מדוע צריך עליונות אסטרטגית

מגזין 'קומנטרי', מרץ 1983

כשהייתי פיזיקאי צעיר, ביליתי שנה בפרינסטון בעבודה עם רוברט אופנהיימר על בעיות בפיזיקה גרעינית. לאחר מכן עברתי למעבדת הקרינה 'לורנס' בברקלי, שם הייתי לזמן-מה שותפו לדירה של הרולד בראון, מי שהפך מאוחר יותר לשר ההגנה בממשל קרטר. בזכות ידידותי עם ד"ר בראון נפגשתי עם הרברט יורק ועם פיזיקאים העוסקים בכלי-נשק בברקלי, וכך הגעתי לעבוד בפרויקט 'החממה'.

ניסוי החממה, שהתקיים בשנת 1951 באטול אנווטאק באוקיינוס השקט היה אמור לחולל את הריאקציה התרמו-גרעינית הראשונה שיצר האדם, תוך שימוש באנרגיה של פצצת אטום של 500 קילוטון, כדי להצית קמצוץ של דאוטריום וטריטיום שהונחו בתא סמוך. הפרויקט היה יותר פעלול של יחסי ציבור יותר מאשר ניסוי אמתי, מאחר שכולם ידעו מראש שהצלחתו כמעט ודאית; השימוש בפצצת אטום עצומה כדי להצית בקבוקון קטן של דאוטריום וטריטיום דומה לשימוש בכבשן היתוך כדי להצית גפרור. להבנתי באותה עת, אדוארד טלר ניסה לקבל תמיכה עבור פרויקט פצצת המימן, אך מאחר שלא מצא דרך לבנות פצצה שכזו, הגה את פרויקט החממה כהוכחת היתכנות לאנשים בוושינגטון.

בכל מקרה, תפקידי ב'חממה' היה לחשב את טמפרטורת התערובת המגיבה של דאוטריום וטריטיום. למיטב זיכרוני, היא הייתה אמורה להתחמם עד למיליון מעלות בערך, מעבר לטווח של מד-חום רגיל. כתיאורטיקן הבית, השתמשתי בשיטות של ענף הפיזיקה הידוע בשם 'תיאוריית מעבר קרינה' כדי לחשב את הטמפרטורה בתוך הכלי של הדאוטריום והטריטיום בעזרת מדידות של כמות הקרינה מחוצה לו. סוג החישובים הזה משמש אסטרונומים באופן שגרתי עבור גזים חמים בכוכבים, ובהמשך נדרשתי לו לעתים קרובות למדי בנאס"א במסגרת עבודתי באסטרופיזיקה וחקר כוכבים.

משימת החממה הובילה אותי לטיול לאוקיינוס השקט ולהתבוננות מקרוב בפיצוץ אטומי של 500 קילוטון. היא נתנה לי גם ההזדמנות לעבוד עם מספר אנשים מבריקים ביותר, כמו ד"ר טלר, יורק ובראון, ובשלב מאוחר יותר, ב'לוס אלמוס', עם סטנלי אולם, ג'ורג' גאמוב ואחרים. וכמובן, סביב הנתונים של אופנהיימר, טלר ולורנס, הייתה הרבה מאוד פוליטיקה מצד הממשלה והוועדה לאנרגיה אטומית, וראיתי אותה ממיקומי הקרוב ומאיר העיניים. אבל זה כבר סיפור אחר.

עזבתי את המחקר הגרעיני ב-1958 כאשר הצטרפתי לנאס"א. במשך עשרים השנים הבאות כמעט לא חשבתי עליו או על פצצות גרעיניות, עד לפני כשלוש שנים (ב-1979), אז נתקלתי במאמר של דניאל פטריק מויניהאן ב-'ניו-יורקר' בנושא כלי-נשק גרעיניים והשיחות להגבלת נשק גרעיני (שכונו בקיצור סאל"ט – SALT). כשקראתי את מאמרו של הסנטור מויניהאן התברר לי לראשונה שהמדיניות של ארה"ב, שנועדה להגן על אזרחיה מפני הרס, מבוססת על הנחה שגויה.

ההנחה היא שברית-המועצות תירתע ממתקפה גרעינית מפתיעה על ארה"ב, מעצם הידיעה שמתקפה כזו תוביל למתקפת-נגד אמריקנית מוחצת. וכמובן, אנחנו נרתעים ממתקפה על ברית-המועצות מעצם הידיעה שהסובייטים מחזיקים באמל"ח דומה. התוצאה היא תיקו גרעיני ושלום עולמי.

במילים אחרות, כל צד מחזיק באוכלוסייה האזרחית של הצד השני כבני-ערובה. החזקת בני-ערובה ואיום בטבח הם אמצעים ותיקים להשגת מטרות במלחמה, אולם הם לא הוצעו מעולם בעבר כאמצעים לשמירת שלום. ההצעה לחילופים המוניים של בני-ערובה היא אסטרטגיה פשוטה אך מבריקה שהגו אינטלקטואלים אמריקנים, בניסיון לפתור בעיה איומה: איך תגן על עצמה ארה"ב מפני הרס גרעיני, בעידן שבו טילים מדלגים מעל אוקיינוסים ולמושג של 'אמריקה כמבצר' כבר אין כל משמעות?

