התרסקות מסעדת ה'בר קיימא', קואופרטיב שקם בעקבות המחאה החברתית במטרה לנצח את ה"חזירות הקפיטליסטית", מלמדת יותר מכל דווקא על יתרון השוק החופשי: אין תחליף למניע הרווח
"הקואופרטיבים מביאים עמם לא רק אידאולוגיה, אלא גם בשורה צרכנית", נכתב בכתבה חגיגית ב-TheMarker, בדצמבר 2012. עם המחאה החברתית ובעקבותיה, החלו לצוץ בארץ קואופרטיבים, שביקשו לתרגם את המחאה נגד ה"חזירות" של החברות לפסים מעשיים. בכתבה, מאת חגי עמית, מתוארת התופעה בצבעים ורודים משהו: "חברי הקואופרטיבים שעמם שוחחנו אמנם נוטים להתנער מהשיקולים הכלכליים הקרים ולהזכיר שוב ושוב שהדגש שלהם הוא אידאולוגי. ואולם העובדה שהקואופרטיב הוא מוסד שעובד ללא כוונת רווח, אלא כדי לספק שירות לחבריו, מעניקה לאותם חברים לא רק מחירים נוחים, אלא גם חוויית קנייה נקייה מחישובים ומחשדות מכך שמישהו 'דופק אותם במחיר' או גוזר על גבם רווחים".
אחד הקואופרטיבים המוזכרים בכתבה הוא ה'בר קיימא', המסעדה הקואופרטיבית התל-אביבית, שנסגרה לאחרונה כשהיא נושאת על גבה חובות כבדים בסך 400 אלף ש"ח לספקים, לעובדים ולבנקים. בימים ההם, של ייסוד הקואופרטיב, הכול היה נראה טוב: "השאיפה שלנו היא להיות הכי זולים בשוק – בזמן שאנו מחזיקים פה מסעדה אמיתית עם מלצר ומזגן", אמר אופיר אביגד, מהמייסדים. והוסיף: "אנחנו רוצים לשנות את יחסי הכוחות הכלכליים בישראל. אנחנו אנשים פרגמטים והמטרה שלנו היא לצבור כוח – כדי לדחוף קדימה את האידיאה של הקואופרטיב".
בכתבה ב'זמן תל-אביב', אפריל 2012, נראו הדברים נהדרים עוד יותר:
"המקרה הכי גרוע הוא שהמקום ייסגר ואז מי ששילם יפסיד 1,000 שקל", אומר חבר נוסף בגרעין המייסד, הפעיל החברתי ג'וליאן פדר (30). "לא יכול להיות יותר גרוע כי מראש זוהי ישות משפטית כלכלית עם חוקים מוגדרים. אין לנו בכלל אפשרות להיכנס לחובות.
"תמיד נעבוד עם כסף קיים ולא על סמך הכנסות עתידיות. סיכון של 1,000 שקל לאדם הוא קטן לעומת הסיכוי שהמקום יפרח ויהיה מלא אנשים ורעיונות ויהווה מוקד משיכה לאנשים מכל הארץ ואופציה לבילוי זול בתל-אביב".
אז מה קרה לחלום הקואופרטיב? וכיצד הגיע הבר-קיימא, באפיסת כוחות, אל סוף דרכו, כשהוא נושא על גבו חובות כבדים?
לאחר סגירת המסעדה, טענה נפוצה הייתה שאין בה כל דבר דרמטי: רוב המסעדות בתל-אביב נסגרות בחמש השנים הראשונות לקיומן, כשם שרוב העסקים ככלל אינם שורדים את השנים הראשונות. הבר-קיימא לא היה אלא עוד עסק מן העסקים, וגם הוא נסגר בגלל אילוצים כספיים.
הגיוני. אבל אם כך, מה בדיוק מייחד את חלום הקואופרציה? אם מדובר בעסק ככל העסקים, במה ייחודו ויתרונו על פני עסקים רגילים? ובעצם, מה האידאולוגיה המיוחדת של הקואופרטיב?
לשם כך נפליג מעט אחורה בזמן, אל ימי המחאה החברתית, ולאחר מכן נמשיך ונרחיק עוד.
