22 שנה לאחר מותו חשוב לחזור ולהזכיר את חלקו של חיים בר-לב במפנה במלחמת יום כיפור: כך התחלפה אווירת הנכאים במטכ"ל באופטימיות לוחמנית, והסתיימה בערב הצליחה לאחר שהשריון המצרי הוכה קשות
הצטרפותו של רב-אלוף חיים בר-לב לדיונים והמפנה בהערכת המצב במטכ"ל היא פרק חסר בהיסטוריה של מלחמת יום כיפור. מדובר באירוע חשוב ביותר להבנת התהליך שהוביל לבסוף לצליחת התעלה ולשבירת הכוח המצרי; הוא חשוב לא פחות עבור הפקת הלקחים שלנו.
תהליכי קבלת החלטות בעת מלחמה עמדו במוקד הדיון הציבורי מספר פעמים בעשור האחרון. הנושא עמד גם במוקדן של ועדות בדיקה וחקירה רבות, ולא בכדי: מדובר בתהליכי עבודת מטה הנעשים בתנאי לחץ קשים, בהם נדרשים מקבלי החלטות להעריך, להמליץ ולהחליט על בסיס תמונת מצב לוטה בערפל, תחת מסכת מורכבת של לחצים. חרף העובדה שאנו למודי מלחמות, סוגיה זו הייתה ונותרה חולשה ידועה, שמן הסתם תשוב ותעלה בעתיד. על רקע זה, הליך קבלת ההחלטות ב"בור" בתל-אביב במהלך מלחמת יום-כיפור, הוא דוגמה מרתקת.
בסדרה של דיונים שהתנהלו באווירת "חורבן הבית השלישי" הצליח רב אלוף בר-לב להביא לתפנית באופן שבו נתפסה המערכה כולה; תפנית אשר הובילה בסופו של דבר למהפך בשדה הקרב, שהטה את הכף לטובת ישראל, הוביל לצליחת התעלה ולכיתורה של הארמיה המצרית השלישית.
מצויד בהתרשמות בלתי אמצעית לאחר שהייה בחזית הדרום ומפגש עם מפקדי האוגדות ואלוף הפיקוד, ניתח בר-לב את האפשרויות השונות באופן קר ומדוד, והסיק כי צליחה בהיקף ניכר של שתי אוגדות שריון היא האפשרות "הגרועה פחות" מסך האפשרויות שסקר.
מספר גורמים תרמו לשינוי זה: תרמו לכך ההיכרות וההערכה ששררו בינו ובין הרמטכ"ל, נכונותו של האחרון לנהל דיון פתוח ולשמוע תמיד דעות סותרות לשלו; תרם לכך ניתוחו של ראש אמ"ן; ותרמה גם "ידיעת הזהב" – ידיעה מודיעינית שהגיעה ל"בור" בתזמון הנכון ונתנה בידי צה"ל את האפשרות ליטול סוף סוף יוזמה. נקודת הפתיחה של תיאור העניינים היא בשפל, וסיומה ערב הצליחה, לאחר יום הקרב המוצלח שבו הוכה השריון המצרי ביחס של 1:25, יום שהסתיים בכמעט אופוריה.
אווירת נכאים במטכ"ל
מלחמת יום הכיפורים פרצה ב-6 לאוקטובר במתקפת פתע בשתי חזיתות, באמצע יום הכיפורים. ביום הלחימה השלישי, ה-8 באוקטובר, נכשלה התקפת הנגד של פיקוד דרום כישלון חרוץ. אם עד אז האמין הרמטכ"ל דוד אלעזר ("דדו") ביכולתו של צה"ל להפוך את הקערה ולהכריע את המצרים, ככל שנקפו הימים הסתגל המטכ"ל למציאות החדשה והמאיימת. כך תאר זאת האלוף ישראל טל בספרו:
ב-9 לאוקטובר בבוקר הייתה תחושה, שעצם הקיום הלאומי בסכנה, ושהסיכוי להתקיים קטן מאוד. מכאן שהמטרה הייתה להפסיק את המלחמה מהר, ובכל תנאי, כולל השארת השטחים שנכבשו בידי האויב. ה-9 לחודש היה היום השחור ביותר של המלחמה, כי בו התגלה לנו כל כישלון ה-8, ולא נותרו לנו עוד עתודות, לא היה יותר שום דבר.
בימים שלאחר מכן התקיימו במטכ"ל מספר דיונים בדבר האפשרויות שעמדו בפני צה"ל להמשך המערכה. צה"ל התכונן במשך שנים לצליחת התעלה, כיישום התפיסה שגרסה שיש להעביר את הלחימה לשטח האויב ולהכריעו. אלא שהאופן שבו התפתחה המלחמה הקשה מאד על מימושה של הצליחה – באשר בשל היאחזות המצרים בגדה המזרחית, ניטלו מצה"ל חלק מתנאי היסוד הקרקעיים והטקטיים שהיו החיוניים לצליחה. ההערכה הייתה שב-12 לאוקטובר כבר יכפה האו"ם הפסקת אש, ושהישגי המצרים יקובעו סופית.
לאווירת הנכאים תרמה עמדתו של מפקד חיל האוויר, האלוף בני פלד, לפיה בבוקר ה-12 לחודש יעמוד סדר הכוחות של חיל האוויר קרוב מדי ל"קו האדום" – מינימום המטוסים הנדרש להגן על שמי המדינה – ופירוש הדבר שלא יוכל לתת סיוע משמעותי למהלך הצליחה. לאור זאת, המליץ פלד לתקוף מהר ככל האפשר – בטרם ידלדל סד"כ המטוסים ללא תקנה – לא יאוחר מליל ה-13/12 לאוקטובר.
לא ייפלא איפא שבשלב זה העמדה הרווחת במטכ"ל היתה שהזמן משחק לרעתנו, כוחו של צה"ל נחלש והאופציות שעומדות בפניו מצטמצמות והולכות. מטרת הלחימה בשלב זה התמקדה בדרבון המצרים להסכים להפסקת אש, כמעט בכל מחיר, ב-14 לאוקטובר לכל המאוחר. תחת אווירת הנכאים הזו הלכו ורחקו תכניות הצליחה ועמן האמונה בכוחו של צה"ל להכריע את המערכה בחזית הדרום.
בר-לב מגיע
בבוקר ה-12 לאוקטובר היה המטכ"ל אפוא במבוי סתום: תקיפה קרקעית משמעותית צריכה עוד זמן שחיל האוויר לא היה מסוגל לתת; והתקיפות עליהן המליץ חיל האוויר היו משניות ולא מכריעות. בשלב זה הצטרף לדיונים רב הרמטכ"ל לשעבר רב-אלוף חיים בר לב, שהגיע מסיור בחזית הדרום והכיר באופן בלתי אמצעי את המתרחש בשטח.
בר-לב נשלח מטעם הרמטכ"ל אלעזר ליטול את הפיקוד על החזית כ"מפקד על", לאחר שאבד האמון באלוף הפיקוד גונן. יוקרתו של בר-לב והעובדה שהוא לא היה שותף לכישלונות הימים הראשונים של המלחמה נתנו לעמדתו משקל רב. הערכת המצב שהוא מסר ב"בור" שינתה באופן דרמטי את התמונה, והחזירה את אופציית הצליחה למרכז הדיונים.
לא ניתן לדעת כיצד היו מתגלגלים האירועים אלמלא תמך בר-לב בצליחה. החשוב הוא שבפועל, היה זה בר-לב שנתן את הדחיפה שהייתה דרושה כדי להניע את רעיון הצליחה ולהוציאו מהכוח אל הפועל. מאותו הרגע התגלגל הרעיון וצבר תאוצה, למרות הקשיים העצומים שעמדו בדרכו. להערכתי, לו היה בר-לב מתנגד לצליחה, היה הדבר מקשה מאד על הרמטכ"ל והדרג המדיני להכריע בעדה.
