היוזמה הירוקה שמטנפת את הרחובות

בחודשים האחרונים התעוררו תושבי יישובים שונים במועצה האזורית רמת נגב למציאות חדשה ובעלת ניחוח עז. פחי האשפה, שמו לב התושבים, הולכים ועולים על גדותיהם, והטינוף חוגג.

מתברר שהבעיה אינה נעוצה הפעם בשביתה של עובדי התברואה או בתפוקה פלאית של זבל של התושבים, אלא בתוצר ישיר של מדיניות "ירוקה": ניסיון לכפות על התושבים הפרדה של הפסולת לצורכי מיחזור, כדי לחסוך בתקציב.

סיפורנו מתחיל בשלהי 2012, אז נבחרה המועצה להיות אחת מ-31 רשויות מקומיות שהחלו פיילוט של הפרדת פסולת במקור. הפסולת הביתית מורכבת מפסולת אורגנית ומפסולת "יבשה", והמשרד להגנת הסביבה שאף להפריד בין סוגי הפסולת כדי שאפשר יהיה לטפל בפסולת האורגנית בנפרד. כך, חשבו שם בצמרת, נוכל לחסוך את הבעיות שיוצרת הפסולת הזו – פליטת גזי חממה, זיהום הקרקע והמים וכיוצא בזה.

הבעיה היא שלאחר שסוגי הפסולת מתערבבים בפח הביתי, קשה מאוד להפריד ביניהם אחר כך. לשם כך נהגה הרעיון של "הפרדה במקור": עידוד משקי הבית להפריד בעצמם בין סוגי הפסולת, בפחים שונים בבית ובהמשך בפחים שונים ברחוב.

עד כאן – נהדר. פחים מיוחדים חולקו לתושבים, פחים לפסולת אורגנית הוצבו ברחבי המועצה, והתברר שההיענות במועצה הייתה חסרת תקדים: אנשים ראו את המיחזור בראש מעייניהם, טרחו להשליך כל פסולת לכל פח כראוי, והמועצה האזורית רמת נגב הובילה בפער ענק על-פני שאר המועצות בהיקף המיחזור: כל תושב מיחזר בממוצע 2.16 ק"ג פסולת אורגנית ביום; הרבה יותר מזיכרון יעקב (950 גרם ביום), מגידו (657 גרם ביום) או כפר סבא (550 גרם). ראש המועצה שמוליק ריפמן היה מבסוט: "כמועצה חקלאית ברובה, שהשטחים הפתוחים ואיכות הסביבה עומדים בראש מעייניה, לא הופתענו מהבחירה בנו כמבשרי השינוי בתחום הטיפול בפסולת, וגם לא מהתוצאות הראשוניות של הפיילוט. רמת הנגב מובילה את הטיפול בניצול ובמיחזור מים, בהכרזה על שמורות טבע, וכעת גם בטיפול בפסולת, ועל כך יש לברך את העוסקים במלאכה החשובה", אמר בתגובה.

ואז הגיע החשבון

אלא שלאט לאט צצו סדקים באידיליה. התברר שההפרדה במקור עולה כסף, והרבה. אין מדובר על הכסף שהמשרד להגנת הסביבה משקיע – כ-3 מיליארד ש"ח – שהרי מבחינת המועצה מדובר ב"כסף שנופל מהשמים", ומקורותיו התקציביים והשימושים החלופיים בו לא מטרידים את ראש המועצה ומוסדותיה. מה שהתברר הוא, שגם לאחר כל התקציב הזה המועצה עדיין צריכה להוציא כסף מתקציבה-שלה על התענוג.

וכך, לאחר שהתברר כי העלויות מכבידות על התקציב – לא פחות מ-670,000 ש"ח השקיעה המועצה במיזם בשנת 2015, החליט ראש המועצה לבטל את הפרויקט. "במסגרת תהליכי התייעלות תקציבית בפעולות המועצה, קיבלתי החלטה כי החל מתאריך 1.1.2016, תפסיק המועצה את תקצוב פינוי הפחים החומים להפרדת פסולת לשני זרמים". כתב ראש המועצה לתושבים באיגרת שהופצה בנובמבר האחרון.

