באופן לא מפתיע, איש לא רצה להתחייב על המועד.
http://www.israelhayom.co.il/article/369589#:hn
תגוביות:
1.בג"ץ, לדברי פרופ' דיסקין, הפך ל"גוף אנטי־דמוקרטי שחותר תחת שלטון החוק.
2.מדוע בג"ץ התערב בכלל בנושא מתווה הגז?
פרופ' דיסקין: "הם נכנסו לעניין הזה כדי להעצים את כוחם, להראות שהם הגוף שפוסק בכל עניין ודבר. ביהמ"ש בארה"ב לא נכנס לרוב העתירות. הוא נכנס אולי לאחוז אחד מהן, ואז מנמק מדוע. פה הם רוצים להיות הפוסק האחרון, להראות שהם הצדק והאורקל – והם לא".
כל הרעות החולות במדינה הן תוצאה של שלטון המשפטפטנים. של ההפיכה המשפטפטנית האלימה, שהפכה ב-30 השנים האחרונות את ישראל לבג"ציסטאן, מדינת כל משפטפטניה, כל שופטיה וכל רועציה המשפטפטיים.
ישראל הפכה מדמוקרטיה למשפטפטוקרטיה – שלטון המשפטפטנים, ע"י המשפטפטנים, למען המשפטפטנים.
המשפטפטוקרטיה הראשונה והיחידה בעולם. בראש פירמידת הטירוף וההפקרות עומדת כנופיית בג"ץ, שהיא המקבילה המקומית (לא רוצה לומר "הישראלית", כי הכנופיה הזו אינה ישראלית בכלל) למועצת האייאתוללות של איראן – והנה ההסבר, לטובת האהבלים, הפתיים-תמימים והשקרנים (מחקו את המיותר) שעדיין תומכים באייאתוללות האלה – בג"ץ הוא התופעה הכי איראנית בישראל: קבוצת אנשים שלא נבחרים ע"י הציבור, שלא נושאים באחריות לשום דבר ובפני אף אחד ושלא ניתן להעבירם מתפקידיהם במקרה של פאשלות, ושהפכו את עצמם לפוסקים האחרונים והעליונים בכל סוגיה ציבורית, פוליטית וערכית. בדיוק – אבל בדיוק! – כמו מועצת האייאתוללות של איראן.
ועוד לא אמרתי כלום על הגלימות השחורות, שמשותפות לאייאתוללות שלנו ולאייאתוללות של איראן.
אולי בכל זאת יש הבדל אחד, דווקא לטובת האייאתוללות האיראניים: האייאתוללות של איראן לפחות דואגים לאיראן – מה שממש לא ניתן לומר על האייאתוללות שלנו, שהם סייעני אויב ותומכי טרור. מי הרשה לחולרות האלה להעניק "זכויות" לפולשים זרים, על חשבון בעלי הבית?
לעיון:
פרופ' דיסקין: צריך שהכנסת תאפשר לעצמה את יכולת ההתגברות על פסיקות בג"צ!
http://rotter.net/forum/gil/27118.shtml
באשר לפסקה בכתבה למעלה:
"רובינשטיין לא מצליח לגייס טיעונים משכנעים לעמדתו. פסק-הדין חסר בהירות לוגית, הוא קופצני וקלוש מבחינה אינטלקטואלית ואנליטית, טענותיו כמעט לא מבוססות על עובדות, והציטוטים והאסמכתאות, אוי האסמכאות – אם לא הייתי יודע אחרת, הייתי בטוח שזו פארודיה על המשפטיזציה הישראלית הפסאודו-אינטלקטואלית".
ובכן פרופ' דיסקין התייחס לאינטליגנציה ולידע של השופטים כך:
דיסקין: "שופטי העליון זו אוליגרכיה כוחנית של בורים ועמי ארצות תאבי שלטון, המשבטת את עצמה פרופ' אבי דיסקין, מהחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית מאשים את הליכוד על שהוא מראה חולשה בפעולתו נגד שלטון בג"צ וחברי הכנסת שלו אינם פועלים לביטול המהפיכה החוקתית של אהרון ברק רק מטעמי נוחות ומטעמים של בון טון ונמנעים מלעשות מה שהם חושבים שהוא באמת ראוי ונכון לעשות, מתוך פחד מהתנפלות עליהם. בביקורתו הוא קובע שאין זה ראוי שכך יהיה".
*********************************
בראיון לערוץ הכנסת, ביקר פרופ' אבי דיסקין, מהחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית את המתרחש במערכת המשפט.
הוא דיבר בשקט ובנימוס, אבל הגדיר את שופטי העליון "בורים ועמי ארצות" כמו גם תאבי שלטון ואת ביהמ"ש העליון כ"אוליגרכיה כוחנית המשבטת את עצמה לדעת, כזו המחליפה ללא כל זכות חוקית את המחוקק ומתערבת בעניינים ציבוריים שאין לשופטיה כל מושג בהם".
