המסר של רונלד רייגן לשמאל הישראלי

נשיא ארצות-הברית המנוח רונלד רייגן הפך לסמל מזוהה כל כך של המפלגה הרפובליקנית, עד שנשכחה העובדה שהוא החל את דרכו הציבורית פוליטית כליברל מובהק, חבר המפלגה הדמוקרטית בקליפורניה. דור שלם לפני תופעת הניאו-שמרנים, אנשי שמאל שעברו לימין, ביצע רונלד רייגן את המהפך הזה בעצמו ובכך בישר על הכיוון. בניגוד לדימוי שהשמאל האמריקני יצר לרייגן בשנות נשיאותו, האיש היה בעל אופי פוליטי מאוד רגיש, הוא היה אינטליגנטי, עם כושר מנהיגות, וידע לזהות את הסכנות של הקומוניזם. רייגן גילה רגישות גבוהה מאוד לעקרונות הליברליים של הדמוקרטיה האמריקנית.

כך יצא שבשלב מוקדם למדי הוא התייצב למאבק נגד ההסתננות החשאית של חברים קומוניסטים למפלגה הדמוקרטית. מכתב שנחשף לאחרונה על-ידי 'אוסף ראאב' למסמכים היסטוריים באמריקה, מגלה כנראה את הרגע הביוגרפי שבו החל רייגן לנוע מהשמאל הליברלי של הדמוקרטים אל הימין השמרני של המפלגה הרפובליקנית. זהו מכתב תשובה שכתב לאשה בשם לולה קינל שיפמן, שנכחה בכינוס מפלגתי בהוליווד במאי 1946, שם נשא רייגן נאום מרכזי. משפט המפתח שמציינים עורכי האוסף במכתבו של רייגן הוא : "בבקשה, תאמיני לי שאינני רוצה להיות 'רודף אדומים' או לצאת למסע של 'ציד מכשפות', אבל אם אנחנו רוצים שהליברליזם ינצח במאבק נגד הפשיזם מבית, הוא חייב קודם כל להתייצב ולהתגייס למאבק נגד הקומוניזם".

רון רדוש, המומחה מספר אחת לחדירה הקומוניסטית בהוליווד, כינה קטעים מהסוג הזה במכתבו של רייגן (אוגוסט 1946) כהצטדקות אופיינית של דמוקרטים אנטי-קומוניסטים בראשית דרכם אל השמרנות. הצורך לנמק את המאבק נגד השמאל הרדיקלי כחלק מהמאבק נגד הפשיזם.

רייגן ורבים מכוכבי הוליווד בשנות ה-40 של המאה הקודמת היו חברים בארגון בשם 'ועד האזרחים העצמאי של הוליווד למען האמנויות, המדעים והמקצועות החופשיים'. היום, כל בעל אוזן מוסיקלית, יכול לזהות כבר בשם הארגון שזהו ארגון חזית קומוניסטי. אבל אז האקלים הפוליטי היה שונה, בייחוד אחרי מלחמת העולם השניה, כאשר ברית-המועצות היתה בעלת ברית במאבק האיתנים נגד גרמניה הנאצית. רייגן היה פעיל מאז שנות ה-30 בארגונים שייצגו את מה שנקרא "החזית העממית"; זו היתה קואליציה רחבה שיזמו הקומוניסטים בהדרכת ברית-המועצות יחד עם המפלגות הסוציאליסטיות וכן המפלגה הדמוקרטית בארצות-הברית כדי להיאבק נגד הנאציזם והפשיזם. הרקע ל"חזית העממית" היה מלחמת האזרחים בספרד. בעשור הזה שבין 1936 ל-1946 נדדו אנשי שמאל רבים לעבר הקומוניזם בתהליך של רדיקליזציה. "החזית העממית" היתה סוג של מלכודת דבש.

"כן, כל התנועה הליברלית נמצאת תחת פלישה של 'האלמנט הקומוניסטי' המובהק. אבל יש בסיס לתקווה. האיגודים המקצועיים החלו לנקות את עצמם מהשפעה 'אדומה' – בייחוד כאן בדרום קליפורניה", כתב רייגן במכתבו לשיפמן. "גם המפלגה הדמוקרטית שלנו נמצאת בידיים של אדם שמודע היטב לאיום (ג'ימי רוזוולט, בנו של הנשיא המנוח)". רייגן מתאר כיצד הוא ורוזוולט, יחד עם הכוכבת אוליביה דה-האווילנד והמפיק דורי שרי החליטו להביא את נושא החדירה הקומוניסטית לעימות גלוי. הם העלו הצעת החלטה שביטאה ידידות לרוסיה אך הוקיעה את הקומוניזם כשיטה וכמשטר. רייגן מציין שבדיון סביב ההצעה נחשפו כל הקומוניסטים.

