קיינס, התכנון המרכזי והכשל הכלכלי

ג'ון מיינרד קיינס היה אדם שהותיר רושם עז כמעט בכל מי שפגש. האיש המשופם וגבה הקומה (גובהו היה 198 ס"מ), שזכה ב-1942 לתואר ברון ולמושב בבית הלורדים, ניחן בכריזמה ובקסם אישי כבירים. רבים ממכריו, ואפילו כמה מאויביו, העידו כי היה האדם המבריק ביותר שפגשו. רבים ציינו את שנינותו, את כתיבתו הבהירה, את רוחב ידיעותיו, את תובנותיו המעמיקות ואת יכולתו המרשימה להרים את עיניו מהמולת ההתרחשות העכשווית ולצפות אל העתיד.

אך קיינס היה גם בן דורו, ועוצב בצל השקפות האליטה האינטלקטואלית בבריטניה של זמנו. קיינס גדל על ברכי היומרה הטיפוסית של הזמן כי בכוח מחשבתו הוא יוכל לפצח כל בעיה וכל קושי. הוא היה שותף לתחושות ההתנשאות האינטלקטואלית של אנשי קיימברידג', לבוז לכסף ולאנטישמיות העצלה והקטנונית של אנשי חוג בלומסברי, ואפילו לחיבה לתורות הנתעבות של השבחת הגזע שהיו חביבות על בני המעמד הגבוה בבריטניה (קיינס היה דירקטור בחברה האאוגנית הבריטית).

השבוע ציינו 70 שנה למותו, וזוהי הזדמנות מצויינת להכיר את הכלכלן החשוב והמשפיע ביותר במאה השנים האחרונות. האיש ששינה את פני הכלכלה המודרנית, והותיר מורשת שמלווה אותנו עד היום.

בצמתי ההכרעה

ג'ון מיינרד קיינס (John Maynard Keynes) נולד ב-5 ביוני 1883 למשפחה מן המעמד הבינוני האמיד בקיימברידג' שבבריטניה. כבר בנעוריו בלט בכישרונו המתמטי, כמו גם בחשיבתו המקורית. אך היו אלו דווקא קשריו של אביו, מנהלן בולט בקיימברידג' וידידו של הכלכלן הבריטי המוביל של הדור, אלפרד מרשל, שפילסו את דרכו אל שורות המרצים בקיימברידג'. מכאן הייתה הדרך קצרה לשורה של משרות, מינויים ומשימות חשובות ככלכלן בשליחות האימפריה הבריטית.

לאורך חייו ניצב קיינס במספר צומתי הכרעה חשובים. אחרי מלחמת העולם הראשונה נשלח קיינס ב-1919 כנציג משרד האוצר הבריטי לוועידת השלום בפריז, ואת חוויותיו שם סיכם בחיבור קצר ומבריק בשם "התוצאות הכלכליות של השלום". קיינס מחה בחיבורו בתוקף נגד הניסיון להכניע את גרמניה באמצעות הכפפתה לסנקציות כלכליות, וניבא כי הניסיון יפגע ביכולתה של גרמניה להתאושש מן המלחמה ולא יאחר להוליד רצון לנקום את השפלתה. קיינס כתב את הדברים כשאדולף היטלר היה חייל משוחרר אלמוני. ההיסטוריה הוכיחה את צדקת נבואתו.

מאוחר יותר היה קיינס נציגה של האימפריה הבריטית הדועכת בוועידת ברטון-וודס (1944), שעיצבה את הסדרי הסחר והמטבע בעולם שאחרי מלחמת־העולם השנייה. אף כי רבים מרעיונותיו של קיינס בוועידה נדחו בידי האמריקנים, ניכרה טביעת ידו בהסכם, ובייחוד בהחלטה להקים את "הבנק העולמי" ואת "קרן המטבע הבינלאומית", הגרסאות החלביות במקצת של שאיפתו לכונן מטבע עולמי ובנק מרכזי עולמי.

