גם בארצות הברית

"המשפחות"

הבוחר האמריקני מאס בשתי "המשפחות" ("הפיל והחמור") השולטות על המדינה המתיימרת להיות ארצם של "האמיצים והחופשיים".

לרשות "משפחות השלטון" עומד המונופול להחזיק צבא, משטרה, ובתי הסוהר, להדפיס כסף, להטיל מיסים,למנות שופטים ולחוקק חוקים ותקנות ולהסתבך בחובות של ביליוני דולרים אותם יצטרכו להחזיר הבנים ובני הבנים של האזרחים. הבוסים של שתי "המשפחות" מממנים בכספי האזרחים מיליוני פקידים, שוטרים, וקצינים שאינם עובדים.

אנשים, קבוצות ועסקים המקורבים לשליטים ותומכים ב"משפחות השלטון" זוכים בהטבות של מיליארדים על חשבונם של האזרחים.

ראשי "המשפחות", עוזריהם, מקורביהם ופקידיהם, ממלאים את הבירה, מאכלסים את ארמונות השלטון וצוברים מיליונים על חשבון האזרחים.

כמו בישראל ובכל מדינות המערב, גם בארצות הברית המיסוי של השלטון כבר מתקרב למחצית התוצר של האזרחים שנאלצים לממן את "החגיגה".

"הדמוקרטיה"

אחת למספר שנים האזרחים יכולים לקבוע איזו "משפחה" מהשתיים, תשלוט ומי תהיה ה"משפחה" שתסתפק במקום השני בחלוקת השלל.

האזרחים שמאסו בשליט ובשלטון מחליפים את ה"חמור" ב"פיל" או את ה"פיל" ב"חמור" ומתאכזבים לגלות ששום דבר לא השתנה.

האופוזיציה, האקדמיה והתקשורת מלאות ביקורת על פעולות השלטון אך לא על השלטון עצמו ולא על השיטה.

המרד

לאזרחים נמאס, הם רוצים לסלק את הפרזיטים מהבירה. התושבים שעובדים קשה, כבר אינם מאמינים שהפוליטיקאים ופקידיהם יודעים להשתמש בהכנסותיהם ובפירות עבודתם טוב יותר מאשר הם בעצמם.

אזרחי ארצות הברית, שגדלו על מסורת וערכים של חרות ואחריות אישית, רוצים לקחת חזרה מהשליטים את חינוך ילדיהם, את הדאגה לבריאות משפחתם ואת השימוש בהכנסותיהם.

שתי "המשפחות השולטות" חשופות לטלוויזיה ולתקשורת וכבר אינן יכולות להסתתר מאחורי הדגלים, הטקסים וארמונות השלטון.

כאשר קשה עד בלתי אפשרי לשנות את השיטה, האזרחים הנואשים פונים לצעדי ייאוש ומצביעים עבור מועמדים שאינם שייכים לשתי משפחות השליטים, למרות שאחד מהם הוא סוציאל-דמוקרט שרוצה להעלות את המיסים והשני טיפוס מפוקפק שכוונותיו אינן ידועות.

נראה שגם הפעם הדרמה תסתיים באכזבה.

ההבדל בין ארצות-הברית וישראל הוא בערך שנה…

עוד משהו

המטרה האמיתית היא להוריד את הוצאות הממשלה, ולא "לאזן את התקציב" על-ידי מיסים מופרזים שיאזנו הוצאות מופרזות.