אילנה דיין נגד צה"ל

למגיבים מלאי ההערצה ל"תחקיר" עובדה על גנדי, ראוי להזכיר כמה עובדות לצורך ישור קו. גם עורכי וכתבי עובדה יוכלו לשאוב מזה תועלת: הגנרל גמלן, מפקד צבא צרפת שניגף בפני הוורמאכט הגרמני ב-1940, לא קרא לפקידות שלו "מיידעל'ה". יתכן שלא היתה לו אף פקידה, ויתכן שאפילו ליצאניות בעיירה השכנה למפקדתו הוא קרא "גבירתי" או אפילו "הוד מעלתה". גם הנשיא הצ'כי אדוארד בנש שמר על נימוסיו, והסתפק בבכי תמרורים בעת שנודע לו שצ'מברליין, דלדייה והר היטלר סגרו עיסקה על גבו; הגנרלים שלו לא הרגו אף שבוי. הם לא שחטו עז וכבש באכזריות. הם בוודאי לא רדפו בעירום אחרי פקידות בלשכתם. הם סתם פינו את הצירים לכוחות הוורמאכט ואיפשרו להיטלר עצמו לנסוע במכונית פתוחה בצירים הראשיים של צ'כוסלובקיה. ומה בנוגע לגנרלים הפולנים? הם היו מנומסים וידעו לתת כבוד לנערות, הם צחצחו היטב את אוכפי הסוסים שלהם שנותרו מאחור שעה שהפנצרים שעטו והמסרשמידטים קרעו את השמים ממעל ביעף.

והנה, דווקא ליהודים קם דור של "גנרלים", שהתייצב למערכה והיכה שוק על ירך את הקמים על שניים וחצי מיליון הפקאקטע יהודים בארץ ישראל. מיד לאחר שידור ה"תחקיר" שאלתי את עצמי, מה מסתתר מאחורי זה? הרי בכל זאת כל שכתוב היסטורי טעון באיזה מטען פוליטי עכשווי. למשל, כאשר עמרי אסנהיים עשה לפני כמה שנים "תחקיר" מפורט על 'צאלים ב', לרגל 20 שנה לתאונת האימונים ההיסטורית, גם עלתה השאלה – מה החשיבות של זה? 20 שנה לתאונת אימונים? זה סיפור? התקשיתי למצוא צידוק למחקר היסטורי כזה. אלא אם כן במוקד נמצאות גם כל המשמעויות הנלוות לפרשה. המסקנה היתה, שהתעורר צורך במסגרת המאבק הקדוש נגד התקיפה באיראן לבצע רצח אופי מבצעי נגד מי שכיהן באותה עת כשר הביטחון ולכאורה דחף לפעולה באיראן. היה צורך להוכיח שמדובר בהרפתקן חסר עכבות, חסר אחריות.

אז מה אם כן בא התחקיר על גנדי להשיג בהיבט הפוליטי-חברתי העכשווי? זה מעין פרק המשך לתיק העבודות של אילנה דיין נגד צה"ל, ששיאו פרשת סרן ר'. התחקיר נגד גנדי הוא פיגוע נגד צמרת צה"ל וכל חבורת האלופים של היום. דומה שמה שנכתב ב'ישראל היום' על התחקיר חושף את הכוונה: "הזרקור על הצדדים האפלים של גנדי האיר לא רק את סיפור הלביאה והאריה המיתולוגי, אלא סיפק כתב אישום חריף נגד דור הגנרלים, דיין ואסנהיים רקחו כתב אישום נגד התרבות המיליטריסטית השוביניסטית, שגנדי היה נציג בכיר שלה (ע"ע מעיידל'ה, מלה שחזרה על עצמה לכל אורך התחקיר)".