הנקודה הישראלית

אבל מה הרלוונטיות של מאבק של השמאל המתון בשמאל הרדיקלי? האם אפיזודה היסטורית הלקוחה מהוליווד של שנות ה-40 יכולה ללמד משהו על ישראלים במאה ה-21. מסתבר שהדינמיקה חוזרת על עצמה. אבל לא כפארסה. מה שהיה טרגי בעבר, היום הוא הרסני. בישראל כמו בארצות-הברית. הדמוקרטיה מטבעה שהיא טעונה בערכים ליברליים. אבל הליברלים, כפי שמוכיחה האפיזודה של רונלד רייגן, עשויים להתקל בשלב מסוים במקרה מבחן. זהו המעבר הכמעט בלתי מורגש מליברליזם לרדיקליזם. כאשר הליברליות הדוגלת בפתיחות, בחופש ובשוויון נגררת מבלי משים לתמיכה ואף להזדהות עם תנועות טוטליטריות ועם ערכים של טרור, שלילת חופש הביטוי, והרס הדמוקרטיה. בישראל הדוגמא הבולטת ביותר היא עתון 'הארץ', שהפך מגוף המייצג ערכים של מרכז ליברלי לגוף טוטליטרי אלים המערער את הדמוקרטיה מבית ותומך במשטר הטרור הרודני של הרשות הפלשתינית ושל חמאס בעזה. להבדיל מהעבר, קשה לדעת מה תפקידם של הקומוניסטים המקומיים בתהליך הזה, משום שבתוך הרשימה הערבית המשותפת חבויה חד"ש, ובתוך חד"ש מתחבאת מק"י. אבל אנחנו יודעים שישנה רשת הארגונים של הקרן החדשה, שמאחורי השימוש במטרות של זכויות אדם, ומאחורי "המאבק נגד הכיבוש", הם מסתירים מגמה חתרנית לריסוק הדמוקרטיה הישראלית.

רונלד רייגן הזדעזע ממה שראה בארגונים שבהם היה חבר כמו ועד האזרחים העצמאי ואיגוד השחקנים. הוא נחרד מהצורה שבה מיעוט קומוניסטי קטן תמרן ארגון לגיטימי גדול. הגרעין הקומוניסטי הרדיקלי שתפקידו היה לכוון את הארגון "התמים" לטובת האינטרסים של ברית-המועצות, הסתווה מאחורי כוכבי קולנוע כמו האמפרי בוגרט, לורן באקאל, אדוארד ג'י רובינסון ורבים אחרים, שרצו לזכות ב"שם טוב" בקהילת היוצרים של הקולנוע האמריקני. האחים כהן עשו על התופעה הזאת סרט, 'יחי הקיסר'. התופעה של נדידה מהמפלגה הדמוקרטית לימין השמרני, ואף מהשמאל הקומוניסטי לימין לא היתה נדירה בארצות-הברית. אבל המאבק נגד החדירה הקומוניסטית, כאויבת הדמוקרטיה, חוסל באמצעות סיסמת הקרב המכתימה כל מי שנאבק נגד הקומוניזם כמקארתיסט. עד היום זוכרים משנות ה-50 את המקארתיזם ולא את הנסיון של הקומוניסטים להשתלט על מוקדי ההפקה של הוליווד במטרה להפוך את תעשיית הסרטים לכור היתוך של תעמולה חתרנית אנטי-דמוקרטית, אנטי-אמריקנית, ופרו-קומוניסטית. הסיפור הכמעט מלא נמצא בסיפרו של רון רדוש 'כוכב אדום בשמי הוליווד'.

בישראל, לעומת זה, קשה לצפות שפאלו-טראוולרס כמו דוד גרוסמן או עמוס עוז, ינטשו יום אחד בזעם את עמדותיהם בחבר הנאמנים של הארגונים החתרניים של הקרן החדשה. תחת כיסוי של מאבק לשלום ונגד המתנחלים, הם יתנו יד למערכה נגד הדמוקרטיה הישראלית. בישראל השלים הרדיקליזם השמאלי כמעט לחלוטין את המשימה ההיסטורית שלו של השתלטות על השמאל המתון בדמותה של מפלגת העבודה ושל גופים סמי-ניטרליים כמו עתון 'הארץ' וחלק מהאוניברסיטאות.