חיילים, טרוריסטים ומוסר בלחימה

פרשת הירי במחבל הפצוע בחברון הציפה על-פני השטח את שאלת היחס ללוחמים "בלתי-סדירים" – מחבלים, טרוריסטים ואנשי גרילה – וכיצד יש לנהוג בהם. היו שחזרו והקבילו את הלח"י והאצ"ל לחמאס ואש"ף בניסיון להעניק לגיטימציה לשאיפות הפלסטיניות, ולערוך דה-לגיטימציה לציונות באותו משפט.

אולם בציבור היהודי, ההתקוממות נגד ההשוואה הייתה כמעט כללית, בנימוקים מנימוקים שונים. התגובה הציבורית החזקה הזו קשורה גם לתופעה נוספת: עוד לפני הירי בחברון תמך רוב הציבור, כולל כרבע מהמגדירים את עצמם "שמאל מתון" ו"שמאל" בהריגת מחבל מנוטרל, וממילא לא מוכן בשום תסריט לראות בחייל "רוצח".

כדי להבין מהיכן נובעות תחושת עזות אלו, יש לחזור ולהכיר את האופן בו התפתחו כללי הלחימה – בפרט ביחס ללוחמי גרילה וטרוריסטים.

בכל הדתות המונותאיסטיות היו בתנאים מסוימים הגבלות על פגיעה בלא לוחמים; הגבלות אלה נטו להיות חלקיות, ורלוונטיות הרבה יותר ללחימה פנים-דתית מאשר בין-דתית. בנוסף, לאורך הדורות עסקו מלומדים בהצדקה למלחמה, וההגבלות על הלחימה יחד עם ההצדקות למלחמה הפכו לימים בסיס לחוקי המלחמה המודרניים.

אלה האחרונים מכונים לעתים 'חוקי המרקיז מקווינסברי', על שם אציל בריטי שתרם לקביעת קוד התנהגות בספורט האיגרוף. הדימוי צמח לא במקרה במאה ה-19, אשר בה המלחמה נתפסה כעניין לגיטימי, שיש להסדירו כדי לצמצם את הפגיעה והקטל. החייל היוצא למלחמה איננו פושע, אלא אזרח או נתין הממלא את חובתו. ההצדקה להרוג אותו היא כיוון שבמלחמה אין דרך להשיג את היעדים ללא הריגת הצד השני, ואם הוא איננו מסוגל להילחם – אין לפגוע בו; מותר לכלאו כל זמן שהסכסוך מתקיים כדי למנוע ממנו להילחם, אך אין להרוג אותו. כך למשל, חצי מאה בטרם אמנת ז'נבה הראשונה, שהה קלאוזביץ שנתיים בפריז כאסיר מלחמה, ובתור קצין יכול היה לבלות בצורה חופשית למדי כל זמן שהבטיח לא לברוח; חיילים פשוטים טופלו בצורה גרועה הרבה יותר, אולם גם אז לא היה עולה על הדעת באירופה לטבוח בחיילים שבויים כפי שעשה נפוליאון בחיילים עות'מאנים ששבה בארץ-ישראל.

הנחות יסוד אלו נראות לנו מובנות מאליהן כמעט, אולם הן תלויות באמונה שיש הבדל בין החיילים למי ששולח אותם למלחמה, ובאמונה שיש דרך 'צודקת' לנהל מלחמה; אולם הן רחוקות מלהיות מוסכמות על כל התרבויות, גם בימינו, והגבולות שלהן שרירותיים מאוד, ולא תמיד ברורים מבחינה מוסרית.

אפילו כיום, במאה ה-21, מלחמות אינן מתנהלות רק לצורך הישג מדיני 'רגיל', אלא גם למטרות כגון סילוק אלים של קבוצות אתניות או דתיות, כפי שאירע ביוגוסלביה לשעבר, כפי שדאע"ש מחולל כיום, כפי שמתחולל בסוריה וכפי שאירע אינספור פעמים בהיסטוריה. במצב כזה, כל הצדדים מפירים את חוקי המלחמה מעצם מטרת הלחימה שלהם, ופשעי המלחמה אינם סטייה מהנורמה כי אם האמצעי להשגת המטרות.

יתרה מכך, שאלת הפגיעה באזרחים איננה מובנת מאליה בעיני מי שלא שייך למערכת המדינתית המערבית, ובמידה גוברת גם בתוכה. כפי שאמר ויקטור דיוויס הנסון, היפנים התקשו להבין מדוע טייס שמפציץ את טוקיו והורג אלפי אזרחים הוא לגיטימי, ואילו היפנים שמוציאים אותו להורג בעריפת ראש צריכים לעמוד לדין על פשעי מלחמה (לא במקרה, למרות אמירתו הידועה של גנרל קרטיס לה-מאי האמריקני, לאחר מלחמת העולם השנייה לא הועמדו לדין טייסים גרמניים על הפצצת ערים).

יש הגיון בעמדה היפנית. אבל בגלל אותה עמדה יפנית, שלא הבדילה בין האויב הלוחם לזה הלא-לוחם, היפנים טבחו באכזריות אזרחים ושבויים. הגיון מלחמתי כנראה נמדד לא רק במעשה הבודד, אלא במכלול, ולכן כמעט אין מישהו שטוען ברצינות שההפצצות האסטרטגיות של בעלות הברית, עם מחיר הדמים שגבו מאזרחים, מוכיחות שאין הבדל מוסרי ביניהן לנאצים.