האקדמאים שחשבו על רעיון זה כינו אותו בשם: "הרס הדדי מובטח" (Mutual Assured Destruction), או לעתים בפשטות: מא"ד (MAD). זה נשמע הגיוני, כפי שניתן לצפות, מאחר שהמדיניות נוסחה על-ידי כמה מהמדענים והאקדמאים המבריקים ביותר ששימשו אי-פעם כיועצים לממשלה שלנו. הבעיה היא שהמא"ד היא תיאוריה, ובדומה לכל התיאוריות, היא תלויה בהנחה מסוימת. והנחה זו התגלתה כשקרית.

ההנחה העומדת בבסיס התיאוריה של מא"ד היא שהן ארה"ב והן ברית-המועצות יחשפו בחופשיות את אוכלוסיותיהן לטבח; כלומר, ההנחה דורשת שכל מדינה תוותר על כל המאמצים להגן על עמה. במילים אחרות, שתי המדינות צריכות להסכים שלאף אחת מהן לא תהיה תכנית להגנה אזרחית, ושאף צד לא ינסה ליירט את טילי הצד השני.

על פניה, ההצעה נשמעת מוזרה. מה משמעות הדברים שכתב הסנטור מויניהאן: "אסור לנו להגן על עצמנו, מפני שאם נעשה זאת, האויב יתקוף"? כפי שפיזיקאי אחד העיר פעם על תיאוריית היחסות של איינשטיין, כשאתה שומע לראשונה את קו המחשבה הזה אתה בטוח שלא הבנת נכון, וכאשר אתה מבין אותו אתה חושב שבטח לא שמעת נכון.

למעשה, מא"ד היא תגובה לוגית לבעיה של מלחמה גרעינית, והיא יכלה להיות יעילה, לוּ היו הרוסים הגיוניים ורואים את הדברים כמונו – לוּ הם היו מעוניינים להציע את האנשים שלהם כבני-ערובה, כפי שעשינו אנו. אלא שברית-המועצות ראתה את הדברים אחרת.

כעת ברור – למעשה ברור כבר כעשור – כי בעוד שבמשך שנים רבות אימץ הממשל האמריקני את האסטרטגיה של מא"ד שקיבל מהמדענים והאקדמאים שלנו, הממשלה הסובייטית דחתה אותה. ברית-המועצות החליטה לעשות בדיוק את מה שהאסטרטגים שלנו אומרים שהיא אמורה לא לעשות: היא יישמה תכניות גדולות להגנה על אזרחיה מהתקפה גרעינית, ליירוט של טילים אמריקנים, ולהילחם על-מנת לנצח במלחמה גרעינית. התוצאה, כפי שאמר סנטור מויניהאן, היא "מדיניות שחרבה", והסכנה הגדולה ביותר שעומדת בפני אומתנו בהיסטוריה בת 200 השנים שלה.

***

מדוע דחו הרוסים את התכנית האמריקנית להימנעות ממלחמה גרעינית? ייתכן שהסיבה לכך היא שהאסטרטגיה של מא"ד היא לוגית מאוד, ולכן קוסמת למדענים; היא מה שפיזיקאי עשוי לכנות פתרון "מתוק" לבעיה קשה. ואמנם, למדענים יש קול חשוב בעיצוב מדיניות ההגנה האמריקנית; לא לחינם הפך פיזיקאי לשר-ההגנה בממשל קרטר. דא עקא, בברית-המועצות למדענים חשיבות זעומה עד לא קיימת בענייני הגנה. אנדריי סחרוב – הנפיל של כלי-הנשק האטומים הסובייטים, מדען בעל שיעור קומה של אופנהיימר וטלר באדם אחד – סיפר על מסיבה שבה השתתפו גנרלים ומדענים סובייטים, לאחר הבדיקה הראשונה של פצצת-המימן ב-1955. סחרוב, שתכנן את הפצצה והיה אחראי להצלחתה, הרים כוסית להישג והביע משאלה שהפצצה הרוסית לא תתפוצץ לעולם מעל ערים. הגנרל שהיה אחראי על הניסוי השיב על דבריו באומרו שתפקידו של מדען הוא לבנות את הפצצות, אך האופן שבו ישתמשו בהן כלל איננו מעניינו.

בכל אופן, הרוסים הבהירו שלדעתם התיאוריות של המדענים-יועצים האמריקניים הן משוגעות, ואין להם שום עניין לקחת בהן חלק. הדחייה שלהם חורגת מהרעיון של מא"ד; הם דחו את ההשקפה, שרווחה כל כך בארה"ב, כי הפיצוץ המסיבי של כלי-נשק גרעיניים יציין את סוף הציביליזציה, ולכן, שכלי-הנשק הללו אינם כלים יעילים למדיניות צבאית.