קיינס נישא ב-1921 לרקדנית הבלט הרוסיה לידיה לופוקובה. הנישואים הפתיעו את חבריו לחוג הספרותי בלומסברי — בהם וירג'יניה וולף, ונסה בל וא.מ. פורסטר — בין השאר משום שקיינס היה עד נישואיו הומוסקסואל נלהב. רבים מאנשי החוג בזו ללופוקובה על מבטאה וחוסר בקיאותה בנימוסים אנגליים, אך הנישואים שרדו ואף הסבו לקיינס אושר. לופוקובה עמדה לצידו של קיינס וסעדה אותו במחלתו עד מותו ב-21 באפריל 1946.

"עכשיו כולנו קיינסיאנים"

סביר להניח שלא היינו זוכרים היום את קיינס, אלמלא ספר אחד שלו: "תיאוריה כללית של תעסוקה, ריבית וכסף" שפורסם בשנת 1936, כשקיינס היה כבר בן 53.

כמעט כל כתביו עד אז עסקו בענייני השעה, ולמעט "התוצאות הכלכליות של השלום" ספק אם היו נזכרים בהיסטוריה של הכלכלה ביותר מהערת שוליים אגבית. מסה על כסף (1931), שקיינס עמל קשות על כתיבתה, הייתה אמורה להיות יצירת המופת שלו. שתחקוק את שמו בדברי ימי הכלכלה. זמן קצר אחרי פרסומה, עם זאת, פרסם הכלכלן הצעיר פרידריך פון האייק (אז בן 33) ביקורת עקבית וקשה על הספר. קיינס נאלץ לסגת בו כליל. להאייק הוא אמר, בנימה מזלזלת במקצת: "עזוב את זה, אני כבר לא מאמין בכל זה".

לתיאוריה כללית התמזל המזל יותר. הספר פורסם ב-1936, כשהעולם, ובמיוחד ארצות־הברית, עדיין נאנקו בייסורי "השפל הגדול", והציע פתרון קסם שהפעים כל כלכלן וכל קובע מדיניות. הפתרון לבעיות כלכליות בכלל, ולקשיים של שפל כלכלי בפרט, אינו השוק, גרס קיינס, כי אם התערבות ממשלתית המונחית בידם המתמטית האמינה של כלכלנים. השוק מונע לא מתוקף מצבים ונתונים ממשיים אלא בידי "רוח חייתית" לא רציונלית, גרס קיינס. הנהגה מחושבת, המבצעת מניפולציות כספיות ופסיכולוגיות נכונות, יכולה להגות את ספינת הכלכלה בכל כיוון הנראה לה.

תור הזהב של החשיבה הקיינסיאנית החל אחרי מלחמת־העולם השנייה, כשקביעותיו הכלליות של קיינס ב"תיאוריה כללית" זכו לניסוח תיאורטי בהיר ונגיש יותר. האמונה בניהול הכלכלה באופן רציונלי ומתמטי בידי כלכלנים, והשכנוע כי קיינס הצליח למצוא את המפתח לסילוק השפל הכלכלי והמשברים הכלכליים מן העולם היו לנחלת הכל. כשמילטון פרידמן הכריז בגיליון הסיכום של המגזין טיים לשנת 1965 כי "עכשיו כולנו קיינסיאנים" היו דבריו ציון עובדה פשוטה: כל כלכלן הפך לקיינסיאני.