פרופ' דיסקין הביא דוגמאות לבורות של שופטי ביהמ"ש העליון, שמשעינים את פסקי הדין שלהם על ציטוטים ורעיונות של הוגי דעות ופילוסופים, אבל עיון קל במקורות מגלה שהללו כתבו בדיוק הפוך ממה שהשופטים העליונים שלנו ציטטו והביאו בשמם.
היתה זו ביקורת אינטלקטואלית שכבר שנים לא ראינו על במותינו והיה בזה גם משהו עצוב, כאשר דיסקין סיפר כיצד בחוגים החברתיים שלו השופטים מקבלים תמיד גיבוי בלתי מותנה וכי הוא יודע שדבריו אינם ה"בון טון" המקובל בקרב מי שקובעים באקדמיה את תקציבי המחקר, המינויים ומסלולי הקידום.
דיסקין בטח לא התכוון לכך, אבל אולי דווקא טוב שתהיה עכשיו הכרה בעוד אוניברסיטה. בשטחים. כי זו העברית, מהשטח המשוחרר שבהר הצופים, כבר שנים שלא החזירה לחברה הישראלית שום תמורה אינטלקטואלית אמיתית עבור הכסף האקדמי הרב הושקע בה.
http://www.news1.co.il/Archive/003-D-44534-00.html
פרופ' אבי דיסקין בתוכנית קפה הפוך, בנושא אקטיביזם שיפוטי, ינואר 2010
המכון לאסטרטגיה ציונית
http://www.izs.org.il/?catid=349
לעיון:
פרופ' מאוטנר: בג"צ הפך למוסד לפעילות פוליטית של השמאל שאיבד כוחו בכנסת!
http://rotter.net/forum/gil/27789.shtml#17
בעברית ישראלית כשאני אומר יש לי כבוד אליך הכוונה היא אני מכבד אותך ו 99% מהישראלים מבינים את זה ככה
את בית המשפט העליון יש לפזר.
כיצד יתכן שקבוצה שמהווה קליקה סגורה עם אג'נדה מוצהרת שחבר מביא חבר והם בוחרים את עצמם ינהלו מדינה שלמה, שלא בחרה אותם שהרוב סולד מהם ואין עלהם שום גוף מבקר ושהם מתנגדים לביקורת, יקבעו מה נכון ומה לא במיוחד שאינם יכולים לגבות את עצמם לוגית?
ללא קשר לממבו ג׳מבו המשפטי זה די נוח לנהל משא ומתן אבל להגיד שבסוף האשה או השותף או בגצ צריכים לאשר את מה שהוסכם.. ואז לקבל הזדמנות לחזור הביתה לבדוק עם עצמך מה הושג ולקבל צ׳אנס נוסף לעוד סיבוב משא ומתן. או להתחרט ולהגיד מה אני אעשה אני רציתי אבל אשתי לא מרשה לי.
מדובר על יתרון למדינת ישראל ולא ברור על מה אתה מלין.
וחוץ מזה הגיע זמן שנובל אנרג׳י יבינו שישראל זה לא רפובליקת בננות אלא היא דמוקרטיה פרלמנטרית עם איזונים ובלמים והפרדת רשויות ואמנה חברתית – ופה צריך לשחד חכים גם מהקואליציה וגם מהאופוזיציה גם פקידים וגם שופטים. אולי אם הם היו תורמים קצת לקרן לישראל החדשה האופוזיציה היו מסכימים עם הקואליציה ומרץ לא היו עותרים ובא לציון גואל.
השיבה שופטינו כבראשונה וגו'
1 מנת המשכל של השופט רובינשטיין היא כפולה משל רוב המגיבים ( ידע אישי )
2 אין התייחסות לשלושת השופטים האחרים שתמכו בפסיקה בנושא סעיף היציבות
3 הטענה שקודם סימנו את המטרה ואחר כך ירו נראית לי סבירה (אבל זה כך בכל מקרה)
4 הוויכוח האמיתי הוא על אקטיביזם שיפוטי ולא על פסק הדין עצמו שנובע מדעתם האישית של השופטים
חחחח
סעיף 1 שלך מטורלל לגמרי-אבל הוא מוכח כפליים על סמך מאפייני המעיד ואיכות ידיעותיו…
חחח
[ואגב, גם לי הוא מוכר אישית, בצעירותו היה חמור מלומד מה שמכנים "חמור נושא ספרים" ובבגרותו הפך לאותו חמור מלוגלג המהווה את נושאם העיקרי של הספרים…]
איכות ידועתיו כפול משלך ומשל המחבר תיהיה בטוח .
