בעוד התפיסה הביטחונית הקלאסית של צה"ל חתרה להכרעת האויב ושבירתו, תפיסה פוסטמודרנית חדשה שחדרה לפיקוד הבכיר מתחמקת מהכרעה וחוששת מקרבנות. סא"ל במיל' דן שיאון, מפקד טייסת לשעבר, מנתח
בשבוע שעבר דחה בית המשפט העליון עתירה שדרשה לבדוק מיהו השר הבכיר שהדליף את המצגת הסודית שהציג צה״ל בקבינט במהלך מבצע 'צוק איתן'. המצגת שהודלפה לכתב ערוץ 2, פירטה את הערכות צה"ל לגבי אפשרות כיבושה של הרצועה והכרעת החמאס.
״תרחיש האימים״ שהוצג בפני שרי הקבינט, חזה אפשרות לאבדות כבדות, נזק כלכלי עצום, בידוד מדיני עם פגיעה בהסכמי השלום וסכנה להתלקחות אזורית. לפי ההערכות שהוצגו, טיהור רצועת עזה מאמל"ח על 20,000 המחבלים השוהים בה, ייקח כ-5 שנים עם אלפי הרוגים בצד הפלסטיני, רבים מהם אזרחים בלתי מעורבים. מטרת ההצגה, כך דווח, הייתה לבלום גורמים בקבינט שקראו לכיבוש רצועת עזה והכרעת החמאס.
מבלי להתייחס למניעים הפוליטיים והאינטרסים שעמדו מאחורי ההדלפה, ראויה לציון העובדה שצה"ל לא הסתייג מדברים אלו, וניתן אף להניח שההדלפה נעשתה בידיעתו ומשרתת את צרכיו. השאלה שעולה כאן במלוא חריפותה היא: האם צה"ל אינו מסוגל להכריע את החמאס ברצועת עזה (במחיר סביר) כפי שהוצג, או שמא הוא אינו רוצה בכך?
מסמך 'אסטרטגיית צה"ל' שפורסם על-ידי הרמטכ"ל (אוגוסט 2015), יכול לספק תשובה חלקית לשאלה זו. ברמה ההצהרתית המסמך אכן משמר את עקרונות תפיסת הביטחון המסורתית של ישראל בהיבט הצבאי: ״הרתעה״, ״התרעה״, (״התגוננות״) ו״הכרעה״. אך בחינה מפורטת של "עקרונות תפיסת הביטחון" המנוסחים במסמך, מלמדת שאלו אינם כוללים את הדרישה ל"הכרעת" האויב כהישג צבאי נדרש, ומסתפקים תחת זאת ב"השגת תוצאות צבאיות ברורות" כיעד שאליו הצבא נדרש להתכונן.
"הרעיון המסדר" של תפיסה זו, כך נאמר בהמשך, הוא "הסרה מהירה של האיום" במצבי חירום ומלחמה, תוך "צמצום הנזק" למדינה וחיזוק ההרתעה. עקרונות ורעיונות אלו, שאמורים לשמש כבסיס ל"שיח שוטף בין הדרג הצבאי הבכיר (הרמטכ"ל) לדרג המדיני", אינם כוללים כאמור את רעיון ה”הכרעה”, וצה״ל מעדיף להשתמש במושג ״ניצחון״ שאינו מופיע ב״תפיסת הביטחון״ (שם, עמ' 10-9).
ניצחון והכרעה: הבדל קריטי
ניצחון והכרעה במלחמה הם שני מושגים שונים הקשורים לרמה האסטרטגית. הניצחון יכול להיות משותף לשני הצדדים הנלחמים, והוא מגלם בתוכו מדדים סובייקטיביים של השגת היעדים הצבאיים או המדיניים של הטוען לניצחון בעימות. הכרעה צבאית לעומת זאת, היא מצב אובייקטיבי שבו אחד הצדדים אינו מסוגל יותר להמשיך בלחימה מבחינת הרצון והיכולת. ״הכרעה במלחמה״ אינה מחייבת השמדה טוטלית של כל חיילי האויב – כפי שהוצג ב״תרחיש האימים״ – אלא מקפלת בתוכה תבוסה מוחלטת של האויב עם פירוק המסגרות הלוחמות ושבירת רצון הלחימה.