קיינס, גרס טיים "הראה באופן משכנע שלממשלה יש לא רק את היכולת אלא גם את האחריות להשתמש בכוחותיה כדי להגביר את הייצור ואת ההכנסה ולהגדיל את מספר המשרות… באמצעות מניפולציה של שלושה כלים: מדיניות המס, מדיניות האשראי ומדיניות התקציב. השימוש בהם יגרום לחיזוק הצריכה הפרטית, ההשקעה והייצור…. [רעיונותיו של קיינס] הפכו לאורתודוקסיה החדשה באוניברסיטאות ולבסיס לניהול הכלכלי בוושינגטון… הכלכלנים, שירדו בהמוניהם ממגדלי השן ויושבים עתה, בטוחים ובוטחים, לצד המנהיגים העסקיים והפוליטיקאים ― מקום לשם הם נקראים יותר ויותר כדי להתוות תחזיות, לתכנן ולהחליט".

שנות השבעים היו שעה קשה לקיינסיאניות. קיומה של "סטגפלציה" — אינפלציה מלווה בקיפאון כלכלי — עמד בסתירה לתיאוריה והוביל רבים מהקיינסיאנים הגאים לאמץ תיאוריות אחרות. במובן מהותי יותר, עם זאת, מעמדו של קיינס חזק מתמיד. עולם המונחים של כלכלנים, הכשרתם וספרי הלימוד שלהם הם קיינסיאניים למשעי, רבים מזוכי פרס נובל מחזיקים בעמדות כאלו, הכלכלנים המובילים את החשיבה בשירות המדינה הם כמעט תמיד קיינסיאנים וראשי הבנקים המרכזיים הם תמיד קיינסיאנים. הנוסחאות הספציפיות אולי משתנות, אך האמונה בקרב כלכלנים היום איתנה כשהייתה בלבו של קיינס: הם-הם אלו שצריכים להיקרא לדגל "כדי להתוות תחזיות, לתכנן ולהחליט".

הכלכלה הופכת למדע

פול סמואלסון, מחסידיו המובהקים של קיינס, וכותב ספר הלימוד החשוב ביותר בכלכלה בארצות־הברית, גרס כי תיאוריה כללית הוא ספר "כתוב רע; לא מאורגן… גדוש ביצות טובעניות של בלבול". מדובר בתיאור מדויק, כפי שיעיד כל מי שנדרש לבוסס את דרכו לאורך הספר. נדמה כי קיינס, שנודע דווקא בסגנונו הקריא והבהיר, מנסה בספר לומר משהו בעודו מנסה לברר לעצמו מה הוא רוצה לומר — מתכון קלאסי לספר בלתי־קריא.

התיאוריות של קיינס בתיאוריה כללית גם אינן מקוריות. ליתר דיוק, כפי שכתב הנרי הזליט, "מה שנכון בספר, אינו מקורי; ומה שמקורי, אינו נכון". רבים מהרעיונות שמביע קיינס אינם בבחינת חידוש אלא ניסוח מחדש של תפישות שרווחו בין כלכלנים והדיוטות באותה תקופה. על מידת אי־החדשנות ניתן לעמוד מכך שרבים בעבר נטו להתייחס למדיניותה של ארצות־הברית בתקופת השפל הגדול כקיינסיאנית במהותה, בגלל צעדים "קיינסיאניים טיפוסיים" כמו הרחבת הגירעון הממשלתי, והזרמת כספים לפרויקטים של תעסוקה יזומה ובנייה ציבורית. עם זאת, לקיינס לא היה אפילו צל-צילה של השפעה על המדיניות או על קובעיה. זו הייתה רוח התקופה.

מסיבות אלו, כדאי לבחון את תיאוריה כללית ואת רעיונותיו של קיינס כפי שהתייחסו אליהם מעריציו וממשיכיו. כלומר, לא לפי מרשמי המדיניות הספציפיים שהעלה, או התיאוריות הספציפיות שניסה לקדם, אלא לפי המהות העמוקה והבסיסית יותר של רעיונותיו. כפי שניסח זאת מילטון פרידמן שנים ספורות אחרי הכרזתו הנלהבת ש"כולנו קיינסיאנים": "כולנו [הכלכלנים] משתמשים בשפה הקיינסיאנית ובעולם התפישות הקיינסיאני; איש מאיתנו אינו מקבל את המסקנות הראשוניות הקיינסיאניות".

