הדרוזים וישראל: גלגוליה של ברית דמים

מאז תקופת המנדט ועד ימינו אנו הדרוזים במדינת ישראל בחרו בשותפות על-פי עוינות והפכו לחלק בלתי נפרד מהמרקם האזרחי בישראל. כיצד נוצרה ברית ייחודית זו? מדוע בחרו הדרוזים להעדיף את הציונות על פני הלאומיות הערבית? ומהן הדרכים בהן ביקשה המדינה לחזק את הקשר עם העדה ולחשק את הברית?

החג הדרוזי נבי שועייב, החל במקביל לחג הפסח היהודי, הוא הזדמנות מצוינת לעמוד על שורשי הברית הייחודית ועל אתגריה לעתיד לבוא.

ראשית מעט נתונים: הדרוזים בישראל מתגוררים ב-22 יישובים, מהם 21 כפרים ועיר אחת (שפרעם). יישוביהם נמצאים בשלושה אזורים: הכרמל (2), הגליל (16) ורמת הגולן (4). עם הקמת המדינה מנו הדרוזים כ-14.5 אלף נפש (1.2% מסך כל האוכלוסיה בישראל). נכון לסוף שנת 2015 מניינם כ-138 אלף (1.6% מסך כל האוכלוסיה). הדרוזים בולטים מאוד במגזר הביטחוני, וב-12 יישובים דרוזיים ענף מערכת הביטחון (צה"ל, משטרה, מג"ב, שב"ס) הוא הגדול ביותר מבחינת שיעור המועסקים בו. לצד העשייה הביטחונית, רבים מהדרוזים עוסקים בתעשייה, ושיעורם בענף זה (28.6%) עולה על חלקם של בני העדות האחרות. בשנים האחרונות מתחזקות מגמות של התמקצעות והשכלה גבוהה בעדה: בעוד שבשנת 2000 למדו במוסדות אקדמיים 1,700 דרוזים, הרי שבשנת 2015 נרשמו כבר 4,625 סטודנטים בני העדה. פי 2.7 תוך עשור וחצי, גידול מרשים בהחלט המבטא את השתלבותם של בני העדה הדרוזית בישראל.

כדי להבין את תהליך עיצוב מערכת היחסים בין מדינת ישראל לבין אזרחיה הדרוזים יש לשוב ליסודות, לתקופת המנדט ולשני העשורים הראשונים של המדינה, בה עוצבה דמותה במישורים רבים וגם ביחסים עם בני המיעוטים השונים.

תקופת המנדט

שני אירועים עיקריים תרמו להתפתחות שיתוף הפעולה בין דרוזים ליהודים בתקופת המנדט הבריטי על ארץ-ישראל. הראשון היה הימנעות הדרוזים, ככלל, מהשתתפות במרד הערבי (1939-1936). האלימות שפרצה בין ערבים ליהודים באותה תקופה הביאה ליצירת איבה עמוקה ומתמשכת בין שני הצדדים. מכיוון שרוב הדרוזים בארץ-ישראל נשארו נֵיטרליים באותה עת, ראו בכך היהודים סימן לידידות אפשרית. העובדה שהנֵיטרליות של הדרוזים גרמה לכנופיות מוסלמיות לתקוף אותם, עוררה בקרב הדרוזים חשש מפני המנהיגות הלאומית הפלסטינית.

האירוע השני היה המשא והמתן בין הדרוזים לבין היהודים על העברת הקהילה הדרוזית בארץ-ישראל להר הדרוזים בסוריה ורכישת נכסי דלא ניידי שלהם על-ידי היהודים. היהודים ראו בקיום המשא והמתן דרך ליצירת קשרים עם הדרוזים בסוריה, ובייחוד עם מנהיגם סֻלטאן אל-אטרש, שנתפס כלאומן ערבי חשוב באותה עת. היהודים קיוו כי יחסים טובים עם אל-אטרש ישרתו את האינטרסים הציוניים באזור. הדרוזים בארץ-ישראל שימשו כמתווכים בין שתי הקהילות והניסיונות לממש את תכנית ההעברה חיזקו את הקשרים בין דרוזים ויהודים.