המחאה החברתית החלה, כזכור, ב"מחאת הקוטג'", שבה נזעקו הצרכנים על המחיר הגבוה של הקוטג'. מה הסיבה למחיר הגבוה לפי המוחים? לא ענייני ביקוש והיצע, לא חסמי יבוא, לא רגולציות שונות ומגוון דרכים שבהן הממשלה מייצבת את מעמדה של 'תנובה' בשוק; לא ולא: הבעיה היא החזירות של הרשתות ומתח הרווחים הגבוה שלהן ושל המחלבות הגדולות. 'תנובה', לפי הנרטיב הזה, מעלה את מחיר הקוטג' פשוט כי היא יכולה. וכיצד יש לפתור זאת? באמצעות חרם צרכנים ומחאה תקשורתית, עד שיוזל הקוטג'.
אז המחאה פעלה – הקוטג' אכן הוזל, אבל במקביל התייקרו מוצרים אחרים כדי לפצות על כך. לא בטוח שזה מה שחשבו המוחים מראש; מכל מקום מה שהתרחש בפועל היה כניסה של כלים מן התחום הפוליטי (חרם צרכנים, מחאות ציבוריות) אל התחום העסקי-צרכני. כפי שעוד נראה, הניסיון להחיל כלים של דמוקרטיה וחברה אזרחית על העולם העסקי, הוא זה שעומד בלב הרעיון הקואופרטיבי. אך בינתיים נחזור אל המחאה החברתית.
הדימוי הציבורי, אז והיום, היה של ה"חזירות הקפיטליסטית" כאשמה ביוקר המחיה: לו רק היו ראשי 'תנובה' ורשתות המזון פחות תאבי בצע, הם היו מוזילים את המחיר לצרכן, וכולם היו נהנים.
הרעיון הזה הוביל למחשבה מהפכנית: אם אכן הבעיה היא במתווכים, אותם חמדנים עשירים השולחים את ידיהם לכיסנו, מדוע שלא נקים להם אלטרנטיבה לא-חזירית? וכך קמו הקואופרטיבים הצרכניים: התאגדות של אנשים שביקשו "להסיר את המתווך" וכך להציע מחירים זולים יותר. כזכור, גם הבר קיימא שאף לכיוון הזה.
התוצאה בפועל, למרבה הצער, לא הייתה כזו: הקואופרטיבים הצרכניים לא הצליחו להציג מחירים זולים במיוחד, על אף שפעלו בין השאר על בסיס התנדבותי של ממש. כך למשל קואופרטיב המזון שהוקם במצפה רמון, שנחשב, לדברי אנשי התאגיד, לזול יותר מ'שופרסל שלי' שפעל שם, אף כלל רק מאות בודדות של מוצרים ושעות הפעילות שלו היו מוגבלות מאוד. בסופו של דבר שופרסל החליפה את הסניף ב'שופרסל דיל' הזול יותר, וכך תאגיד קפיטליסטי תאב רווח ניצח גם בקרב על המחירים לצרכן. רמי לוי, אם נזכיר, יזם קפיטליסטי "תאב בצע", הוביל להוזלת יוקר המחיה יותר מכל הקואופרטיבים יחד.
אין תחליף למניע הרווח
מה שכשלו אנשי הקואופרטיבים להבין הוא שאם אין רצון לרווח, גם אין אינטרס לפעול באופן חדשני וגמיש להורדת מחירים. מדוע רמי לוי מוזיל מחירים? לא משום שהוא רוצה לעזור לעניים; סביר אמנם שגם זה אינטרס צדדי שלו, אך לא זה מה שמכתיב את פעולותיו. רמי לוי מעוניין בשורת הרווח, ולכן הוא רוצה למכור כמה שיותר מוצרים. לצורך כך הוא מוזיל את המוצרים עד כמה שאפשר כדי למשוך אליו קונים. במחשבה של אנשי הקואופרטיבים, המחיר הגולמי של מוצרים הוא קבוע, והמחיר שלהם לצרכן נובע מתאוות בצע מיותרת; אך למעשה, המחיר הגולמי לעולם אינו קבוע, ומחשבה יצירתית יכולה להוזיל עלויות בצורות שונות ומשונות.