רעיון הליבה של קיינס — זה הניצב ביסוד כל רעיונותיו — הוא אמונה בסיסית בכוחו של החקר הכלכלי להפוך, בהינתן המשוואות המתמטיות הנכונות, לענף חקר מדעי בדומה לפיזיקה או לביולוגיה. המשוואות המתמטיות עשויות להשתנות, להשתפר ולהשתכלל — אך לא העיקרון הבסיסי. תפישה זו של קיינס עוררה מהפכה-רבתי בתחום הכלכלה, שהייתה אז עדיין — בעיני כלכלנים כמו גם בעיני הדיוטות — ענף חקר הדומה יותר באופיו לחקר ההיסטוריה, הסוציולוגיה או הארכיאולוגיה. הכלכלנים ניסו לאתר דפוסים, נטיות והעדפות, אך לא חשבו על ענף החקר שלהם במונחים של מדע פוזיטיביסטי.

אחת הסיבות העיקריות שהניעה את קיינס לטעון כי כלכלה היא מדע באותו מובן שבו פיזיקה או ביולוגיה היא מדע הייתה הרעיון שדרושה מעורבות נרחבת הרבה יותר של המדינה בחיי הכלכלה; ויתר על כן, שכלכלנים צריכים להיקרא לדגל, כפי שנכתב בטיים, "כדי להתוות תחזיות, לתכנן ולהחליט" איך לנווט את המערכת הכלכלית. כדי להגיע למעמד רם זה, הייתה הכלכלה חייבת להיתפש כמדע והכלכלנים כמדענים המסוגלים לספק מרשמי מדיניות אמינים ולהנחות את המעורבות הממשלתית בכלכלת המדינה, בייחוד למניעת מצבים של שפל כלכלי.

הצעד הראשון של קיינס בדרך אל היעד היה לחסל את רובינזון קרוזו. כלכלנים עד קיינס חשבו על כלכלה במונחים של האדם הבודד והחלטותיו הכלכליות. אדם סמית' דיבר על האופה, החייט והסנדלר, בסטייה דיבר על ז'ן אישטוב, ורבים רבים נהנו להשתמש בדוגמאותיהם ברובינזון קרוזו שעל האי הבודד. הבעיה עם רובינזון קרוזו — מבחינת הכלכלה כמדע מעין-מדויק — הייתה שרובינזון קרוזו קיבל החלטות המבוססות על ידיעותיו, על בחינת המציאות סביבו ועל העדפותיו, גורמים שהיו יחסיים, משתנים וסובייקטיביים. קיינס, לעומת זאת, העדיף לחשוב על אוכלוסיות שלמות, על הצברים של פעילות כלכלית, על צריכה כמכלול, על כלל התוצר הלאומי ועל שיעור החיסכון הכללי.

תבוסתו של רובינזון קרוזו

במלחמה הזו קיינס ניצח בגדול. כשאנחנו חושבים היום על כלכלה, אנחנו חושבים עליה בעיקר במונחים של קיינס: אנחנו מדברים על התוצר המקומי הגולמי, על שיעור האבטלה, על נזילות, על תמרוץ, על פריון או על התעסוקה ומנתחים מדיניות כלכלית במונחים של הצברים כוללים אחידים. רובינזון קרוזו האומלל הוגלה לאי נידח במיוחד המכונה "מיקרו-כלכלה". אפילו שם, הוא נאלץ לחלוק את המקום עם האוטומטון הכלכלי המכונה "הומו אקונומיקוס".

המעבר ממיקרו למקרו בכלכלה לא נבע מטינה לאיש הקטן על האי הבודד. אחרי הכל, גם אם אנחנו מדברים בהצברים כוללים ובמונחים של תוצר לאומי, עדיין חלים עליהם אותם כללים בסיסיים החלים על רובינזון קרוזו. אלא שמטרתו של קיינס במעבר מלשון מיקרו ללשון מקרו נועדה לנטרל את ההיבטים המבוססים על ידיעות, על בחינת המציאות ועל העדפות הקיימים באי הבודד, כדי לטעון שעל ההצברים חלים כללים אחרים.