מלחמת העצמאות

כשפרצו מעשי איבה בין יהודים לערבים בעקבות החלטת האו"ם על חלוקת ארץ-ישראל בנובמבר 1947, הדרוזים והיהודים שאפו למסד את מגעיהם. ההימור הפעם היה מסוכן. הנסיגה הבריטית הצפויה מארץ-ישראל הביאה לכך ששני הצדדים, היהודי והערבי, נלחמו כדי לעצב את דמותו העתידית של האזור. בהימשך מלחמת האזרחים החלו מדינות ערב להצהיר על כוונתן לפלוש לארץ-ישראל אחרי נסיגת הבריטים כדי "לדחוף את היהודים אל הים". למרות המגעים שהיו להם עם היהודים בתקופת המנדט, האמינו דרוזים רבים כי צפוי ניצחון ערבי במלחמה. אמונה זו התחזקה עם בואו של 'צבא ההצלה הערבי' לארץ-ישראל, שכלל גם גדוד מתנדבים דרוזים מסוריה.

תבוסתו של גדוד זה בחודש אפריל 1948 בקרב רמת-יוחנן הייתה בעלת משמעות מכמה בחינות. הדרוזים שתמכו במטרות הגדוד נוכחו ביכולת הלחימה של היהודים, במיוחד כאשר הניצחון היהודי הושג כהמשך לתבוסות ערביות אחרות באותו חודש. הדרוזים שתמכו מלכתחילה בצד היהודי ראו בתבוסה ברמת-יוחנן הצדקה לעמדתם. ומנגד, על רקע הקרב הקשה היהודים הבינו את החשיבות הצבאית בהשגת הנֵיטרליות הדרוזית, ובמיוחד את החשיבות האסטרטגית שבהשארת הדרוזים הסורים והלבנונים בארצותיהם ומניעת הצטרפותם לקרבות בגליל. המחוות הידידותיות שעשו קצינים מהגדוד הדרוזי אחרי התבוסה, היו אף הם סימנים שהעידו על עתיד שיתוף הפעולה בין הדרוזים ליהודים.

לאחר צאת הבריטים מהארץ (14 במאי 1948), התחשלה הברית הדרוזית-יהודית אף יותר: הוקמה היחידה הדרוזית הראשונה בצה"ל. התגייסותם של הדרוזים לצבא הייתה פעולה שאין ממנה חזרה, שקשרה אותם לצד היהודי וגרמה לכך שייחלו לניצחון יהודי. הקרב המבוים על שפרעם בחודש יולי 1948, במהלכו סוכנים דרוזים מקומיים של הש"י (שרות הידיעות של ההגנה, לימים הפך לשב"כ) דאגו לכך שהמיליציה הדרוזית תאפשר כניסת צה"ל לעיר ללא קרב, סימן שלב חדש בברית המתפתחת. מבחינת ישראל, הייתה זו הפעם הראשונה שבה מומשו בגלוי הרווחים הטקטיים מהברית עם הדרוזים. הניצחון בשפרעם הביא להשתקת הקולות הביקורתיים בממסד הפוליטי בארץ, שפקפקו בחשיבות הקשר עם הדרוזים וראו בו בזבוז זמן, משאבים וכסף.

בעקבות כך, משרד-החוץ החל לפעול בקרב הדרוזים בגליל המערבי, בסוף קיץ 1948, כדי להבטיח את תמיכתם בישראל, וכתוצאה ממאמצים אלה רוב מנהיגי הדרוזים בארץ-ישראל הצטרפו לברית.

הקרב ביאנוח בסוף חודש אוקטובר 1948 היה האירוע הצבאי הגדול האחרון של הברית הדרוזית-יהודית במלחמת העצמאות. מחד גיסא, אירוע זה מסמל שבר בשלשלת הברית מכיוון שמספר כפריים דרוזיים שיתפו פעולה עם 'צבא ההצלה הערבי' במתקפה נגד היחידה הדרוזית של צה"ל. אך מאידך גיסא, העובדה שהתנהגותם נתפסה כבגידה על-ידי הישראלים, מהווה אינדיקציה לכך שהם נתפסו כבני ברית. העובדה שכפריים אלה הורשו להישאר בבתיהם, בעוד שבה בעת מוסלמים ונוצרים מכפרים אחרים, שנשארו נֵיטרליים, גורשו מיישוביהם – מצביעה על הרמה הגבוהה אליה הגיעה הברית הדרוזית-יהודית.