כשהגיע בר-לב למוצב הפיקוד העליון בקריה, חזר הרמטכ"ל באזני הנוכחים על עיקרי מסקנותיו והערכתו את המצב. בר-לב ביקש הבהרות בשני נושאים: הראשון, האם בעייתו של חיל האוויר היא במטוסים או בטייסים?; והשני, מדוע רואה הרמטכ"ל הכרח להגיע להפסקת אש ב-14 באוקטובר דווקא ולא ב-15, או ב-16?
מפקד חיל האוויר השיב כי המחסור הוא הן בטייסים והן במטוסים. באשר למועד הפסקת האש אמר: "אני לא אמרתי שצריך להפסיק את האש ב-14. אמרתי שצריך לעשות את הפעולה המכרעת ב-14 כדי שנפסיק ב-16".
הבהרה זו הייתה חידוש גדול ומשמעותי ביחס לדברים שאמר בדיונים אחרים, ואף סותרת במפורש את קביעותיו הקודמות שדרשו להתחיל בתקיפת כוחות היבשה "עוד 18 שעות". עיון בפרוטוקולים מגלה ללא ספק כי עד לרגע זה רווחה ההנחה כי ה-14 לחודש הוא היעד להפסקת האש.
שאלתו של בר-לב והבהרתו החדשה של מפקד חיל האוויר הוסיפו לצה"ל יומיים נוספים לתכנון וביצוע מהלכים התקפיים בדרום, והפכו זאת שוב לאפשרות ריאלית.
אך למרות זאת, הרמטכ"ל דדו המשיך להתעקש. הוא חזר על הטיעון שמה-14 לחודש ילך כוחו של צה"ל וירד. "או אם זה יהיה ב-15, זה יהיה קצת פחות טוב; ב-16 יהיה עוד קצת פחות טוב". יחד עם זאת, גם הוא התרכך מעט, וסיכם: "אם היא תידחה ביום או יומיים – לא נורא. אנחנו נחזיק מעמד. אנחנו חייבים לדאוג שהיא לא תתאחר הרבה; ככל שהיא תתאחר – התנאים יהיו יותר קשים. הסיכויים להשיג אותה יהיו יותר קלושים ויחסי הכוחות יהיו יותר גרועים".
הרמטכ"ל העריך שצליחה לא תביא את המצרים לבקש הפסקת אש, וביקש מהנוכחים את התייחסותם להערכתו במידה ויש למישהו "פתרון אופרטיבי שהוא בעיקרון שונה". הוא הוסיף: "אני אשמח, ואתם לא יודעים כמה אני אשמח, אם יש רעיונות יותר טובים מזה".
ראש אמ"ן זעירא הביע את דעתו בעד צליחה. ואילו עוזרו למחקר, תא"ל אריה שלו, גרס כי יש להכות את צבא מצרים עד להבסתו ולהשתלט בחזרה על השטחים שכבש בגדה הישראלית של התעלה.
בר-לב שמע את ההצעות השונות, פרס את מכלול האפשרויות, הצביע על ייתרונות וחסרונות של כל אחת, ובסופו של דבר הגיע למסקנה כי הדרך הטובה ביותר היא לצלוח את תעלת סואץ בגזרה המרכזית. באופן זה הצליח בר-לב לרכז סביבו את הדיון ולשכנע את המשתתפים – ובעיקר את הרמטכ"ל – בצדקתו.
לדעת בר-לב עמדו בפני צה"ל באותה שעה ארבע אפשרויות:
א. להשאיר את המצב על כנו, מתוך אמונה שהמצרים יסכימו להפסקת אש היות ויש להם הישגים בגדה המזרחית, אותם הם לא ירצו לאבד. (הוא הביא כדוגמה את סוריה, שלאחר התקפת הנגד של צה"ל איבדה את כל הישגיה כמעט). לדעתו פתרון זה הוא גרוע. בשל הסכנה שצה"ל יישחק.
ב. לתקוף את הכוחות המצריים בגדה המזרחית של התעלה ולנסות להשמיד אותם בשטחנו. בר-לב דחה אפשרות זו בשל מחיר הקורבנות הרב הצפוי בביצועה.
ג. "לעשות להם כל מיני מהלכים פוליטיים, כמו פורט סעיד, או אפילו כמו הנפט הזה" (ככל הנראה, הכוונה היא להשתלטות על שדה נפט בדרום הגזרה, בגדה המערבית). לדעתו מבצעים אלו כרוכים באבדות, ולא יניעו את נשיא מצרים להסכים להפסקת האש או להחזיר כוחות מהגדה המזרחית. בכך שלל בר-לב את המסקנות אליהן הגיע הרמטכ"ל בשלבים הקודמים של הדיונים.
מכיוון שרעיונות אלו נשללו, נותרה הצליחה האפשרות הריאלית היחידה: "לצערי כל האופציות האלה הם פתרונות לא טובים. אז הפתרון, או האופציה הטובה, בין אולי אופציות לא כל-כך טובות, זה לעבור לצד השני, לדפוק לו את הגרעין של השריון בזה ולהתארגן בשטח".
אך בניגוד למה שהוסכם עד אז, כי יש לצלוח בגזרה צפונית, בה חיל האוויר יכול לסייע יותר במתקפה בשל הקרבה לים התיכון, המליץ בר-לב לצלוח דווקא בגזרה המרכזית. הוא טען כי צליחה בגזרה הצפונית כרוכה בבעיות רבות ולא תביא אלא להשמדת כוח מצרי קטן; כי היא תהיה כרוכה בלחימה קשה נגד כוחות חי"ר של האויב המצוידים בטילי נ"ט. לאור הניסיון במלחמה עד כה, עלול צה"ל לאבד טנקים.
בר-לב הוסיף והסביר כי השטח עצמו מוגבל מאד בשל הביצות המחייבים תנועה בצירים ספורים. גשר הגלילים מרוחק מאזור זה והשתלטות על גשר מצרי כרוכה בלחימה נוספת. וגם אם יתגבר צה"ל על מגבלות אלו, הוא יגיע לגדה המערבית לגזרה שבה נמצאים כ-150 טנקים מצרים בלבד. השמדתם לא תתרום באורח משמעותי להשגת המטרה.
לעומת צליחה בגזרה הצפונית, מנה בר-לב את הטעמים הבאים בזכות צליחה בגזרת דוורסואר:
א. האגף הדרומי מוגן, על-ידי האגם המר הגדול.
ב. המתקפה תבוצע לאורך אגף האויב ואין צורך בהבקעה קשה עד קו המים.
ג. ניתן להחדיר בקלות יחסית עוצבה אחר עוצבה ליד חוף האגם, ובגדה המערבית ייפרסו הכוחות לאחר תנועה של 3-2 ק"מ, לשטח תמרון פתוח.
ד. אמנם בגדה זו נמצאים כ- 500 טנקי אויב אולם מולם יילחמו שתי האוגדות [162, 143] שברשותן 400-350 טנקים.
יש לציין כי בר-לב לא הזכיר בנימוקיו את ה'תפר' בין שתי הארמיות שנתגלה ב-9 לחודש, תגלית שברבים מספרי ההיסטוריה בנושא מוצגת כאחת הסיבות העיקריות להחלטה לצלוח בגזרה המרכזית. אי לכך, הציע בר לב לצלוח בליל 14/13 באוקטובר. כך הוא סיכם זאת:
זו האלטרנטיבה, אם אתה רוצה להיות מאד אופטימי – הטובה ביותר; אם אתה רוצה להיות ריאלי – הפחות גרועה. כי לחכות להם עד שהם יתקפו – זה אפשר לחכות כאן שבועיים וחודש ובינתיים לא תהיה הפסקת אש, ואצלנו כל יום משהו נפגע. מוציאים כל יום תחמושת ולמורל הגייסות זה גם כן לא תוספת.