ההחלטה עוררה זעם בקרב סביבתנים תושבי המועצה, שכתבו עצומה נגדה ויזמו דיון חירום במועצה. יו"ר הוועדה לאיכות הסביבה במועצה כתב בין היתר כי "מעבר לערך הסביבתי של הפרויקט חברי הועדה רואים בו גם פרויקט בעל ערך חינוכי חשוב", שהרי "אנו מאמינים כי מחזור והנושא במקור הוא חלק מהאני מאמין של רבים מאוד מתושבי המועצה והבחירה לנהל עורך חיים קהילתי מקיים משקפת בין השאר את בחירתם לגור במועצה", אף שהודה ש"פתרון ההפרדה במקור סובל מבעיות שונות".

ישיבת החירום, שאליה צורפה משמרת מחאה של תושבים, אכן הובילה לשינוי, אם כי בצורה חלקית. במכתב עוקב כתב ראש המועצה:

מליאת המועצה קיימה דיון בסוגית המשך פרוייקט ההפרדה במקור. בדיון נכחו גם תושבים אכפתיים לנושא.

בתום הדיון קיבלה מליאת המועצה את הצעתי לפיה בשנת 2016 יימשך פרוייקט ההפרדה לשני זרמים, השתתפות המועצה במימון הפרוייקט תעמוד על סכום של 150,000 ש”ח.

כמו כן הנחתי את מנכ”ל המועצה לבחון בשיתוף מנהלת היחידה הסביבתית ונציג ציבור דרכים להמשך הפרוייקט וחלופות לייעולו, תוך שמירה על מסגרת התקציב המאושר בגובה 150,000 ₪.

כיצד הגענו מתקציב של 670,000 ש"ח ל-150,000 ש"ח? הסוד טמון במילים "דרכים להמשך הפרויקט וחלופות לייעולו". החלופות לייעולו, כך מתברר, מסתכמות בפחים עמוסי הזבל שפוגשים תושבי המועצה בחודשים האחרונים.

זבל של היטל

מדוע? המפתח הוא היטל ההטמנה שמֵשית המשרד להגנת הסביבה. כדי לעודד רשויות למחזר, החליטו במשרד להשית היטל גבוה מאוד על הרשויות עבור כל טון אשפה המועברת למטמנות. אם בעבר לא היה היטל כלל, כיום מגיע ההיטל ל-107.76 ש"ח לטון אשפה מעורבת; וזה ההיטל הישיר. אם נוסיף עלויות של פינוי ושינוע המחיר מסתכם ביותר מ-300 ש"ח לטון. מדובר בסכום אדיר של ממש, המעשיר את קופת "הקרן לשמירת הניקיון" (שבינתיים יושבים בה יותר ממיליארד שקלים בחוסר מעש), כאשר ההצדקות לסכום הזה, כפי שהראה היטב זיו מאור בכתבה ב"מקור ראשון" מלפני שנה, אינן ברורות כלל.

ההיטל, מכל מקום, קיים, ומועצה מקומית שתצליח לצמצם את פינוי הפסולת המעורבת תוכל לשלם פחות היטלי הטמנה, וכך לחסוך כסף לטובת הפרויקט החינוכי של הפרדה במקור. וכך מגיע מצב שבו בכוונת מכוון מפונים הפחים פעם בשבוע בלבד, כדי לגרום לתושבים בעל כרחם להפריד כמה שיותר פסולת. התוצאה בפועל, כך נראה, אינה אלא סירחון וטינוף.

עוד מתברר שגם אם במקומות מסוימים נרשמה בתחילה התלהבות מן ההפרדה, עם הזמן היא דועכת, והתושבים לא רוצים להעסיק את עצמם בחלוקה של זבל ובטרחה של זריקת סוגים שונים של זבל לסוגים שונים של פחים. "לומר לך את האמת, בהתחלה שיתפתי פעולה", אומר בשיחה עם 'מידה' תושב המועצה. "הפרדנו זבל, זרקנו לפחים השונים וכל זה. אבל עם הזמן זה דעך, ולא רק אצלי. שכחנו מזה. רק עכשיו, עם עליית הפחים על גדותיהם, הבנתי שיש קשר בין הדברים ושהמועצה בכוונה לא מפנה את הפחים, בניסיון לכפות בכוח את ההפרדה".