ההפצצות המסיביות גם מראות כיצד משתנים חוקי המלחמה כאשר סכסוך מסלים, וכי אין שחר להנחה לפיה מדובר במסלול-התקדמות-חד-כיווני. אמנם הסיפור המפורסם לפיו סירבה בריטניה בתחילת הלחימה להפציץ את יערות גרמניה שמא תפגע ברכוש פרטי הוא כנראה אגדה ותו לא, אולם אין ספק שכל ההגבלות שהיו על הפצצת מטרות אזרחיות בתחילת המלחמה, נעלמו ככל שהיא התקדמה והסלימה.

צביעות המערב?

בעיני רבים, בפרט אויבי המערב, ההפרדה בין החיילים לאלה השולחים אותם נתפסת כאמצעי מלאכותי של המערב הנועד לחסן עצמו מידי פגיעתם; לדידם, המטרה איננה משנה וגם לא השאלה האם האזרחים נהרגו בכוונה או בטעות – הרי הם נהרגו, והרי הלחימה כרוכה בהכרח בפגיעה בהם. כך למשל טען בן לאדן, ב"מכתב לאמריקנים" שפורסם ב-2002:

העם האמריקני בחר בממשלתו מרצונו; לכן […] העם האמריקני […] אישר את תמיכתו בדיכוי הישראלי של הפלסטינים, ובעינוי, ברצח ובגירוש המתמשכים של הפלסטינים […] הם יכולים לשנות זאת אם ירצו [אך אינם רוצים]. העם האמריקני הוא אשר משלם את המסים שמממנים את המטוסים שמפציצים אותנו […] את הדולרים שניתנים לישראל כדי שתמשיך לתקוף אותנו […] הצבא האמריקני הוא חלק מהעם האמריקני. הוא אותם אנשים שבלי בושה עוזרים ליהודים להילחם נגדנו. […] לכן העם האמריקני אינו יכול להיות חף מפשע בכל הפשעים שהאמריקנים והיהודים ביצעו נגדנו […] מי שהרג את האזרחים שלנו, יש לנו הזכות להרוג את האזרחים שלו.

רוב הטיעון של בן-לאדן לא נשמע בימינו כל-כך רדיקלי. כך למשל, מאמר של אילנה המרמן ב'הארץ' מעלה טיעונים דומים מאוד, למעט העובדה שהיא לא הגיעה להצדיק במפורש פגיעה בלא-לוחמים ישראלים. דברים דומים נשמעים לא פעם מעל בימת הכנסת, שלא לדבר על חוץ לארץ.

לוז הדברים הזהה הוא האמונה (שבעבר הייתה מקובלת גם על גורמים כמו ז'וליו דואה, נביא ההפצצות האסטרטגיות, ועל ההולכים בעקבותיו) שאזרחי האויב נושאים באחריות למעשי צבאם – במפורש או במרומז, ולפיכך הם יעד לגיטימי; ואמונה זו, מסתבר, רחוקה מלהיות מוגבלת לבן-לאדן לבדו. חשוב לא פחות: זו אמונתם של מחבלים בכל אתר ואתר.

בדומה לכך, ההנחה שקיים עיגון באמנות ובחוק הבינלאומי לכך שלוחם שבוי או 'מנוטרל' הוא לוחם הזכאי ליחס זהה בלי קשר למטרה שעבורה הוא לוחם או לאופן לחימתו, רחוקה מלהיות מקובלת בכל העולם. לאורך ההיסטוריה, יחס לשבויי אויב נגזר לא פעם מהתחושה לגבי 'הגינות' לחימתם, הנמדדת בין השאר בנכונותם להסתכן או בסוג הלחימה שהם מפעילים. אפילו הציווי התנ"כי על מחיית עמלק הוא בעצם גמול על לחימה 'לא הוגנת': "אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך".

ויש עוד מגוון דוגמאות: בתחילת ימי הנשק החם היו אבירים שנהגו לקצץ איברים לרובאים שנלקחו בשבי, בטיעון שלא ראוי לתת יחס של לוחמים לפחדנים היורים מרחוק באדם אמיץ במקום להילחם בו פנים-אל-פנים; מאוחר יותר, במהפכה האמריקנית, נהגו הבריטים להוציא להורג בלתי סדירים שנלחמו במארבים ופשיטות, וכמובן גם צלפים; אלה האחרונים 'נהנים' עד היום מסיכוי גבוה במיוחד להיות מוצאים להורג במקום אם הם נלכדים – מלבד הזעם על האבדות שהם מסיבים, הם נתפסים בעיני החיילים כמי שאינם נלחמים בצורה 'הגונה' (הגם ששום מפקד שפוי לא יוותר על הצלפים שלו…). במלחמת העולם השנייה הסיכויים של אנשי אס. אס. להיות מוצאים להורג עם הילכדם בידי בעלות הברית המערביות היו גבוהים יותר מאשר של חיילי וורמאכט 'רגילים'; האחרונים נתפסו כמי שמילאו את חובתם, הראשונים – כפושעים שאינם זכאים למעמד של חיילים.