אם הכוונת לאיכות ידיעותיו כשהן לעצמן-אתה צודק
ברם הכוונה היא לטיב הבנתו את אותו תוכן איכותי מדובר
וזו, אוי א ברוך !…(:
בגץ קובע לכנסת מה מותר ומה אסור לה לחוקק
בגץ קובע לממשלה מה מותר ומה אסור לה לבצע
אנחנו רבותי חיים בדיקטטורת בגץ
מיסודו של אהרון ברק ימ"ש
בביצוע חבורת הרועצים הממשלתיים
ובמימון הקרן החדשה להשמדת ישראל. ומאות גרורות הסרטן שלה
לפי הניתוח שלך ברור לחלוטין שלא קראת את פסק הדין במלואו
אה, ולפי תגובתך – אתב בטח כן קראת אותו…חחח
כי?
למוטי: גם שופטי המערכת הזו אינם משפטנים. הם פוליטיקאים בראש ובראשונה!
כך השתלט השמאל על בג"צ ומערכת המשפט – פרק 12
הבעיה עם בית משפט אקטיביסטי היא שהוא מבטל את זכותו של העם להתוות את גורלו ותופעת הלוואי הבלתי נעימה של בית משפט אקטיביסטי כזה היא שהציבור חש שאין לו כל דרך להשפיע על המדיניות.
למרות מיטב מאמציהם של מעצבי דעת הקהל בישראל, לא ניתן יהיה להשתיק את הוויכוח ההולך ומתעצם נגד האקטיביזם השיפוטי. מעטות הן ההחלטות שתהיה להן השפעה גורלית יותר על דמותה של המדינה במהלך העשורים הבאים.
בית המשפט העליון בישראל פועל מבלי שקיבל לכך שום הסמכה מהכנסת כאילו אף פעולה של הרשויות אינה פוליטית מדי, שנויה במחלוקת מדי או זניחה מכדי לחמוק מהתערבותו הפעילה.
הוא חזק יותר מכל שלטון. הוא מאפיל בכוחו על המשטרה, על הרשות המחוקקת, וגם זו המבצעת.
הוא יכול במחי החלטה להזיז שר מכהונתו, ומפלגה מאפשרותה להתמודד.
את כוחו הבלתי רגיל ניכס לעצמו בג"צ בשל התיימרותו להציג עצמו כאילו הוא מעל לפוליטיקה.
שימו לב להבדל בין תפקידו של נשיא בית המשפט העליון בישראל לזה של עמיתו בארצות הברית בנוגע לסמכות לקבוע את הרכב חבר השופטים שידון בכל תיק.
בארצות הברית נידונים העניינים המגיעים לבית המשפט העליון בפני כל תשעת השופטים, אבל בישראל נידונים רוב העניינים בפני הרכב מצומצם הכולל שלושה או חמישה שופטים.
בניגוד לארה"ב, בישראל מוסמך נשיא בית המשפט העליון לקבוע אילו שופטים יטפלו בכל עניין וכך, למעשה, הוא יכול לקבוע את התוצאה שתתקבל בנושאים טעונים מבחינה אידיאולוגית. זו התנהגות מקוממת.
אם שופטי בית המשפט העליון נוהגים כפי שאנו רואים, כפוליטיקאים, יש להתייחס אליהם כאל פוליטיקאים ולכן האקטיביזם השיפוטי בישראל לא יוכל יותר להישאר בגדר נושא דיון אקדמי גרידא ואנו רואים שהדיון בנושא החל להגיע ביתר שאת לפורום הציבורי ולתקשורת הארצית.
יתד נאמן, העיתון היומי של הזרם החרדי הליטאי, פירסם על כך מאמר מערכת שהוקיע את ברק (הכוח המניע שמאחורי האקטיביזם הגובר של בית המשפט), כ"אויב מסוכן" הן ליהדות והן לדמוקרטיה:
תמה הדמוקרטיה, תם שלטון העם…ובג"צ מתיימר להחליט בשבילי ובשבילך מה מותר לנו לחשוב ועל מה מותר לנו להיאבק.
המסקנה היתה שברגע שהשופטים ייחשפו לביקורת ציבורית מרסנת, הם יאבדו את מעמדם…וכוחם יפחת בהתאם, שכן עמדותיהם האחידות של שופטי בג"צ שבחרו את עצמם בעצמם הוצגו כסכנה לאושיות הדמוקרטיה וכאיום על זכות האזרח לעצב את הארץ בה הוא חי. העיתונים החרדיים סיימו בקריאה למקד את המאבק ב"כוח הכוחות של השלטון החילוני, בית המשפט העליון".