המחשבה היצירתית הזו מוּנעת ממניע הרווח, ובלעדיה לא היו יושבים אנשי השיווק של הרשת עד השעות הקטנות של הלילה כדי לראות היכן ניתן לייעל את התהליך. כל זה לא ממש קורה בקואופרטיב. בנוסף, כיון שבקואופרטיב אין מניע של רווח, והוא דורש מחבריו השקעה – כספית והתנדבותית – פוטנציאל הגידול שלו קטן מאוד. ממילא נותרים הקואופרטיבים הצרכניים בשולי השוליים, בלי יכולת להשפיע ממשית על יוקר המחיה, גם לו היו זולים יותר ממקביליהם הקפיטליסטיים.
הקואופרטיבים, בהיותם "חברתיים", גם מנסים את כוחם בעוד קונספטים שבהם הם מאשימים את החברות הגדולות – שכר "הוגן", מוצרים ממקורות "מוסריים" וכן הלאה. כל זה כמובן מייקר את המוצרים שלהם וחותר תחת השאיפה המקורית, להילחם ביוקר המחיה. בנוסף, התברר שזה לא ממש עובד: אנשי הבר קיימא, שבתחילה שאפו לשלם שכר מלא (לא כולל טיפים) למלצרים שלהם, גילו שהרעיון אינו בר מימוש, ונסוגו לשיטה הקפיטליסטית-חזירית הרגילה שבה שכר המלצרים כולל את הטיפים.
יש לשים לב: כישלונם זה של הקואופרטיבים הצרכניים הוא כישלון הקונספציה כולה; המחשבה כאילו תאוות הבצע הקפיטליסטית היא הגורם ליוקר המחיה, מופרכת לגמרי כאשר מתברר שהקואופרטיבים החברתיים, שאינם תאבי בצע ואינם קפיטליסטיים, אינם מביאים את הסחורה המצופה מהם.
אבל נושא הצרכנות הוא רק אחד הפנים של הקואופרציה, ולא בהכרח העיקרי שבהם. ביסודה של התפיסה הקואופרטיבית ההיסטורית עומדת קונספציה סוציאליסטית אחרת, והיא שאלת היחסים בין העובד למעביד.
בתפיסה הקפיטליסטית הקלאסית, החברה שייכת לבעלי ההון. הם אלה שהקימו את החברה, והם מעסיקים את העובדים, אשר מספקים עבורם את עבודת כפיהם ובתמורה מקבלים שכר. אין לעובדים עצמם כל קניין בחברה, והם אינם משפיעים על קבלת ההחלטות אלא במקרה שבעלי ההון מואילים בטובם לבקש את דעתם (זה קורה בעיקר כאשר השכירים הם בדרגת מנכ"ל).
הסוציאליזם הביט במבנה הזה באיבה גלויה: לשיטת ההוגים הסוציאליסטים, העובדים הם-הם המייצרים את המוצרים, ולכן הם אלה שצריכים לקבל את מלוא התמורה עליהם. העובדה שהם לא מרוויחים זאת מעידה על "ניצול" של בעלי ההון; ובאשר לחברה עצמה, העובדים הם המרכיבים את החברה, ולכן ראוי שיהיה לכל אחד מהם חלק שווה בחברה. גם כאן, העובדה שמונעים מהם זאת היא שערורייתית בעיניהם.
לא במקרה פרץ הרעיון הקואופרטיבי לעולם עם שגשוגו של הרעיון הדמוקרטי, במאה ה-19: העובדים הביטו על העולם הדמוקרטי, שבו לכל חבר בחברה (society) ניתן קול שווה להשפעה על כיוונה של החברה, וביקשו להעתיק אותו גם לעולם הקפיטליסטי. כך הוקם הקואופרטיב, שבו לכל חבר בחברה (company) ניתן קול שווה להשפעה על כיוונה של החברה. העובדים הם-הם בעלי ההון. יישומו של גן העדן הסוציאליסטי בחיי המציאות!
אלא שהפועל סולק מהר מגן העדן הזה. מתברר שקול שווה של כל אחד מהחברים יכול להיות סיוט ניהולי. כיצד יכולים מאה חברים להחליט החלטה כלשהי, בלי לדון את עצמם למוות? ההתנהלות יכולה להיות איטית ומסורבלת עד מאוד. כרמית, שהייתה שותפה בקואופרטיב שניסה לקום, סיפרה ל'מידה' שההתנהלות הזו הייתה בלתי אפשרית: "הרעיון מאוד יפה, כולם שווים, לכל אחד יש מה להציע ולכן מילה שווה אבל בפועל זה לא עבד", היא מספרת. החברים דנו עם עצמם למוות ולא הגיעו לשום מקום, והיא עזבה. לאחר מכן הפרויקט עצמו נסגר בקול ענות חלושה.