רעיון ה״הכרעה״ אינו נעדר כליל מהמסמך הצה״לי ויש להודות שהוא מופיע בו מספר פעמים, אך בעיקר ברמה הטקטית – "הכרעת האויב בכל מפגש”. אולם מול ארגונים כחמאס וחיזבאללה, ״תכלית הפעלת הכוח״ היא דפנסיבית בלבד, כפי שמפרט המסמך, וההישגים הנדרשים עמומים ומוגבלים: ״המחשת חוסר התועלת… חזרה למצב שקט ורגיעה ללא חתירה לשינוי אסטרטגי מיידי״.
דרך הלחימה של צה״ל להשגת תכלית הלחימה (arWay of W IDF) כפי שבאה לביטוי בסבבי הלחימה של שני העשורים האחרונים, כוללת הפעלת מאסיבית של אש מדויקת מנגד – בעיקר מהאוויר – למטרות ״שחיקה״ ו״הענשה״, הנתמכת בפעולה קרקעית מצומצמת עם יעדים מוגבלים בקו המגע. דרך לחימה זו מיוחסת במסמך האסטרטגיה לשינויים שחלו בסביבה המבצעית שבה פועל צה"ל, לירידת איום הצבאות הסדירים והמדינתיים ועליית איום של ארגונים תת-מדינתיים.
אולם, מתברר שהמניעים לדרך לחימה זו הנם תרבותיים וחברתיים ולא מבצעיים.
מאז שנות התשעים סיגל לעצמו צה״ל מאפיינים של ״צבא פוסט מודרני״ הנרתע מחללים ומעדיף פתרונות טכנולוגיים ונשק מנגד על פני יצירת מגע עם חיילי אויב. צה״ל המושפע מארגוני חברה אזרחית, מתאים עצמו לשיח התקשורתי של האליטות החברתיות ומעדיף לעסוק ב״ניהול העימותים״ על פני הכרעתם, ומוכן להסתפק ב״תמונת ניצחון״ על פני ניצחון בפועל. מושגים כמו ״איפוק״ ו״הכלה״ משמשים כתחליף ליוזמה התקפית וחתירה להכרעה, בעוד העיסוק הרב ״בקוד האתי״ וב״מוסריות״ הצבא משמשים כתחליף לדיון ביקורתי על הישגים בשדה הקרב.
״תרחיש האימים״ שהודלף לציבור ב'צוק איתן' ומסמך 'אסטרטגית צה״ל' שפורסם, מלמדים על כך שצה״ל – על אף יתרונו הצבאי העצום – אינו מאמין ביכולתו להכריע את ארגוני הטרור במחיר סביר שישמר את הלגיטימציה הפנימית והחיצונית שלו. הוא מעדיף, מסיבות שאינן בהכרח מבצעיות, להציב לעצמו יעדים מוגבלים ו״מתוחמים״ (כלשונו), העומדים בסתירה לתפיסת הביטחון המסורתית שבשמה הוא פועל: 'התרעה', 'הרתעה' ו'הכרעה'!
דן שיאון הוא סא"ל במילואים ומפקד טייסת בעברו
כמו שאתה יודע ואני יודע כי אני רואה שהיית במילואים, מלחמה אתה יודע איך זה יתחיל אבל אתה לא יודע איך זה יסתיים וכל מי שחושב אחרת הוא פשוט טמבל ולא מציאותי ובנוסף צה"ל לא מושפע משום ארגון . הסיבה היחידה זה קורבנות.
שום ראש ממשלה ושום רמטכ"ל לא רוצה לקחת זאת על עצמו ואני מניח שגם אתה דן שיאון לא היית לוקח את זה על עצמך . גם הימין וגם השמאל מעוניינים בהכרעת החמאס אבל השאלה שאתה צריך לשאול את עצמך זה האם החברה הישראלית תיהיה מוכנה לקבל מראש אבדות בנפש וסקנציות כלכליות (במידה ויהיו בפן המדיני) ? ביום שהתשובה תיהיה כן במידה נחרצת זה היום שיהיה אפשר להכריע את החמאס.