הרמטכ"ל ביקש לשמוע את דעתו של בר-לב באשר לתוצאות האפשריות של המבצע. "האם כתוצאה ממהלך זה צפויה התמוטטות רבתי או [רק] הישג סביר", כמו גם את התועלת הפוליטית שעשויה לצמוח מהמבצע באשר לסיכוי להביא להפסקת אש, ובמידה שלא. מה ניתן לעשות בהמשך. בר-לב השיב:
בני [פלד] ביטא אמונה, אני מבטא תקווה. תקווה מאוזנת. אם האמונות והתקוות לא יתגשמו, יהיה המצב דומה למצב השורר עתה, בהבדל אחד: אנו עשינו כמיטב יכולתנו, בעוד שאם נמשיך להמתין נותיר בידי האויב את הבחירה מתי לצאת למתקפה – והוא יבחר את המועד הנוח לו ביותר.
לדעתו, כדי שצליחה תוביל למצב פחות טוב מהמצב הנוכחי צריכים להתקיים מספר תנאים: שהגשרים יצאו מכלל שימוש לאחר שהכוחות יצלחו, שצה"ל יפסיד בקרב השריון, שלא תהיה אפשרות להעביר לכוחות אספקה מוטסת ושהצליחה לא תצליח לגרום לשיפור המצב המדיני. הסבירות לכך שכל התנאים יתקיימו, הסביר, אינה רבה, שכן בחיים "לא הכל כל כך שחור וכל כך ורוד כמו שזה נראה".
הקבינט משתכנע
מצוייד בתובנות אלו נסע הרמטכ"ל אלעזר לדיון בקבינט. מאחר והוסכם כי החלטה על צליחה מחייבת את אישור הממשלה, לדיון זה הייתה השפעה קריטית על קידם המהלך. הרמטכ"ל פתח בסקירה של המצב, הדילמות העומדות על הפרק והערכתו, זאת מבלי לתת את המלצתו. הוא נקט בגישה זו כדי לשמוע את הנוכחים בפורום, לרבות הדרג המדיני. את המלצתו התכוון לתת בסוף הדיון לאחר שישמע את דעת הנוכחים.
בין היתר, התפתח דיון מרכזי בשאלת העיתוי הרצוי לצליחה. מול מצב חיל האוויר וצה"ל עמדה האפשרות שדיביזיות השריון של המצרים יחצו את התעלה ויתקפו את צה"ל. אולם בשל היעדר ידיעות מוצקות בנושא לא נתקבלה החלטה ברורה, והנוכחים רק הביעו את דעתם בנושא.
מי שהתבטא נגד הצליחה, היה האלוף ישראל טל, סגן הרמטכ"ל, שהצביע על כמה סיכונים בתכניתו של בר-לב, והמליץ לתקוף חזיתית את כוחות השריון של המצרים בגדה המזרחית של התעלה ולא להסתכן בצליחה. אולם אז, בטרם סיים האלוף טל את דבריו, הגיעה הידיעה המודיעינית שהכריעה את הדיון: ראש המוסד, צבי זמיר, שיצא מהחדר, שב ובפיו ידיעה:
בשבת או ביום ראשון [13 או 14 באוקטובר] יופעלו שלוש חטיבות צנחנים, שהוצנחו לאזור ביר-גפגפה והמיתלה – כלומר אזור המעברים; יהיה איזה שהוא סיוע רוסי, שקשה להבין כאן מה הוא; יוצבו 17 טילי 'פרוג' או יירו.
הרמטכ"ל קבע שהידיעה מצביעה על עיתוי ההתקפה המצרית הצפוי, והיא למעשה מסכמת את הדיון. האלוף טל הסכים עמו והוסיף ש"לא ייתכן שלא יתפוצצו מאות טנקים ויבערו בשדה-הקרב. זו תהיה מכה דרמטית וסנסציונית שאין דוגמתה, וזה יוציא את האוויר מהמפרשים של האופנסיבה המצרית ויפוצץ את הבלון, בתנאי שנכין את הקרב הזה".
סוכם אם כן, כי צה"ל ימתין להתקפת המצרים ויבצע את ההכנות לצליחה. לאחר שיוכו הדיביזיות המשוריינות המצריות, יצלח צה"ל.
כך, בתום יום דיונים קדחתני, הצליח בר-לב להביא לשינוי גורף בהערכת המצב וקבלת ההחלטות במטכ"ל ובדרג המדיני. יום שהתחיל בדרישה בלתי מתפשרת להפסקת אש כמעט מיידית, הסתיים בתכניות להתקפת נגד נרחבת ונועזת ובהכרה כי הצבא המצרי יובס בגדה המזרחית באופן גורף. ניתוחו הקר של בר-לב הבהיר כי המהלך הנכון הוא צליחה בגזרה המרכזית, והחדשות על המתקפה המצרית המתוכננת חיזקו את עמדתו וסייעו לשכנע את מקבלי ההחלטות.
לאחר הדיון יצא שר הביטחון לביקור בחזית הדרום. הוא נפגש עם מטה הפיקוד וביקש לשמוע את דעתם על השאלה האם ומתי לצלוח. בדבריו אמר כי במידה והפיקוד יציע לצלוח מסיבות אופרטיביות ושיקולים צבאיים, הוא יתמוך בצליחה. אל"מ אורי בן-ארי, סגנו של אלוף הפיקוד, השיב כי ההחלטה שהתקבלה בפיקוד להמליץ על הצליחה הנה החלטה צבאית ולא קשורה בשיקול מדיני. תפיסתו המבצעית, כך אמר, מושתתת על עדיפות אווירית, ומשום כך יש לצלוח וללחום בתנאים להם בנוי צה"ל. עוד הוסיף, כי צליחה תוכל לסייע לחיל האוויר, רק לאחר שכוחות הקרקע יחסלו את סוללות הטק"א. גונן הביע את דעתו ואמר שהשגיאה העיקרית היא בכך שלא צלחו קודם לכן. ברגע שכוחות צה"ל יהיו מעבר לתעלה, "נוכל להיכנס בלי בעיות; תרצה – ניסע לקהיר, תרצה – לסואץ, ונחסל את כל הצבא המצרי כולו".
במהלך הדיון אמר השר כי הוא תמה מדוע טען הרמטכ"ל שהתאריך הקובע הוא 13 באוקטובר, ונענה שהשיקול הוא מצבו של חיל האוויר וההערכה שביום זה יגיע החיל לקו האדום שלו. האלוף במילואים מרדכי הוד, שנכח בדיון עם בר לב בחדר הרמטכ"ל אמר בתגובה "שלא להתייחס ל- 13 לחודש ולקו האדום כנתון".
המצרים תוקפים – ונהדפים
ואכן, ביום ה- 14 באוקטובר פתחו המצרים בהתקפה לכל רוחב החזית. על-פי אבי קובר, עמד יחס האבדות בטנקים בסיום הקרבות לטובת ישראל באופן משמעותי: אבדה ישראלית אחת על כל 25 אבדות מצריות.
למצרים לא היו הישגים קרקעיים. על-פי דיווחי הכוחות והערכת המודיעין באותו היום, איבדו המצרים כ-80 טנקים בגזרת הצליחה המיועדת. מפקד האוגדה, אלוף אריאל שרון, נשמע אופטימי וקבל באזני סגן הרמטכ"ל ושר הביטחון שביקרו בחפ"ק האוגדה שלו על כך שלא ניתן לו אישור "לרוץ אחריהם, אבל היום עוד גדול מה שחסר זה להביא את המצרים למצבם הקודם. כי אז הם אותם הערבים".