הדדיות מילאה גם היא חלק חשוב בכך. אויב שנתפס כמי שנלחם 'בהגינות' היה בעל סיכוי רב יותר לשרוד לאחר שנכנע או נפצע – ולו רק בגלל האינטרס הברור שמאחורי חוקי המלחמה: טפל בנפגעי אויב כשם שאתה רוצה שיטפלו בשלך. כך למשל, לאחר שהתגלו גופותיהם של חיילים אמריקנים שנרצחו בידי חיילי אס.אס. ב'טבח מלמדי' במהלך 'מערכת הבליטה' ב-1944, הרגו יחידות אמריקניות רבות חיילים גרמנים, בייחוד אנשי אס.אס., שניסו להיכנע. חטיבה אמריקנית אחת הגדילה לעשות וכתבה במפורש כי "כוחות אס.אס. וצנחנים לא יילקחו שבויים אלא יִיָרו במקום". עקרון ההדדיות אמנם מקובל פחות בחוקי המלחמה כיום (ואצל די מדינות לא מקובל כלל), אולם הוא הגיוני: אם הצד השני לא נלחם בהגינות, למה שיזכה לאותה הגינות?

לא מיותר לציין שאותו הגיון אינטואיטיבי גם שימש לא פעם כדי להצדיק מעשי זוועה; "פקודת הקומיסרים" הידועה לשמצה של הנאצים הצדיקה את עצמה מראש בטיעון ש"במאבק נגד הבולשביזם אין לצפות להתנהגות מצד האויב לפי עקרונות האנושיות או משפט העמים"; התנהגות כזו מצד הנאצים נענתה בהתנהגות דומה מצד הקומוניסטים, והדרישה של צבאות מערביים רבים מעצמם לציית לחוקי הלחימה גם כאשר האויב אינו מציית להם איננה נובעת רק מדרישות החוק הבינלאומי, אלא גם מהחשש מההשפעה על התנהגות החיילים ומכך שיובילו בהכרח לתגובות נגד מאותו סוג.

מה לגבי כוחות גרילה?

כל האמור לעיל מדבר על לוחמים סדירים, הכפופים לצבא; לוחמים לא סדירים ואנשי גרילה זכו בדרך כלל ליחס גרוע בהרבה מאשר לוחמים בצבא. הם נתפסו כפושעים, הנלחמים שלא מטעם מדינה או שליט, ולפיכך כנעדרי לגיטימציה למלחמה. כיוון שלא סדירים כאלה בדרך-כלל לא הקפידו על 'כללי משחק', הם לא נתפסו כזכאים לכללי המשחק, והיו חשופים לתגובה חריפה או הוצאות להורג במקום. כך למשל, הצהרת העצמאות האמריקנית מאשימה את המלך ג'ורג' השלישי בכך ש"התאמץ להביא עלינו את היושבים בגבולותינו, האינדיאנים הפראים וחסרי הרחמים, ששיטות הלחימה הידועות שלהם, מִתְמַצוֹת בהמתה ללא אבחנה של בני כל הגילים, המינים והמעמדות". למותר לציין שרבים מהאינדיאנים זכו ליחס כזה בדיוק מצד האמריקנים.

מאז מלחמת 1870 ועד אחרי מלחמת העולם השנייה נודע ברבים המושג פרנק-טיראור, 'יורה חופשי' בצרפתית, על שם הלוחמים הצרפתים נטולי המדים שנלחמו נגד פרוסיה הפולשת; אלה לא זכו במעמד של שבוי מלחמה, ולמרות מחלוקת משפטית מפורסמת בסוף המאה ה-19 (גרמניה, שלא רצתה להיתקל בלוחמי גרילה מסוג זה, רצתה שייכתב במפורש שמותר להוציא להורג כנ"ל, ואילו אומות אירופה הקטנות חששו מפלישה גרמנית ורצו שלוחמים כאלה, הנשק היחיד שיישאר להן, ייחשבו לגיטימיים), הם הוצאו לעתים קרובות להורג בלא משפט – כשם שאירע לחשודים בריגול (ב'דנקרק' של יו סבאג מונטיפיורי אפשר למצוא כמה סיפורים מצמררים על חיסולם של חשודים כאלה בידי כוחות בריטיים ב-1940).

אפילו במשפטו של הפילדמרשל הגרמני וילהלם ליסט ב-1947, זוכה הנ"ל מאשמת הוצאתם להורג של פרטיזנים לכודים במזרח אירופה, שכן בית הדין החליט כי הוא "מסכים […]  עם טענת הנאשם ליסט שאנשי הגרילה […] לא היו לוחמים חוקיים […] אנו מחוייבים לקבוע שאנשי גרילה כאלה היו פרנק טיראורס שכאשר נלכדים, יכולים להיענש בעונש מוות".

אמנם, מאז מלחמת העולם השנייה קיימת מגמה להשוואת הזכויות של לוחמים לא-סדירים ללוחמים סדירים; דיינו לציין שבמדינות המערב בדרך-כלל אסור להוציא להורג אנשי גרילה, וכדאי להזכיר שגם ישראל וגם מדינות אחרות פיתחו חוקים ותקנות על מנת להימנע מלהכניס לוחמי גרילה וטרוריסטים לקטגוריה של 'אויב' סתם אלא להגדיר אותם כ'לוחמים לא חוקיים', שאינם זכאים למעמד של שבויי מלחמה מצד אחד ומצד שני אינם לגמרי כפופים למשפט הפלילי הרגיל; בניגוד להבדלה בין ההצדקה למלחמה לצדק שבלחימה, ישראל וארצות-הברית (בין היתר) סוברות שלוחם איננו בהכרח זכאי למעמד של חייל – אם הלחימה שלו איננה לגיטימית.

