האנשים הקטנים בסיפור הגדול: המפעל הציוני של אהרן מגד

שניים אהבוהו.

כמובן, רבים, רבים אהבוהו. אהרן מגד היה סופר-לרבים. ובוודאי גם סופרים רבים אהבוהו. הן היה בעל ואח ואב וחם לסופרים. אידה צורית, מתי מגד, אייל מגד וצרויה שלו, בהתאמה – ודרכה קרובו של כל שבט הסופרים שלֵו.

אך שני סופרים שראיינתי והכרתי סיפרו עוד לפני שנים לי, ולא רק לי, כמה הם אוהבים את מגד ונושאים אליו עיניים. אמיר גוטפרוינד ז"ל, ומאיה ערד. במקרה שלושתם נגמרים בד'. מה שמקרי פחות הוא נהיית הלב של השניים הללו אחר מגד. כל אחד מהם הוא מעגל המקיים חפיפה חלקית עם מעגל מגד; מעגל גדול, שבעים שנות כתיבה כסופר בוגר, מסיפורו הראשון ב-1943 עד הופעת ספרו האחרון ב-2013. צירופם יחדיו נותן קורטוב של מושג על מגד עצמו.

אמיר גוטפרוינד כתב אחרת לגמרי מאהרן מגד. המציאות אצלו הייתה רופפת יותר. המקרים אצלו בלתי-מסתברים, גם אם אפשריים. לא כאצל מגד, העקוד מרצון אל סלעי המציאות. ההומור של אמיר עומד על שורות מחץ, על הברקות – אחר מהאירוניה של אהרן. אם גוטפרוינד היה תלמיד של מגד, הוא היה תלמיד סורר. גוטפרוינד ומגד דמו רק בפרויקט הלאומי שנטלו על עצמם. שניהם – ומגד הספיק הרבה יותר – ניגשו לכתוב את נפשם של יחידים, של יחידים-ומיוחדים – אבל בתוך הסיפור של כולנו. ולא נגדו. הסחף הפוסט-ציוני פסח עליהם. בקשת הסליחה על מה שאנחנו, על שאנחנו – לא בבית ספרם. שני סופרים שרקעם בתנועת העבודה, ואשר נשארו לבטא את המרכז-שמאל הציוני המסורתי – ולספוג, על כן, עביטי התעלמות מהחלונות הגבוהים, החלונות הקובעים, של נושאי-שם השמאל.

מותם של שני סופרים קאנוניים ופופולריים מאוד אלה נותר בשולי החדשות. גוטפרוינד, שמותו בגיל 52 בלבד הוא גם טרגדיה אנושית, עוד זכה לכמה כותרות. אך מגד הסופר והמחזאי בן ה-95, מעמודי התווך של התרבות הישראלית, הלך לעולמו בקול דממה תקשורתית דקה. דממה צורמת לעומת כותרות הענק שקיבל שבועות מעטים קודם לכן מותו של שחקן ותיק, או אפילו, אם תאמרו שספרות כבר לא באופנה, לעומת אבלם של מדורי התרבות על משורר שולי ואליטיסטי שנפטר יומיים לפני מגד.

חלק בלתי נפרד מעם ישראל

מגד, דעתן, ציוני, פטריוט, אכפתי, סמן מרכזי של המפה התרבותית-פוליטית הישראלית, לא היה סופר פוליטי. הוא ביטא את דעותיו הפוליטיות באופן קבוע במאמרים ב'למרחב' של הציונות המקסימליסטית-אף-כי-סוציאליסטית; וכשלמרחב התמזג עם 'דבר' – ב'דבר'. בשניהם תפקידו העיקרי היה עורך מוסף הספרות 'משא'. גם מבמות אקטואליה נוספות לא משך את ידו ואת קולו, ועוד זכור לי קולו החורק בפינת 'עמדה' ביומן 'הבוקר הזה' בשנות השמונים. קולו של מרכז ציוני מאוזן, קולה של ארץ ישראל הישנה והבונה. בראיון לתכנית הספרות של גלי צה"ל לפני כעשר שנים אמר שהיותו סופר אינה מקנה לדעתו הפוליטית תוקף מיוחד. לכל אחד יש דעה, אמר. אנו הסופרים המבטאים את דעתנו שונים מבעלי דעה אחרים רק בכך שאנחנו יודעים לכתוב אותה יפה.