הדרך לצליחה נפתחה.
בשעות הערב של ה-14 באוקטובר, התכנסה הממשלה לדון בתכנית הצליחה במטרה לאשרה. בפתח הדיון, הציע הרמטכ"ל לצלוח את התעלה "כמהלך אופרטיבי שאינו קשור אצלי בשום אספקטים אחרים. זהו המהלך האופרטיבי היחידי שאני רואה כי בו יש לנו סיכוי חריף להגיע לקרב הכרעה, כלומר קרב שבו. בבת אחת. יוכל להתחולל מפנה חריף והכרעה רבתי של החזית המצרית".
מטרת הביניים של צה"ל נוסחה כ"הכרעת המלחמה בחזית המצרית תוך צליחת התעלה והרס עיקר כוחו של צבא מצרים". המלצת הרמטכ"ל התקבלה על-ידי הממשלה עם סייג משמעותי, שהגביל את הפעילות בגדה המערבית ודרש אישור ממשלה נוסף לפני ביצוע שלבי ההמשך:
לאשר לצה"ל אופציה לצלוח את התעלה, תוך הימים הקרובים, כהצעת שר הביטחון והרמטכ"ל, במטרה לגרום להריסת עיקר כוחו של הצבא המצרי. עיתוי הביצוע טעון אישור של ראש הממשלה ושר הביטחון. הממשלה רושמת בפניה כי המבצע נועד למטרה צבאית. והיה אם תעלה הצעה בדבר שהייה נוספת של כוחותינו במערב התעלה – ההצעה תובא לדיון ולהחלטה בממשלה.
לאור החלטת הממשלה הגדיר המטה הכללי את כוונתו לשלב הבא במלחמה כלהלן:
צה"ל יעבור למתקפה בחזית המצרית. יצלח את התעלה וישמיד את הצבא המצרי בשני עברי התעלה. ימשיך לתקוף על מנת להשמיד את הצבא הסורי ויבלום בפיקוד המרכז; כל זאת החל מי 151900 [ה-15 לחודש, 1900] באוקטובר 1973.
ניסוח זה ממחיש היטב עד כמה עמוק היה המהפך שחל בתודעת המפקדים באותה עת. בעוד שבשלב הדיונים הוצעו מטרות מוגבלות, הרי שפקודות המטכ"ל כבר ניסחו מטרות כוללניות ואופטימיות מאוד: צה"ל "ישמיד את הצבא המצרי משני עברי התעלה".
יש לזכור שבראשית הדיונים, הייתה כוונתם של בר-לב והרמטכ"ל צנועה הרבה יותר. כזכור, עד לבואו של בר-לב למוצב הפיקוד העליון, דובר על צעדים מינוריים בהרבה, בלוח זמנים לוחץ. בר-לב, שהציע את תכנית הצליחה, הציע זאת כברירת מחדל מבין אפשרויות "גרועות". וההצעה לכיבוש מחדש של הגדה המזרחית נדחתה מטעמי חיסכון בכוח ובשל ההכרה בחוסר התוחלת בצעד זה.
המתקפה המצרית וכישלונה שינתה את כל זה, והחזירה את המורל לראשי הצבא ואת האמון ביכולתו של צה"ל לנצח. כה משמעותי היה המפנה, עד שכגודל הייאוש בתחילה כך גודל הציפייה עתה, שלעתים הגיעה למחוזות לא ריאליסטיים בעליל. התבטאויות שונות של מפקדים בכירים ממחישים זאת היטב: האלוף טל למשל, צפה כי התקפה של צה"ל "תהיה מכה סנסציונית שאין כדוגמתה"; גונן ובר-לב האמינו כי קהיר היא יעד ריאלי; הרמטכ"ל לא ייחס עוד חשיבות להפסקת הלחימה עד ה-14 באוקטובר כבתחילה, אלא טען שאפשר גם לדחות בשלושה ארבעה ימים את הפעולה; והאלוף שרון, שדיווח על 80 טנקי אויב שהושמדו בגזרתו, קבל על כך שלא ניתן לו אישור "לרוץ אחריהם".
אט-אט, שבה ועלתה אופציית ההכרעה כאפשרות ריאלית, וגם דיין, שהיה בתחילה ספקן לגבי הצליחה הפך לתומך ואמר כי "הוא בעד לתת ליהודים לצלוח", לאחר שביקר בפיקוד הדרום והתרשם ש"האנשים שמחים וטובי לב ורוצים להרוג ערבים".
כל כך הרבה שטויות שקצרה היריעה מלהכיל, בר לב היה האחראי הגדול לכישלון קרבות הבלימה בדרום, הוא זה שלחץ להקים את קו המוצבים (קו בר לב שנכבש עם תחילת הקרבות) בניגוד לדעתו של שרון שגרס כי יש להקים מספר מוצבים בעומק סיני מה שהיה חוסך את מלחמת ההתשה ואת אלפי ההרוגים והפצועים, מונע את שבויי המוצבים ומאפשר לצה"ל לפעול ביתר יעילות מול הכוחות המצריים. מי שהגה והניע את מהלך הצליחה היה שרון שצפה מהלך זה עוד בימי מלחמת ששת הימים ובר לב לא טרם במאומה למהלך זה..
ניתוח האירוע המונח כאן מתוחם בזמן, במקום ובהקשר. קו בר-לב באופן שבו היה בנוי וערוך, בוודאי תרם למצב הפתיחה של המלחמה ותוצאותיו אך הוא חורג בהחלט מהדיון כאן. מן הראוי לדון בדברים באופן הוגן וענייני ביחס לסוגיה המוצגת. אנשים שהיו בעשייה צבאית עשרות שנים עשו דברים שראוי ללמוד מהם לחיוב ודברים שראוי לנתח וללמוד על מנת שלא נחזור על משגי עבר. בר-לב זכור בעיקר על שם הקו הקרוי על שמו אבל בימים המוצגים כאן הוא היה גורם שסייע לקבל את ההחלטה הנכונה.
באשר לצליחה – צה"ל התאמן והצטייד לצליחה במשך כל התקופה טרם המלחמה. ברור שלאריאל שרון היה חלק ותפקיד בכך מעצם היותו אלוף הפיקוד במשך שלוש שנים טרם המלחמה. פקודות אופרטיביות שונות הוכנו – ונסקרו בהרחבה במחקר המלא – ושרון הכירם היטב.
זו לא הסוגיה. הסוגיה היא תהליך קבלת החלטות שראשיתו נכונות -כמעט כמיהה – ללכת להפסקת אש מהירה ואחריתו הכשרת הדרך לצליחה בהיקף מלא. אין בכך משום הקטנת חלקו של שרון.
צר לי, אבל ההערה לא עניינית.
בלי להתייחס לתוכן המאמר המעניין עצמו, הטוקבק הבזוי שמעלי ממחיש את הצורך שהמערכת תמחק כל טוקבק המכיל את המילים "שטויות", "קישקוש" ודומותיהן.
אילו אני הייתי כותב מאמר לפירסום, לא הייתי מוכן שכל המאמץ והמחקר שהשקעתי בו, ייפסל ויבוזה בידי טוקבקיסט אלמוני באמצעות המילה "שטויות", ללא כל נימוק וללא קשר לתוכן המאמר.