הייתה נקודה אחת שבה הדהדה בחשיבה הסובייטית על מלחמה גרעינית התפיסה האמריקנית בנוגע לחוסר-האפשרות של ניצחון גרעיני. היה זה בשנות ה-50, סמוך לאחר מותו של סטלין, כאשר מלנקוב, שהיה אז ראש-הממשלה הסובייטי, הכריז שמלחמה גרעינית יכולה להוביל ל"הרס של הציביליזציה העולמית". אלא שחרושצ'וב מתח על מלנקוב ביקורת חריפה, ואמר כי שגה; במלחמה גרעינית יושמד רק הקפיטליזם. לקראת אמצע שנות ה-60 הגיע הוויכוח לסיומו, ומרכיבי המדיניות הגרעינית הסובייטית התקבעו. בשנת 1979 אישר שר-ההגנה בראון כי מאז 1963 "הייתה לסובייטים מדיניות של בניית כוחות למתקפת-מנע על הטילים הבליסטיים הבין-יבשתיים (ICBM’s) של ארה"ב".

למעשה, הכְּתבים הסובייטים הצבאיים מבהירים שכל עמדת הלוחמה של המטכ"ל הסובייטי מסתמכת על שימוש מסיבי בטילים גרעיניים:

1. המשימה החשובה ביותר של המטכ"ל בהתכוננות למלחמה מודרנית היא התכנון המפורט של השימוש בכלי-נשק גרעיניים על-ידי כל זרועות הכוחות המזויינים.

2. כוחות הצבא של ברית-המועצות … חייבים להתכונן מעל הכול להילחם בתנאים של שימוש מסיבי בכלי-נשק גרעיניים.

3. השיטה הבסיסית של מלחמה תהיה מתקפה מסיבית של טילים גרעיניים.

4. מתקפות של טילים גרעיניים … והיכולת להשתמש בהם לפני היריב, הן המפתח לניצחון.

5. מומלץ שהמתקפה הגרעינית תיפתח … בהפתעה עבור האויב. מתקפת-מנע גרעינית צפויה להיות התנאי המכריע להשגת עליונות.

***

ישנם מדענים ומומחים אמריקניים לפיקוח-נשק, המתקשים להאמין כי הרוסים באמת יכולים להחזיק בתפיסות הללו ביחס לשימוש המסיבי בכלי-נשק גרעיניים. לתחושתם, אם הגנרלים הרוסים חושבים שביכולתם להילחם במלחמה גרעינית ולנצח בה, הסיבה לכך חייבת להיות שהם לא חשבו על הסוגיה בזהירות ועד הסוף. "אינני סבור שעלינו להחליף את השיפוט שלהם בהיגיון הבריא שלנו", אמר פול וורנקי על הסוגיה. וורנקי, שהיה מנהל המשא-ומתן הראשי של הנשיא קרטר בנוגע לפיקוח-נשק, סבר שהחשיבה הרוסית על ניצחון במלחמה גרעינית הייתה "פרימיטיבית", ושעל ארה"ב "לחנך אותם בנוגע לעולם האמִתי של כלי-נשק גרעיניים אסטרטגיים".

אבל הרוסים סירבו להתחנך. בסביבות שנת 1963, בניסיון להשיג את מטרתם לנצח במלחמה גרעינית במקרה שתפרוץ, פתחו הסובייטים בפרוייקט אדיר לבניית פצצות גרעיניות, טילים וצוללות. במהלך השנים הבאות צילמו לוויינים אמריקנים מתקני-שיגור טילים תת-קרקעיים חדשים שצצו ברחבי ברית-המועצות כולה. ב-1967 בנו הרוסים 160 מתקנים שכאלה; ב-1968 הם הוסיפו עוד 240; ב-1969 הם כבר התקרבו לארה"ב. באותה עת, היו לכל צד כ-1,000 מתקני-שיגור שכאלה ומספר דומה של טילים.

אבל שום דבר מהדברים הללו לא הטריד את האסטרטגים האמריקניים, מאחר שמדיניות המא"ד שלהם דרשה שלכל מדינה יהיה די כוח גרעיני הרסני כדי להרוג רבים מאזרחי המדינה השנייה. שר-ההגנה רוברט מקנמארה חישב שהיו לנו מספיק פצצות כדי להרוג ישירות לפחות 50 מיליון רוסים במתקפת טילים המונית, בנוסף למיליונים שימותו לאחר מכן מהרעלת קרינה. הוא הצהיר כי לדעתו הדבר מספיק כדי להרתיע את הרוסים מלהתחיל משהו. משום כך הוא הגביל ב-1967 את כוח הטילים הבליסטיים הבין-יבשתיים של ארה"ב ל-1,000 מסוג Minutemen ועוד 54 מהסוג הישן Titan. הוא גם הגביל את מספר הטילים הנישא על-ידי הצוללות הגרעיניות שלנו ל-656. השר מק'נמארה אמר מספר שנים קודם לכן: "אין כל סימן לכך שהסובייטים מנסים לפתח כוח גרעיני אסטרטגי גדול כשלנו". מק'נמארה היה רגוע בנוגע להתחמשות הסובייטית; תחושתו הייתה שאם הסובייטים ישפרו את יכולתם לפוצץ אותנו, הם יוכלו להיות פרטנרים שווים יותר במסגרת האסטרטגיה של מא"ד, ושלום העולם יובטח עוד יותר.

