לפני היות הכיבוש: שמונים שנה למרד הערבי הגדול

באפריל 1936 שוב נשטפה ארץ-ישראל בשרשרת של אירועי דמים שנמשכו, בהפסקות, משך שלוש שנים עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. במהלך תקופה זו נהרגו ארבע מאות יהודים, מאתיים בריטים וחמשת אלפים (!) ערבים, רובם מידי בני עמם. מבחינת היקף האלימות, משך התרחשותם ומחיר הדמים שגבו, היו אירועים אלה שונים מכל אשר קדם להם.

בשנת 1932 קמה מפלגת אל-איסתקלאל (העצמאות) שתבעה הקמה לאלתר של מדינה ערבית בכל שטחה של ארץ-ישראל, הפסקת העלייה היהודית ומניעה מוחלטת של מכירת קרקעות ליהודים. מפלגה זו קראה תיגר על ההנהגה הערבית המסורתית שנדמתה בעיניהם כרופסת מדי.

האיש שנחשב כמי שהצית את אש המרד היה השייח' הכריזמטי עז א-דין אל-קאסם, יליד סוריה, שהטיף, כבר מראשית המאה העשרים, למאבק חסר פשרות נגד היהודים. בשנת 1928 ריכז סביבו קאסם כנופיית פורעים שנקראה היד השחורה (כף אל אסווד) ורצחה יהודים בבלפוריה, בכפר חסידים, בכפר יחזקאל ובנהלל. ביום 9 בנובמבר 1935 רצחו אנשי כנופייתו של קאסם את סמל המשטרה היהודי משה רוזנפלד.

רצח הסמל, שהיה דמות מוכרת ואהובה בישוב היהודי חולל זעזוע כבד. חיים שטורמן, איש עין חרוד, אמר לזכרו את המשפט: "נופלים ההולכים ראשונה". המשורר נתן אלתרמן הוסיף בית לשיר העמק שכתב שנה קודם לכן:

אֹפֶל בְּהַר הַגִּלְבּוֹעַ,
סוּס דּוֹהֵר מִצֵּל אֶל צֵל.
קוֹל זְעָקָה עָף גָּבוֹהַּ,
מִשְּׂדוֹת עֵמֶק יִזְרְעֶאל.
מִי יָרָה וּמִי זֶה שָׁם נָפַל
בֵּין בֵּית אַלְפָא וְנַהֲלָל?

קאסם נלכד ונהרג בכפר יעבד בידי המשטרה הבריטית ביום 20 בנובמבר 1935. בקרב מולו השתתפו עשרות שוטרים בריטים שהסתייעו במטוס סיור. מותו של קאסם בקרב העצים את ההילה סביב דמותו. בן גוריון ניבא: "יעבד תהיה לתל חי שלהם". שיטת הלחימה בה נקט קאסם יושמה על ידי ההנהגה הערבית במאורעות שפרצו חודשים ספורים לאחר מותו. לימים, יהפוך השייח' קאסם למקור ההשראה של תנועת החמאס שרואה עצמה כמממשת את  דרכו. כפי שהסביר פרופ' מחמוד יזבק, ראש החוג למזרח התיכון באוניברסיטת חיפה:

אל־קסאם וחבריו רצו לעקור את הקיום היהודי בארץ ישראל מן השורש, וליצור פלסטין ערבית לחלוטין, וזה תואם את האידיאולוגיה של חמאס. מבחינתם הם ממשיכים את מאבקו, וגם אם ייהרגו רבים מהם כפי שהוא נהרג, המאבק לא ייפסק עד לניצחון המוחלט.

ביום 20 באפריל 1936 הכריזה מפלגת אל-איסתקלאל על שביתה כללית וכעבור חמישה ימים קם וועד ערבי עליון בראשות חאג' אמין אל-חוסייני שהכריז על מרי אזרחי שכלל שלוש תביעות ברוח עקרונות איסתקלאל: הפסקה כללית של העלייה היהודית; איסור מכירת קרקעות ליהודים; הקמת ממשלה ייצוגית לפי יחס מספרי.

היה זה אות מבשר למאורעות שהתחוללו מכאן והלאה. החלה מסכת של התנכלויות שכללו הפגנות סוערות, מרד מיסים, שביתה כללית, תקיפת חיילים ומתקני תשתית בריטים והצתת רכוש יהודי. לראשונה נעשה שימוש נרחב בנשק חם ובמטעני חבלה. הבולשת הבריטית (C.I.D) הפנימה את לקח מאורעות תרפ"ט והייתה הפעם ערוכה מודיעינית ונחושה מבצעית. כוחות גדולים של לוחמים הובאו מאירופה, עוצר הוטל לעיתים מזומנות והחל גל של מעצרים מנהליים, ענישה קולקטיבית, הרס בתים, מאסרים, גירושים ותליות של עשרות ערבים.