וזה לא נעצר כאן. מתברר שלכוונות הירוקות יש גם השלכות חברתיות קשות. "יש עכשיו סוג חדש של שיימינג", מספר התושב. "תושבים מכפישים את השכנים שלהם ב'אשמה' שהם לא הפרידו את הזבל. שולחים תמונות במייל של אשפה שאינה שייכת לפח המתאים. זה טירוף. זה יוצר אווירה עכורה ולא נעימה".

הקשיים בפרויקט הדגל הזה של המשרד להגנת הסביבה אינם ייחודיים לרמת נגב. בתל אביב, שבה נעשה פיילוט הפרדה במקור, הפרויקט נכשל כישלון חרוץ. גם בקריות פרויקט ההפרדה במקור לא מצליח להתרומם. על הבעיות החברתיות הכוללות הלשנות ועימותי שכנים מדווח גם במקומון "ערב ערב באילת".

וברמה הארצית מתברר שגם במשרד להגנת הסביבה מתחילים להפנים את הכישלון, כפי שהודה לפני כחצי שנה בוועידה של דה-מרקר: "בנוגע למדיניות הפסולת בישראל, נעשו דברים טובים בעבר אבל יש מה לתקן. למרות השקעות גדולות בנושא לא הצלחנו. אין באמת חצי מיליון בתי אב שמפרידים פסולת בבית".

האם לפחות הסביבה נהנית מהדחיפה בכוח של ההפרדה במקור? לא ולא. מתברר שכל אותה הפרדה, בהשקעה אדירה של כספים ומאמצים, הולכת בסופו של דבר, מילולית, לפח. בעתירה שהגיש לבג"ץ מרכז השלטון המקומי לפני כחצי שנה התברר שהיטלי ההטמנה הגבוהים אינם מתורגמים לשום עשייה ממשית בטיפול בפסולת. "כיום מי שמפריד פסולת ימצא אותה מוטלת באותו אזור ללא הפרדה", אמר אז חיים ביבס, יו"ר המרכז לשלטון מקומי. המרכז לשלטון מקומי ביקש בעתירה לבטל לחלוטין את ההיטל הגבוה על פינוי אשפה – שמובילה, לאחר שמוסיפים את עלויות השינוע והטיפול, לעלות של יותר מ-308 ש"ח לטון אשפה, לעומת 17 ש"ח לפני עשרים שנה.

אם ניקח בחשבון שבמדינת ישראל מיוצרים מדי שנה כ-5.4 מיליון טון פסולת, שממנה רק 20% מועבר למיחזור (ופחות מ-10% מהפסולת מופרדים בבתים), נגיע לסכום של יותר מ-1.5 מיליארד ש"ח בשנה עלות טיפול בפסולת, שחלק גדול ממנה מלאכותי ונועד ליצור תמריצים מלאכותיים למיחזור – אף שאין שום סימנים לכך שהמיחזור יעיל יותר או טוב יותר לסביבה מהטמנה. הנה כי כן, שוכבים להם בקרן הניקיון יותר ממיליארד ש"ח. מה עושים עם הכסף? לא הרבה, כנראה. את הפסולת האורגנית המופרדת, שהושקע בה כל כך הרבה מאמץ וכסף, זורקים, כאמור, למטמנות רגילות.

תקועים בניינטיז

בשיחה עם 'מידה' מסבירה פרופ' אופירה אילון, ראש תחום הסביבה במוסד שמואל נאמן בטכניון וראש החוג לניהול משאבי טבע וסביבה באוניברסיטת חיפה, את המצב: "המשרד להגנת הסביבה היה צריך להקים מתקני קצה בכסף של הקרן לשמירת הניקיון, אך הם לא  קמו. למעשה, כמעט ואין מתקנים שמקבלים את הפסולת המופרדת ומעבדים אותה". במילים אחרות, ההפרדה במקור היא אחיזת עיניים – השקעת אנרגיה רבה על כלום.