הרווחים של היהודים מברית זו ברורים. ככל שישיגו לעצמם יותר ידידים באזור כך יוקל תהליך התבססותה של המדינה בארץ-ישראל. השאיפה לקיום יחסים טובים עם הדרוזים התאימה למדיניות הישראלית הכוללת, שמייצגה הבולט היה בן-גוריון, אשר דגלה בפיתוח קשרים עם מיעוטים דתיים ואתניים ברחבי המזרח התיכון (ברית המיעוטים). בהקשר זה נתפסו הדרוזים בארץ-ישראל כגורם מגשר לברית אפשרית עם אחיהם בסוריה, וכמי שיוכלו למנוע מהדרוזים בסוריה ובלבנון מלתמוך בצד הפלסטיני. זאת ועוד, הברית עם הדרוזים בני הארץ סיפקה הוכחה לכך שמיעוט לאומי במדינה יכול להזדהות עִמה ולהשתלב בה, וכי דרך האיבה והעוינות שבה נקטו המוסלמים הייתה בחירה גרועה מצִדם.

עמדת הדרוזים כלפי היהודים הייתה מורכבת יותר. הדרוזים לא קיבלו החלטה כוללת ועקבית לתמוך בצד היהודי בתחילת המלחמה. היו בקרב הדרוזים משפחות שקיימו קשר עם היישוב מאז ימי המנדט ופעלו לצדו. פעילות זו הביאה יתרונות לעדה הדרוזית בתקופה קשה. הם קיבלו רישיונות תנועה מיוחדים על מנת להביא אספקה לכפריהם, קיבלו רשות לקצור את יבולם והמשיכו להחזיק ברוב אדמותיהם ובתיהם בתום המלחמה.

הייחודיות הדרוזית, אותה עודדו הגורמים הציוניים, הביאה לכך שהדרוזים לא חשו צורך להצטרף אל התנועה הלאומית הפלסטינית. רוב הדרוזים בארץ-ישראל לא התייחסו למלחמה במונחים לאומיים אלא ראו אותה במונחים דתיים, כעימות בין יהודים למוסלמים. כך, עמדו בפניהם שתי אפשרויות: לחיות כמיעוט במדינה יהודית, או לחיות כמיעוט במדינה מוסלמית. בשל תחושות הניכור שלהם מהעניין הלאומי הפלסטיני, ובשל היותם מיעוט קטן במאבק בין כוחות גדולים, גרסו מרביתם שעליהם להישאר נֵיטרליים, ככול שהדבר אפשרי ובהגיע המועד – להצטרף אל הצד המסתמן כמנצח, כלומר, שלטון שיהיה חזק ויציב. זוהי מדיניות 'הקיר העומד' (אל-חיט אל-ואקף) על פיה הדרוזים הכריעו, באופן פרגמטי, במי יתמכו.

עקרונות לשותפות

ראשי המדינה לא דנו באופן מסודר בשאלות היסוד הנוגעות ליחסי יהודים-דרוזים בישראל ולמדיניות כלפי המגזר הדרוזי, אך הם סימנו לעצמם יעדים בתחומים אלה: העדפת הדרוזים על פני מיעוטים אחרים במדינה; הרחבת הקווים המפרידים בין הדרוזים לבין המוסלמים וטיפוח הייחודיות הדרוזית. יעדים אלה לא תורגמו לתכניות עבודה מסודרות הכוללות מטרות, שיטות פעולה, לוח זמנים, אבני דרך, גורמים אחראיים לביצוע, תקציב, פיקוח ובקרה על ביצוע וכיו"ב. המדיניות כלפי הדרוזים התגבשה בהדרגה בהסתמכה על עמדותיו של בן-גוריון ועל ניירות עֶמדה שהוכנו על-ידי היועצים לענייני ערבים. לשירות הביטחון הכללי הייתה השפעה ניכרת על קביעת המדיניות כלפי בני המיעוטים והדרוזים בכללם. המנגנון החשוב ביותר בעיצוב המדיניות היה הוועדה המרכזית, שכללה את יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים ואת נציגי שירות הביטחון הכללי, משטרת ישראל והממשל הצבאי. מסמכים ומצעים לדיון, שהכינו היועצים ו/או שירות הביטחון הכללי בעניין המדיניות כלפי המיעוט הערבי בישראל, כללו התייחסות קצרה וחלקית בלבד למדיניות כלפי המגזר הדרוזי.