המרד הערבי זכה לסיוע, גם אם מינורי, מאיטליה הפשיסטית שבאותה עת השתלטה על חבש (אתיופיה) וסומליה והעמיקה את שליטתה בלוב. המרד הערבי תאם את שאיפותיה. הנאצים לא היו מעורבים ישירות במרד הערבי אך על פי מחקריו של פרופ' ברנרד לואיס, התקיימו כבר משנת 1933 קשרים בין ההנהגה הערבית בארץ ישראל ובין המפלגה הנאצית בגרמניה.

הולדת חומה ומגדל

המרד הערבי הביא להתלכדות אינטרסים בין היהודים והבריטים. במסגרת המשטרה הבריטית קמה משטרת הנוטרים ומשטרת הרכבות שבמסגרתן צוידו היהודים במאות כלי נשק ועברו אימונים צבאיים. הקצין הבריטי הציורי אורד וינגייט הקים, אימן ופיקד על פלוגות הלילה שהעניקו תרומה עצומה לשיטות הלחימה והשדאות של היהודים.

העלייה החמישית, בעיקר מגרמניה, נמשכה במלוא תנופתה ורבבות עולים הגיעו לארץ-ישראל, כמויות גדולות של נשק הוברחו מאירופה עבור מחתרות כוח המגן העברי. פעמיים התגלו הברחות נשק על-ידי היהודים, פעם בנמל יפו ופעם בנמל חיפה. העיתונות הערבית יצאה במסע מחאה חריף והובע חשש "היהודים עסקו ועוסקים בהברחת נשק לפלשתינה במגמה לצייד את צעיריהם בנשק ולהקים ארגונים צבאיים".

אל מול השביתה בנמל יפו שהייתה עשויה למוטט כליל את הכלכלה היהודית הוקמה חברת 'אוצר מפעלי ים' אשר הצליחה, ללא כל מימון ציבורי, עירוני או ממשלתי, להקים תוך חודש בלבד מזח חלופי בתל אביב אשר רוקן מכל תוכן את משמעות השביתה הערבית בנמל יפו.

גרעיני התיישבות שחיכו לתורם לעלות לקרקע נאלצו להתעכב בשל המצב הבטחוני. הם הביעו את תסכולם בפני המוסדות.  אנשי הגרעין הארצישראלי הראשון של תנועת השומר הצעיר, שהיה אמור להתיישב בעמק בית שאן טענו בפני המוסדות הלאומיים: "רק הורות לכפר-גלעדי, תל-חי ומטולה נקבע גבול ארץ-ישראל במקומו בצפון, ורק הודות לדגניה הוא נקבע במזרח". הם הודיעו שעם או בלי עזרת המוסדות יעלו לנקודה, יקימו בה אוהלים ויקיפו אותם בשקי-חול. אנשי הביטחון הביעו הסתייגות מהרעיון. חברי הגרעין, בראשות שלמה גור, שרטטו תוכנית שכללה חומה עשויה לוחות עץ וחצץ המקיפה מבני מגורים לשלושים איש, עמדות שמירה, גנרטור  ומגדל תצפית. איש ארגון ההגנה, האדריכל יוחנן רטנר, אישר את התכנית והציע להסתפק בשתי עמדות.

ראשי הקרן הקיימת עדין לא השתכנעו. יוסף וייץ כתב ביומנו:

העלייה לבית-שאן נדחית מפני שוועדת-המומחים שלנו אינה יכולה לבקר במקום… כשראיתי זאת, חרדתי לגורל אדמותינו בבית-שאן. נתתי הוראה, על דעת עצמי, לבא-כוח תל-עמל, לעלות עם צריפיו אל המקום הנועד לו ולהתחיל לעבוד שם.

השכם בבוקר יום 10 בדצמבר 1936 ב' בחנוכה, עלו לשטח ההתיישבות שלושים חברי תל-עמל ועשרות מתנדבים מקיבוצי הסביבה. הטרקטורים שרוכזו מבעוד יום בתחנת הרכבת בשאטה הובילו את הציוד, המתקנים המגדל וחלקי החומה. בשעה 16:00 עמד הישוב על תלו. בערב אותתה חברת הקיבוץ מראש המגדל: "קם ישוב ראשון בעמק בית-שאן". בין חלוצות הישוב החדש הייתה לאה אלתרמן. אחיה, המשורר נתן אלתרמן, ביטא בשירו את גודל השעה:

הַמִּגְדָּל הָרִאשׁוֹן אֶת הַנֵּדֶר נָדַר,
עֵת חָרַגְתְּ חֲמוּשָׁה וּמוּנֶפֶת,
לַעֲמֹד מוּל הָרִים שֶׁאָמְרוּ "אַל מָטָר"
וְצָרִים שֶׁהִגִּידוּ – "אַל נֶפֶשׁ".
תֵּל-עָמָל, תֵּל-עָמָל, תֵּל-עָמָל,
רִאשׁוֹנָה לְחוֹמָה וּמִגְדָּל.

