לא הופתענו: מרכז אדוה שוב מזייף

הימים חולפים, השנה עוברת, אך מסכת ההבלים של מרכז אדוה לעולם נשארת. דו"ח "עובדים, מעסיקים ועוגת ההכנסה הלאומית" לשנת 2015 של המרכז, יצא בתאריך סמלי, ה-1 במאי 2016, וכיאה ליום העבודה הבינלאומי, הדו"ח הוא חגיגה של עבודה בעיניים.

קולומבו והרוצח הקבוע

קשה להתמודד עם הנתונים שמציגה אדוה. הקושי אינו נובע מכך שאין בהם עיוותים, שגיאות וחורים – כאלו יש בשפע, כפי שניתן לצפות מד"וח על כלכלה שנכתב בידי צוות חוקרים שמבין בכלכלה כמו חמור במרק פירות. הבעיה היא אחרת: קשה מאוד להגיע לנתונים עצמם, כי ההנחות שביסודם שגויות.

דו"ח של מרכז אדוה דומה להרפתקאות הבלש "קולומבו". בסדרה הנושנה למדנו כבר בתחילת התכנית על זהותו של הרוצח. העניין בסיפור היה רק בדרך המחוכמת והמשעשעת שבה הצליח קולומבו לחשוף את האמת ולהפיל את הרוצח בפח. בדו"ח של מרכז אדוה, ממש כמו אצל קולומבו, המסקנה הסופית ידועה מראש – ועיקרו של הסיפור הוא רק הדרך העקלקלה שבה מגיעים אליה.

כדי למנוע מאיתנו מתח מיותר, המסקנות הסופיות של הדו"ח הן תמיד אותן מסקנות: להעלות את שכר העובדים, להעלות מסים, להגדיל את מספר נתמכי הביטוח הלאומי, לנקנק את העשירים ולהעמיק את מעורבות הממשלה. השמש עולה והשמש שוקעת, ואצל אדוה, בשונה מקולומבו, הרוצח הוא תמיד אותו רוצח.

דו"ח אדוה פותח בטענה כי הפריון בישראל נמוך. הסיבות, כך לפי הדו"ח, הן רמת הון נמוכה לעובד, הוצאה ביטחונית גבוהה, שפע עובדים צעירים ולא מנוסים ופעילות כלכלית 'בשחור' (יש להעיר כי פעילות כלכלית ב'שחור' אינה סיבה לפריון נמוך אלא רק לנתוני פריון נמוכים. כלומר, אם יש בישראל יותר עבודה ב'שחור' בהשוואה למדינות OECD ניתן ללמוד מכך שהנתונים של ישראל 'מזייפים' כלפי מטה והפער בפריון קטן יותר). כדאי לשים לב כאן לשתי עובדות: ראשית, הטיעון מתעלם מממד הזמן: "פריון העבודה בישראל הוא מן הנמוכים ב[OECD]" – אך לא כיצד השתנה פריון העבודה בישראל בהשוואה לזה של מדינות OECD לאורך זמן. שנית, הטיעון נוקב במספר סיבות, אך מתעלם מהסיבה הברורה והמתבקשת ביותר: הגידול באוכלוסיה.

טיעוני פריון עקרים

אולם, כאשר בוחנים את הפריון בישראל על ציר הזמן, מתגלה תמונה מעודדת יותר. דו"ח מרכז אדוה אמנם מייחס את הפריון הנמוך בישראל לשינוי במדיניות העבודה שחל עם התכנית לייצוב המשק בשנת 1985, אך למעשה ההפך הוא הנכון. הפריון בישראל דווקא עלה בשיעור ניכר בהשוואה למדינות OECD מאז התכנית לייצוב המשק לפני שלושים שנה.

כפי שניתן לראות בתרשים, הפריון היחסי בישראל דווקא דעך בשנים שקדמו לתכנית לייצוב המשק, עלה בשנות העלייה ההמונית מברית-המועצות (כנגד הגיון הטיעון של אדוה) ועלה בחדות שוב מאז השינויים הכלכליים שחולל שר האוצר נתניהו בשנת 2003, שהביאו גם לגידול חד במספר העובדים. כלומר, לטיעון של מרכז אדוה ביחס לפריון אין על מה להסתמך כשלעצמו, ואין כל מתאם בין הסיבות בהן נוקב המרכז להתרחשות בפועל בזירת הפריון.