יחד עם זאת, תוך כדי דיוניה לגבי סוגיות שונות הקשורות למגזר הדרוזי, קבעה הוועדה המרכזית את העקרונות שלפיהם פעלו הגופים שטיפלו בעֵדה זו. ניתוח עקרונות אלה, שהתגבשו במשך כעשרים שנה, מאפשר לסכם את המדיניות שעיקריה מורכבים מחמישה נדבכים, לפי סדר החשיבות הבא: שמירה על האינטרסים היהודיים, העדפת הדרוזים על-פני מיעוטים אחרים; שליטה במנגנון ההנהגה הדרוזי; תמיכה בהנהגת העדה; יישום ערכים דמוקרטיים.

האינטרסים היהודים

שני אינטרסים, ביטחון וגאולת קרקע, נתפסו כנושאים קיומיים של המדינה היהודית ובשניהם לא היו, כמעט, ויתורים מצִדה.

על בסיס מדיניות זו פעלו היהודים למניעת שיתוף-פעולה בין הדרוזים לערבים במלחמת העצמאות. ההסתמכות על הדרוזים כגורם אוהד לצורך חיזוק ביטחונה של ישראל מצאה את ביטויה באותה מלחמה ברעיון להקים אזור חיִץ דרוזי בכפרי הדרוזים בגליל המערבי, שיחצוץ בין צה"ל לבין 'צבא ההצלה הערבי'. רעיון זה התרחב בהמשך לכלל הקמת אוטונומיה דרוזית בכל הגליל שתחצוץ בין מדינת ישראל ללבנון. הישגי צה"ל ב'מבצע חירם' (כיבוש הגליל) הורידו מעל סדר היום רעיונות אלה. ראיית הדרוזים כגורם חיִץ בין ישראל למדינה ערבית עלה גם בתום מלחמת ששת הימים. יגאל אלון הציע לראש הממשלה לנצל את הישגי צה"ל במלחמה, להתחבר להר הדרוזים בדרום סוריה, ולהקים מדינה ריבונית דרוזית בהר ובכפרי החרמון, מדינה שתהווה אזור חיִץ אוהד לישראל בינה לבין סוריה.

העלאת התכנית לפינוי כפרים של בני מיעוטים בגליל כדי להרחיב את 'חגורת-הביטחון' לאורך הגבול עם לבנון, ביניהם גם כפרים של עדות ששיתפו פעולה עם המדינה ובניהן השתתפו כמתנדבים בצבאה, מצביעה על חשיבותו של עיקרון שמירת הביטחון במדיניותה של ישראל. בן-גוריון תמך בתכנית, אף כי כללה פינוי תושבי חֻרְפֵיש הדרוזים, אך הוא נסוג לבסוף מביצוע הרעיון, בהבינו את המשמעות הרבה שתהיה לצעד כזה כלפי העדה הדרוזית ששיתפה פעולה עם היהודים.

גאולת הקרקע הייתה ערך עליון ברעיון הציוני. המגמה להגדיל את האחיזה היהודית באדמות המולדת נמשכה, באופן טבעי, עם קום המדינה, ואף הואצה מאוד בשל יכולתה של ממשלת ישראל לכפות את רצונה על בני המיעוטים שנותרו בתחומי ישראל. חלק ניכר משטחי הקרקע הנחוצים להגשמת יעד זה היה במקורו אדמות של בני המיעוטים, כולל אדמות של יישובים דרוזיים. המדינה נתנה עדיפות מוחלטת להקמת יישובים יהודיים חדשים בלב הגליל, ולצורך זה הייתה נחושה בעמדתה לרכז קרקעות במשבצות המיועדות להתיישבות, גם אם יפגע הדבר בזכויותיהם של בעלי הקרקע הדרוזים. המדינה הקפידה לפצות את הדרוזים באדמה חליפית או בתמורה כספית, ושאפה למנוע, ככל הניתן, פגיעה בנכסים קרקעיים דרוזיים. היא ראתה ביישובים היהודיים החדשים נכס חשוב שיש לטפחו, והקנתה להם זכויות שהוגדרו במעמד של 'אזור פיתוח א'. זכויות אלה נשמרו ליישובים יהודיים בלבד ולא הוקנו ליישובים דרוזיים, או ליישובי בני מיעוטים אחרים, על אף עקרון השוויון בין דרוזים ליהודים.