ערן
כפי שכתב לך גד איבגי, הערתך לא עניינית. בלי קשר לויכוח ארוך השנים על שרון, יכולותיו הצבאיות מחד וחוסר המשמעת שלו מאידך, הרי שבנקודת הזמן המתוארת בכתבה, פיקוד הדרום נקלע למצב הגובל בחוסר תפקוד. מול אלוף הפיקוד הצעיר יחסית גורודיש עמדו שני סוסי קרבות ותיקים – שרון וברן, שלא חיבבו ולא העריכו זה את זה. שניהם לא העריכו את אלוף הפיקוד ולא תמיד ביצעו את הוראותיו, והתוצאה הייתה בלאגן ותפקוד לקוי.
לתוך המצב הקשה הזה נכנס ברלב. הוא הבין בתוך זמן קצר ביותר את העניין, ובעזרת קור רוחו, נסיונו וסמכותו הוא הצליח לכופף את שרון וברן ולגרום להם לעבוד יחד תוך ויתורי אגו מסוימים.
דרך אגב, שרון באמת לא תמך ברעיון המעוזים, אבל בשלוש שנותיו כאלוף פיקוד דרום הוא לא ביטל לגמרי את קו בר לב, אלא הוסיף שורה של מוצבי עומק, הלא הם התעוזים. בכל מקרה, אם היה מוקם מראש קו מוצבי עומק במקום המעוזים זה לא היה "חוסך את מלחמת ההתשה" כדבריך. מלחמת ההתשה הייתה יוזמה מצרית, ויש להניח שהיא הייתה מתרחשת בכל מקרה. בשלבים הראשונים של המלחמה ניתכו על כוחות צה"ל הלא מוגנים הפגזות כבדות מאד שגבו נפגעים רבים, והיה צורך למגן את המוצבים בכל מקרה ע"מ לצמצם מס' הנפגעים. יש גם לדייק במספר הנפגעים: בתקופת מלחמת ההתשה נהרגו בחזית המצרית 367 חיילי צה"ל ונפצעו 999. זה מספר גדול מאד של נפגעים אבל רחוק מ "אלפי הרוגים ופצועים" כדבריך.
ברלב תרם (ולא "טרם") מאד לייצוב חזית הדרום ולסיום המוצלח באופן יחסי של המלחמה בחזית זו. גם אם הוא טעה בתפיסת ההגנה הקרויה על שמו ("קו ברלב") – וזה כלל לא חד משמעי – הרי שראוי שנזכור אותו ברגעי גדולתו ונעלה אותם על נס.
יהי זכור ברוך.
אחד הדברים המעניינים – האנושיים והנכונים ביותר באישיותו של בר-לב, היתה כשהגיע לפיקוד דרום לאחר קבלת המינוי – בעיצומו של הכאוס וחוסר השליטה ששרר במקום, הוא הנחה את כולם – ללכת לישון !
למחרת היום כל הפיקוד תפקד אחרת לחלוטין.
תומך בדבריו של גד, הערה מיותרת ולא רלוונטית לדיון
מאמר מרתק, אבל יש לי הערה ושאלה. נראה שאתה תולה יותר מדי חשיבות בתפקידו של אדם אחד, במקרה זה חיים בר-לב – אבל אירועים מלחמתיים כמעט תמיד "גדולים" מרצונו של אדם כזה או אחר. במקרה שלפנינו, נראה שהויכוח הוכרע לאו דווקא בידי נחישותו של בר-לב, אם כי זו תרמה, אלא בידי המידע המודיעיני שהביא הרמס"ד צבי זמיר על מועד ההתקפה המצרית.
השאלה שלי, היא מה היו השיקולים הצבאיים שהנחו את המטכ"ל לחכות לאופנסיבה המצרית, שהרי ההערכה שתיבלם היתה הימור, ולא לצלוח קודם ולסכל אותה באיבה. ואם ההערכה היתה שהאופנסיבה המצרית תיבלם (כפי שאכן קרה), האם היא התבססה אך ורק על המידע המודיעיני על מועד ההתקפה, או גם על שיקולי הערכה נוספים?
אריק שרון חצה בניגוד להחלטות, ננזף ואוים על כך. לא מבין מאיפה צץ המאמר הזה. האם מסמכי ועדת אגרנט נפתחו כולם לציבור? או שיש פה איזה שהיא מגמה סמויה? הרי למדנו מהעבר שהשמאל יודע לשכתב את ההיסטוריה. זה נשמע כמו ספרי ההיסטוריה על מרד 'גטו ורשה' שהאדירו את שמו של אנילביץ' הסוציאליסט והעלימו את שמו של פאבל פרענקל.
הי דני, אכן סוגיה מעניינת וראויה לדיון. בר-לב קיבל את המנדט לרדת לדרום משעה שהרמטכ"ל הגיע למסקנה שאלוף הפיקוד לא משתלט. הוא הגיע לשם עם המנדט לחזור ולהמליץ באיזו דרך כדאי להמשיך. בהיעדרו התנהל דיון מכריע לא פחות שבו מי שנתן את הטון היה מפקד חיל האוויר שלחץ על דדו לתקוף מיד בטרם ירע מצבו של חיל האוויר עד כדי חוסר יכולת לבצע משימות התקפיות. מי שהתנגד לכך ולמעשה הציע לצלוח במאפיינים שבר-לב הציע מאוחר יותר היה ראש אמ"ן, אלא שהוא היה בדעת מיעוט, למרות שניתנה לו הרשות להשמיעה (אפשר גם להניח בזהירות שיוקרתו נפגעה עקב ההפתעה). את הטון הכתיבו האירועים הקודרים ועמדתו של מפקד חיל האוויר. בר-לב חזר וסקר את האפשרויות ומתוכן שלף כאמור את הצעת הצליחה. אני ממקד: בדיון ישנה נקודה שבה בדו שיח בין בר-לב לבני פלד מתברר שיש לצה"ל עוד קצת זמן – מה ששחרר את הנעילה המחשבתית וסייע לרמטכ"ל להתמקד באפשרות של צליחה בהיקף מלא וחשוב לא פחות – לוותר לפי שעה (זה יחזור בהמשך) על מהלכים משניים.
באשר לידיעה שהביא ראש המוסד – היא הפכה את ההחלטה מדילמה שהיו לה כבר תומכים משמעותיים אבל גם ספקות וחששות – לקלה הרבה יותר.
באשר לשיקולים הצבאיים להמתין להתקפה הצבאית, בפיקוד הדרום ובמטכ"ל – בהתאם לתוכן ההתראה ולאיכונים שהתקבלו – הוערך שדביזיות משוריינות יצלחו. מאחר וצה"ל היה ערוך בסד"כ שריון משמעותי (חרף השחיקה) וממודיעין טקטי טוב. מפקדי צה"ל העריכו ובצדק שבקרב כזה תבוא לידי ביטוי באופן מוחץ עליונותו של צה"ל – ברמה הטכנוטקטית היו צוותי השריון ברמה גבוהה, ומאחר ודובר על קרב תמרון מצד המצרים הוא חשף אותם בחולשותיהם. הצליחה בוצעה כמעין "תרגולת" בהיקף עצום אל מול קו מדולל בכוחות וכמעט ללא התנגדות והצליחה מעל ומעבר. יכולתם של המצרים להחזיק ברצועה התאפשר בזכות היותם תחת מטריית הגנת טילי קרקע אוויר ובזכות היערכות עתירת חי"ר מצויד בטילי נ"ט. לצה"ל לא הייתה לזה תשובה. ברגע שהם יצאו בכוחות משוריינים בקרב תמרון – היה ברור איך זה ייגמר.
חג שמח
ראשית:התמודדות עם התקפת שיריון מיצרית בסיני היתה מיטבית לצהל של אותם ימים ויתרון התימרון של השיריון הישראלי היה מיטבי גםלפי עמדת שרון.