התועלת לעובדים מכך שיש להם "קול שווה" לא נראתה גדולה במיוחד, והצרה גדלה כאשר מתברר שהיותו של העובד שותף בהצלחת החברה חושפת אותו גם לשותפות בהפסדים. כך לדוגמא כאשר הגשימה רשת 'מגה' המתפרקת את החלום הסוציאליסטי ובחסות ההסתדרות הכניסה את העובדים כשותפים בחברה, התברר עד מהרה שהשותפות הזו היא חרב פיפיות, כאשר החובות הכבדים של הרשת נפלו כעת על כתפי העובדים, השותפים החדשים.
מתברר שההליך הדמוקרטי פשוט אינו מתאים לבניית עסקים, ולמעשה אין בו טעם. עסקים אינם דמוקרטיים ואינם צריכים להיות כאלה. אם שכרתי את שירותיו של אינסטלטור, הוא לא אמור לקבל זכות לחוות דעה על הדקורציה של הברז שלי; הוא מבצע עבודה מסוימת תמורת כסף שאני מעביר לו, ולא יותר. החברה אינה אלא גוף גדול השוכר הרבה מאוד "אינסטלטורים" לבצע עבודות מוגדרות. לכל אחד ואחד מן העובדים יש זכות מלאה להחליט אם לקבל את העבודה או לא, אבל כאן נעצרת המעורבות שלו.
חזרה ל'בר קיימא'. המעניין במקרה של המסעדה הזו היא לא שנסגרה מוקדם, אלא שהיא שרדה זמן רב יותר מרוב המסעדות בתל-אביב. וזה לא מקרה: קואופרטיבים, מחקרים שונים בעולם העידו, שורדים יותר זמן מאשר עסקים רגילים. אבל זה לא ממש נקודה לזכותם. שרידות של עסק אינה מטרה בפני עצמה; היא אמצעי עבור מטרה אחרת, תהא זו מטרה של השגת רווח (כמו בעסק רגיל) או מטרה חברתית כלשהי. יזם רגיל, כאשר הוא נקלע להפסדים, ממהר "לחתוך" אותם, לסגור את העסק ולהתקדם הלאה. קואופרטיב, לעומת זאת, אינו מעוניין לכאורה בשורת הרווח. לכן הוא ימשיך להחיות את העסק גם כאשר ברור שאין מן העסק תוחלת; הוא ימשוך גם תרומות מבעלי עניין אידאולוגיים (ובמדינות מסוימות יקבל גם תמיכה מהמדינה), כשם שעשה הבר קיימא, שקיבל תרומות מהתנועה הקיבוצית ומחברים אחרים כאשר נקלע פעם אחר פעם למשבר חמור. האם זה היה דבר טוב? לא: כל הכסף הזה הלך למעשה לפח, והחובות לעובדים ולספקים גדלו. כאמור, עד לגובה 400 אלף שקלים.
הקואופרטיביזם, כמודל עסקי, לא יכול לשגשג ולהצליח משום שחסרון מניע הרווח, והכנסת כלים דמוקרטיים למקום שאין הם שייכים בו, מטרפדים אותו. כישלונו של הקואופרטיביזם להוות אלטרנטיבה של ממש לשוק הקפיטליסטי מגלם יותר מכל את כישלונה של הביקורת על הקפיטליזם, וממחיש את חוסר ההבנה שמגלה הביקורת הזו. חייו ומותו של הבר קיימא מהווים דוגמה נאה לכך.
לדעתי הבעיה אינה ברעיון של קואופרטיב (להיפך מדובר בנפלאות השוק החופשי), הבעיה לדעתי בניהול גרוע ולא נכון של בעלי העסק!
זו בדיוק הסיבה שהיה ניהול גרוע
איזה "עסק", איזה "בעלים"? על מה אתה מדבר?! שחכת שכל העניין הוא שה"חברתיים" רצו להוכיח שזה לא "עסק"…
אידיולוגיה מעוורת עיני מגיבים (אנונימיים).
גם ארגון צדקה שמנוהל על ידי אדם פרטי נחשב בעיניך אידיולוגיה???