ברומאנים שלו, באחדים מהם, עקב אחר התנדפותה של הרוח הציונית מן הארץ. מוכר במיוחד ביכּוי ההתברגנות של שנות החמישים ב'חדוה ואני' הפופולרי של מגד – ספר בעל טנדנציה שמאלית מובהקת, אבל כתוב מצוין, הגדיר אותו אז מבקר אלמוני ב'הצופה'. מגד חשף גם בהמשך את מדווי החברה הישראלית, העמיד את ההתפעלות מהחלוצים בצל של עירבון מוגבל, ומלחמות ישראל נזכרות אצלו בדרך כלל כרקע לפציעות גוף ונפש של גיבוריו – אבל איכשהו, אפעס, לא יצאנו אצלו לא ארץ אוכלת יושביה ולא מדינה מתבהמת, לא אפרטהייד ולא אקיבוש ולא אמִשְׁטר. הוא היה חֵלק. הוא כתב מבפנים. מגד לא עמד מנגד. מגד היה בעד.

"חלק מהשמאל רצה להיות מרומה. הוא האמין לכוונות הטובות של ראשי הפלסטינים. יש כנראה איזה מין מצב אופטי כזה, שאתה רואה רק את מה שאתה רוצה לראות", אמר לאמנון לורד בראיון ל'מקור ראשון' בקיץ 2001, רגע אחרי שסיפר כמה הוא מתבייש בתקופה הסטליניסטית של האגף המפ"מי בשמאל החלוצי בישראל, שלא פסחה גם עליו, ומייחל שהרשימה שכתב ב'משא' אחרי מות סטלין תיכחד מעל פני האדמה. "השמאל לא התפכח", חזר אל האקטואליה הערפאתית של תשס"א. "הם כבר מתאוששים. עכשיו הם אומרים: מי שאשם בכול אלו המתנחלים". בהמשך אותה שיחה, חודש לפני ועידת דרבן, הקדים לזהות את האנטי-ישראליות עם אנטישמיות, ושם עין על הדמויות שעתידות היו לככב בזירה כעבור עשור שנים, ריצ'רד גולדסטון וריצ'רד פאלק.

קריאה שהיא הרפתקה

יש לשער שגוטפרוינד אהב את מגד גם משום שכיף לקרוא אותו. מגד כתב בשביל הקוראים, הקוראים הטובים. לא בשביל המבקרים, ומנגד גם לא בשביל רשימת רבי המכר. מגד סיפר כמה פעמים שהוא מתחיל את ספריו מהדמות; אותה הוא משרטט ומתכנן ומרכיב מראש. ואז הוא יוצא איתה אל העלילה, תוך כדי כתיבת הספר, ומופתע יחד איתה. הקורא בספרו מרגיש שהוא יוצא למסע, להרפתקה, יחד עם המספר עצמו, יחד עם הספר.

זה מתבטא גם בכך שגוף-ראשון ממלא את ספריו של מגד: המספר הוא הגיבור, או שהוא שומע את הסיפור מן הגיבור. הקורא מרגיש שהכותב סקרן ממש כמוהו, לא יודע את הסוף ממש כמוהו. אולי משום כך, נושאים כגון הסתחררותו של אדם אל עֵבר חיים בלתי-מוסריים אופייניים למגד יותר מנושאים תובעי תכנון מוקדם נוסח גילוי סוד משפחתי אפל. כמובן, זה גם מפני שמגד הקפיד שספריו יהיו מהנים אך לא ממוסחרים.

הכיף שבקריאת מגד איננו הכיף הבידורי ונטול הערך שבקריאת ספרות מסחרית, ואפילו לא הכיף המושכל שבקריאת רומאני הבידור-האינטליגנטי של קרובו הרחוק של מגד, בן-הדוד-של-כלתו, מאיר שלו. מגד זורה קונפטי של משחק וסיפור וידע, אך לא בחלל הריק אלא על החתן והכלה של הספרות-היפה: התובנה הפסיכולוגית והתובנה החברתית. לא מסתיר בזיקוקין דינור ובזיקוקין בידור רצון ריק ונואש לשעשע.