שנית: מטכ"ל פוליטי של אותם ימים רצה ששרון לא יוביל את הצליחה ולבנות אותו כגיבור. באותם ימים שרון היה מזוהה עם המחנה המתנגד למפלגת העבודה. והכן, שרון לא פעל בדיוק לפי הנחיית בר לב וחתך לאורך כל מהלך הצליחה כדי להקדים את אוגדות האחרות. הוא הכן נבלם ע"י הפיקוד מלבצע מהלכים מול הארמיה השניה.
לערן. ההחלטה על בנית המעוזים הצילה חיי מאות לוחמים בתקופת ההתשה. בר לב לא פיקד על כלום בקרבות הבלימה. איך היה אחראי? דילול המעוזים של שרון גרם ל"חורים" במידע על מיקום המצרים בצליחה וזה גרם לאבידות רבות כשאמנון רשף חיפש אותם. עמדת שרון לא היתה כפי שאתה מתאר אלא שבמקום להקים אם על התעלה הציע להקימם 6-7 מזרח לתעלה היכן שהוקם קו התעוזים ומשם יפטרל השריון את אזור התעלה. תשובת רבין (אז עדיין הוא היה הרטכ"ל) היתה שבמצב כזה ישתלטו המצרים על הגדה המערבית (הם ניסו לעשות זאת גם כשהיו המעוזים אבל בזכות המעוזים נכשלו כי המעוזים שימשו כמקום התארגנות לשריון) ולא נוכל לעקור אותם מסיבות מדיניות ואז אבד לצה"ל מכשול המים של ההתעלה וצריך יהיה בין כה לבלום אותם אם יפתחו במלחמה אבל מקו התעוזים אחר שכבר העבירו כוחות רבם מזרחה. כך שהצעת שרון לא היתה תורמת כלום. בנוסף טען רבין שההצעה לפטרל ממרחק כזה תגרום ליותר נפגעים לצה"ל מאשר האופציה של המעוזים. כולן טענות כבדות משקל נגד עמדת שרון. אי-חילוץ המעוזים היה מחדל גדול הן של גונן והן של שרון. ב"משחק מלחמה איל ברזל" שנערך באוגוסט 1972 בהשתתפות שרון וגונן הוחלט שיש לחלץ את המעוזים או שהם יחלצו את עצמם במקרה שתהיה סכנה וחשים לחיי הלוחמים. בעקבות זה נתן שרון זחל"מ לכל מעוז אבל לא הפך את ההחלטה לפקודה ואף אחד מהמפקדים בדרום למעט גונן לא ידע על כך שזו בכלל אפשרות. לא מפקד אוגדת סיני, לא מפקדי חטיבות הקו (במקרה זה חטיבה 14), לא מפקדי החטמ"ר, לא מג"ד הגדוד שישב במעוזים לא מפקדי המעוזים עצמם.. אין לכך כל קשר למיקום שלהם. אילו מוקמו בקו התעוזים, הבעיה היתה אפילו חמורה יותר. כאן מגיעה אשמת גונן שלמרות שידע על החלטת "איל ברזל", גם הוא לא העביר זאת למפקדים ובזמן המלחמה לא ביצע זאת.
לדני אורבך. השיקולים לחכות להתקפה המצרית היו שניים. אחד שבשב"ש בלי מטרית טילי הנ"ט, צה"ל עלה פי 20 מיכולתם של המצרים ואז יכול היה צה"ל להשמיד טנקים מצרים רבים, מה שיקל על הצליחה. עליונות השריון של צה"ל הוכחה לפי מספר הטנקים שנפגעו לנו ולהם הן בקרב ההשמדה (לא בלימה. השמדה. אלו שני קרבות שונים) של ה-14 לחודש שאז הושמדו למצרים 250-300 טנקים. (זה קרוב לחטיבה). והן בהתקפות המצריות על אזור הצליחה ב-17 לחודש ע"י חטיבה מכל ארמיה. חטיבה 25 שבאה מהארמיה השלישית בדרום הושמדה כליל. חטיבה שבאה מהצפון, מהארמיה השניה, נסוגה מיד כאשר פתח עליה באש גדוד טנקים של צה"ל. קרב זה ראיתי במו עיני. קרב מופת של שיריוני צה"ל. כמו כן ראיתי קרבות נוספים של שב"ש. רחמים היה ראות את הטנקים המצרים. התותחנות של השריון של צה"ל היתה מדויקת להפליא ולא היה לה שום מתחרה. סיבה שניה היתה שצה"ל ידע על תכנית ההתקפה המצרית להמשך הצלחתם. התכנית היתה מוכנה מראש וכללה העברת שתי אוגדות מצריות (כ-600 טנקים) מהגדה המערבית לגדה המזרחית. הם אכן עשו זאת ובכך "ניקו" לצה"ל את מערב התעלה בדיוק מול אזור הצליחה. המצרים השהו אותה כי כוחות המילואים הגיעו לקו התעלה בתוך 24 שעות בעוד המצרים בנו על 48 שעות. אז למה בכל זאת תקפו? כי צה"ל נכשל קשות בהתקפותיו על מתחמי המצרים שהיו מוגני טילים וסאדאת חשב שהוא מצא דרך לנצח את צה"ל. זו היתה הטעות הגדולה ביותר של סאדאת במלחמה.הרמטכ"ל המצרי , ד"א, התנגד לה.
קשה להגזים בחשיבות המבצע לחציית התעלה במלחמת יום הכיפורים , המבצע שכונה 'אבירי לב'
הביא למפנה הכל כך חשוב במלחמה ,
וכרגיל , על ההצלחה מתחרים רבים (הכישלון נשאר יתום …)
כמו במבצע לשחרור החטופים מאנטבה (כדור הרעם) יש המנסים לנכס לעצמם , או למשפחתם את ההצלחה
אני די מסכים עם ערן , בר לב אחראי על תפיסת בטחון שגויה (המעוזים ) שהפכו בזמן אמת למעמסה כבדה על צהל , במקום לעצור את הצבא המצרי
גד, תודה רבה על התשובה. בהחלט הבהרת וחידדת נקודות חשובות – במיוחד בכל הנוגע ליחס בין ההשפעה של בר-לב והידיעה שהביא ראש המוסד, כשני שלבים בקבלת ההחלטה. באופן כללי, אני חושב שהמאמר שלך יכול לשמש כאוצר של תובנות גם למחקר של האופן שבו מתקבלות החלטות מכריעות.
גם התשובה שלך בנוגע להמתנה להתקפה המצרית משכנעת ביותר. תזכורת לנוסף לתובנה היקרה מפז שלימד אותנו מו"ר קארל פון קלאוזביץ: לצד המגן יש יתרונות שהצד התוקף בדרך כלל לא מדמה לעצמו לפני שהוא מתחיל בהתקפה.
בנית המעוזים היתה טובה מאוד וחסכה חיי מאות ישראלים בהתשה. הבעיות במלחמה היו שתיים. אחת שגונן לא קידם את שלושת החטיבות לתעלה ואף אסר על החטיבה היחידה שהיתה בקו- חטיבה 14. לבצע את תפקידה. חלקה היה אמור לתפוס עמדות ליד המעוזים וכן לאורך סוללת התעלה במקומות שלא היו מעוזים בגלל דילולם ,לשבש את צליחת המצרים. חלקה הוסף היה אמור ךתפוס קו הגנה ניידת כ-1.5 ק"מ התעלה ולפעול לפי הצורך להשמדת כוחות מצרים שחצו. אבל חטיבה אחת לא היתה יכולה לעשות מה ששלוש חטיבות יכלו. בעיה שניה היתה שהמעוזים לא פונו או התפנו כפי שנקבע במהךל "משחק המלחמה אל ברזל" כשנה לפני המלחמה. רק גונן ידע על החלטה זאת והוא לא ביצע אותה. אין לכך כל קשר לבר-לב. את החשבון צריך להגיש לגונן.