מה שיפה בדוגמטיות של גרשוני היא שלא משנה מה העובדות, הוא בשלו. מסעדות שפועלות לפי מודל רווח נסגרות חדשות לבקרים? שטויות, זה לא אומר כלום. מסעדה אחת שפעלה במודל קואופרטיבי נסגרה בתל אביב? רואים????? הקפיטליזם ניצח!!!!
הוא ציין זאת, ועיקר הטיעון שלו לא היה להראות שזו הוכחה לכך שהשיטה הקואופרטיבית לא עובדת, אלא הוא מסביר מדוע היא לא אמורה לעבוד. אין כאן הוכחה, רק דוגמא.
יש הרבה אמת בדברים שאתה כותב אבל זו תהיה טעות לחשוב שהסוציאליזם הוא שטות או רעיון חולף. כמו הרבה מהפכות בעבר גם בסוציאליזם יש יותר מגרעין של אמת בכך שהוא מצביע על הכשלים החמורים של הקפיטליזם: מדידת שוויו של האדם בכסף והצבת ההון מעבר לכל שיקול מוסרי.
ברור היום שגם בכלכלה קפיטליסטית צריך לתת את הדעת על דברים ששווים לא נמדד בכסף ועל אנשים שאין להם.
מי שאני רואה בדרך כלל שמודדים אנשים בכסף הם דווקא סוציאליסטים. לדוגמה, הם מחייבים שכר מינימום – בכסף דווקא – בהתעלם מכך שיש דברים אחרים (כמו תנאי עבודה, ששכר המינימום חותר תחתיהם) ששווים בעצמם כסף.
כן מעניין מה יקרה לכלכלה אם יחזירו את שכר המימום ל 18 שקלים אהה הלל.
אין צורך במילים תצייר בראש מה יקרה
רוסלן אתה טועה לגמרי ואתה צודק לגמרי הלל צריך לבטל את שכר המינימום לעשות שוק חופשי אמיתי ללא הגבלת עוברים זרים ואז המצב בארץ יטוס מעלה מעלה .צר לי על המשפט הדמגוגי אבל הפעם זה נכון ,לגבי התנאים איך שכחנו ? תנאים מקסימלים הם מה שקונים לחם וחלב במכולת .
טיעוני דחליל. סגירת הפאב, לפי גרשוני, היא אינדיקציה לכשלונו אבל ההישרדות הארוכה של קאופרטיבים אינה אינדיקציה להצלחתם. אם הוא היה משקיע מעט יותר כדי לברר את מידת הצלחתם של קאופרטיבים בעולם אז הוא ודאי היה מוחק את טיוטת הכתבה והמבוכה הייתה נחסכת.
אפשר ללמוד למשל על המוסד הזה:
https://en.wikipedia.org/wiki/Park_Slope_Food_Coop
ואו שושברק, כל חבר מחויב להקדיש כמעט שלוש שעות בשבוע. אם נתרגם את זה לשכר מינימום, ונחשב כמה חבר ממוצע מרויח (5% מינימום, ונניח שזה נכון) ונתקזז, התוצאה היא שהקואופרטיב הזה נכשל כישלון חרוץ מבחינה כלכלית, ואין הצדקה לקיומו למעט זה שחבריו מעוניינים בו, שזה שוק חופשי נהדר, אבל ברגע קטן בו כמה חברים יחליטו שאין כאן הגיון אלא גחמה, הקואופרטיב הזה יקרוס.
יש גם קואופרטיב כזה בירושלים והוא אפילו לא קרוב להתחרות ברשתות הזולות. גם שם חבריו מחויבים להקדיש מזמנם. אין כאן הגיון, וזה בעצם גוף מונשם.
גוף מונשם? 16,000 חברים כבר 43 שנים שמשלמי 50% פחות. זה בוודאי דורש נימוק מפותח מהתגובה המקושקשת הזאת.
ואגב גופים מונשמים הם דווקא אותן קואופורציות גדולות כמו הבנקים האמריקניים הגדולים, ג'נרל מוטורס וחברות הביטוח שזכו לחבל הצלה לפני 8 שנים מהשלטונות, או התספורות של ברונים שודדים כאן.