כך, בעוד שהרוסים עבדו על הגדלת המצבור הגרעיני שלהם, ארה"ב לא עשתה כל ניסיון להישאר ראשונה במירוץ, ומספר הטילים והצוללות הגרעיניות האמריקנים נשאר קבוע משנת 1967. בינתיים המשיך התקציב הצבאי הסובייטי לעלות בהתמדה, ארבעה אחוזים בשנה, שנה אחר שנה. באותו זמן, תקציב ההגנה האמריקני, להוציא ההוצאות על מלחמת וייטנאם, החל לרדת. ב-1970 נפגשו שני התקציבים – האחד בדרכו מעלה, והשני מטה. ועדיין המשיך התקציב הסובייטי לעלות, בייחוד בתחום הכוחות האסטרטגיים – פצצות גרעיניות, טילים וצוללות – שעליו הוציאו הסובייטים 40 מיליארד דולר כל שנה, בעוד שהאמריקנים מקדישים לתחום הגנה קריטי זה ממוצע של 12 מיליארד דולר לשנה.

לקראת 1969 או 1970, ההשפעות של ההתחמשות הסובייטית המסיבית החלו להתגלות. במספרים מעוגלים, היו כעת לברית-המועצות 1,400 טילים בליסטיים, ועוד 300 טילים גרעיניים בצוללות. במקביל נעצרו הכוחות האסטרטגיים האמריקנים ברמתם משנת 1967, 1,054 טילים בליסטיים ו-656 טילים גרעיניים בצוללות. העליונות הסובייטית בטילים בליסטיים אוזנה פחות-או-יותר בזכות כמות הטילים המשוגרים מצוללות שלנו. (עדיין היה לנו צי של מפציצי 52-B מזדקנים, אך היעילות שלהם כנגד אמצעי ההגנה האוויריים הסובייטים המסיביים הייתה מוטלת בספק.) באופן כללי, הרוסים היו שווים לנו מבחינת כוח ההרס הגרעיני.

שני הצדדים מילאו כעת את הדרישות עבור מא"ד. כל צד החזיק בכמות מספקת של כלי-נשק כדי לגרום נזק גדול לצד השני, ועבור האסטרטגים האמריקנים, כל התחמשות נוספת מצד כלשהו הייתה חסרת טעם. כל מה שנותר היה לשבת עם הרוסים ולהפוך את הסידור לרשמי באמצעות הסכם פיקוח-נשק. סאל"ט – שיחות על הגבלה אסטרטגית של כלי נשק – היה התוצאה.

***

למעשה, הסאל"ט שאושרר ב-1972 לא הגביל את מספר הפצצות הגרעיניות במצבור האמריקני והרוסי. הוא הגביל את הכלים שנשאו פצצות, כדוגמת מתקנים תת-קרקעיים לטילים וצוללות גרעיניות. מתקן טילים, כפי שציין הסנטור מויניהאן, הוא חור באדמה, והוא יכול לפגוע במי שנופל לתוכו, אך בכל מקרה אחר הוא לא מזיק. הסכם אמִתי לפיקוח על נשק היה צריך להגביל את המספר והגודל של כלי-הנשק הגרעיניים במצבורי שתי המדינות. אך ארה"ב לא הייתה מסוגלת להביא את ברית-המועצות להסכים למשהו מעין זה לעולם; הרוסים הסכימו להגביל רק דברים כמו מספר החורים באדמה.

אפילו כך, הרוסים התקשו לקיים את תנאי ההסכם אחרי שחתמו עליו. לפני מספר שנים, לדוגמה, קלטו הלוויינים שלנו חפירת 150 מתקנים תת-קרקעיים נוספים לטילים, שהיו אסורים לבנייה מכוח אמנת סאל"ט. כאשר ארה"ב הביאה עניין זה לתשומת-לב הרוסים, הם הסבירו שהחורים החדשים היו מתקנים לבקרת-שיגורים, שנועדו לשכן את הצוותים ואת הציוד שהפעילו את הטילים. אך למתקנים הנוספים היו דלתות מיוחדות, מהסוג שקופץ כדי לאפשר יציאה מהירה של טילים. מתקן עם דלת קופצת הוא חיוני לשיגור טילים, אך ממש אינו רצוי לשיכון צוות בקרת שיגורים, שמשוכן בדרך כלל בבונקר תת-קרקעי המגן עליו מפני קרינה והשפעות אחרות של מתקפה גרעינית. כך שלא משנה מה היה השימוש הראשוני עבור המתקנים הנוספים, היה ברור שהם נועדו להיות בני המרה מיידית למתקני טילים.