שתי מדינות לשני עמים

עקב התגברות המאורעות והחרפתם, נשלחה לארץ ישראל במאי 1937 ועדת חקירה מלכותית בראשות הלורד ויליאם פיל (William Peel) שכיהן בעבר כמושל בהודו. הועדה בחנה ביסודיות את המצב בארץ וישבה על המדוכה למעלה משנה. דו"ח הוועדה עמד להתפרסם ביום 7 ביולי 1937, שבוע קודם לכן  עלו על הקרקע בשיטת חומה ומגדל הישובים טירת-צבי, מעוז-חיים, מולדת, עין-השופט ועין-גב. הדו"ח המפורט שפורסם נמנע הפעם, מהטלת האחריות לאלימות על היהודים והציע לחלק את ארץ ישראל המערבית בין היהודים והערבים.

הייתה זו הפעם הראשונה בה הוצע רעיון חלוקת הארץ על בסיס עקרון "שתי מדינות לשני עמים". שני הצדדים הסתייגו עקרונית ומוסרית ממסקנות הוועדה. היהודים התחבטו בין המחויבות לשלמות ארץ ישראל ובין הגישה הפרקטית שתמכה בקבלת החלוקה, בתקוה שזו תביא עמה שקט.

אלא שלא כך קרה. כשם שאירע בפעמים הבאות בהן הועלה רעיון זה, גם הפעם הביאה ההצעה שוחרת השלום דווקא להתגברות והחרפה של מעשי הטרור. לאחר תקופת רגיעה, התחדשו המאורעות במלוא עוצמתם. ביום 9 בנובמבר 1937 נרצחו חמישה פועלי הקרן הקיימת שסללו דרך בהר הרוח ליד קריית ענבים. המקום נועד להקמת הישוב של תנועת הנוער העובד והלומד ששמו "מעלה". בעקבות הרצח קם הישוב באתר המיועד ונקרא מעתה בשם "מעלה החמישה".

כישלון הצעות וועדת פיל הובילו לעוד שורה של וועדות והצעות פשרה שכולם נכשלו. ביום 17 במאי 1939 פרסמו הבריטים ספר לבן שלישי שקיבל באופן כמעט מוחלט את דרישות איסתקלאל. הוא מנע רכישת קרקעות על ידי יהודים והגביל את עליית היהודים לכדי 75,000 יהודים במשך חמש השנים הבאות, כל זאת על רקע התגברות רדיפת היהודים בגרמניה והצורך הגורלי בהגברת העלייה לארץ ישראל.

היהודים ראו בספר זה מעשה בגידה ושבוע לאחר שפורסם, ביום 23 במאי 1939, קמו בבת אחת שבעה יישובים חדשים, רובם קיבוצים.

בסופו של דבר ניתן לקבוע כי המרד הערבי נכשל בהגשמת כל יעדיו. השביתה הכללית גרם נזק עצום לחברה הערבית. חקלאים הגיעו עד פת לחם, פועלים ערבים שלא הגיעו למקום עבודתם פוטרו, בעלי קרקעות שעמדו בקשר עם יהודים נרצחו באכזריות נוראה שכללה חילול פומבי של גופות הנרצחים.

ההנהגה הערבית נקלעה למחלוקות עזות על רקע דתי, כלכלי ופוליטי ועד מהרה הפך המרד למאבק פנים ערבי, האירועים יצאו מכלל שליטה. נוכח ההתפתחויות בזירה הבינלאומית הציעו ראשי מדינות ערב בדיסקרטיות לערביי ארץ ישראל לחדול לעת עתה ממאבקם.

לעומת זאת, תרמו האירועים באופן פרדוקסלי דווקא להתעצמות הישוב העברי. הגורמים השונים בישוב התעלו על המחלוקות ששררו ביניהם והצליחו לתת מענה צבאי ואזרחי אמיץ לאיומי המרד.  עשרות ישובים שקמו בשיטת חומה ומגדל שינו את מפת הארץ, נמל תל אביב שקם תוך ריכוז מאמצים של כלל הגורמים בישוב ביטל את התלות בנמל יפו וחיזק את העצמאות הכלכלית של הישוב העברי, המאבק הצבאי כנגד המרד הביא להקמת פלוגות השדה שהיוו בסיס לפלמ"ח, לאימוץ שיטות לחימה חדשניות ולשכלול כל רכיבי כח המגן העברי לקראת האתגרים שנכונו לו.

_______

תודה לידידי ד"ר גילי חסקין על הערותיו החשובות.