לדוגמה, אם ששת מקבל מרובינזון קרוזו עשרה אגוזי קוקוס כמשכורתו היומית, הרי שיהיה קשה לטעון שששת לא יבחין בשינוי אם רובינזון קרוזו יתחיל יום אחד לתת לו רק תשעה אגוזי קוקוס תמורת עמלו. אבל בתפישתו של קיינס ובתיאוריה הקיינסיאנית מצב זה ייתכן גם ייתכן כאשר אנחנו מדברים בהצברים: אם נקזז במשכורתו של אדם בהדרגה באמצעות אינפלציה בשיעור נמוך, הוא לא יבחין בקיזוז הזה.

או דוגמה אחרת: אם כדי לעודד את הפעילות המשקית על האי ייתן רובינזון לששת תוספת של שישה אגוזי קוקוס ליום, כדי שזה יבנה פירמידה מחול על החוף, וכדי להשיג תוספת זו של אגוזי קוקוס הוא יגנוב אותם ממטמון אגוזי הקוקוס שבמערתו של ששת, יהיה קשה להניח שששת לא יבחין בגניבה. אבל לפי קיינס, כאשר אנחנו מדברים בהצברים, זה בדיוק מה שיקרה: הזרמת כספים ממשלתית לצורך בניית פירמידות לא תורגש, משום שבאמצעות מניפולציה פסיכולוגית ניתן יהיה לגרום לציבור לחוש שהונו לא הצטמצם גם כאשר בפועל הוא הצטמצם.

מבקר חריף: פרופ' פרידריך האייק על בורותו של קיינס בכלכלה

קפיצת דרך מיסטית

המעבר מרמת המיקרו לרמת המקרו אצל קיינס אינו רק שינוי כמותי אלא שינוי איכותי. אם תרצו, יש כאן מעין קפיצת דרך מיסטית המאפשרת לטעון שכשאשר אנחנו מדברים בהצברים, ניתן להפעיל מניפולציות פסיכולוגיות ולתעתע לאורך זמן בפתאים המונחים בידי ה"רוח החייתית". אם למזג את שתי הדוגמאות כאן, קיינס גרס כי כדי להתגבר על שפל כלכלי יכולה הממשלה להזרים כמות גדולה של כסף אל המערכת הכלכלית — לדוגמה, כדי לבנות פירמידות — ובכך להניח כסף בכיסם של אנשים, לעודד את רוחו של הציבור ולגרום לו להגביר את הצריכה שלו, שתגביר את שכירת העובדים בידי יצרנים, וכן הלאה.

פעולה כזו כרוכה, כמובן, בגירעון ממשלתי (כלומר, בחוב ממשלתי לאזרחים). כדי לכסותו, גרס קיינס, יכולה הממשלה, כאשר המצב משתפר, לנקוט אינפלציה מוגבלת כדי לשחוק את ערך החוב הממשלתי. הציבור יחוש בהשפעה החיובית (הגברת הפעילות הכלכלית), אך לא יחוש בהשפעה השלילית (שחיקת כספו).