מגד כתב בלשון מוגבהת מעט, ספרותית אך טבעית, לְשון-כתב נעימה שתפקידה להאיץ את הקריאה, לשַמֵּן את מסלולה, לא להשהות אותה ולגרום לקורא להתעכב עליה ולחזור לאחור. הפיוט הלירי הוא אצלו תבלין שנבזק בקימוץ מכוון. שתי שורות של נוף ארץ או נוף נפש – וחזרנו לדרך המלך. "ואולי כשאני מתבוללת בה כולי, בַּהִילולה הזאת, אני מסתתרת מפני העין הרעה הגוֹחֶלת לי מעבִי היער של פחדי?", שואלת אורלי את עצמה ב'יום האור של ענת', משתעשעת קלות בציורי לשון ובמשחקי צליל ובהטיות פעלים מיוחדות, אבל מגד זוכר שהוא ידידו של הקורא, וחוזר מיד אל השטף.

ריאליזם חסר פשרות

החתירה הזו אל התובנה האנושית והחברתית המעמיקה מתוך שמירה על חדוות סיפור ועל עליצות אירונית מביאה אותנו אל אוהבתו השנייה של מגד, מאיה ערד. לו ולה משותף גם הריאליזם הנצמד אל המציאות, אל ההווי כפי שזה נקרא לפעמים. הריאליזם הזה שקדני מאוד, וגם בזה ערד היא תלמידתו של מגד. הסופר שהלך מאתנו בן 95 וחצי חי בארץ כתשעים שנה, וגידל בהן עיני נץ המזהות כל מגמה ואופנה והלך רוח גם אם אין מי שקרא להם בשם, ואוזני עטלף המְנַטרות כל תנודה בשפת הדיבור הישראלית. במאמרו "אתונו של בלעם" ציטט מגד את נחום סוקולוב: "בכתיבת היסטוריה, שמות האנשים והמקומות והתאריכים – אמת, כל היתר – שקר; בכתיבת סיפורים ורומאנים – השמות והתאריכים שקר, כל היתר – אמת".

רבים רבים הם ספריו העלילתיים של מגד, 32 מספרם, וכולם כמעט שאינם חורגים מתחומי ארץ ישראל, וגם לא מתקופת חייו של מגד: רובם אפילו מתרחשים בתקופה הסמוכה מאוד לתקופת חיבור הספר. אפילו בתוך המסגרת המצומצמת הזו בחר מגד כמעט תמיד להצטמצם עוד ולעסוק במחוזות המוכרים לו יחסית – המושבה (מפולין עלה הילד אהרן למושבה הצעירה רעננה ושם גדל); הקיבוץ (בצעירותו היה מגד חבר שדות-ים, ושם גם חנך משוררת מתחילה ושמה חנה סנש) והעיר הגדולה (רוב ימיו היה תל-אביבי); וגם המחוזות האנושיים שהסתופף ביניהם – קבוצות אוכלוסייה משכילות ובפרט עולם הספרות, האמנות, האקדמיה והפוליטיקה. מבחינה זו, הוא עשה לעצמו עבודה קלה, אך בזכותה הצליח לשמור על רמה גבוהה של אמינות והתמצאות.

עם זה, כמעט כל ספר שלו מעלה תחום-ידע חדש ואחר, תחומי התמחותם ועיסוקם של הגיבורים. כאן לא הקל מגד על עצמו כלל. כל ספר שלו כמעט הוא פרי לימוד של איזה תחום-ידע או היכרות עם איזה עולם או שניים: תרבויות המזרח הקדום, ספרי האזוטריה היהודיים, עולם ספרות היידיש, מתמטיקה ועוד. הקורא בספרים אלה מרוויח מעין קורס מבוא לתחום, אך בעיקר משתעשע מאנקדוטות פיקנטיות הלקוחות ממנו.