העיגון הגדל והולך של זכויותיהם של לוחמים לא-סדירים היה קשור במידה רבה גם הוא לתפיסה כי הם נלחמים למען מטרה לגיטימית. בתיקון מ-1977 לפרוטוקול הראשון של אמנת ז'נבה הורחבו מאוד ההגנות על לוחמים לא סדירים, אשר "נלחמים נגד שליטה קולוניאלית וכיבוש זר ומשטרים גזעניים, כדי להפעיל את זכותם להגדרה עצמית" (התרגום לפי עדי בן חור).

בהערה מדהימה לפרוטוקול מ-1987, נאמר כי "לוחמי גרילה לא ייעלמו על-ידי הוצאתם מהחוק המיושם בסכסוך חמוש, על בסיס העובדה שהם לא מסוגלים לציית לחוקי המלחמה ככאלו. זה גם לא יעודד אותם לפחות לציית לחוקים שהם מסוגלים לציית להם, כי זה לא ייתן להם כל יתרון". עוד נאמר כי למעט "לוחם גרילה המסתמך על חזותו האזרחית ואי-הבדלה [בינו לבין אזרחים] כדי להשיג יתרון על יריבו בהכנה וביצוע התקפה", אזי לוחם גרילה שלא יטרח להבדיל בינו לבין אזרחים יהיה צפוי "רק למשפט ועונש על הפרת חוקי המלחמה, [אך] לא לאובדן מעמד הלוחם או אסיר המלחמה".

לוחמי גרילה נלחמים למען עניין צודק, ולכן יש לעודד אותם על-ידי הקניית זכויות לוחם – גם אם אינם מכבדים את החוקים שאויביהם מחוייבים אליהם. כתוצאה מהרצון "לתמוך מוסרית וחומרית בתנועות שחרור לאומיות בשטחים קולוניאליים" ניתנה הגנה נרחבת יותר, בתמיכה רחבה של מדינות האו"ם ובהתנגדות של ארצות-הברית וישראל, ללוחמי גרילה. זאת מפני שלתפיסת המדינות התומכות, המאבק מוצדק ויש לעודדו. כשם שלא-סדירים נתפסו כלא-לגיטימיים בעידן המדינות האירופאיות של המאה ה-19, כך נתפסו כלגיטימיים עכשיו.

בין גרילה לטרור

כאן כמובן עולה הטענה המקובלת לפיה אנשי גרילה נלחמים לא רק למען מטרה לגיטימית כי אם גם בצורה לגיטימית. הם הרי תוקפים מטרות צבאיות, להבדיל מטרוריסטים – שהורגים אזרחים!

אולם חלוקה זו מיוסדת על בלבול בין המעשה לעושה. כך למשל טען ח"כ סמוטריץ' כי "הרצח בדומא, עם כל חומרתו, הוא לא אירוע טרור. נקודה", וזאת מפני ש"טרור הוא רק אלימות שמפעיל אויב במסגרת מלחמה נגדנו […] כל השאר הם פשע חמור, פשע נאלח, פשע לאומני, אבל לא טרור". לדעתו, כיוון שרוצחי דומא אינם אויבים של מדינת ישראל, מכאן שאינם טרוריסטים. וכך, להבדיל, יכול היה נשיא סוריה חאפז אסד לטעון כי "אנחנו נגד טרוריזם [אבל…] אנו תומכים במאבק נגד כיבוש המבוצע על-ידי תנועות שחרור לאומיות", כגון אלו הפלסטיניות שמעשי השחרור שלהן כוללים כידוע רצח אזרחים לרוב. וכך, 'טרור' הופך לתואר גנאי, לא לתיאור מעשה (פעם טענתי שההגדרה המוסכמת היחידה בעולם ל'טרור' היא "משהו שמישהו אחר עושה ואני מגנה").

הבלבול נובע הן מאינטרסים ברורים והן מרומנטיזציה של הגרילה, של מאבק החלשים והמדוכאים, הקיימת עוד מהימים בהם הלורד ביירון יצא להשתתף במאבק העצמאות היווני בתחילת המאה ה-19; אנשי גרילה טהורים, מנהיגים שדיוקנם יאה לטי-שירט כצ'ה גווארה, ודאי לא יכולים להיות דומים לטרוריסטים פחדנים.

בפועל, אפשר אולי להסכים שפעולת גרילה היא נגד צבא ופעולת טרור נועדה לפגוע באזרחים; אך אין זה אומר דבר על זהות המבצע. כמעט כל תנועות הגרילה וה'שחרור הלאומי' במאה העשרים פגעו באזרחים רבים, כולל מהקבוצות אותן באו לשחרר, ואף יותר מאשר בחיילי אויב. אנשי גרילה, כמעט בכל מקום, נוקטים גם בטרור (הפלא לגבי המחתרות היהודיות בזמן המנדט איננו שחרגו לעתים מעקרון 'טוהר הנשק', אלא שמלכתחילה היה להן בדרך-כלל עיקרון כזה, ושמעשי הטרור שלהן היו שוליים לפעילותן ולא עיקרה).