מדיניות העדפת הדרוזים

עקרון נוסף היה כאמור מדיניות להעדפת הדרוזים על-פני מיעוטים אחרים. מדינת ישראל נקטה בפעולות להרחבת הקווים המפרידים בין הדרוזים לבין המוסלמים, במטרה לקרב את הדרוזים למדינה, ובפעולות להקניית תודעה עדתית לדרוזים, כלומר, טיפוח הייחודיות הדרוזית.

הדבר בא לידי ביטוי בתחומים רבים: מתן הכרה לעדה הדרוזית כעדה דתית עצמאית בנפרד מהמוסלמים; הקמת המערכת השיפוטית הדתית של העדה הדרוזית בנפרד מהמערכת השיפוטית הדתית המוסלמית; הקמת המועצה הדתית הדרוזית; הקמת יחידת המיעוטים בצה"ל, שכללה בעיקר דרוזים וכן צ'רקסים ובדווים; החלת חוק גיוס חובה לצה"ל על הדרוזים (והצ'רקסים) והימנעות מגיוס חובה של ערבים לצבא; מתן הקלות לדרוזים בקבלת רישיונות קבע לתנועה בכל הארץ בתקופת הממשל הצבאי; הענקת אדמת נבי סבלאן, שהייתה רשומה כווקף מוסלמי, לדרוזים בישראל; פתיחת הפנימייה הצבאית ומשמר הכנסת לדרוזים; מתן אפשרות לדרוזים ללמוד טיסה אזרחית,  אפשרות שלא ניתנה לערבים; החלפת מורים נוצרים ומוסלמים בבתי-הספר הדרוזיים במורים דרוזים; הוצאת הטיפול בדרוזים מהמחלקות הערביות במשרדי הממשלה; הקמת שיכונים לחיילים דרוזים משוחררים; אבחנה בין ערבים לבין דרוזים בעניין איסוף הנשק לאחר מלחמת העצמאות; אימוץ חוק המעמד האישי הדרוזי בלבנון כחוק המטריאלי של הדרוזים בישראל (בהתאמות הנדרשות); החלפת רישום פריט הלאום בתעודת הזהות מ'ערבי' ל'דרוזי' ועוד. פעולות אלה תרמו לקירוב הדרוזים למדינה והוכיחו את אפשרות השתלבותו והזדהותו המלאה של מיעוט במדינה היהודית.

אך עם כל האהדה שרחשה המדינה כלפי העדה הדרוזית, הקפידו מנגנוני הממשלה שלא תישמט מידיהם השליטה על תהליכים בעֵדה, כדי שמנהיגיה יובילו אותה בכיוון הרצוי להם. שליטה זו התבטאה בחיזוק הגורמים המקורבים לשלטון, במניעת התארגנויות אופוזיציוניות ובהעדפת שיטת המינויים הממשלתיים של בעלי תפקידים על פני בחירות פנימיות בעֵדה.

השליטה על התהליכים בעֵדה הושגה גם באמצעות מפלגת השלטון, מפא"י, אשר קבעה את המועמדים הדרוזים לבחירות לכנסת ואת מיקומם ברשימות המיעוטים הקשורות למפלגה זו. תלותם של המועמדים במפלגה אִפשרה לה לתמרן בהצבעות שונות לפי האינטרסים שלה, שנתפסו באותה עת כחופפים את האינטרסים של המדינה.

המדינה ניסתה לפורר את ועדי הפעולה הדרוזיים, שצמחו על רקע המתיחות שהתרחשה בשל הסכסוך בעניין הקרקעות. היא חששה מהאדרת הסכסוך באמצעות ועדי הפעולה ומהיווצרות מרכזי כוח אלטרנטיביים למנהיגות הדרוזית הקיימת ופעלה למיגורם.

מטעמים דומים נדחו רעיונות להקמת מועצה אזורית לכפרי הדרוזים בגליל העליון ולהקמת מרכזים קהילתיים לשלטון מקומי במרכז האוכלוסיה הדרוזית ובמרכז האוכלוסיה הערבית. הממשלה חששה שהקמתם של גופים אלה עלולה להביא לגיבושן של מסגרות כלל-עדתיות חילוניות, אשר יקשו על שליטתם של גורמי הממשל על התהליכים בעֵדה.

