מאה שנה לסייקס-פיקו, ופתרון לסוריה לא נמצא באופק

היום לפני מאה שנה, ב־16 למאי 1916, נחתם הסכם סייקס-פיקו המפורסם בין בריטניה לצרפת. במסגרת ההסכם שורטטו בין היתר גבולות לארץ ישראל המנדטורית, ובהמשך חולק גם המזרח התיכון לאזורי השפעה. מה שהנחה אז את שתי המעצמות היה בראש ובראשונה האינטרסים הגיאו-פוליטיים שלהן. לאינטרסים אלו נוספו גורמים אחרים ששיחקו גם הם תפקיד, כמו השאיפות הלאומיות הפאן-ערביות של הערבים, דרישות של התנועה הציונית ופוליטיקה פנים-שבטית סורית.

היום, מאה שנה לאחר ההסכם, עומדות שוב המעצמות בפני חלוקה אפשרית של סוריה. רגע לפני שמנהיגי העולם ניגשים למפה המזרח תיכונית עם עפרון וצבעים על מנת לשרטט גבולות חדשים ודגלים חדשים, יש לשאול האם למדנו את הלקח של הסכם סייקס-פיקו המקורי.

"סייקס-פיקו 2.0"?

כאשר לוחמי דאע"ש פרסמו בעמוד הטוויטר שלהם את התמונות הידועות, בהן נראה דחפור הורס את גדר הגבול שבין סוריה לעיראק, הם ציינו מתחתיה: "סוף לסייקס-פיקו!". ההסכם, המוכר היטב גם לערבים, הפך לסמל ההשתלטות המערבית במזרח התיכון, ולחלוקה שרירותית של גבולות לצורך האינטרסים הפרטיקולריים של המעצמות.

בניגוד לאיבה המובנית כלפי המערב, רוחשים סורים רבים אהדה לפעולותיו של דאע"ש. המאבק של ארגון הטרור הרצחני במשטר אסד בסוריה ובשלטונו של הנשיא נורי אל-מליכי בעיראק, זיכה את הארגון בלגיטימציה בקרב המקומיים. המלחמה נגד משטרים חילוניים אלה, מבחינתם של אנשי דאע"ש, נועדה לא רק לנשל את ה"כופרים" מהשלטון, אלא גם לשרטט מחדש את הגבולות על מנת לתקן את "עוולות העבר של סייקס-פיקו 1.0".

אבל, למרות "שאיפות התיקון", מסתבר שגם הגבולות המוצעים על-ידי דאע"ש אינם "גבולות טבעיים", הנקבעים בדרך כלל בהתבסס על ההרכב האתני-לשוני-תרבותי של התושבים. אנשי דאע"ש אמנם הצליחו ליצור מיתוס שבגבולות שהם מציעים חיו להם בשלום ובשלווה האסלאם הסוני לצד האסלאם השיעי, אך מדובר במיתוס שאינו מחזיק מים. די להתבונן בשם המקורי של דאע"ש, שהוא הרי "אל-דולה אל-אסלאמיה פי אל-עראק ואל-שאם" ("המדינה האסלאמית בעיראק ובשאם" או: "המדינה האסלאמית בעיראק ובלבנט"), כדי להיווכח שהדרישות הטריטוריאליות של דאע"ש אינם גבולות של שלום ושל הרמוניה טבעית.

דאע"ש למעשה "מציע" גבולות רחבים בהרבה מאלו אשר הוגדרו לפני מאה שנים כאזורי השפעה במסגרת הסכם סייקס-פיקו. אם חטאו של ההסכם המקורי היה ביצירת גבולות חסרי היגיון לאומי, הרי ששאיפתו של דאע"ש חוטאת בדיוק באותה נקודה, ולאין ערוך יותר ממנה.

אך לא רק דאע"ש שואף כאמור לשרטט גבולות חדשים בלבנט. גם הנשיא האמריקני אובמה מחזיק בהצעת חלוקה משלו, וכמותו מנהיגי מעצמות נוספים.