מי שחושב היום במושגים של שוק החופשי ,סוציליזם ,קפיליזם אינו מבין בכלכלה . היום המושגים האלה מתו תסתכלו על החקלאים
http://www.themarker.com/news/1.2936829
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4800157,00.html
רצית שוק חופשי הלל גרשוני? אז קיבלת החזירות הקפיטליסטית בשיאה ופתאום רוצים את התערבות הממשלה. אבל רגע , התערבות של הממשלה??? חס ושלום זה נוגד את השוק החופשי!!!
וכמובן אותו הדבר יש ברשתות ההסכמה הסמויה שאותו מביא השוק החופשי ניצול השוק שאותו מביא השוק החופשי וכמובן השחיתות . וכאן נכנס לעניין הסוציאליזם
והלל גרשוני אתה מסלף את המציאות כרגיל כמו עוד כתבות שאתה עושה למשל
"אם נזכיר, יזם קפיטליסטי "תאב בצע", הוביל להוזלת יוקר המחיה יותר מכל הקואופרטיבים יחד."
אולי כי זה רשת והם מסוגלים למכור לפעמים במחירי הפסד ולעלות מחירים של מוצרים אחרים או שלעלות מחירים בהמשך הדרך כדי לקזז את ההפסדים? זו ההבנה הכלכלית שלך הלל? אבוי לנו .
וכתבת מחשבה היצירתית? על איזה מחשבה הצירתית אתה מדבר בדיוק? אתה מדבר על המחשב היצרתית להוריד מחירים ואז למשוך לקוחות כדי לעלות של מחירים של מוצרים אחרים ולאחר כמה זמן לעלות מחירים של שאר המוצרים שהיו מוזלים? לזה התכוונת במחשבה היצרתית הגאונית שלך? וכל זה כן בדיוק בשביל תאבי בצע אל תספר סיפורים .
אם היית קצת חוקר את העניין היית רואה שהבעיה בקואופרטיב זה אף ורק הניהול נקודה.
מה אתה עושה כאן, דון קישוט הסוציאליסט? לך והבא כמה נקודות אייקיו לפני שאתה פותח את הג'ורה שלך.
רוסלן, אתה כותב בלהט החברתיות ש"אולי כי זה רשת והם מסוגלים למכור לפעמים במחירי הפסד ולעלות מחירים של מוצרים אחרים או שלעלות מחירים בהמשך הדרך כדי לקזז את ההפסדים?"
יש לי רעיון בשבילך: כנס לחזירי, וקנה רק את המוצרים הנמכרים "במחירי הפסד"! כך גם תהנה וגם תדטוק את החזירי!
אנונימי לפחות תכתוב את השם שלך לפני שאתה פותח את הג'ורה שלך . ואל תכניס מילים שלא אמרתי כי אני לא אמרתי שאני סוציאליסט אז שקט בבקשה.
"יש לי רעיון בשבילך: כנס לחזירי, וקנה רק את המוצרים הנמכרים "במחירי הפסד"! כך גם תהנה וגם תדטוק את החזירי!"
איך אנשים לא חשבו על זה קודם אההה? אתה חושב שהם טיפשים עד כדי כך?
וכשכותבים מאמר כדי להביא את התמונה המלאה
האמת כואבת אהה?
בדיקה קצרה מול רשות המיסים תראה את המספר הגדול של חברות בע״מ שנסגרו ב 2016, עכשיו תבדוק את זה מול מספר ״הקופראטיבים״ שנסגרו באותה שנה. בשבוע שעבר פורסם כי סכום התיקים של החייבים בהוצאה לפעול עומד על מאות מיליארדים (אומנם חלק גדול מהחוב הוא עמלות וריביות).
עשרות בעלי עסקים בע״מ שפשטו את הרגל חייבים סכומי כסף אדירים לספקים שנשארו ללא סחורה וללא תשלום.
והמדינה? ובכן יש מערכת משםט וגבייה….אבל האם ניסת פעם לקבל תשלום מפושט רגל?
אין בכתבתך שום הוכחה לכאן או לכאן, בעיקר מתקפה אישית ותיאורית.
כמעט כל המסעדות עושות מתישהו החלטה עסקית לא נכונה
פה:
״הטעות העסקית הגדולה היתה ההחלטה לשכור את כל הבניין –
המסעדה פשוט לא הצליחה להחזיק את הכל על הכתפיים ולשלם על עוד שלושה קומות שעבדו שם. ״
לא קשור לניהול כקואופרטיב, סוציאליזם או כל דבר אחר
ומה כל כך חברתי היה במקום הזה?
