פרעה צדק: אפשר לדכא גם התקוממות עממית

באחד מדיוני הפייסבוק שניהלתי בשבוע האחרון העלה מישהו את הסברה שקשיים כלכליים בצד הפלסטיני יכולים להועיל לביטחון המדינה: "זה לא בהכרח רע, עדיף שיהיו טרודים בקשיי הפרנסה ולא באידאולוגיות כאלה ואחרות. רווחה עבורם היא כר לדברים רעים עבורנו". כתב, וגרר כמה תגובות מעניינות. אחת מהן לכדה את עיני באופן מיידי: "אני מקווה בשבילך שהרפרנס ל-"תכבד העבודה" היה מודע, אחרת יש שיעורי תנ"ך שכדאי שתשלים בדחיפות".

המגיב – ששמו נצור לעד בשרתי פייסבוק – התייחס להחלטתו של פרעה מלך מצרים להעביד את בני ישראל בפרך כאל החלטה שגויה, ורמז כי כשם שפרעה טעה כשעשה זאת ושילם את המחיר בדמות מכות מצרים ויציאת בני-ישראל, כך גם ישראל טועה שהיא לא דואגת יותר לרווחת הפלסטינים. וישראל, כמו מצרים, תשלם לבסוף את המחיר.

לדעתי הניתוח הזה שגוי בשני המישורים, הן בהבנת הסיפור המקראי והן בהבנת המוטיבציות לטרור. מכיוון שפסח היום וחג לנו, נפתח בעיון המקראי.

החשש הבסיסי של פרעה מפני בני ישראל הוא שהדמוגרפיה הצומחת שלהם תהפוך ברבות הימים לכוח עוין פנימי, גיס חמישי, שיוכל לחבור לאויב חיצוני כשתיקרה לידו ההזדמנות. כך המקרא:

וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ, עַל-מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע, אֶת-יוֹסֵף.  ט וַיֹּאמֶר, אֶל-עַמּוֹ:  הִנֵּה, עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–רַב וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה, לוֹ: פֶּן-יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שֹׂנְאֵינוּ, וְנִלְחַם-בָּנוּ, וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ. (שמות א, ח-י).

פרעה לא חושש מפעולות שבני ישראל נוקטים בשלב זה. הם לא מהווים איום על מצרים ולא פוגעים בביטחונה. להיפך: הם חלק בלתי נפרד מהמרקם האזרחי שלה ושותפים לחיים בממלכה. אין עדויות בטקסט המקראי לכך שהם פועלים נגדה עתה. החשש הוא רק מפני התקוממות עתידית, וכוחם הדמוגרפי הוא הבעיה.

לכן, פרעה בוחר באמצעים שנועדו לדכא את הריבוי, אשר מסלימים בשלושה שלבים: תחילה הוא לוקח מהם מכסות עבדים להקים את "ערי המסכנות". וכשזה לא עובד ("וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ, כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ"), הוא מטיל על כל העם עבודות פרך, ודורש מהמיילדות להרוג את הבנים הזכרים. וכאשר המיילדות מסרבות, צו ההרג מוטל על העם המצרי כולו – "וַיְצַו פַּרְעֹה, לְכָל-עַמּוֹ לֵאמֹר: כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ, וְכָל-הַבַּת, תְּחַיּוּן".

כבר כאן יש לשים לב לעובדה פשוטה. הפסוק שאוהבים לצטט, "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ, כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ", הממחיש שדיכוי לא עובד – נאמר רק בתחילת הדרך, בשלב הראשון של הדיכוי: הטלת מכסות עבדים לערי המסכנות. כאשר הצעדים הסלימו לעבר עבודת פרך גורפת והריגת היילודים, כבר לא נשמעת הנימה הזו. להפך: בני ישראל נאנקים תחת כובד המשא, "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָעֲבֹדָה, וַיִּזְעָקוּ", ומהמשך הפרשיה אנו למדים שגזרות אלו היו אפקטיביות למדי ובני ישראל נאלצו להשתמש בתחבולות שונות, כמו השטת תינוקות בתיבה על המים, כדי להמשיך להתקיים.