ניצחונו של קיינס כאן ניכר כמעט בכל מקרה בו מדינה נקלעת למשבר כלכלי. בלי קשר לעילת המשבר, ההמלצה הבסיסית של רוב מכריע מבין הכלכלנים היא הזרמת כספים ישירה למניעת פשיטות רגל והורדה של הריבית כדי להקל על בעיית ה"נזילות" (כלומר, כדי להתמודד עם רתיעתם של הבנקים ממתן הלוואות כאשר לא ברור אם הלווה יוכל לפרוע את חובו). בשלב השני ממליצים רוב הכלכלנים על הזרמת כספים ממשלתית לפרויקטים כאלו ואחרים, כדי לעודד את "הרוח החייתית" המדוכדכת. זו הייתה המדיניות שנקטה יפן בתחילת שנות התשעים, כאשר המשק היפני נקלע לשפל אחרי התפקעות בועת הנדל"ן במדינה; זו הייתה המדיניות שנקטה ארצות־הברית בסוף העשור הקודם, כאשר המשק האמריקני נקלע לשפל אחרי התפקעות בועת הנדל"ן במדינה; כך נעשה גם בסין, שבה נוצרה בועת נדל"ן ואשראי צרכני בהיקף דמיוני (חוב צרכנים של 30 טריליון דולר); וכמובן, זו הייתה גם המלצת בנק ישראל נוכח המשבר העולמי בשנת 2008.

אחת התופעות המעניינות כאן היא הישרדות התפישות האלו, גם כאשר הן אינן מניבות את התוצאה המבוקשת. מדיניות הכסף הזול (ריבית נמוכה) וההזרמה הפיסקלית (לפרויקטים) היו אמורים, לפי קיינס וממשיכיו, להימשך רק זמן קצר, כדי למנוע "סחרחורת שלילית" של צמצום נזילות והתכווצות. השלב השני, שבו המשק חוזר למתכונת רגילה, נחשב הכרחי כדי שהמדינה לא תטבע בחוב.

בפועל, כפי שאנו רואים בשנים האחרונות, החזרה למתכונת רגילה אינה מתאפשרת. ביפן, לדוגמה, הוחל בניסוי קיינסיאני נמרץ בתחילת שנות התשעים. ביפן יש היום תחנת רכבת, גינה ומוזיאון לכל פועל, אך ככלות 25 שנה המדינה עדיין שרויה במצב של קיפאון כלכלי, ריבית אפס וחוב אסטרונומי של הממשלה. תסריט דומה מתממש כעת בארצות־הברית, הנמצאת כבר בשנה התשיעית לריבית אפס, עם חוב ציבורי שהוכפל בשנות המשבר ליותר מ-19 טריליון דולר. הקושי הניכר של יפן, ארה"ב, סין ואחרות להיחלץ מהמצב הזה, כמו גם השפל העמוק המתרחש כשבועת הזרמת הכספים מתנפצת, מעידים שככל הנראה ששת אכן מבחין בכך שרובינסון קרוזו גונב אגוזי קוקוס מהמערה.

סילוקו של הצרפתי

המכשול השני שביקש קיינס להסיר מעל דרכו היה חוק סיי. הכלכלן הצרפתי ז'אן-באטיסט סיי, שפעל בתחילת המאה התשע־עשרה קבע כי עושר נוצר כאשר יצרנים מצליחים למכור את מוצריהם, ובתמורה שהם מקבלים הם קונים מוצרים של יצרנים אחרים. חוק סיי נשמע פשוט ומובן מאליו, אך אליה וקוץ בה: החוק פועל רק בכיוון אחד. רק אם היצרנים מצליחים למכור את מוצריהם הם יקנו בכסף שיקבלו מוצרים של יצרנים אחרים.

לפי חוק סיי, אם מנסים להגביר באופן מלאכותי שלב אחר בתהליך — לדוגמה, אם מחלקים כסף לצרכנים כדי לקנות מוצרים — העושר שנוצר הוא דמיוני ומתפוגג עד מהרה. היצרנים אולי שמחים תחילה על המכירות, מגדילים את היקף הייצור שלהם וקונים מוצרים של יצרנים אחרים, אך כשאוזל הכסף שחולק, המערכת שבה ומתכווצת לגודלה הרגיל. מסיבות אלו, כך לפי סיי, לא ייתכן מצב קבוע של ייצור יתר, שהרי אם היצרנים אינם מצליחים למכור את מוצריהם, הם יצמצמו את הייצור והעודף הזמני ייעלם. גרוע מכך, אם מחלקים סכומי כסף גדולים, יהיו אזרחים שיטעו ויחשבו שהכסף שברשותם מצדיק רכישות שאינן נחוצות להם באמת, וכך ייווצר עושר מלאכותי במקומות הלא נכונים — וההתכווצות הבלתי נמנעת אחר־כך תהיה קשה יותר.