ואסור לשכוח את השינוי בגודל האוכלוסיה. האוכלוסיה בישראל צמחה מאז שנת 1970 בקצב מהיר מאוד, כפול ומשולש מזה של ארצות־הברית ופי כמה וכמה מקצב הצמיחה בשוודיה או בבלגיה. מדינת הגירה כמו ישראל שיש בה גם ילודה בשיעור ניכר, תאופיין בצמיחה נמוכה יותר של הפריון לגולגולת בהשוואה למדינות בהן הגידול באוכלוסיה נמוך יותר. כאשר מנטרלים את המשתנה הזה (כלומר, כאשר מניחים כי האוכלוסיה בישראל הייתה צומחת בקצב איטי כמו באירופה או שהאוכלוסיה האירופית הייתה צומחת בקצב ישראלי), הפער בפריון נעלם לחלוטין.

במלים אחרות, מטוס טיעוני הפריון מתרסק על מסלול ההמראה. אין לו כנפי נתונים. אין לו מנוע. אין לו בסיס.

שהשוודים יסתדרו לבד

טיעון אחר, החביב מאוד על אנשי אדוה, מצביע על הקיטון בחלקם של העובדים בעוגת ההכנסה הלאומית. אנשי המכון מציינים, אמנם, כי "זהו תהליך שהתרחש במרבית הארצות החברות ב-OECD", אך פוטרים את העניין באמירה המעורפלת ש"הנסיבות שביסוד התהליך שונות מארץ לארץ". כלומר, בהשוואות בינלאומיות יש עניין רק כאשר הן תומכות בטיעונים של אדוה. אם ההשוואה הבינלאומית מצביעה על בעיה בינלאומית, אז שהשוודים יפתרו את הבעיות שלהם בעצמם.

בפועל, אכן יש קיטון בנתחם של העובדים בעוגת ההכנסה הלאומית ותופעה זו מתרחשת בכל מדינות המערב כבר משלהי שנות השבעים. הסיבות העיקריות לכך הן התגברות התחרות בעולם, שמקשה על מעסיקים במערב לשלם משכורות גבוהות ולהבטיח משרות קבועות בשכר גבוה לעובדים. התמונה דומה מאוד בניו־זילנד, בעשרים הכלכלות המובילות בעולם, ובכלכלה המערבית בכללה. במלים אחרות, אין כאן בעיה ישראלית הדורשת 'פתרון ישראלי', אלא התרחשות כלל עולמית.

דונלד סבירסקי

דו"ח מרכז אדוה זכה לביקורת בשנים עברו – גם ממקלדתו של כותב שורות אלו – על מיחזור נתונים, טיעונים וטקסטים משנה לשנה. האשמות כאלו ניתן להטיח גם בדו"ח אדוה הנוכחי, אך הפעם יש בו גם חידוש מרהיב ברוח הזמן, בדמות אימוץ עיקרי משנתו של דונלד טראמפ.

המועמד לנשיאות מטעם הרפובליקנים, דונלד ג'יי טראמפ, זוכה לתמיכתם של מיליונים בזכות ההבטחה לסלק את העובדים הזרים ולהחזיר מפעלים ומשרות שנדדו למדינות בעולם השלישי בחזרה אל ארצות־הברית. במכון אדוה סבורים שטראמפ צודק, ולכן הם מבקשים ליישם – בלי לומר זאת במפורש – מדיניות של דחיקת רגליהם של העובדים הזרים והעובדים הפלסטינים, כך שהמעסיקים יאלצו להעסיק ישראלים במשרות אלו, ולשלם להם הרבה יותר.

את הטראמפיזציה הזו מקווים באדוה ליישם באמצעות הגברת האוטומטיזציה וייעול (בענף הבניין), התמקצעות והכשרה (בענף הסיעוד), מעבר לתחומים שאינם רוויי עבודה (בחקלאות), וכדומה. בכל אחד מהמקרים, צופים באדוה סבסוד מקיף שילווה בהגדלה ניכרת של הקצבאות והתמיכות לעובדים הרבים שייפלטו, הרחבה משמעותית של שירותי המדינה, מהלכי הכשרת עובדים המוניים וסבסוד ענפי משק רבים לאורך זמן (הרעיון מנוגד למגמה הרווחת אצל כל מדינות הרווחה המערביות, העסוקות כעת דווקא בניסיון לצמצם את שירותי הרווחה שלהן).