פרופ' אילון מסבירה שיש שני סוגי מתקנים לטיפול בפסולת אורגנית: מתקני קומפוסטציה (מהם מיוצר קומפוסט המשמש בעיקר בחקלאות) ומתקני תסיסה אנאירובית (מהם מיוצרת אנרגיה), ושניהם אינם קיימים היום.

למה הם לא הוקמו?

"הביורוקרטיה הורגת אותם. כל יזם שנכנס לתחום צריך תוכניות בניין עיר (תב"ע), אישורים, ערבויות, ועוד ועוד. וגם אחרי שכל ההליך הזה מושלם, עדיין קיימת הבעיה המרכזית: בשביל שמתקן כזה יפעל בצורה רווחית, חייבים להבטיח לו שתגיע אליו כמות יציבה של פסולת. אבל לא מבטיחים דבר כזה. כי יכול להיות שמחר תגיע טכנולוגיה חדשה, יעילה יותר, לטיפול בפסולת, ואז לא יהיה שווה להעביר את הזבל האורגני במסלול הזה. אז הכול תקוע".

אם באמת יכול להיות שמחר תגיע טכנולוגיה יעילה יותר, אולי בכלל לא שווה לטפל בפסולת האורגנית בצורה הזו?

"יכול להיות מאוד. ב-1992 כתבתי מאסטר על הפסולת האורגנית ואז ההמלצה הייתה על הפרדה במקור, עם דגש על החומר האורגני נקי. בינתיים עברו הרבה שנים, והתנאים השתנו. תלמיד שלי כתב בהנחייתי עבודה על הנושא, וכעת העמדה המקצועית היא דווקא להתמקד בפסולת היבשה, כך שתישאר יבשה ונקייה ומתאימה למיחזור או להפקת אנרגיה. ניסיתי להעביר את זה למשרד להגנת הסביבה, אבל הם עדיין תקועים, מבחינה זו, בניינטיז".

פרופ' אילון מבהירה שהמטרה היא טיפול בר קיימא בפסולת, כאשר הטמנה, מיחזור, הפקת אנרגיה וכדומה הן שיטות (ובלבד שייעשו תחת כל הרגולציות הסביבתיות הנדרשות) על מנת להגיע למטרה. מבחינת המשרד להגנת הסביבה המיחזור הוא האמצעי הרצוי, אך הסיסמא הזו של "מיחזור הוא כל הסיפור" אינה מגובה במחקר. "לצערי", אומרת אילון, "מרכז לאומי לחקר חומרים, פסולות, מחזור והשבה, שעמד המשרד להגנת סביבה להקים, לא קם. מחקר מסודר בתחומים אלה היה מאפשר קבלת החלטות מושכלת למשק הפסולת בישראל".

והרי רשימת תוצאות חלקית של פרויקט ההפרדה במקור, שנועד לשמור על הסביבה, יחד עם שאר פרויקטי מיחזור: יותר מ-3 מיליארד ש"ח הוצאות של המשרד להגנת הסביבה; הוצאות הטמנה בעלות של יותר ממיליארד וחצי ש"ח בשנה; הפעלת האזרחים כפועלי זבל מטעם המדינה; לכלוך וזוהמה נוספים; הטלת איבה בין שכנים; ואפס תועלת לסביבה. לו היו מפנים חלק קטן מהמאמצים ומהכספים האלה לטובת דברים כמו ניקיון הערים והשכונות, ואת כל הזבל פשוט מטמינים באדמה במתקנים מתקדמים, הייתה לנו סביבה נקייה יותר וטובה יותר, ורמת חיים גבוהה יותר. מכל האפשרויות לניצול התקציב האדיר הזה – ניקיון, חינוך, רפואה, סיוע לנזקקים, או פשוט הורדת מיסים – האם אתם בטוחים שהשימוש הטוב ביותר בכסף הוא פשוט לזרוק אותו לזבל?