מובן מאליו שיש כאן חטא של שיפוט מהיר לדמות היסטורית, על מעשיה מלפני שני דורות. וזאת על פי הסטנדרטים המוסריים – המזויפים? – של הדור הנוכחי. אבל זה ברור לכל צופה. מה שפחות ברור זה ההקרנה מדמותו "האפלה" של גנדי על כל צמרת צה"ל בשנים 67' עד 73'. עד היום חשבנו שגנדי הוא דמות עם הבעיות והצדדים האפלים שלה, שכבר דובר בהם רבות. אבל אף אחד לא חשב שגנדי הוא "נציג בכיר" שחטאיו רובצים על שכמם של כל האלופים. הנה, ההאשמה הקולקטיבית הגורפת, המאפיינת את… את מי? האם היא מאפיינת רק את דיין ואסנהיים? או שגם אנחנו יכולים לקבוע שזו תרבות עתונאית רכילותית שלמה? הרי גנדי היה מוקף עתונאים מעריצים עד צואר בעת שביצע את "פשעיו". לא לחינם הוא ערך מגזין סאטירי במטכ"ל שנקרא 'האג"ם הזה'. עם כל הצער, דיין ואסנהיים שותפים לאותם עתונאים שפעם סגדו לגנדי וחבריו בצמרת, והיום החבורה היא אחרת אבל לבושה באותה אדרת: ריסוק הדמות – לא שבירת מיתוס, אלא רצח אופי של אדם שנרצח לפני 15 שנה.

אתגר 67'

אבל בעיקר צריך לחזור לחבורה של צמרת צה"ל ב-1967 ולראות כיצד עמדה מול האתגר שהוצב בפני מדינת ישראל, בפני הדמוקרטיה הישראלית, ביוני 67'. אם דיין ואסנהיים יכולים היום להתפלש בזוהמה – זה בזכות אותם אלופים, אותם מפקדים וחיילים, שבלעדיהם ספק אם מדינת ישראל היתה שורדת את המתקפה הכוללת נגדה בין 67' ל-73', מתקפה שבחלקה לא פסקה עד היום.

זו הבעיה עם המשכתבים. הם פשוט לא יודעים היסטוריה. ההיסטוריה מלאה במנהיגים ובגנרלים תבוסתניים שברגע האמת לא התייצבו למלחמה. הדמוקרטיה לא שורדת בזכות הפייסנים והפציפיסטים, אלא בזכות מצ'ואיסטים ומיליטריסטים, אנשים המסורים למקצוע מאוד לא סימפטי – כיצד להכריע אויב ולהרוג את חייליו. זה הפרדוכס, והוא נלמד בסבבים רבים של מערכות במאה ה-20 ובמאה ה-21. גם וילי ברנדט, וברונו קרייסקי ואולף פלמה ופרנסואה מיטראן היו אנשים מאוד מוסריים. כמובן, כל אחד מהם ברח מהמערכה ברגע מסוים – בזמן הכיבוש הגרמני. אבל בשנות ה-70 של המאה הקודמת הם דיברו נהדר על סוציאליזם ועל אחווה ועל פיוס עם ברית המועצות; ותוך כדי כך פתחו את השערים לטרור האסלאמי בדמותו של אש"ף.

ההנהגה הישראלית של סוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 מצטיינת בעולם המערבי בכך שלחמה נגד ברית מרושעת של דיקטטורות ערביות, מעצמה קומוניסטית אדירה, ושורה של ארגוני טרור וכוחות שמאל מהפכניים באירופה. כן, זה כולל גם את משה דיין. גם לגנדי היה חלק בעמידה הזאת. אם רוצים לתת לו צל"ש, הוא לא רק עודד מדי פעם הרג מחבלים שבויים; ישראל גם "קלטה" עשרות אם לא מאות מחבלים פלסטינים שהעדיפו לחצות את הירדן וללכת לשבי הישראלי על פני הגורל שהועיד להם המלך חוסיין בספטמבר השחור של 1970.

תחקיר עובדה שייך לעולם שבו העבר הוא בלתי צפוי. זה עולם שמאפיין משטרים בעלי נטיות טוטליטריות. יותר משזה היה תחקיר זה היה משפט ראווה טלויזיוני, שנועד לזרוע פחד על סביבותיו. גם בקרב הצופים. גם במשפטי הראווה המוסקבאים בשנות ה-30 הוצגו דמויות מופת מימי המהפיכה כבוגדים, רוצחים, מרגלים והציבור היה בהלם ולא הבין איפה הוא חי. לא נותר אלא לשאול: מה עלינו לעשות ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הקרב ובא? אולי גם את יום הזיכרון הזה צריך לבטל על טקסיו. זאת משום שאין אנו יודעים מי מקרב 20 ומשהו אלף חללי צה"ל אנס או תקף מינית, או אמר מעיידל'ה, או חלילה הטריד מינית. איננו רוצים לעמוד דום לזכר פושעים.