מחירים לא היו נמוכים משאר המסעדות, אבל האוכל היה ברמה ירודה והמנות קטנות.
טוב שנסגר.
הבעיה העמוקה יותר היא לא סוציאליזם מול קפיטליזם , הבעיה היא אותה
נקודה שבה אנחנו מחליטים להגביל את חרות הפרט על מנת שלא ייפגעו זכויות אחרים
והוויכוח האינסופי הוא על המיקום שלה.
אנחנו מגבילים את חופש הפרט לנסוע בכל מהירות שעולה על דעתו כי במהירות מסוימת מדובר בסיכון אחרים
אנחנו מגבילים את חופש הפעולה שלך כאשר אתה מונופול ולא מתאפשר שוק חופשי (תאום מחירים, הסכמים כובלים, מחירי היצף)
אנחנו מגבילים את חופש הפעולה שלך לזהם את הסביבה.
כלומר אנחנו מסכימים כולנו כי על מנת שיותר פריטים ישגשגו אי אפשר לעשות כל מה שבא לי.
אז מה הערכים היסודיים? לאן אנחנו שואפים ? שוויון הזדמנויות שבו לפריטים שונים יש אפשרות לעבוד קשה ולהצליח בשוק החופשי ? למה ? מה מאחורי זה ?
לדעתי, הוגנות חברתית הא המנוע שעליו רצה הדמוקרטיה והכלכלה החופשית. גם קפיטליזם לא יעבוד אם לא תהיה תחושת הוגנות חברתית.
כתבת לדעתי דברי טעם, אבל אני חולק על דעתך. כן – התנועה בין קפיטליזם לבין סוציאליזם היא תנועה על הקו בין פגיעה בחירויות הפרט לבין פגיעה בזכויות הפרט. כמו כן, לדעתי אף אחת מהאידיאולוגיות (בצורתן הכלכלית הטהורה) לא שורדת מגע אמיתי עם המציאות (חלק מהדוגמאות ההסטוריות קרובות יותר מאחרות). עם זאת, יש לי שתי התייחסויות למשפט האחרון שלך:
1. תחושת ההוגנות החברתית היא סובייקטיבית, וקשה – עד בלתי אפשרי – לבנות מודל כלכלי שירצה את כולם. למשל, אם תהיה רגולציה שתחייב חברות למכור מוצרים במחירי הפסד, אותן חברות יקרסו, ובעליהן ירגישו שהחברה אינה הוגנת. באופן אחר, מיסוי כבד על עשירי האוכלוסיה ייצור את אותה התחושה, רק אצל יותר אנשים מהמעמדות הסוציו-אקונומיים שמעל הממוצע.
2. תחושת החוסר הוגנות חברתית משמאל, קשורה לרוב ברמת חיים של האוכלוסיות החלשות ובתחומי רווחה, וכיו"ב בהגבלת חירות אחת מרכזית, הזכות לקניין, ע"י מיסוי. אני לא חקרתי את הנושא, אבל ממה ששמעתי (קח את זה לאיזה מקום שאתה רוצה – אני לא עומד מאחורי הדברים ב-100%), מדינות הדגל של המודל הסוציאל-דמוקרטי – הסקנדינביות – מאפשרות שוק חופשי חזק ונטול פניות, אך ממסות את האזרחים בכבדות על מנת לאפשר תנאי רווחה מקיפים לכלל האוכלוסיה. המודל הזה שונה מאוד מהמודל הקואופרטיבי, שקרוב יותר למודל הקומוניסטי, עליו מקטרג הלל.
הדמוקרטיה היא שהלקוח יכול להתקשר עם איזה אינסטלטור שהוא רוצה,
ושכל אחד יכול להקים עסק של אינסטלטורים אם הוא רוצה בכך (הוא צריך ידע וכלים כסף ורכב).
או שכל אחד יכול ללכת ברחוב להכנס לאיזה בר שבא לו, ושכל אחד יכול לפתוח בר.
אינני דובר ה"סוציאליזם" אך בכל זאת – תודה על ההפנייה לאתר שלי.
אני חולק על המסקנה שלך, וחושב שהיא מכלילה יותר מדי. חייו ומותו של הבר קיימא יכולים ללמד אותנו על הקושי של יוזמות קטנות "מהשטח" ליצור שינויים בתוך מערכת קפיטליסטית כללית.