טרוריסטים יכולים תיאורטית לתקוף רק מטרות אזרחיות, אך לא מעטים מהם לא בוחלים גם בתקיפת מטרות צבאיות. במציאות, ההבדל העיקרי בין טרוריסט לאיש גרילה הוא בשאלה האם הוא עסוק כרגע בתקיפת אזרחים או חיילים. "לוחם החופש" של היום הוא גם הטרוריסט של מחר וחוזר חלילה, ולעתים קרובות לא לזה ולא לזה יש מחויבות לחוקי המלחמה. העובדה שגלעד שליט לא זכה לתנאים של שבוי מלחמה היא המובן מאליו; העובדה שלא נרצח בידי שוביו איננה קשורה לחוק מלחמה או לחשש משיפוט בהאג אלא לכך שהם סברו (בצדק) שכדאי להם לשמור אותו בחיים.

אפילו השאלה האם אפשר לדבר על 'מלחמה בטרור' שנויה במחלוקת, ולא רק בגלל שטרור הוא כלי, אלא גם בגלל השאלה איזה מעמד מעניקה האמירה לטרוריסטים. ההיסטוריון הצבאי מייקל הווארד טען לאחר 11 בספטמבר 2001 כי הכרזת "מלחמה" על הטרוריסטים או "הטרור" פירושה "להעניק באחת לטרוריסטים מעמד וכבוד [dignity] שהם מבקשים ואינם ראויים לו. הדבר נותן להם סוג של לגיטימציה [כלוחמים]", ומעניק להם הגנה ותמיכה בינלאומית. הווארד ממשיך וטוען כי הכרזת מלחמה יוצרת תחושה שהפעלת כוח היא הפתרון הראשון ולא האחרון גם במצבים בהם הבעיה יכולה להיפתר טוב יותר עם פחות כוח, ומובילה את הטרוריסטים למצב של "WIN-WIN: או שהם בורחים כדי להילחם שוב ביום אחר, או שהם יובסו ויוצגו כקדושים מעונים". מבחינת הווארד, טרוריסטים הם פושעים, וצריכים להיות מטופלים כפושעים, ככל האפשר על-ידי המערכת האזרחית.

אבל יש הבדל אחד ברור בין טרוריסטים לפושעים רגילים: טרוריסטים עשויים להיות גם אויב.

אויב לא מוסרי

הצירוף של פושע ואויב הוא ייחודי. גם אם התיקון של 1977 לפרוטוקול הראשון של אמנת ז'נבה מבקש להעניק ללוחמי החופש הגיבורים לגיטימציה, הרי שכיום – אחרי גל הדקירות והרציחות הנוכחי, ואחרי ההיכרות המעמיקה של הישראלים בעשורים האחרונים עם פיצוצי אוטובוסים, חטיפת נערים ורציחתם, ירי צלף בתינוקת, ירי בהורים לעיני ילדיהם, דקירת אישה בהריון או ילדים, שחיטת משפחה ושאר מעשי מחבלים הזוכים לתמיכה נרחבת בציבור הפלסטיני – הציבור הישראלי רואה במחבלים לא לוחמי חופש, ולא אויב 'סתם', כי אם אויב לא מוסרי; אויב שהוא במהותו פושע, מטרותיו נפשעות והשיטות שלו להשגתן הן פשע. אויב שיש להילחם בו כמו במלחמה, אבל אין לתת לו זכויות של לוחם 'הגון'.

המחבלים, ככל שיתאמצו סנגוריהם ללמד עליהם זכות, הם 'לוחמים' במקרה; כמעט אף אחד מהם לא הציב לעצמו מגבלות על תקיפת אזרחים והתמקד רק בחיילים. המחבלים תוקפים חיילים ואזרחים כאחד, ולעתים מכוונים לאזרחים גם כשהם יכולים לתקוף חיילים; כך למשל, רוצחה של הדר בוכריס לא תקף את החייל שעמד בינו לבינה, אלא עקף אותו על מנת לרצוח אזרחית. ישנם כמובן גם השוליים ההזויים שמבחינתם הירי בחברון היה רצח שפל ואילו הריגת מתנחלים היא לגיטימית. למרבה המזל יש רק מעטים כאלה, והעמדה שמשמעותה שהתנחלות היא פשע שעונשו הוצאה להורג בלי משפט, ואילו מחבל, כולל רוצח, נהנה מהגנה – היא כנראה תופעה נפשית יותר מעמדה רציונלית.

ב-1969 עמד נתן אלתרמן, במאמרו 'אחרי המרדף', על הבדל בסיסי בין לחימתה של ישראל ללחימתו של אש"ף:

לא נוכל לשער אפשרותו של מצב שבו ייתכן ההיפך ממה שאירע באותו מרדף  […] כלומר, מצב שבו יסתתרו לוחמי צה"ל מאחורי נשים וילדים יהודיים ויעשו אשה יהודיה מיניקה להסוואה ולמחבוא להם מפני אנשי ה"פתח" […] קודם־כל מפני הטעם הפשוט שאשה יהודיה, ותינוק בחיקה, אינה "גורם מרתיע" ללוחמים הערביים, ומשום כך היה צריך החייל היהודי במצב זה, כמו בכל מצב אחר, לעמוד בין האשה היהודיה ובין הלוחם הערבי כדי להגן עליה מלהירצח. הבדל זה נובע לא רק מן השוני שבין רמת המוסר או בין "הוראות־הקבע" של שני הצדדים במלחמה זו. הבדל זה הוא כל טיבה של מלחמה זו עצמה.