סטודנטמידע אישי: אמצעי הצליחה לא היו "רחוקים" מנקודת הצליחה אשר תוכננה בגיזרה הצפונית. ההפך הוא הנכון.
לא הוזכר בכל הדיון הנ"ל שבר לב היה "בקבינט" של אז והיה שותף מלא למחדל "ההפתעה" של התקפת המצרים והסורים!! במהלך המלחמה (כשמונה ע"י גולדה ל"יועץ"לגורודיש ולמעשה היה אלוף הפיקוד,ואף היה בסמכות הרמטכ"ל חברו בנפש דדו) בהנחייתו בעניין המלחמה בעיר סואץ שהייתה מחדל ובא קיפחו לשווא לוחמים רבים את חייהם!! וכנ"ל הזזת אוגדת שרון מגזרה שלאחר מכן היה צורך לכבוש מחדש שגם במחדל הנ"ל קיפחו לוחמים את חייהם!! וגימוד אוגדת שרון בגלל שיקולים פוליטיים
רק דוברות המצופים היו בבלוזה. גשר הגלילים היה בגזרה המרכזית ב"טסה".
"רחוק" זה עניין יחסי.
גשרי-הגלילים, זה שליד בלוזה וזה שליד טסה היו במרחק ממוצע של כ-30 ק"מ מהתעלה. מאחר והגדה המזרחית הייתה בידי המצרים, נדרש גם להבקיע את הדרך וגם לגרור את "המפלצת" הזו. עניין לא פשוט בכלל.
מאד מעניין;
הקודקודים לא הופתעו מפריצת המלחמה – הם התעלמו במכוון ממידע קיים;
המצרים נכשלו כי הם עברו את קוו עשרת הקילומטרים הראשונים של הכיבוש – האזור היחידי שהם היו מסוגלים להגן עליו,(ע״י קני ארטילריה וטילים.)
הדרישה של הסורים מסעדאת שיגביר את הלחץ בדרום -כי הם קורסים- היא זו שהכריחה את הצבא המיצרי
לדחוף מזרחה וזו למעשה הטעות שאיפשרה לצה״ל להשמיד כוחות מצריים קרקעיים במספרים רלוונטיים.
ישראל בחרה בצליחה כי זו היתה אפשרות שתורגלה היטב ומצוידת כהלכה.
ישראל עשתה את כול הטעיות האפשריות במלחמה:
לא פינתה את קוו ברלב והשיגה את כוחותיה כ30 ק״מ
שימוש אידיוטי וכואב בחיל האוויר להגן על קו שאי אפשר היה להגן ,להציל או להאיט את הכוחות המצרים.
אפשר היה להגיע לאותם תוצאות לפחות עם הרבה פחות הרוגים, נפגעי ושבויים ומטוסים.
אני לא מקטין בניצחון אבל הניתוח הישראלי הקלאסי של המלחמה לוקה.
הערכה מוטעית של היכולות של האויב ושל צה״ל הן הבעיה והפתרון;
החמאס וחיזבאללה מסוגלים היום לחדור את את הגבולות בקלות בלתי נסבלת;
כמובן שצה״ל ישמיד את רוב החמושים
בחדירה הבאה ישתתפו 500 חמושים באירוע ולא 10
אבל ההשגים של שני האירגונים האלו נמדד רק בדבר אחד
חטיפת אזרחים וחיילים, חיים או מתים.
וביבי מזמין מטוסים ב$200,000,000 יחידה וצוללת בחצי מיליארד$
במקום להפוך את הק״מ הבעייתיים האלו לשטח הריגה גם בעבור הזזת יישובים עכשיו.
הזוי ונורא
לומר שהקדקודים התעלמו בכוונה מהמידע זה עוות גמור. דדו העלה את חטיבה 7 לצפון ודרש גיוס מלא. דיין התנגד אבל גולדה אישרה. שתי פעולות אלו של דדו הצילו חיי לוחמים רבים. קמ"ן פק"צ חגי מן טען שזאת מלחמה עוד ב-2 לחודש ובעקבות זאת הועמקו תעלות הנ"ט, שופרו עמדות הטנקים, והונחו שדות מוקשים. והחשוב מכל. ביוזמת חקה גויסה חטיבת הגיוס השקט 179 של רן שריג. היא היתה הכח המאורגן הראשון שעלה לרמה עם שחר של ה-7 לחודש ובלמה בהצלחה רבה את הסורים. לדרישת הסורים לא היתה כל השפעה החלטת המצרים לתקוף ב-14 לחודש. הגיע הזמן להפסיק עם אגדה זאת. בכל דיוני המטכ"ל המצרי לקראת ההתקפה אין כל רמז לכך. זאת היתה תכניתו של סאדאה נטו. בכל הדיונים לקראת מלחמה אפשרית אמר חיל האוויר שייקח לו 48 שעות לשם השמדת סוללות הטק"א ושצה"ל לא יבנה על חיל האוויר ב-48 השעות הראשונות. דדו ידע זאת וביחד עם בני פלד החליטו שגם אם חיל האוויר יורשה לפעול רק במקביל לפתיחת האש, ניתן היה לחסל את סוללות הטק"א. היתה לחיל האוויר תכנת מעולה לשם כך שכללה מטוסים ללא טייס, מיסוך אלקטרוני, פצצות מיוחדות ותרגולות שנוסו בהצלחה. אבל כאשר נפתחה האש, דיין איבד את עשתונותיו ועם כל הסיונו הרב שלו עם פייפרים דרש שחיל האוויר יבטל את תכניתו להשמדת הטק"א ויעבור מיד לעזרת כוחות הקרקע למרות התגדותם הנמרצת של דדו ופלד. זאת כאשר מטוסי צה"ל כבר היו באוויר עם הפצצות המיוחדות שנאלצו לזרוק לים ולאחר שהמריאו המטסים ללא טייס . את כל החשבון לכישלון זה יש להגיש לדיין. לא ברור לי איך היו נחסכים חיי לוחמים רבים אילו נתן צה"ל במתנה 30 ק"מ לסאדאת. מכל מקום זה היה מבטל אפשרות צליחה כלשהיא.
מה שלא מובן בכל הנושא של הצליחה (מלבד האירועים שהובילו לאיסור על משרון לבצע את תוכנית הצליחה שלו כבר בימי הלחימה ראשונים) היא העובדה התמוהה שהחטיבה שהתאמנה לקראת הצליחה והיתה מיועדת לבצע אותה במיומנות שנרכשה באימונים (חטיבה 7) הועלתה לצפון דווקא בימים שקדמו לפרוץ המלחמה. הדבר הזה גרם לנזק עצום משום שהכוחות שבסופו של דבר צלחו את התעלה לא היו מיומנים מספיק בהפעלת הציוד ההנדסי והצליחה התעכבה במשך שעות רבות בשל כך. אם מישהו יודע מה היו השיקולים למהלך השגוי הזה אשמח אם יפרט אותם. הנושא מסקרן אותי שנים רבות.
אלוף פיקוד צפון חופי איים בהתפטרות אם לא יביאו לו מיידית תגבור של חטיבת שיריון.
אולי העברת חטיבה 7 גרמה נזק לצליחה אבל היא עצרה את השיריון הסורי.