הם קראו לנהל מערכה "חכמה" שתציג את הניסיון הלא-דמוקרטי, הלא-ישר והלא מתקבל על הדעת, של אדם בשם אהרן ברק לכפות על עם ישראל את דעותיו הרחוקות מדעות הרוב המכריע של האזרחים היהודיים בישראל ואמרו שיש להציג אותו בדמותו האמיתית, כסכנה לאושיות הדמוקרטיה הישראלית, כאיום על חירויות האזרח לבחור לעצמו את הדרך בה תנוהל ארצו, ליטול בכוח "הפיכה משפטית" את הסמכות שאינה שלו ולא ניתנה לו מעולם, משום שאיש לא בחר בו והוא לא הציג למבחן ציבורי אמיתי את רצונותיו השלטוניים.
בהמשך קבע הציבור החרדי ש"אהרן ברק הוא עובד מר"צ" ויצא בקריאה:
"תימנע רודנות הבג"צ וייבחרו שופטי בית המשפט העליון על ידי הציבור".
להמשך:
http://rotter.net/forum/gil/27344.shtml#12
הוא כנראה נירשם להיות ב PAYROL של הקרן החדשה להשמדת ישראל
מזלו של הכותב שרובנו קופים בורים.
פס"ד משובח התומך ברובו במהלכים לא פשוטים של הממשלה. (הכותב שכח לציין זאת).
חבל שהכותב המתלהם שכח בהתלהמותו לציין שרה"מ הוזמן לתקן את ההליך ע"י בג"ץ עוד לפני מתן הפס"ד והתעלם מכך.
הפגם הפרוצדוראלי הוא של ממשלת ישראל. ועליה לתקן זאת. במקום להתבכיין ולהלין ולהיפטר מאחריות.
רובינשטיין הוא לא יונה חילונית מת"א.
בכל מדינה עם ממוצא איי-קיו גבוה יותר, הכותב הנ"ל היה מתבייש…
כיף בישראל, מוח הוא אופציה לא מחייבת.
מאמר מעולה. ניתוח אמיתי. דבר דבור על אופניו. מציג את מערכת המשפט שלנו במלוא עליבותה ובמלוא ערוותה הכעורה.
את בית המשפט העליון יש לפזר ובעקבותיו את שאר בתי המשפט. לפני כן יש לפזר את פרקליטות המדינה כדי למנוע טרור משפטי שכן במדינת ישראל קיימת תלות הדדית בין בית המשפט לפרקליטות. לכן חוסר ההגינות מצד שופטים שפסיקתם היא ברוב ככל המיקרים הרשעה. אם שופט מסויים מידי פעם מזכה הוא מכונה "שופט סנגורי" השופטים המרשיעים תמיד אינם נקראים "שופטים קטגורים" כיון שזהו המצב הרגיל. הכרחי כמו במדינות המתוקנות לבטל כל זיקה בין פרקליטות לבית המשפט. ולו רק מסיבה זו יש לעבור לשיטה בה מי שבוחר קריירה של תובע לעולם, כן לעולם אסור לו להיות שופט כך זה נהוג בעולם. יחסי התלות ההדדית בין בית המשפט לפרקליטות הם שנותנים לבית המשפט את הכוח לטרור המשפטי שלהם. דוגמאות לעריצות בג"ץ באמצעות הפרקליטות: הפרקליטת פיתחה דרכים לסיכול ממוקד של מינויים שאיננה חפצה בהם מבחינת ההשפקות הפוליטיות.בכך היא לחלוטין משבשת את הליכי המינויים לתפקידים ציבוריים. הפרקליטות מקיימת הליכים אשר במשך שנים היו סודיים והוסתרו אף מהממשלה שמטרתם היא אכיפת יתר כלפי מתישבי יהודה ושומרון ותת אכיפה כלפי גוזלי קרקעות בדואים. כוח כפייה זה מאפשר גם כוח כפייה מדיני מניגוד לחוק – שהרי אין מי שיותר פורע חוקים מבית המשפט העליון.
בועדה לבחירת שופטים לא רק הוטו של השופטים הוא מה שלא בסדר. גם השתתפות שני הנציגים מלשכת עורכי הדין שכאילווו.. מתחשבים בהם ולאמיתו של דבר הם חייבים לישר קו עם נשיא בית המשפט העליון. כך בפועל יש לנשיא בית המשפט העליון ביחד איתו עצמו חמישה נציגים. זה כמובן סותר את מה שבייניש השקרנית המתחסדת אמרה מה רוצים? הרי יש בועדה יותר פוליטיקאים מאשר שופטים… יתרה מכך, הרשות השופטת אמורה להיות הצנועה והחלשה ביותר כיון שאינה נבחרת על ידי הציבור לא ישירות ובארץ אף לא בעקיפין על ידי נציגים. עליה להיות מרוסנת ביותר ולא לעסוק כלל בנושאים מדיניים וביטחוניים. במדינות מתוקנות אין לשופטים דריסת רגל באופן בחירתם וכך צריך להיות! אלו הם תנאים מקדימים. עוד הרבה צריך לשנות.