עוד נקודה שאתה מתעלם ממנה היא שבקרב רבים ואני בתוכם, חזון "הורדת יוקר המחיה" הוא מטעה כשהוא מתמקד רק בהוזלת מחירי המוצרים ללא טיפול ברווחת העובדים. כי האזרח אינו רק צרכן.
אני לא חושב שהביקורת על הקפיטליזם סובלת מ"חוסר הבנה" אלא שהביקורת שלך סובלת מחוסר הבחנה בין טענות שונות ומגוונות. כמו שניתן לראות במאמר שלך המחבר בין שלל דעות בנושא זה ומכניס אותם לסל ה"סוציאליזם" ש"מביט באיבה".
נפילת הבר קיימא הוא קריסת הרעיון הקואופרטיבי
וקריסת אלפי עסקים קטנים ובינוניים, ביניהם מאות מסעדות ממש לא קואופרטיביות, רק בשנים האחרונות – הם בטח ניצחון אדיר של הקפיטליזם.
זה מה שקורה כשהכותב טעון מראש באג'נדה אנטי חברתית (ה'חברתיים' במירכאות) זלזלנית ויהירה, שלא לומר שנאה. והכי עצוב זה שזו גישה אופיינית (אנטי חברתית, יהירה ומזלזלת) של לא מעט חובשי כיפות, בעיקר סרוגות, שהתחברו בשמחה ובחפץ לב לפילוסופיות הכלכליות הכי חסרות לב וחסרות מוסר אנושי. גם אם הן מנוגדות לחלוטין לרוח נביאי ישראל ואבות האומה.
גרשוני, תחזור קצת לעיין במסורת אבות.
מחאת הקוטג' היא מהלך קפיטליסטי לחלוטין. שכחנו פה שמי שקובע את מחירי המוצרים הוא הלקוח, בכך שהוא מסכים (או לא) לקנות את מה שהמשווק מציע לו.
זה שהועלו מחירי מוצרים אחרים (טענה שלא הוכחה) כ"פיצוי" (על מה? הרי מחיר הקוטג' האמיר בלי קשר לצורך כלכלי), לא משנה את העובדה שזה פעל. הדבר הנכון לעשות היה להמשיך את הטיפול הזה בשאר המוצרים. למה? כי זה פועל.
כל סיפורי יוקר המחיה האלה יכולים לקרות רק במשק לא קפיטליסטי, עם אזרחים שמעדיפים לשבת ולצווח כלפי איזה פוליטיקאי משיח , שיציל אותם מכוחות הרשע, בלי לראות שזה לגמרי בידים שלהם..
כחלון ושפיר ניצלו את זה היטב.
לא צריך לחכות לסוציאליסטים/קומוניסטים שיצטרפו למהלך, כי זה לא מהלך של "הכל או כלום". צניחה של 50% במכירות היא איתות בעוצמה של קרן ליזר .
הרמה ההתפתחותית הגבוהה ביותר שבני אדם יכולים להגיע אלייה היא היכולת שלהם לשתף פעולה ! דוגמה : עם ישראל. זה לא במקרה שהרעיון הקבוצי נוצר כאן במאסה כזו גדולה . אגב גנדי הקים קןנגרס ראשון שלו בהשראת הרצל. וגם קאןפרטיב הראשון שלו בהשראת חברו היהודי
עכשוו מוזמנים לעשות מחקר על כך : קיבוץ
קאופרטיב ןעם ישראל…
הקמת קאופרטיבים נוספים זה תהליך בריא ןטבעי עד שנגיע לדרך הנכונה . למשל
לא הייתי מחפשת את מטרת הרווח וההוזלה אלא התועלת. כמו למשל תחבורה פרטית בשבת או קנייץ מוצרים של יצרנים מקומיים ששופרסל לא מוכר . ורומס אותם. ..
מצחיק אתה עצמך התנהלת כאן כמו קאופרטיב . שלא חושב על רווח יענו אידאל . עכשו סגרו לך את הברז וזהו שכחנו מאתר נקי כמה פרסומות נהיו כאן .. . אבל הייתי מציעה קצת יותר להתייעל לרדת אל העם להציע קורסים . הרצאות. כנסים למכור מוצרים . בהצלחה חמודים להיות יצירתיים למכןא ספרים . למשל.