אין אפוא הדדיות: ישראל נלחמת כדי לשמור על אזרחיה, ואילו "הערביים" נלחמים כדי לפגוע ביהודים – חיילים או אזרחים.

אלתרמן הוסיף וטען כי "יש בינינו, כידוע, רבים המכתירים את אנשי ה"פתח" בכתר של אידיאליזם […] תואר זה הוא מופרך בראש־וראשונה לאו דווקא מפני שדרכי המלחמה של ה"פתח" הן פסולות, אלא מפני שהאידיאל שלהם הוא פסול.  […] תורת־שקר מלאכותית, פלילית, אשר בשמה מתנכלת אומה זו, מתנכלת בדרכי אש ושחיטה ושוד […] חשכה של שנאה וכזב ונפנוף בדגלוני־לאומנות מלאכותיים של עם פלשתיני חדש אשר בשמו, כביכול, ועל בשרו נחרשת מזימת ביטולו של מעשה צדק עולמי, ראשון ואחרון, לעם היהודי העומד על נפשו (כלומר מדינת ישראל)".

אפשר כמובן לחלוק על אלתרמן, אך אין ספק שחלק ניכר מהציבור בישראל כיום מזדהה עם דעתו. וכך למשל, ב'מדד השלום' מפברואר 2016, 76.7% הסכימו עם מפכ"ל המשטרה כי אין להשוות את השכול הישראלי לפלסטיני – "כי הפלסטינים מקדשים את המוות ואילו אנחנו מקדשים את החיים", ורק 21.4% התנגדו (2% סירבו לענות או שאינם יודעים).

במצב כזה, מחבלים לא נתפסים כ'לוחמים' גם כאשר הם במקרה תוקפים חיילים; כאשר שרת החוץ לשעבר ציפי לבני אמרה ב-2006 כי "מי שנלחם נגד חייל ישראלי הוא אויב, ואנו נילחם חזרה. אבל אני מאמינה שזה לא עומד תחת ההגדרה של טרור", היא צדקה מבחינת רבות מההגדרות הנפוצות לטרור – אולם התגובות הנזעמות היו בשל התפיסה כי המאבק עצמו נפשע, ומבצעיו פושעים בהתאם.

יש גם להזכיר שכאשר נעשה לינץ' ברוצח עדן-נתן זאדה (שרצח ארבעה ערבים בשפרעם על רקע לאומני, בעודו כבול באזיקים), הייתה במגזר הערבי וכן אצל חברי הכנסת הערבים, התנגדות רחבה להעמדת הורגיו לדין (ובסופו של דבר הורשעו כמה ב'נסיון הריגה' ועבירות קלות יותר בנימוק הרשמי שכיוון שכולם חבטו בו לא ניתן לדעת מי הרג). ח"כ מוחמד ברכה טען כי "לא הייתי חושב שהיה צריך להיות משפט. הטרוריסט נתן-זאדה בא לרצוח. כל שנייה שקצרה בחייו חסכה חיים מתושבי שפרעם", וח"כ ג'מאל זחאלקה טען כי "מי שמנע את המשך הטבח בשפרעם צריך לקבל צל"ש ולא עונש".

משמע, הסברה העקרונית כי מחבל מנוטרל הוא אויב בן מוות מקובלת על המנהיגות הערבית וחלקים נרחבים בציבור הערבי, לכל הפחות אם מדובר במחבל יהודי הפוגע בערבים. משכך, הוויכוח כעת איננו על עיקרון ואיננו על מוסר, הוא על השאלה מי אויב. בדומה לכך הנגיד ח"כ אחמד טיבי, המגדיר עצמו 'פטריוט פלסטיני', בין השתלטות המג"בניקים על הרוצח ישי שליסל ב'מצעד הגאווה' בלי לירות בו, לבין הירי במחבלים ערבים חמוש בסכינים. לדעת טיבי, היחס לדוקר צריך להיות זהה ולא משנה מי הוא; לאור העובדה שמחבל כנ"ל אינו 'אויב' של הקולקטיב הפלסטיני, ההשוואה מובנת; ובדיוק מסיבה זו ספק אם נראה השוואה דומה מגיעה מצד ימין של המפה הפוליטית בקרוב – אלא, אולי, אם יירה מפגע יהודי תיאורטי (אם כי במקרה שליסל, כנראה שלא ירו בו בראש ובראשונה בגלל הצפיפות; ירי היה עלול לגרום לנפגעים רבים יותר. דוגמה טובה יותר בשביל טיבי יכולה הייתה להיות פעולתו של מזכ"ל שלום עכשיו החדש, אבי בוסקילה, שכקצין בחברון ניטרל ב-1997 את החייל נועם פרידמן כאשר זה ירה בפלסטינים, בלי להרוג אותו).

אם כך, תגובתו של הציבור הישראלי להאשמות הראשוניות נגד החייל היורה מחברון מובנת למדי. המחבל לא נתפס כלוחם אויב, אלא כאויב פושע; הוא לא נהנה מהגנות החוק כפושע 'רגיל' מפני שהוא בגדר אויב, והוא גם לא ראוי לתואר לוחם ולזכויות הנגזרות מכך – כיוון שהוא פושע במטרותיו וגם נלחם באמצעות טרור ולא מכבד חוקי מלחמה, ועל כן אינו ראוי להגנה אלא הוא בן-מוות.