אך יותר מכל, והחשוב לענייננו, היא העובדה שהעבודה הקשה, הדיכוי הפיזי והנטל החומרי, יצרו בעם אטימות רוחנית ודיכאו בו גם את השאיפות הלאומיות. כך, למרות שבני ישראל ששו בתחילה למשמע בשורתו של משה, לאחר צעדי הסלמה נוספים שנקט פרעה הם נאטמו כליל: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה".

למעשה, הדיכוי היה כה מוצלח, עד שמשה נאלץ להשתמש באותות ומופתים כדי לעורר בעם את הדחף הלאומי, וגם אז – העם נותר פסיבי ועייף: הוא לא התקומם מול המצרים, לא נלחם בחיל פרעה על הים, בקושי התגונן מפני העמלקי, וסבל מגילויי תבוסתנות חוזרים ונשנים במהלך המסע במדבר. רק סדרת נסים ונפלאות שמימיים הצליחה להפוך את עם העבדים לאומה לוחמת מגובשת, והדבר לקח זמן רב.

הלקח המרכזי משעבוד מצרים שונה אם כן ממה שמקובל לחשוב. עמים מדוכאים לא נוטים לפתח שאיפות לאומיות ואנשים הסובלים מקשיי יום-יום לא מתקוממים נגד אדוניהם. פרעה צדק לחלוטין בחישוביו: אלמלא מעורבות ניסית, בני ישראל היו מתמעטים, נדכאים ונטמעים במצרים.

אין בכך כדי להביע עמדה מוסרית ביחס למדיניות הפרעונית. ודאי שאני מהסבורים שהוא היה רשע, וכי המאבק נגדו בכל האמצעים היה לגיטימי וחיוני בהחלט. אך הדיון כאן הוא לא על מוסריות המעשה, אלא על יעילותם הטכנית של האמצעים. הפסוקים מורים באופן חד משמעי כי בניגוד למיתוס הרווח, הנדכאים לא רבים ולא פורצים, אלא שוקעים בדכדוכם.

מניעי הטרור

וכאן מגיעים לטרור הפלסטיני. אחד המיתוסים המקובלים הוא הטענה שהטרור הפלסטיני נובע מדיכוי ומצוקה כלכלית. המחבלים – וספציפית המתאבדים שבהם – מונעים מתוך "ייאוש" ו"דוחק" והם פונים לדרך הטרור כמוצא אחרון לביטוי מצוקתם. הסבר זה נפוץ בתקשורת ומקובל מאוד על חוגי השמאל.

אך כמו במצרים כך גם היום: מחקרים מקיפים ומידע רב שהצטבר בשנים האחרונות על טרוריסטים ומניעיהם מערערים נחרצות על הקשר בין עוני ודיכוי לטרור.

עדויות שונות שנאספו על זהותם של המחבלים הפלסטינים מדגימות זאת היטב: כך למשל העיד נסרה חסאן, שנפגש עם מתגייסים פוטנציאלים לחמאס בעזה במהלך האינתיפאדה השנייה, ודיווח לניו-יורקר: "אף אחד מהם לא היה חסר השכלה, עני מרוד, רפה שכל או נדכא. רבים היו בני המעמד הבינוני… והחזיקו במשרות מכניסות… שניים מהם היו בנים של מיליונרים".

"אינתיפאדת הסכינים" לא שונה: העיתונאי הפלסטיני באסם טאויל ביקר בבתיהם של מחבלים רבים בגל האחרון ודיווח על תנאי חייהם: "אף לא אחד מאותם פלסטינים שהיו מעורבים בהתקפות הטרור האחרונות חי בבית בוץ, אוהל או אפילו בדירה שכורה. כולם חיו בבתים בבעלות משפחותיהם, ונהנו מגישה בלתי מוגבלת לאינטרנט. כולם החזיקו טלפונים סלולריים, שאפשרו להם לשתף את השקפת עולמם בפייסבוק ובטוויטר, ובין השאר להשתתף בהסתה המשתוללת נגד ישראל והיהודים".