לרוסלן ,
מבצע "חומת מגן" הוכיח מעל לכל ספק. כי להפחדות של הקצונה הבכירה של צה"ל ושל אנשים כמוך אין בסיס במציאות. ואוסיף ואומר שלולא התייפייפות מיותרת של הקצונה הבכירה של צה"ל מספר החיילים הנפגעים במבצע היה הרבה יותר קטן.
לרוסלן
רוב החברה הישראלית מוכנה לקבל אבדות בנפש וסנקציות.
ראינו את זה בברור בצוק איתן ומלחמת לבנון השנייה. אנשים היו מוכנים לשבת במקלטים כמה זמן שיקח רק כדי שסופסוף צהל יכריע.
הבעיה שלנו שרוב הקצינים בדרגות הגבוהות בשנים האחרונות + רוב העיתונים והערוצים בטלוויזיה הם אלו שמפחדים ולצערינו גם משפיעים על איך הצבא מתמודד עם איומים כיום.
זה הסיבה שביבי נבחר.
לצערי גם הוא פחדן.
עופר להכריע לחלוטין את החמאס דרוש מבצע טיפה יותר מורכב מחומת מגן וגם צריך להשאר לשלוט בחלקי עזה כדי להכריע ,אלו אינם הפחדות אלו עובדות. ההפחדות זה המצאות של אנשים כמוך שגם לא מתסכלים לבדוק שחומת מגן זה היה מבצע ביהודה ושומרון .
צורי אם החברה הישראלית מוכנה לאבדות בנפש את זה אני לא יודע זה שאלה קשה שאמורה להשאל בבוא היום שירצו לעשות זאת ומה שהיה בצוק איתן לא יהיה דומה למה שיהיה בעזה במידה וצהל ינסה להכריע את החמאס .
ואתה באמת חושב שהתקשורת מפשיע על הקבינט הבטחוני?
צהל כלל לא מושפע מהתקשורת בעניינים ביטחונים שכאלו כי ישנם עוד פרמטרים שהקבינט הביטחוני חושב עליהם וזה מה יקרה ביום שאחרי? מי יבוא במקומם? וגם להעביר את השלטון לרשות הפלסטינית שזה מה שכולם רוצים זה לא פשוט כמו שזה נשמע.היו עושים זאת מזמן אם זה היה פשוט כלכך
האמת היא שניצחון היא דרישה אפילו יותר חזקה, אלא שסילפו את הגדרת הניצחון, וזאת משום שצה"ל לא חווה ניצחון מעולם.
ניצחון אמתי הוא מצב שבו האויב נכנע וחותם על הסכם כניעה. בעקבות ניצחון אין יותר מלחמה.
צה"ל אף פעם לא הגיע למצב הזה. תמיד המלחמה הופסקה (באופן זמני!) באמצע.
קודם כל נראה לי שיש אי בהירות מסוימת בשימוש במונחים "התרעה" ו"הרתעה" בכתבה. מצ"ב קישור לאתר של האקדמיה ללשון העברית על מנת לעשות סדר בבלגן:
http://hebrew-academy.org.il/2010/10/14/%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%A2%D7%94-%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%90%D7%94-%D7%94%D7%A8%D7%AA%D7%A2%D7%94/
מעבר לזה יש בכתבה הזו וגם בכתבות נוספות דוגמתה סוג של נוסטלגיה שאינה במקומה. נוסטלגיה לימים ההם שבהם צה"ל הכריע צבאות. אפשר כמובן להכריע את האויב, אלא שלא תמיד זו האפשרות הטובה ביותר.
הבה נצייר לעצמנו את המצב ברצועת עזה. לאחר נסיגת צה"ל ב 2005, אין כיום רצון של ממש בממשלה או בציבור לחזור לשליטה מלאה ברצועה . אי לכך האפשרויות העומדות על שולחן אחרי הכרעת חמאס הן:
– השתקמות של חמאס, כולל יכולותיו הצבאיות (בהנחה שלא תהיה חזרה מלאה של ישראל לרצועה).