ממילא, רוב הציבור סבור שלא יכול להיות שמדובר ברצח, אלא לכל היותר בהפרת נוהל. עניין משמעתי ולא מוסרי, כי, כפי שניסח יעקב חסדאי את הדעה הזו:

הנסיון לחייב צד אחד לכבד את חוקי המלחמה כשאויבו בז להם איננו מובן מאליו גם מבחינה ערכית […] זה נכון בדיוק כמו הטענה שהדמוקרטיה יכולה לנצח במלחמה גם אם ידה האחת קשורה. אלה משאלות לב חסודות אך לא תמיד עומדות במבחן החיים. הטרור הוא אכזרי במהותו וכל פירצה שהוא מגלה אצל קורבנותיו מקנה לו נתיב נוסף וסיכוי גדול יותר […] מי שאינו נוהג על פי כללי החוק הבינלאומי גם לא זכאי להגנתו ומי שמתעלם מערכים אנושיים בסיסיים אינו יכול להסתמך עליהם בשעת מצוקתו.

האם דעה זו עומדת במבחן חוקי המלחמה? לא תמיד, והדבר מסביר חלק ניכר מתגובתו של צה"ל, המחויב למערכת, לנהלים ולחוקים.

חשיבות הנהלים

הפסיכולוג דייב גרוסמן, לשעבר קצין צנחנים אמריקני, אבחן כי הכשרת החייל לא רק מלמדת אותו לירות ולהרוג, אלא משקיעה מאמץ לא מבוטל כדי ללמד אותו מתי לירות ומתי אסור לירות; וכפי שיעיד כל בוגר טירונות, ההגבלות הן חלק בלתי נפרד מההכשרה, אפילו במובן הטכני: גם במטווח אין לירות בלי פקודת אש מפורשת.

ההוגה הצבאי המהולל קרל פון קלאוזביץ, המצוטט בדרך-כלל (לא תמיד בהקשר) בשל אמירתו כי "המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים", גם הגדיר את אחד מחלקיה של המלחמה כ"אלימות קדמונית, שנאה ועוינות, שיש להתייחס אליהם ככוח טבע עיוור". כלומר, הניסיון להתייחס למלחמה וללוחמים בה רק כאל מבצעים-רציונליים-של-מדיניות-אלימה הוא לקוי מעיקרו. חוקי המלחמה, כמו גם המשמעת הצבאית, הם נסיון לשלוט באלימות הזו. צבא שאיננו רוצה להפוך למיליציה חסרת משמעת אינו יכול להרשות לעצמו מצב שבו כל חייל מחליט לעצמו על הוראות הפתיחה באש.

לא במקרה שר הביטחון ודובר צה"ל השתמשו גם בשפת הנהלים: "אובדן עשתונות ואובדן שליטה", או "מבחינת הפקודות שניתנות לחיילים, ברגע שהמחבלים מנוטרלים, החיילים מיד אמורים לתת טיפול רפואי לפצועים, גם למחבלים. זה צה"ל, אלה ערכי צה"ל והדבר הזה לא נתון לשום פירוש". ה"ערכים" פה אינם דווקא מוסר: הם נהלים.

לא פחות חשוב מכך, כאשר מתרגלים להרוג מכוח ההכרעה האישית, אזי קיימת הסכנה שהחייל ימשיך ויעשה זאת גם כאשר לא יהיה חייל. תופעות כגון המיליציות הלבנוניות, בוגרי מלחמת צ'צ'ניה הראשונה שהשתמשו בנשק כדי לפתור כל בעיה והטילו אימה על סביבתם, או "ותיקי המלחמה" של זימבבואה, הן מוכרות וותיקות. כבר ב-1948 היו שחששו מההשפעות של חוסר רסן הן על צה"ל והן על החברה הישראלית לאחר המלחמה.

כמו-כן, גם אם אפשר לטעון שמוסרית למחבל מגיע למות, ההשלכות יכולות להיות לא רצויות מבחינת האסטרטגיה הצבאית. המתמטיקה של לחימה בכוחות לא-סדירים ידועה לשמצה; לפעמים, מותם של מחבלים מעלה את הגיוס לארגוני הטרור או מעלה את המוטיבציה לבצע פיגוע. כך למשל, בפעולת כראמה של 1968 נהרגו ונשבו בין 100 ל-300 מחבלים; אך האבידות הכבדות שספג צה"ל רוממו את מורל המחבלים עד כדי כך שבתוך 48 שעות התנדבו לשורות המחבלים בירדן 5,000 איש (מתוכם נבחרו 900). כלומר, המאזן נטו של כראמה היה שכוחם של המחבלים גדל בלפחות שש-מאות איש. אפשר לחלוק על הערכות שטוענות שמותם של מחבלים מוביל לגיוס אחרים, ולהזכיר את אוסף התירוצים המשתנה לפיגועים (הר הבית, מצב כלכלי, סרטונים ברשת, מותם של מחבלים אחרים, השאלה האם אוכלים את הקרמבו מראשו או מהביסקוויט), אולם מדובר במחלוקת מקצועית.