קיינס סבר שחוק סיי הוא אבן הנגף החמורה ביותר בפני הגברת המעורבות הממשלתית שבה חפץ. אם חלוקת כסף לציבור אינה מניעה באמת את גלגל הצמיחה והשגשוג, הרי שאין שום טעם לנקוט לאורך זמן בצעדים כמו הורדת הריבית (כדי להוזיל את מחיר הכסף) או הזרמה פיסקלית (בניית פירמידות ורכבות תחתיות) — ומכאן נובע שלממשלה אין באמת תפקיד מרכזי לאורך זמן בהתמודדות עם משברים כלכליים.

קיינס לא חידש כאן שום דבר. כבר בשנות העשרים של המאה העשרים, הרבה לפני שפורסם "תיאוריה כללית", כבר אימצו רוב קובעי המדיניות ורבים מהכלכלנים את התפישה שבעת משבר כלכלי חשוב מאוד לנקוט בשלב הראשון מדיניות של "תמיכה בביקושים" ומניעת הורדת שכר ומחירים — כלומר, ליצור מראית עין מלאכותית כאילו אין משבר, שתעודד את היציאה ממנו. השוק החופשי הוא עניין היפה לימים זיווניים, אך כשהעננים מתקבצים, צריך להוציא את השמש המלאכותית מהמחסן. סיסמת היום הייתה "נבזבז את דרכנו מחוץ למשבר". קיינס אמנם גרס כי המעורבות הממשלתית והשליטה הממשלתית בכלכלה צריכה להיות נמרצת יותר ועמוקה יותר — אך העיקרון הבסיסי היה זהה.

החלק החלש של התיאוריה הזו היה אסטרטגיית היציאה. הכל טוב ויפה בשלב בו מזרימים כספים והציבור סבור שיש כסף בכיסו — אפילו סיי היה מאשר בשמחה — אך השלב השני והמהותי יותר בהפרכת חוק סיי — ההיחלצות ממצב זה של הזרמה בלי ליצור התכווצות כלכלית — לא היה ברור כלל.

קיינס הכיר בכך שיצירת חוב ממשלתי גדול ותקציב גירעוני לאורך זמן אינם יפים לבריאות האומה. לטענתו, הייתה דרך מחוכמת לתמרץ את הכלכלה בהשקעה מזערית באמצעות "מכפיל". לפי רעיון שהגה ריצ'רד פרדיננד קהן, כאשר הממשלה מזרימה סכום כסף אל השוק — בדוגמה הפשוטה ביותר, פשוט באמצעות העברת סכום מסוים לאדם מסוים —  אותו אדם יעביר חלק מהכסף לחיסכון, אך רובו ישמש לצריכה. היצרנים ובעלי החנויות שיקבלו את הכסף הזה יפרישו גם הם לחיסכון, אך ישתמשו ברוב הכסף לצריכה, וכן הלאה וכן הלאה. באופן כזה, ההזרמה הראשונית תוכפל פי כמה וכמה במונחים של הוצאה לצריכה.

וגם בחסכון יש לטפל. ההפרשה לחיסכון מגבילה את כוחו של "המכפיל" (ואם ההפרשה משמעותית, למעשה מבטלת אותו) ולמעשה מחייבת הזרמת כספים ממשלתית גדולה ומסוכנת מאוד. כדי למנוע זאת, גרס קיינס, יש לצמצם את החיסכון באופן ניכר (לפי קיינס, חיסכון בשיעור אפס הוא המצב האידאלי).