במידה שנוצר עימות ישיר בין ההנהגה הדרוזית המסורתית לבין הצעירים ששאפו לכבוש עמדות כוח פוליטיות, פעלה הממשלה להכשלת ניסיונותיהם של האחרונים להקים ארגונים פוליטיים שלא ייבנו מסביב למנהיגות המסורתית.

תמיכה בהנהגת העדה

במשך כל השנים תמכה הממשלה בהנהגה הרוחנית ובאנשי הדת של העדה הדרוזית. כמו כן תמכה בנכבדים המקורבים לשלטון והתומכים בו, אשר כונו על-ידי מנגנוני השלטון בשם 'הכוחות החיוביים'. הממשלה נקטה במדיניות של שכר ועונש בהעניקה טובות הנאה פרטיות למנהיגים שתמכו בה ושיתפו פעולה עמה ומנעה זאת מ'הכוחות השליליים'. הממשלה טיפחה מנהיגים בדרגים שונים גם על-ידי הכוונת טובות הנאה באמצעותם. בשיטה זו טופחו חברי כנסת, ראשי מועצות מקומיות, מנהיגים דתיים ונכבדים.

תמיכת המדינה בהנהגה הרוחנית הדרוזית באה לידי ביטוי בוויתור על עמדתה באשר להרכב המועצה הדתית הדרוזית ובאימוץ תפיסתו של שיח' אמין טריף בעניין זה. ביטוי נוסף לתמיכה בהנהגה הרוחנית הוא השינויים שנעשו בחקיקה כדי לאפשר לבני משפחת טריף להמשיך למלא את תפקידיהם במוסדות הדתיים שהוקמו, ובאי מיצוי הדין עם שופטי בית הדין הדתי הדרוזי, שפסקו בניגוד לחוק, בהתירם נישואי קטינה.

יישום ערכים דמוקרטיים

המדינה ניסתה להנחיל עקרונות הדמוקרטיה גם לחברה הדרוזית שבתוכה. יישום התהליכים הדמוקרטיים בעֵדה הדרוזית מצא את ביטויו בקיום בחירות למועצות המקומיות ובהקפדה על קיומן במועד. גם בתחום החינוך הקפידה המדינה על אופיו הדמוקרטי ואסרה על הטלת עונשים גופניים בבתי הספר. המדינה גם שאפה לתת ייצוג אזורי ליישובי הדרוזים במוסדותיהם השונים, אך בשל התנגדות ההנהגה הרוחנית של העדה, שבה תמכה, לא מומשה כוונה זו.

ועדיין, הרעיון הדמוקרטי של שוויון בזכויות ובחובות לאזרחי המדינה לא מומש במלוא היקפו כלפי האוכלוסיה הדרוזית. שוויון חלקי הושג בהדרגה, ככול שהפקידות הבכירה הלכה והשתכנעה בנאמנותם של הדרוזים.

מלחמת ששת הימים והלאה

מלחמת ששת הימים וההתפתחויות שחלו בעקבותיה הביאו לשיפור במצבם של הדרוזים במדינת ישראל. הממשל הצבאי שהוטל על רמת הגולן, שומרון, יהודה, בקעת הירדן, רצועת עזה וחצי האי סיני, שנכבשו במלחמה, נזקק לשלב במסגרתו עובדים דוברי השפה הערבית. הפתרון המיידי היה גיוס דרוזים כאנשי הממשל הצבאי למילוי תפקידים אזרחיים וצבאיים הדורשים ידיעת השפה הערבית על בוריה.

בשנת 1982 יזם השר ארנס פתיחתן של רוב יחידות צה"ל לשירות הדרוזים ורבים מהם התגייסו ליחידות קרביות. ב-1992 סיים דרוזי ראשון קורס חובלים. ב-1996 נפתחו כל יחידות צה"ל לשירות הדרוזים, כולל קורס טיס, חיל המודיעין, יחידה 8200, סיירת מטכ"ל, הקומנדו הימי וכד'. ב-2003 סיים דרוזי ראשון קורס טיִס והחל לשרת כנווט קרב בחיל האוויר; ב-2001 מונה דרוזי ראשון לתפקיד מפקד חטיבה סדירה – 'גבעתי' (עִמאד פארס); ב-2003 הוסמך דרוזי ראשון כלוחם בקומנדו הימי; ב-2007 נקלט דרוזי ראשון לסיירת מטכ"ל (תמיר נבואני, שנהרג באימון ניווט בינואר 2008).