לפעמים זה ממש מעליב לקרוא תגובות חסרות כל בסיס עובדתי כאן. זה נכון ששרון דרש לצלוח כל יום. אבל לאוגדה שלו לא היו מקלעים, כנות למקלעים, משקפות, סרבלים ושכפ"צים. זאת היתה עדיין אוגדה דמיקולו עד ה-11 לחודש. במיוחד מטרידה הדרישה של שרון לצלוח עם הגדס"ר שלו (הייתי קצין בו) ב-9 לחודש כאשר השאיר אותנו במשך כל הלילה ליד התעלה בין כוחות מצרים רבים כדי להתווכח עם דדו שהוא רוצה לצלוח. עם מי? עם הגדס"ר כמובן. שמצבו היה כמתואר למעלה. קודם כל לא היה איך לצלוח. לא היה גשר. הרעיון לצלוח על גשר מצרי, שכלל לא ברור שהיה שם, היה הזוי. המצרים קיפלו את הגשרים שלהם לאורך הגדה שלהם כאשר לא חצו. איך יצלח הגדס"ר אם אין גשר ואין נשק? ואם יצלח, מה יעשה שם גדוד כזה? יישחט בכמה דקות. ואז יוכל שוב לומר מישהו בצה"ל את מה שאמר ראש לשכתו של דיין על הקרב של שרון במתלה: "עקוב הדמים, נאפד הגבורה אך גם חסר התכלית מכל הקרבות שהתרחשו במערכת סיני". אני רוצה להניח ששרון לא התכוון לכך באמת. זה פשוט היה טוב לעיתונאים שישבו במפקדה שלו ובפיקוד הדרום ולסיפורי "גבורה" אח"כ. אם חשב על כך ברצינות, צריך היה להדיח אותו מיד. מזלו של צה"ל שדדו לא הסכים. הרי גם עם תכנון מדויק ותכנית טובה (של בר-לב!), ועם שתי אוגדות, של שרון ושל ברן, עם כל האגד הארטילרי של פק"ד ושני גשרים בגזרה ושני גדודי הנדסה, עמדה הצליחה על בלימה ולולי מנהיגותו של בר-לב במתן פתרונות ויכולתו של ברן, לא היתה מתבצעת צליחה. ואמנם בקרבות ראש הגשר ב-15 וה-16 לחודש, מתוך כ-250 הרוגי שרון, , 200 היו כתוצאה מקרבות מיותרים או שנערכו ללא מודיעין וללא תכנון. העלאת חטיבה 7 לרמה לא פגמה בכלום מיכולת הצליחה על גשר הגלילים. למרות מספר תקלות, הוא תוקן והגיע למקום המערבי ביותר שיכול היה בזמן. העיכוב לא היה בגלל "חוסר מיומנות בהפעלת הציוד ההנדסי". מאיפה זה נלקח? אלא מסיבה אחת בלבד. שרון נכשל בטיהור הצירים להעברת דוברות המצופים או גשר הגלילים לתעלה. את המשימות האלו ביצע לבסוף ברן ואכן הוא הצליח לשחרר את הדוברות בציר "עכביש" ולהביאן לתעלה בבוקר ה-17 לחודש ואז הוקם גשר הדוברות. כבוד רב לאנשי ההנדסה שהרכיבו את הגשר תחת אש ארטילרית נוראה. גשר הגלילים עדיין לא יכול היה לנוע מפני שהציר עליו יכול היה לנוע, ציר "טרטור", היה עדיין חסום על ידי חטיבת חי"ר-נ"ט מצרית ששרון נכשל בטיהורה עם אבדות כבדות ביותר. המצרים נסוגו (ברחו?) מהציר לאחר הקרבות של ברן שם ב-17 לחודש וגשר הגלילים הועבר לתעלה והושק ב-18 לחודש. ועוד מספר נתונים. את גשר הגלילים גרר גדוד ולא פלוגה (של אלי גבע) שעליה מדברים כל הזמן גם לא ברור כמה מהפלוגה היו נשארים לגרירה אחרי קרבות הבלימה. העלאת חטיבה שבע לרמה היתה מהשיקול שגורלה של הרמה והגליל חשובים יותר מאשר אימון יחידה אחרת לגרירת גשר הגלילים כפי שאמנם נעשה בהצלחה.
יש פה התחמקות במאמר בנוגע לצליחת הדוויזיות . בר לב רוצה לצלוח או מתלבט בכך גם אם הדוויזיות המצריות 21ן4 לא יצלחו דדו התנגד לכך והמתין והסבלנות של דדו השתלמה .בר לב לא קיבל החלטה אחת במלחמה הוא נתן עצות מי שקיבל את ההחלטות זה דדו .
בר-לב קיבל את כל ההחלטות בפק"ד מאז ה-10 לחודש כשהגיע לשם. בזכותו נערכה הצליחה. נכון שהעדיף צליחה על האפשריות האחרות גם בלי העברת שתי האוגדות המצריות מזרחה. לא רק לדעתו אלא לדעת כל מפקדי פק"ד זה היה אפשרי. ייתכן שזהירותו של דדו היתה במקומה וייתכן שאילו לא היתה מתבצעת צליחה כי המצרים לא העבירו את האוגדות, מצבנו היה קשה יותר. ההיסטוריה לא מספרת לנו מה היה קורה אילו.
חבר עשית פה סלט הבלעת כמה וכמה דברים. אפשר לזקוף לחיים בר לב רק את העצה לצלוח בדוור סואר ולא בגיזרה הצפונית כפי שיעץ בני פלד לרמטכ"ל מעבר לכך כל הדיון הזה שנקרא התייעצות צבאית מדינית ב12 לחודש הוא מופת של ניהול של דדו .
למשה. כל הדיון על הצליחה החל לאחר ניתוחו של בר-לב על האפשרויות והמלצתו לצלוח. המיקום היה חלק מזה. אינני מוריד דבר מניהולו של דדו, אבל קשה לומר שההחלטה על צליחה בדוור סואר ("מצמד") היתה תרומת בר-לב היחידה בדיון זה.
לדעתי הצנועה, שיחות הק"מ 101 יכלו גם להתקיים ברפידים, סאדאת היה מקבל תמונת "השבת הכבוד הערבי" ואת התעלה לשיקום והכנסות, ישראל הייתה מקבלת את סאדאת בנתב"ג , וארה"ב מקבלת מצרים הפוכה : בגוש המערבי ולא הסובייטי.
מהאמור לעיל עולה שהצליחה שחקה את צה"ל ולוחמיו בכל מקרה (אפשרות א'), ולא תרמה דבר למצב הפוליטי.
לא בטוח כלל שאילו הגיע סאדאת לרפידים הוא היה פותח במהלכים לשלום עם ישראל. חלק נכבד משיקוליו היה שהוא הפסיד במלחמה למרות תנאי ההתחלה המצוינים שלו. אילו חשב שהוא יכול לנצח את צה"ל בכך שהגיע לרפידים, סביר שהיה מנסה זאת שוב או מחכה לשעת הכושר. הכבוד שלו היה עולה מעלה הן במצרים והן בעולם הערבי. ההכנסות מתעלת סואץ לא היו שיקול כלל אצל סאדאת. הרי ישראל הציעה לו זאת והוא סירב. הכבוד הוא שהכריע על מלחמה כפי שמראות מטרות המלחמה של המצרים הסורים שהיו בידי צה"ל וכפי שאמרה ג'יהאן סאדאת בפירוש לאחר מותו: "אני רוצה לומר לכל הצדדים שאת מלחמת אוקטובר אי אפשר היה למנוע. זה היה עניין של כבוד". ישראל היתה צריכה לשמור על איזון בין מפלה משפילה נוספת למצרים לבין הצורך שידעו שבסופו של דבר הפסידו ושאת ישראל אי אפשר לנצח. בלי חצית התעלה לא היה מושג איזון זה.
בר לב גם היה הרמטכל בפועל בששת הימים כאשר רבין היה מושבת בבית
ברלב ודיין ניהלו את ששת הימים
ורבין קטף את כל התהילה
רבין היה משול למאמן שלא הגיע עם קבוצתו למשחק הגמר
מזל גדול שעוזר המאמן ברלב היה שם לנהל את המלחמה