– החלפת חמאס ע"י גורמים ג'יהדיסטיים.
– השתלטות של הרש"פ על הרצועה.
שלוש האפשרויות מאד לא נוחות לישראל. בראשונה יש חזרה לשלטון חמאס, בשניה יש שלטון אלים ובעל מאפיינים דומים לחמאס, ובשלישית יש חשש כבד מהתפתחות של לחץ כבד על ישראל להמשיך בנסיגות ביו"ש לקראת הקמת "מדינה פלסטינית", וכן ביטול הפיצול הקיים כיום בין יו"ש לרצועת עזה.
כל זאת לפני שדיברנו על המחיר שנשלם בחיי חיילינו, בלחץ בינ"ל כבד, והכל כאשר בוושינגטון יש ממשל קר ועוין.
בהתבסס על נתוח זה הרי שלישראל אין שום אינטרס אמיתי למוטט את חמאס. המצב הנוכחי עדיף לישראל, בעיקר אם היא מצליחה לייצר הרתעה של ממש מול חמאס (מאז "צוק איתן" זה עובד לא רע בסך הכל). לדעתי זו גם הסיבה למדיניות שנוקט רה"מ בשנים האחרונות.
הבעיה המרכזית עם המדיניות הזו היא שקשה להסביר אותה וקשה לשווק אותה.
ועוד נקודה קטנה למחשבה: רובנו יצאנו ממלחמת לבנון השניה בתחושות קשות. העובדות הן שמאז חלף כמעט עשור של שקט כמעט מוחלט בצפון (לא היה מצב דומה מאז 1968). חיזבאללה שקוע עד צווארו במלחמות עם הסונים, ומשמש בפועל כסוג של שומר הגבול הצפוני של ישראל מארגונים סונים אלימים. האם היה נכון יותר למוטט את חיזבאללה ב 2006? אני ממש לא בטוח…
למה כל כך חשוב להכריע את חמאס היום, אתמול או איזה מועד שהוא?
אולי ההכרעה תבוא ביוזמתם לעצמם?
רמז…! תסתכל מסביב.
אני אהיה יותר בוטה :
צמרת צה"ל מסיבות פוליטיות, תרבותיות ואנוכיות (פחד להעצר בחו"ל), מוכנה להקריב מספר מוגבל של חיילים על מזבח הדעות והפחדים שלהם. צמרת צה"ל יכולה להשקיף מן הגבעות על מדחאת יוסף מדמם למוות בלי שזה יזיז להם הרבה.
תדע כל אם עבריה שהיא מפקידה את בנה בידי קצינים שמוכנים להתאפק ו"להכיל" מספר מסויים של נפגעים כדי לשמור על חזות נאורה כביכול.
השימוש במילה "בוץ" מאז לבנון, הוציא לצה"ל את החשק לנהל מלחמה בשטח אוייב והכרעה. כל שטח אויב הינו בצה טובענית והוא מאד מלכלך. מדינת ישראל, עפ"י מודל השלום עם מצרים, סיימה את מלחמות הכיבוש ומחזיקה בשטחים כעתודות מהן ניתן יהיה לשפר לאחור אם ייראה לנכון. (המובלעת הסורית, רצועת הבטחון, גוש קטיף וצפון השומרון). מדינת ישראל לא מסוגלת להכריע מלחמות כי הערבים מוכרעים רק כאשר איבדו שטח. הרוח הזאת המשיטה את ספינת צה"ל באה מראשי המדינה בדור האחרון שכולם, ניתן לומר, לא מחוברים בעבותות לנרטיב הקדום של ארץ חמדת אבות, הזהות והזכות היהודית
איך אפשר להכריע את החמאס שהוא בעצם כלל האוכלוסיה בעזה? הרי אנחנו לא מוכנים להעביר אותם למקום אחר ולא רוצים לחזור לשלוט עליהם. החמאס הוא כמו מחלה כרונית שמדי פעם צריך לטפל בה ולא ניתן לנצח אותה כי אין באמת שום ערך לניצחון.