מומחים שפיקחו על הציות הסובייטי לאמנת סאל"ט, דיווחו על הפרות רבות אחרות. חלק מהן מבשרות רע, מאחר שהן מצביעות על כוונה ברורה להוליך את ארה"ב שולל. לדוגמה, שר ההגנה לשעבר מלווין לרד דיווח ב-1977 שהסובייטים עשו מאמצים גדולים להסתיר מהמצלמות הלווייניות שלנו את המבצעים שלהם עם 16-SS, טיל בליסטי בין-יבשתי חדש.

בשונה מהטילים האסטרטגיים שלנו, 16-SS הוא נייד. לוויינים אמריקנים גילו סימנים לכך שכמה טילי 16-SS הועברו תחת מעטה החשכה, מוסתרים באזורים מיוערים, ונבדקו במטווחים המכוסים באופן חלקי ברשתות הסוואה. כתוצאה מכך, אמר השר לרד, לא נוכל להיות בטוחים אם הרוסים ייצרו טילי 16-SS רק במספרים המתאימים להחלפת טילים ישנים, כפי שמתירה אמנת סאל"ט מ-1972, או שמא הם עוברים על האיסור ומגדילים את כוח הטילים שלהם מעבר למה שמתירה האמנה. כל שידענו הוא שבאמצעות "הסתרה משוכללת", ברית-המועצות הפריעה בכוונת מכוון לאמצעי האימות המתחייבים מאמנת סאל"ט, מה שהיווה בפני עצמו הפרה בוטה שלה.

השר לרד דיווח גם כי כאשר הסובייטים ערכו ניסויים לטיל 20-SS – הטיל הסובייטי לטווח בינוני שהוצב בכמויות גדולות ברוסיה ואיים על מטרות במערב-אירופה – הם ערבלו או קודדו את אותות הרדיו שמועברים בדרך-כלל מהטיל לקרקע במהלך טיסת מבחן כדי שמומחי הטילים יוכלו לנטר את ביצועי הטיל. מאחר שהאותות קודדו, המומחים האמריקנים לא יכלו לפענח אותם כדי לקבוע את מאפייני הטיל.

כאשר לבסוף הצליחו המומחים לפצח את הקוד, הם הסיקו כי ה-20-SS נבדקו עם טון של זיבורית עליהם. אם מחליפים את הזיבורית בדלק, ניתן להגדיל את טווח הטיל כך שביכולתו לתקוף מטרות בארה"ב. אם כן, ברית-המועצות בנתה למעשה טיל עם שימוש כפול, שניתן להפנות לעבר מערב-אירופה או ארה"ב, אך מספריו אינם נכללים במגבלת הטילים הבין-יבשתיים שנקבעה באמנת סאל"ט.

ערבול אותות הרדיו של ה-20-SS היה הפרה צינית במיוחד של אמנת סאל"ט מצד ברית-המועצות, מכיוון שהוא פגע בלב-ליבה של האמנה – ההבטחה משני הצדדים שלא יפריעו ל"אמצעי האימות הלאומיים" של הצד השני.

כיצד טיפל הממשל שלנו בהפרות הסובייטיות של אמנת סאל"ט? הסנטור אדוארד זורינסקי העלה נקודה זו במהלך שימועי הסנאט על סאל"ט II ב-1979, כאשר שאל את פול ניצה: "האם ידוע לך על הפרות כלשהן של סאל"ט שלא נפתרו…?" ניצה ענה: "לא; אך איך הן נפתרו? על-ידי השלמה [מצידנו] עם הדברים שהיוו הפרה".

סאל"ט או לא, במהלך שנות ה-70 המשיכה ברית-המועצות להוציא הרבה יותר מארה"ב על פצצות וטילים. התקציב של ארה"ב לכוחות אסטרטגיים – פצצות, טילים, מפציצים וצוללות – ירד בזמן ממשל ניקסון, פורד וקרטר, והגיע לנקודה נמוכה של 9 מיליארד דולר ב-1979, שבה היווה שלוש עשיריות של אחוז אחד מהתוצר הלאומי שלנו. בזמן זה התמידה ההוצאה הכספית הרוסית על טילים ופצצות ברמה של כ-40 מיליארד דולר לשנה. עד אותו זמן הוציאה ברית-המועצות כטריליון דולר על כלי-נשק גרעיניים.