בכלל, מגד היה מן הסופרים-הידענים. בעיקר – ידענות בעולם הספרים והספרות והמקורות היהודיים, שהם מנושאיו הראשיים. מכך מזכיר את מגד במיוחד סופר נוסף: חיים באר. באר הוא אולי יורשו של מגד מהבחינה הזו, ולא אתפלא אם גם הוא מאוהביו. יש הדנים לשבט את זריית סוכריות הידע הצבעוניות על עוגת העלילה. דומה הדבר בעיניהם לניים-דרופינג, התהדרות בנוצות של היכרות שטחית עם אנשים שנועדה לאצול מהודם ברק כזב על המתהדר. אבל מגד, באירוניה שלו וברגישותו לדמויות, ארג את פיסות הידענות הללו במסכת העלילה, כמטפורות המפרשות אותה בחשאי, או רקם אותן בדמויות עצמן, המסיחות לפי תומן בהוויות המעסיקות אותן ומעידות מבלי משים על טיבן שלהן.

וטיב זה של דמויותיו של מגד אכן עשוי תכופות מאובססיה לפרטים, לעובדות, ובעיקר למילים. כמו לא נאה לו למגד להתמכר בעצמו לאילופן, בילופן, גילופן, חילופן, סילופן וקילופן של מילים, והוא ממציא לו דמויות להלביש עליהן התמכרות זו. עולמם של אנשי הידענות והמילים הוא אולי העולם המעניין ביותר לסופר לעסוק בו. זאת משום שאדם קרוב אצל עצמו ומעולמו הרוחני הוא דולה את מיטב פניניו, וגם משום שזה עולם שכולו, כמו שאומרים היום, תְּכָנים. זו אולי השתבללות, ספרים העוסקים בספרים, מילים העוסקות במילים, אבל זה מבטיח עניין מַתמיד.

מפעל של איש אחד

הדבר הולם תכונה נוספת של רוב דמויותיו הראשיות של מגד (ועל פי עדותו, באותו ראיון בגלי צה"ל, "בכל דמות שלי שפכתי משהו מרוחי"). הם בדרך כלל אנשים מופנמים מאוד, חדלי מעש, המרגישים תמיד זרים לסביבתם. כל אחד בדרכו. יונס, הגיבור-מסַפר של 'החי על המת', לא מסוגל לכתוב את הביוגרפיה שהתחייב לה. עשהאל, גיבור הספר הנושא את שמו, איש שקופצות לפיו מילים שהוא בורא כגון 'עלומית' ו'עפיפי', הוא בעל ידיים טובות אך נטול כושר החלטה ויוזמה, תוגת אמו החלוצה הזקנה, שמגד רקם סביבו ספר שהקדים בשנים רבות את גל הרומאנים על בעלי תסמונת אספרגר, אף שלא עסק באדם שלוקה בתסמונת אלא בדמות מורכבת יותר. גיבורת 'יום האור של ענת' בורחת מבעלה בליל חתונת הפאר שלהם, ואחיה הוא גאון הנתון כולו לפלאי המתמטיקה ולמלכודת המיסטית של האותיות העבריות. גיבור 'עד הערב' הוא כהגדרת המבקר משה גרנות שלומיאל ושלימזל, וגיבור ספרו האחרון של מגד 'קברות התאווה' אובד בתעתועי הזיכרון המתפורר שלו. "אני על גיבורים לא יכול לכתוב", אמר בראיון ההוא לאמנון לורד.

כנראה קיים באמת מתאם גבוה בין התמכרות למילים ולידענות לבין קושי בהתמזגות בחברה. יש גם חוליה מקשרת בין שני הרכיבים הללו של הגיבור המגדי: המתח הבלתי פתור שבין המילים לבין העולם שהן מייצגות. האדם הקלוע כאבן בכף הקרע הזה הוא האדם-הספרותי. והוא גיבורו של מגד. אליו יצא לבו, אף כי הוא עצמו התהלך בקלות עם הבריות.

מהתגלמות זו של הספרות, מהאיש שהעמיד את קורפוס הסיפורת הממושך ביותר שנוצר בישראל, ממקרה נדיר של סופר בכיר שלא התכופף בפני הרוח הרעה של השנאה העצמית, נפרדנו עכשיו.