בעקבות מלחמת ששת הימים צה״ל לא עדכן את תורת הלחימה שלו, ולא התייחס לתוספת השטחים שנכבשו. זה בתוספת הקונספציה שגרמה לכשל במלחמת יום כיפור – הקלו על חדירת התפיסה המערכתית שהועברה לפיקוד הבכיר בצה״ל בשנות התשעים. תפיסה זו דגלה בין היתר בהכרעה תודעתית ולא בהכרעה פיזית. ספק אם הפרדיגמה החדשה שהורכשה לפיקוד הבכיר חלחלה לפיקוד הזוטר ואת התוצאות ראינו במלחמת לבנון שתיים. כשמפקד מדבר על ההשתבללות – החיל לא מבין מה רוצים ממנו בכלל. את המחיר שילם גל הירש, בין היתר. ואם במלחמה תודעתית עסקינן- פרסום הצהרה שאין בכוונת צה״ל להפיל את החמאס- נקלט תודעתית בצורה מצויינת ע״י החמאס. נקודה נוספת היתה חדירת יועצים ארגוניים למערכת. גם אם הכוונה היתה טובה- מפקדים שתפקידם לפקד , שוב, נתקלו במערכת מושגים שזרה לפיקוד צבאי. השיח בין הדרג הצבאי לדרג המדיני גם הוא לוקה בבעייתיות. בקיצור, צה״ל השתנה בתכלית. הדרג הצבאי מבטא ביקורת , אמנם מובלעת לעיתים, אבל ביקורת נגד דרג מדיני נבחר. מסמכים מסווגים דולפים. אין דין ואין דיין.
האם ייתכן שהאסטרטגיה של צבא הגנה לישראל מושפעת מכך שרוב האנשים בצמרת הבטחונית הם שמאלניים ואינסטינקטית אינם רוצים הכרעה של אויבי ישראל?
האם לא הגיע הזמן לשאול את השאלה אם יש בצמרת צהל ומערכות הבטחון בוגדים (גם אם לא חפרפרות) אידיאולוגיים, כמו קים פילבי, שהרי גם השמאל הקורא לעצמו "ציוני" לא מאמין בזכות עם יהודי לארץ הזו ורובו רואה בהקמת המדינה עוול ל"ילידים".
מתי נראה אלוף בצהל או ראש המוסד מדליף תוכניות תקיפה? או, זה כבר היה?!
מתי נבין שהשמאל הופך לגייס חמישי?
לדעתי: דן שיאון פשוט צודק.
צה"ל לא נועז וההתנהלות ה"הומניטרית" מביאה לאבידות מיותרות בצידנו ולחוסר החלטיות.
וכך גדלים עצי הבאובב (ראה הנסיך הקטן) למימדים גדולים. מה חבל.
יותר מידי קצינים קיבלו קידום בצבא רק בגלל שהם סמולנים קיצונים… למרות (או בגלל???)שהם לא מבינים שתפקיד הצבא והקצונה הוא לנצח במלחמה ותפקיד הפוליטיקאים הוא לנצל את הניצחון של הצבא כדי לשפר את מצבו של העם. הקצינים הסמולנים מומחים ב"דיונים" עם ארגוני הטרור,"להכיל " אותם.. או נכון יותר להאכיל אותם… לספק להם מים אוכל וחשמל חינם….. או במילים פשוטות להכנע לטרור…. אבל אין להם לא מוטיבציה ולא מושג איך להלחם בהם כדי לנצח!!! אין פלא שמאז מונו לפקד על צהל צהל אינו מצליח לנצח שום כנופיה של טרוריסטים!!!
אמרו לעזתים uסגרו עם מצריים
תקימו בסיני מחנות אוהלים במקום מחנות מחבלים
מי שחפץ חיים על ילדיו ועל רכושו שיעבור למאהל
תנו להם 30 יום- בלי נשק למות ועם חשק לחיות
ולאחר מכן יש לשטח את כל עזה על כל מחבליה
ולבנות שם וונציה בלי אף מסגד ובלי אף אימם