הנתונים המספריים הללו מפריכים את תיאוריית ה"פעולה-תגובה" של מירוץ החימוש, לפיה ההתחמשות הצבאית הסובייטית מהווה תמיד תגובה לעליות בהוצאות ההגנה האמריקניות. כפי שאמר שר-ההגנה בראון: "כאשר תקציבי ההגנה שלנו עלו, אלו של הסובייטים עלו. כאשר תקציבי ההגנה שלנו ירדו, אלו של הסובייטים עלו".

***

כעת אנו ב-1983. מאז שנות ה-60 הוציאו הרוסים יותר מאתנו על כלי-נשק גרעיניים. בממשלו של הנשיא רייגן, התקציב לכוחות אסטרטגיים עלה, אך לא מספיק כדי לסגור על פער של שני עשורי בנייה מסיבית של נשק סובייטי. ברית-המועצות בונה 200-150 טילים בליסטיים בין-יבשתיים בשנה, בעוד אנחנו איננו בונים כאלה כלל. הם בונים מספר צוללות עם טילים גרעיניים כל שנה, בעוד אנו הוצאנו מכלל שימוש יותר צוללות ישנות מאשר הוספנו חדשות, כך שלמעשה ירד מספר הטילים הגרעיניים המופעלים מצוללות במצבור האמריקני.

התוצאה היא שהכוח ההרסני של המצבור הגרעיני הסובייטי הוא יותר מכפול מאשר האמריקני. כוחות הטילים של ברית-המועצות משלבים גם דיוק, כוח הרס ומִספרים, שיאפשרו להם להשמיד את רוב טילי ה-Minutemen שלנו במתקנים התת-קרקעיים שלהם במתקפת-מנע ראשונה. לנו אין כל יכולת שכזו. במילים אחרות, יש לברית-המועצות עליונות אסטרטגית.

אבל האם זה משנה? כפי ששאל פעם מזכיר המדינה, הנרי קיסינג'ר: "מהי, לכל הרוחות, עליונות אסטרטגית? … מה עושים איתה?". אם מחלקים את המצבור הגרעיני האסטרטגי האמריקני באוכלוסיית העולם, כל אדם שקול לחצי-טון של TNT. המצבור הגרעיני האסטרטגי הסובייטי שקול לשני טון TNT לאדם. אין דבר שמראה את הטיפשות של הבנייה של פצצות וטילים נוספים בבירור רב יותר מאשר נתונים מספריים אלה. על-פי כל קריטריון סביר, הן ארה"ב והן ברית-המועצות רכשו "קטל-יתר".

אבל הטענה שמובילה לרעיון של קטל-יתר, בדומה לטענה שמובילה למא"ד, מבוססת על הנחה. וגם הנחה זו התגלתה כשקרית. ההנחה היא שהפצצות של הרוסים ושל האמריקנים יתפוצצו מעל ערים. זוהי המשמעות של החזקת האוכלוסייה האזרחית כבת-ערובה. אך הרוסים הבהירו שהם אינם סבורים שיש לרעיון זה יתרונות. בתכנון שלהם, המטרות בעלות העדיפות העליונה אינן הערים שלנו, אלא המתקנים התת-קרקעיים של הטילים, המפציצים והצוללות – וקווי התקשורת שיעבירו את הפקודות להתקפה למפקדיהם. במילים אחרות, הסובייטים מתכוונים למנוע מאתנו – במקרה שבו תפרוץ מלחמה – מלחולל נזק במדינתם.

כיצד תוכל ברית-המועצות להשיג יעד זה? הגנה אזרחית, הגנה אווירית והגנת טילים הן חלק מהתשובה, ולסובייטים יש תכניות גדולות בכל אחת מהן. הגנה אזרחית היא הזרוע החמישית של הצבא הסובייטי, ויש לה מעמד שווה לזה של כוחות הטילים האסטרטגיים הסובייטים, של חיל-האוויר, של הצבא ושל חיל-הים.

חלק אחר מהתשובה הוא 5,000 ראשי-החץ על הטילים הבליסטיים הסובייטים. נכון שחלק קטן ממצבור עצום זה יכול להחריב כל עיר גדולה בארה"ב, אולם ראשי החץ לא נועדו למטרה זו; הם נועדו לשמש כנגד 1,054 המתקנים התת-קרקעיים של הטילים שלנו, ככל הנראה שני טילים עבור כל מתקן. יתירות זו תבטיח השמדה כמעט מלאה של כוח הטילים האמריקני, אפילו כאשר לוקחים בחשבון את העובדה שחלק מהטילים הסובייטים לא ימריא, אחרים יסטו ממסלולם, ואחרים לא יצליחו להתפוצץ.

אם כן, טיווח כוח הטילים של ארה"ב מסביר כ-2,000 מתוך 5,000 ראשי-החץ הסובייטים. עוד 500 ראשי-חץ יכולים להיות מכוונים לשדות-תעופה צבאיים ולכל הצוללות עם טילים גרעיניים שנמצאות בנמל או שניתנות לאיתור. עוד 500 ראשי-חץ ניתן להקצות להרס מרכזי השליטה ובקרה הצבאיים ולקווי התקשורת הצבאית שלנו, במטרה לפגוע במערכת שדרכה זורמות ההנחיות מהנשיא ונושאי-תפקידים בכירים אל המפקדים הצבאיים בשטח לצורך שיגורה של מתקפת-נגד על ברית-המועצות.