כל זה יצר בעיה קונספטואלית חדשה. לפי ההבנה המקובלת, חיסכון והשקעה הם למעשה אותו דבר עצמו: הכסף שאנו חוסכים בבנק, הוא אותו כסף המשמש אחר כך כאשראי לעסקים ולהשקעות. לאורך עמודים ארוכים נפתל קיינס בניסיון לא משכנע לשכנע את הקורא שחיסכון והשקעה הם למעשה שני דברים שונים. כמוצא אחרון, הוא מעלה את הטענה שעד היום (כלומר, עד 1936) כבר צברנו ממילא מספיק עושר וחסכונות שיספיקו לנו לנצח, או לפחות בטווח הקצר. אשר למה שיקרה אחרי הטווח הקצר, תגובתו של קיינס הייתה ש"בטווח הארוך כולנו נמות".

המונחים מכתיבים את המסקנות

כאמור, מילטון פרידמן טען כי כל הכלכלנים היום "משתמשים בשפה הקיינסיאנית ובעולם התפישות הקיינסיאני". הוא סייג את דבריו ואמר כי עם זאת "איש מאיתנו אינו מקבל את המסקנות הראשוניות הקיינסיאניות". פרידמן צדק לחלוטין בקביעה הראשונה, אך החמיץ לחלוטין את הבעייתיות הטמונה בקביעתו השנייה. השפה, המונחים, התפישות והרעיונות שהטמיעו קיינס והקיינסיאניות אינם נייטרליים ואינם רק כלים טכניים המשמשים אותנו בניתוח: המונחים בהם אנו משתמשים כדי להגדיר דברים משפיעים באופן מהותי על אופן הניתוח וגם על המסקנות.

לשם דוגמה, התוצר הלאומי הגולמי — אחד ממונחי ה"הצבר" שקיינס סייע בקידומם — מודד את הצריכה הפרטית של מוצרים סופיים, את ההשקעות והוצאות הממשלה ואת הייצוא והייבוא. ההכללה של הוצאות הממשלה כחלק מהצבר התמ"ג אינה רק קביעה טכנית: היא מכווינה גם את אופן ההבנה של התרחשות כלכלית (לדוגמה, כאשר הממשלה מגדילה את הוצאותיה בשעה שההשקעות הפרטיות מצטמצמות בחדות) וגם את הצעדים שיש לנקוט.

דוגמה אחרת הקשורה בחשיבה ב"הצברים" נוגעת להתייחסות של קיינס ושל ממשיכיו לכלל הביקוש ולכלל ההיצע, להשקעות ולמשתנים אחרים כאילו היו צבר אחיד באיכות אחידה, המגיבים באופן אחיד זה לזה ול'גירויים' כמו גובה הריבית. התייחסות לכלל הביקוש או לכלל ההיצע, בלי להתייחס לאיכות מרכיביהם משליכה גם על המסקנות. למשל, שאין זה משנה מה יהיו מרכיבי ההיצע המוגבר או הביקוש המוגבר.

זו המורשת האמיתית והמתמדת של קיינס. הרעיונות, התפישות, היחסים והמונחים שטבע קיינס הפכו לשפה שבה נידונים ומנותחת מציאות כלכלית. הונח שהם נכונים ביסודם, ועל בסיסם פותחו דגמים מורכבים יותר. תפישת הריבית והכסף של קיינס הולידה את "מלכודת הנזילות" ומלכודת הנזילות הולידה את דגם IS–LM ודגם IS–LM הוליד את דגם IS-LM-BoP ואת דגם AD–AS ומכאן בא לעולם דגם AD–IA. תפישת הריבית והכסף של קיינס הופרכה, ובתורן יצאו מן האופנה "מלכודת הנזילות" ודגם IS–LM, אך הרעיונות הבסיסיים והסליל הגנטי שהותיר אחריו קיינס ממשיכים לפעם בהם.