ההיסטוריון הצבאי מרטין ון-קרפלד טען שאחת הסיבות להצלחתם של הבריטים בצפון אירלנד הייתה העובדה שהבריטים הסבו פחות אבידות משספגו, וכך מנעו מה-IRA, שביקש לסלק אותם משם, להפוך את הסכסוך למלחמה בקנה מידה מלא ולכפות התערבות חיצונית מהסוג שביקש להשיג בשנות השבעים.

שיקולים מדיניים כאלה, בין אם הם נכונים או מוטעים במצב ספציפי, הם שיקולים לגיטימיים בהפעלת הכוח או בהגבלות עליו, גם אם קשים מאוד להצדקה בעיני הציבור – ודיינו לציין שהלחימה בעזה, שם אין שליטה יומיומית של צה"ל, לא רק שהורגת הרבה יותר אזרחים מאשר ביו"ש, אלא שנוטה להביא עמה דו"חות גולדסטון ושאר צרות ממין זה: צמצום האלימות יכול להיות אינטרס ישראלי, גם אם נלווה לכך מחיר.

נוסף על כך, לצה"ל – ירצה או לא – אין את הלוקסוס להתעלם מחוקי המלחמה. גם אם חלק נכבד מהמוסכמות הן שרירותיות, הן מחייבות – מנהגית או הסכמית. צה"ל איננו הצבא היחיד השופט חיילים שפגעו באזרחים, ואפילו ברוסיה של פוטין הועמד לדין אלוף משנה על אונס ורצח של צעירה צ'צ'נית במהלך מלחמה, וריצה מספר שנים בכלא. גם ירי במחבלים פצועים והעמדה לדין בעקבותיו אינו תופעה ישראלית בלבד, כפי שיעיד המקרה של סמל אלכס בלקמן הבריטי, המרצה כרגע שנות מאסר על הוצאתו להורג של איש טאליבן פצוע, והסיפור עורר גם שם מחלוקת ציבורית.

מכיוון שחלקים נרחבים מההגבלות על המלחמה ומההגבלות הצבאיות אינן מוסר-אוניברסלי אלא קביעות שרירותיות שנועדו להסדיר את הלחימה, למנוע הידרדרות למיליציה או תוצר של אינטרסים פוליטיים, החוקי והמוסרי לא בהכרח חופפים; מול הטיעונים נגד ירי במחבל פצוע אפשר להעלות טיעונים מוסריים או תועלתניים נגד הותרת אויב רצחני בחיים כדי שישתחרר ויחזור לרצוח; וכן הלאה וכן הלאה. וככל שהאויב גרוע יותר, הטיעונים מתחזקים. האם באמת לא מוסרי לירות באיש דאע"ש פצוע שערף ראשים ואנס צעירות יזידיות? האם נעמיד לדין את מי שירה בו ונעמיד פנים שהיורה גרוע כמו הירוי?

את הפער בין התקנות והחוק לתחושה שהדדיות היא מרכיב ביחס לאויב הבהיר היטב מקרהו של הסמל הבריטי אלכס בלקמן, שירה באיש טאליבן פצוע לעיני מצלמתו של חברו. הנ"ל לא רק הצהיר מול המצלמה "אף מילה, הרגע הפרתי את אמנת ז'נבה", אלא גם פנה לטליבאן המת: "הנה לך. תמות, יא ***. זה לא משהו שלא היית עושה לנו". בלקמן היה מודע לכך שהוא מפר את החוקים. אבל ההצדקה שלו לפעולותיו, לפחות באותו זמן מול המצלמה של חברו, הייתה שהטאליבן לא היה מכבד את חוקי המלחמה – ולכן לא מגיע לו ליהנות מהם. בלקמן מרצה עונש מאסר של לא-פחות-משמונה-שנים, והעניין עורר סערה ציבורית בבריטניה – מסיבות דומות מאוד לסיבות שהועלו בעקבות הירי בחברון.

כאשר גורם צבאי מדבר על 'מקרה חמור' ושר הביטחון על 'חייל שסרח', חלק ניכר מהביקורת איננו דווקא לגבי מוסר, אלא כאמור לגבי נהלים. ואילו הציבור, ברובו, ואיתו גם למשל השר בנט, שואל "האם חייל בשדה הקרב, שאולי עשה טעות ואולי לא – יכול להפוך להיות אויב האומה […] האם מישהו באמת מאמין שניתן להעמיד חייל על אשמת רצח?". החייל עושה "טעות", ועל כן אינו "רוצח".

למה? כי מחבל הוא בן מוות. גם עמדה זו חשופה לביקורת מוסרית, כשם שגם עמדה לפיה יש לטפל קודם במחבל שמצבו קריטי גם אם קורבנו (שמצבו חמור פחות) יאבד בשל כך את מאור עיניו או את רגליו, רחוקה מלהיות ברורה מוסרית. אבל הפער האדיר בין תגובת הציבור לתגובת הדרגים המקצועיים מוסבר היטב בלי צורך להניח הידרדרות מוסרית ופאשיזם קולקטיבי, אלא על בסיס תחושה ציבורית כי המחבלים אינם לוחמים 'לגיטימיים' ו'הוגנים' כי אם אויב פושע. חייל שירה באויב כזה סמוך לסיום האירוע, זכאי לפי הציבור לכל הפחות להמתנה בטרם ייחרץ דינו בתקשורת.