אלו לא רק עדויות ספורדיות. מחקרים סטטיסטיים מקיפים שערכו מספר חוקרים בשנים האחרונות הגיעו גם הם למסקנות דומות.

פרופסור אלברטו עבדי מאוניברסיטת הרווארד אסף נתונים עולמיים על חשיפה לטרור, מצב כלכלי ומדדים אחרים, והסיק כי אין "קשר ישיר בין משתנים כלכליים לטרור". מחקר אחר, שבחן את הקשר בין אבטלה לטרור בעיראק ובפיליפינים, הגיע למסקנה המפתיעה כי דווקא "אבטלה מנבאת פחות אלימות", והציע לבחון מחדש את מדיניות הזרמת כספי סיוע במטרה לצמצם את המוטיבציה לטרור.

מחקר נוסף, שהתבסס בין היתר על הניסיון הישראלי-פלסטיני, הגיע גם הוא למסקנה כי לא ניתן להוכיח ש"הקטנת העוני או שיפור החינוך יצליחו, כשלעצמם, להפחית את הטרור". החוקרים מציינים סקר דעת קהל שנערך בקרב הפלסטינים במהלך האינתיפאדה השנייה, בו התגלה כי שיעור דומה של פלסטינים מכל המעמדות ומכל המקצועות תומכים בפעולות הטרור נגד אזרחי ישראל, ללא הבדלי מעמד, הכנסה או משלח יד.

כך גם לגבי דעא"ש: חוקרים שבדקו את דפוסי הגיוס לארגון במערב הסיקו כי שיעור הגיוס גדול יותר במדינות בהן התוצר לנפש גבוה יותר, המדורגות במקומות גבוהים במדד הפיתוח החברתי. "הממצאים מלמדים כי הנהירה של לוחמים זרים מהמערב לדאע"ש לא מונעת מתנאים כלכליים או פוליטיים, אלא מאידאולוגיה…"

זה לא הדיכוי

השורה התחתונה ברורה: הטרור לא נובע מתוך עוני ודיכוי, אלא מסיבות אחרות. אידאולוגיות קיצוניות, שאיפות לאומיות ואג'נדות פוליטיות הם המנוע העיקרי של הטרור. לאנשים משכילים ומבוססים יש יותר כלים להפנים רעיונות אלו ולמצוא את המשאבים והכישרון הדרוש לפעולות חתרניות. כל צעד בהתארגנות טרוריסטית מחייבת כישרון רב: החל מהיכולות לנסח רעיונות ולהניע המונים, עבור בהקמת הארגונים, גיוס כספים ופעילים, וכלה ברכישת אמצעי חבלה ותכנון מדויק ומוקפד של פעולות טרור. כל אלו מחייבים זמן פנוי, יכולת קוגנטיבית מפותחת ורמת ארגון גבוהה. אנשים הטרודים בקשיי פרנסה ובעמל יומם, פשוט לא מסוגלים לכך.

מנהיגי תנועות חתרניות מגיעים בדרך כלל מהשכבה המשכילה של האוכלוסיה: אם זה נלסון מנדלה – עורך דין ואינטלקטואל; מהטמה גנדי שלמד משפטים באנגליה; אוסמה בן-לאדן בן האליטה הסעודית ובוגר מנהל עסקים. והפלסטינים לא שונים: תשאלו את יאסר ערפאת, בוגר הנדסה אזרחית מאוניברסיטת קהיר.

לא הדיכוי מוליד את המחאה וההתקוממות, שבמקרים מסוימים גולשת לטרור, כי אם השיפור ברמת החיים, החשיפה להשכלה מערבית ופיתוח האמביציה אישית.

אז נכון, לא צריך לאמץ את מדיניות הדיכוי של פרעה כדי להיאבק בטרור הפלסטיני, יש לצה"ל ומדינת ישראל דרכים נוספות לספק ביטחון למדינה גם בלי להתעמר באופן ישיר ומכוון באוכלוסיות שלמות. אך בדבר אחד פרעה צדק ללא צל של ספק: אף אחד לא יוצא לרצוח אזרחים בגלל שאין לו תעודת בגרות.