בשנת 1995 אימצה ממשלת רבין תכנית רב שנתית לפיתוח היישובים הדרוזיים והצ'רקסיים. הממשלה החליטה, בצעד חסר תקדים, שתקציב הפיתוח ליישובים אלה לשנים 1999-1995 יעמוד על סך מיליארד ו-190 מיליון ש"ח. התכנית בוצעה במלואה. עיקר ההשקעות נעשו במערכת הכבישים, במערכות ביוב, בפיתוח כללי ובחינוך. התוצאות ניכרות עד היום ביישובי הדרוזים, אך מצוקת תקציב פוגמת בתחזוקת הפרויקטים שהוקמו.

זאת ועוד, המפלגות הציוניות פתחו שעריהן לבני העדה הדרוזית והתפלגות הצבעתם בבחירות לכנסת דומה לזו של היהודים.

בשנות האלפיים חל שיפור מסוים בשילובם של דרוזים בעמדות השפעה שונות במדינה. לראשונה התמנה דרוזי לתפקיד שר בממשלה (צאלח טריף); דרוזים התמנו כמנכ"לי משרד ממשלתי (מג'לי והבה, האשם חסין); צה"ל קידם קצין דרוזי לדרגת אלוף (יוסף משלבּ); משטרת ישראל נקטה בצעד דומה כשקידמה דרוזי לדרגת ניצב (חסין פארס) ושירות בתי הסוהר קידם דרוזי לדרגת גונדר (נט'ים סבּיתי). ב-2008 מונה דרוזי לתפקיד מזכירו הצבאי של נשיא המדינה (תא"ל חסון חסון).

במהלך עשרים השנים הראשונות לקיומה, גיבשה מדינת ישראל מדיניות ייחודית כלפי המגזר הדרוזי, השונה מהמדיניות כלפי ערביי ישראל. מדיניות זו מומשה בשטח, אך לא אחת לא הבחינו פקידי הממשלה בין דרוזי לערבי: חזותם דומה, שפתם אחת, מגוריהם סמוכים ושמותיהם זהים. דמיון זה עשה את הדרוזי בעיניהם לערבי, וכך התייחסו אליו. ניסיונותיהם של קובעי המדיניות לשנות גישה זו נתקלו בקשיים מרובים.

קברניטי המדינה דחקו לא אחת את מצוקות הדרוזים לשולי תודעתם, בהעדיפם לטפל בראש ובראשונה במצוקות היהודים. האילוצים ה'בוערים' שעוררה הסוגיה הדרוזית, במשך השנים, היו מעטים ומפוזרים, ולכן לא היה בהם כדי להניע את הממשלה לייחד להם תשומת לב בתכיפות סבירה. ברוב שנותיה של המדינה לא הצליחו הדרוזים לחדור לשורת קובעי המדיניות בישראל ואף לא נמצא להם שתדלן בדרג העליון של מקבלי ההחלטות במדינה.

הגוף היחיד בו חשים הדרוזים שוויון מלא עם היהודים הוא מערכת הביטחון וצה"ל בראשה. הדרוזים מתקדמים במערכת זו לפי כישוריהם, משרתים בכל היחידות והתפקידים ומגיעים לדרגות הבכירות ביותר.

למרות השיפור המסוים במצבם של הדרוזים, בעיות רבות לא נפתרו וחלקן אף הלכו והחמירו. הדרוזים משוועים לשילובם במערכות השלטון ובתפקידים בכירים במנהל הציבורי; להקצאת משאבים להעלאת רמת השירותים המוניציפליים ביישוביהם; לפתרון בעיית המחסור בקרקע לצורכי בנייה; להשלמת תכניות מתאר ביישוביהם; לפיתוח התעשייה בכפריהם ועוד.

מדיניות נכונה, שתוכיח לעדה כי בעיותיה זוכות ליחס ראוי, חשובה לשימור המגמה החיובית ביחסיה של העדה עם ישראל, להגברת תחושת השוויון ולהמשך קיומה של הנאמנות הבסיסית של הדרוזים למדינה.

_______

ד"ר שמעון אביבי הוא מומחה בנושא הדרוזים, מורה דרך ומרצה. ספרו 'טס נחושת – המדיניות הישראלית כלפי העדה הדרוזית 1948 – 1967 (2007)' זיכה אותו בפרס ראש הממשלה לשנת 2008.