כל הדברים הללו עדיין יותירו כוח של 2,000 ראשי-חץ על טילים בליסטיים בין-יבשתיים, שעדיין יהיו זמינים לברית-המועצות לצורך הרתעת ארה"ב מלשגר מתקפת-נגד שנייה עם טילים בליסטיים, מפציצים או טילי צוללות ששרדו את המתקפה הראשונה. אם בשלב זה ממשלתנו לא תבין את החכמה שבכניעה ותשגר מתקפת-נגד על ברית-המועצות, פעולת התגמול הסובייטית תהיה מהירה ומוחצת, וחיי האומה שלנו יגיעו לקצם.

מה בנוגע לצוללות הגרעיניות שלנו? אמריקנים רבים חשים כי צוללות יהיו גורם מרתיע אולטימטיבי למתקפה סובייטית, ואין זה משנה מה מספר הטילים הבליסטיים במצבור הסובייטי. כמעט בלתי-ניתן לגלות צוללות אמריקניות מסוג Trident כשהן במים, וכפי שציין פעם הנשיא קרטר, ראשי-החץ הגרעיניים הנישאים על צוללת אחת שכזו יספיקו כדי להחריב את כל הערים הגדולות ביותר בברית-המועצות.

הקושי בקו חשיבה זה הוא שהטילים המשוגרים מהצוללות יכולים לשמש רק לתקיפת ערים ומטרות "רכות" דומות. הסיבה לכך היא שצוללת אף פעם אינה יודעת בדיוק היכן היא נמצאת באוקיינוס. אף-על-פי שהמסלול של טיל המשוגר מצוללת עשוי להיות מונחה בצורה מדויקת מאוד במעופו, אם נקודת ההתחלה של המסלול איננה ודאית, המקום שבו ינחת חייב להיות בלתי-ודאי באותה מידה. כתוצאה מכך, מידת הדיוק של הטילים המשוגרים מצוללות ירודה יחסית.

לפיכך לא ניתן להשתמש בצוללות אמריקניות ובטילים שלהן כדי לחסל את כוח הטילים של ברית-המועצות, או את מרכזי השליטה ובקרה שלה, מאחר שמטרות אלה, המבוצרות בבטון מזוין ומבנים תת-קרקעיים, ניתנות להריסה רק באמצעות הדיוק של פגיעה ישירה. (התקפה על ערים אינה דורשת מידת דיוק גבוהה, מאחר שהכוח של הנשק הגרעיני יחריב עיר שלמה אם הפצצה מתפוצצת בכל מקום בסביבה.)

השיקולים הללו מראים מדוע הצוללות האמריקניות אינן יכולות להחליף את כוח טילי ה-Minutemen שלנו כאמצעי הרתעה עבור ברית-המועצות. ממידת הדיוק המוגבלת של טילים המשוגרים מצוללות נובע שניתן להשתמש בהם רק נגד ערים. לכן לא ניתן להשתמש בהם כלל, מאחר שהממשלה שלנו תדע שאם יעשה בטילים הללו שימוש שכזה, הדבר יגרום למתקפת-נגד סובייטית שתפגע בערים שלנו. איזה נשיא יחליט לשגר את טילי הצוללות שלנו במתקפה על לנינגרד ומוסקבה, בידיעה שניו-יורק וושינגטון יהרסו בתגובה? מול אפשרות זו, כל ממשלה תעדיף לשרוד ולדחות את המלחמה לזמן אחר.

***

במשך הזמן, הטכנולוגיה תשפר את מידת הדיוק של הטילים הגרעיניים שלנו המשוגרים מצוללות עד לנקודה שבה תהיה להם יכולת "קטל" של מטרה קשה, וההרתעה האמריקנית תשוקם. לפי ההערכות הנוכחיות, הדבר אמור לקרות לקראת סוף שנות ה-80. ארבע עד חמש השנים שבאמצע יהיו, כפי שאמר ד"ר קיסינג'ר, "תקופה של פגיעוּת, כזו שלא חווינו מאז ימיה המוקדמים של הרפובליקה".

אם תנועת הקפאת-הגרעין תצליח, תקופת הפגיעות תתרחב ותגיע עד לשנות ה-90. אבל בהנחה שלא תצליח, איך ישתמשו הרוסים בארבע עד חמש השנים של עליונות גרעינית שהם עומדים ליהנות מהן?