כמו במקרה טראמפ, השאלה העקרונית נוגעת למקור שממנו יבוא הכסף למימון כל הפלאות האלו. באדוה מדברים על הצורך "בהשגת הסדר מדיני אזורי" כמעין שם קוד לקיצוץ בתקציב הביטחון, אך סביר להניח כי גם כאשר יושג הסדר מדיני, קשה יהיה להשיג קיצוץ משמעותי (כלומר, של 20 או 30 אחוז) בטווח הנראה לעין. המקור האפשרי האחר לקיצוץ, לפי אדוה, הוא כנראה העשירים – והדו"ח אכן עוסק בהרחבה בהצגת הטענה כי העשירים הופכים עשירים יותר והעניים הופכים עניים יותר.

גם אם מקבלים את הטיעון הזה, קשה להבין מהיכן יובאו העשירים כדי לשלם את ההוצאות האלו. ההכנסה של המאון העליון בישראל (כולל דיבידנדים והכנסות הון) מסתכמת בכ-65 מיליארד שקל, מתוכם כ-33 מיליארד משולמים כמס ישיר או עקיף. נותרים לנו כ-30 מיליארד שקל לשחק איתם. מעשית, אם אין ברצוננו לאבד את כל החברות ובעלי החברות במשק, נוכל להגדיל את הגבייה בעוד כ-10 מיליארד שקל. כנ"ל בעשירון העליון כולו: מתוך כלל הכנסותיו, כמחצית זורמת לתשלומי מס, והיקף המס שנוכל להטיל עליו מוגבל: הגדלה של כ-15 אחוז בנטל המס תביא את העשירון העליון (ובכללו המאון העליון) לרמות מס ממוצעות שמהן והלאה ההכנסה מכל תוספת תרד. תוספת ההכנסה הצפויה בעקבות זאת תהיה כ-20 מיליארד שקל.

תוספת כזו נראית מרשימה מאוד, אך בפועל היא רחוקה מלכסות את ההוצאות הנדרשות. לדוגמא, תוספת של 20 אחוז לשכרם של עשירונים 9-1 תדרוש מאיתנו לגבות עוד כ-51 מיליארד שקל מהעשירון העליון. כדי לעשות זאת, נצטרך להפחית בערך 11,000 שקל מהכנסות העשירון העליון. ניסיון כזה שקול להתאבדות כלכלית. (כל הנתונים, ממנהל הכנסות המדינה).

העגלה לפני הסוסים

והדובדבן שבקצפת: כל הרעיון הוא חסר שחר מבחינה כלכלית. הרעיון של מרכז אדוה הוא כי כדי להעלות את הפריון בישראל צריך להעלות את שכר העובדים. לפי אדוה, הסיבה לפריון הנמוך בישראל הוא "המדיניות העקבית של סיוע למעסיקים באמצעות הוזלת עלות העבודה". הגיון כלכלי פשוט גורס כי עובדים זוכים לשכר לפי ערך העבודה שלהם. לדוגמא, ערך העבודה של זבן נמוך מזה של אייל גולן, שכן כל אחד יכול לעמוד בחנות ולשאול "איך אפשר לעזור לך?" אבל לשיר כמו אייל גולן מסוגל רק אייל גולן.

לפי אדוה, ניתן לרתום את הסוס גם מאחרי העגלה. כלומר, אם ניתן יותר כסף לזבן, לחנות יזרמו יותר לקוחות, ואם נכפיל את שכרו של פועל ייצור, הוא יכפיל את תפוקתו. לפי הגיון זה, אם ניתן לעמרי כספי שכר כפול, הוא יהיה מייקל ג'ורדן, ואם 'מידה' תסכים לשלם לי דמי משורר בכיר (עשרה מיליון דולר לשנה) אני אשתדרג מכתיבת חמשירי נפל לגלגולו המודרני של חיים נחמן ביאליק.

הטיעון של אדוה הוא כי הכסף הנוסף לא יושקע סתם בשכר אלא בשינויים מבניים במגזרי שוק מסוימים, שיניבו מאוחר יותר פרי הילולים בדמות עובדים בעלי הכשרה טובה יותר וכישורים טובים יותר. כלומר, הם מנסים להדביק להצעה שלהם תווית אטרקטיבית יותר של "השקעה בתשתיות". בפועל, עם זאת, ברוב המקרים מסתכמות ההמלצות של מרכז אדוה לא בהשקעה בתשתיות כי אם בהגדלת שכר שאין לה וכנראה לא יכולה להיות לה שום השפעה על הפריון, כמו בתחום הסיעוד, המלונאות, החקלאות ואפילו הבניין. אם עבודה בעיניים, אז עד הסוף.