המטרה הסבירה ביותר למהלך סובייטי היא המפרץ הפרסי. דמיינו שהסובייטים ייזמו פריצה של מעשי אלימות בערב-הסעודית, עם הפיכת אנשי עסקים אמריקנים לבני-ערובה והקמת משטר פרו-סובייטי המגובה באקדחים רוסים ושכירי-חרב קובנים. כאשר חלק ניכר מזרימת הנפט למזרח-אירופה נתון תחת שליטה סובייטית, והמזרח-התיכון מצוי במהומה, ארצות-הברית תתפתה להתערב בעזרת כוחות קונבנציונליים. אם הסובייטים יגיבו בשליחת כוחות הצבא שלהם ותפרוץ מלחמה קונבנציונלית, לא נוכל לנצח. ברית-המועצות בנתה חמישה שדות-תעופה בדרום אפגניסטן, וכך הכניסה את המפרץ הפרסי לטווח מטוסי-הקרב שלה. לחיל-הים הסובייטי הרבה יותר אניות וצוללות התקפיות מחיל-הים האמריקני. כתוצאה מכך, קרוב לוודאי שלא נוכל לשמור על קווי האספקה שלנו למפרץ ולים-התיכון, ובו-זמנית להגן על נתיבי השיט באוקיינוס האטלנטי ולאורך חופי אסיה. תבוסה תהיה כמעט ודאית.

האם נוכל לאיים בהסלמה גרעינית? רק איום שכזה עשוי לתת תקווה שנינצל מתבוסה במפרץ הפרסי. אבל כעת, העליונות הסובייטית בכלי-נשק גרעיניים הופכת לגורם המכריע. ארה"ב עברה מצב של כוננות גרעינית שלוש פעמים בעבר – ב-1948 במשבר ברלין, ב-1962 במשבר הטילים בקובה, וב-1973, כאשר הרוסים איימו להתערב במלחמה בין מצרים לישראל. ניצחנו בכל עימות. בשני המקרים הראשונים הייתה לנו עליונות אסטרטגית, ובמקרה השלישי – כמעט שוויון. היום זה כבר לא המצב. לא נעז לאיים בשימוש בנשק הגרעיני שלנו, בשל הנסיבות שתיארתי.

מה בנוגע לתנועה סובייטית לתוך מזרח-אירופה? באירופה, העליונות של כוחות סובייטיים קונבנציונליים תהיה מוחצת: כמעט 45,000 טנקים בצד הסובייטי כנגד 17,000 של נאט"ו; עליונות סובייטית של 2 ל-1 בכלי-טיס, 2 ל-1 בארטילריה, ו-3 ל-1 במשגרי טילים. כוחות נאט"ו לא יוכלו לעמוד בפני פריצה סובייטית מסיבית למערב-אירופה.

אבל לא יהיה צורך בהתקפה ישירה. קרוב לוודאי שאיומים, מלווים בהסלמה כללית של מתח, יספיקו כדי להכפיף את כל מערב-אירופה להגמוניה סובייטית. אלכסנדר סולז'ניצין תיאר איך זה יקרה:

בעבר לא הייתה כל השוואה בין הכוח של ברית-המועצות לבין הכוח שלכם. ואז הוא הפך לשווה … אולי כיום הוא קצת יותר ממאוזן, אבל בקרוב הוא יהיה שניים לאחד. ואז שלושה לאחד. בסוף, הוא יהיה חמישה לאחד … עם עליונות גרעינית כזאת, ניתן יהיה למנוע את השימוש בכלי-הנשק שלכם, ובבוקר ביש-מזל כלשהו הם יכריזו: "הקשיבו! אנו מצעידים את חיילינו לאירופה, ואם תעשו מהלך כלשהי, נשמיד אתכם". וליחס זה של שלושה לאחד, או של חמישה לאחד, תהיה השפעה: אתם לא תעשו כל צעד.

לפני עשרים שנה, או אפילו לפני עשר שנים, הארסנל הגרעיני האמריקני היה מספיק כדי להרתיע מפני מתקפה סובייטית על מזרח-אירופה. המצב הזה לא קיים עוד.

מתי יעשו הרוסים מהלך? לאוניד ברז'נייב סיפק את לוח-הזמנים לפני מספר שנים, בהרצאה בפני מנהיגים קומוניסטים בפראג:

אנחנו משיגים בעזרת דֵטַנְט את מה שקודמינו לא היו מסוגלים להשיג בכוח האגרוף … לקראת 1985 … נשיג את רוב היעדים שלנו במערב-אירופה … כשתגיע 1985, הרצון שלנו יוכל להתפשט לכל מקום שנצטרך…

וכך אנו רואים לבסוף מדוע צריך עליונות אסטרטגית. אנו רואים מדוע, כפי שאמר הסנטור מויניהאן, למי שיכול לפוצץ את העולם שלוש פעמים יש יותר כוח מאשר למי שיכול לפוצץ אותו רק פעמיים.

______

המאמר המקורי פורסם באנגלית במגזין 'קומנטרי'. את הערות השוליים ניתן למצוא במקור בלינק הבא. אנו מודים למערכת על רשות התרגום.