פרשנים פוליטיים זיהו את המגמה לחלוקה מחודשת של המזרח התיכון כבר ב-2015. יוני בן מנחם טען כי "בעולם הערבי יש תחושה שההיסטוריה חוזרת על עצמה, וכי המזרח התיכון עומד בפני חלוקה מחדש, בדיוק כפי שהיה לאחר מלחמת העולם הראשונה – כשבריטניה וצרפת שרטטו את גבולות המדינות השונות, בעקבות התמוטטות האימפריה העות'מאנית"; זלמן שובל דן גם הוא במשמעותו של הסכם "סייקס-פיקו 2.0" החדש לאזור. לדידו של שובל, ההסכם חשוב לא רק בגלל העתיד של רמת הגולן, אלא מאחר שרוב המדינות אשר גבולותיהן נקבעו בהסכם, "מתפרקות לחתיכות" לאורך קווים שבטיים וסקטוריאליים. ל"סייקס-פיקו 2.0" תהיה השפעה אדירה על האזור כולו, על אירופה, ואפילו על ארה"ב;

העיתון האמירי 'דה נשיונל' (The National), עוסק גם הוא בהשוואות של 'סייקס-פיקו' המקורי לאפשרות של חתימת "סייקס-פיקו 2.0". האמירים, במקרה הזה, מייצגים היטב את הקול הערבי. מאמר מערכת של העיתון הלך צעד נוסף קדימה, וסיכם את האלטרנטיבות הנראות לעין של חלוקת סוריה ועיראק. עיראק, לפי ג'מאל סנאד אל-סאווידי (Jamal Sanad Al Suwaidi) תחולק לשלוש מדינות קטנות: המדינה השיעית, המדינה הסונית, והמדינה הכורדית. סוריה, לפי אותו פרשן, תחולק לארבע מדינות גם היא: המדינה העלאווית בחוף הסורי, המדינה הסונית, המדינה האסלאמית (דאע"ש), והמדינה הכורדית. כמובן שגבולות החלוקה הן נושא למחלוקת גאו-פוליטית, וטרם יודעים כיצד לשרטט אותם בדיוק. בשלב זה, ניתן לומר בבטחה כי המעצמות מבינות שלחלוקה תהינה השלכות מרחיקות לכת על היציבות האזורית.

מהיכן הכל התחיל

לפני שנעמוד על מורכבותה של הסיטואציה העכשווית בסוריה וסביבותיה, כדאי לחזור אל הנקודה שממנה החל הכל.

באוקטובר 1915, ערך במצרים מארק סייקס – חבר בוועדת דה-בונזן ודמות בולטת בעיצוב המדיניות הבריטית במזרח התיכון בימי מלחמת העולם הראשונה – שיחות עם אושיות מפתח בעולם הערבי. במסגרת השיחות הללו עלתה, בין היתר, שאלת עתידה הפוליטי של ארץ ישראל, וגורלו של השטח שממזרח לירדן. שאיפתו של סייקס הייתה הקמת מדינה ערבית-סורית בשטח הנדון; הוא חשב, כי ניתן יהיה להגיע לפשרה עם השבטים המקומיים באמצעות מסגרת כוללנית – המדינה הלאומית המודרנית הסורית. לרעיון זה הצטרף גם שארל פרנסואה ז'ורז'-פיקו, נציג משרד החוץ הצרפתי, והדברים התגבשו לכדי הסכם בינלאומי.

החלוקה שהוסכמה על הצדדים, נועדה לקבוע את גורלם של אזורי השליטה בשטחי האימפריה העות'מאנית שהובסה במלחמה. על פי ההסכם, צרפת הייתה אמורה לקבל כאזור השפעה את לבנון, סוריה ודרום מרכז טורקיה, בעוד שבריטניה הייתה אמורה לקבל תחת המנדט שלה את ירדן, עיראק וארצות המפרץ הפרסי.

ההסכמים בין המעצמות, וההבטחות אשר נעשו במהלך מלחמת העולם הראשונה, הולידו ציפיות להקמתן של שלוש יחידות, לפחות, בשטחה של סוריה בת-זמננו. עם זאת, בריטניה וצרפת החליטו תחת זאת לקדם את רעיון ה"פאן-ערביות", ולתמוך בתנועות שחרור אשר חתרו להגשימו הלכה למעשה. בריטניה תרגמה את הרעיון הפאן-ערבי לפרקטיקה פוליטית, והעמידה את האמיר פייצל בראש מדינה סורית-ערבית שבירתה דמשק.

כוחות פוליטיים רבים ניסו להשפיע על חלוקתה של סוריה לפי האינטרסים הפוליטיים שלהם. החוקר איתמר רבינוביץ' מונה את: "צרפת, בריטניה, פייצל והלאומנים הערבים בדמשק, התנועה הציונית בארץ-ישראל, חסידיה הנוצרים של לבנון העצמאית, התנועה הלאומית הערבית הפלשתינאית המתהווה, ועבדאללה, אחיו של פייצל". לפי רבינוביץ', המגמה הבולטת והכמעט מוסכמת במאבקים אלה הייתה כינון משטרו של פייצל בדמשק לגרעינה של מדינה סורית גדולה, בעלת אוריינטציה לאומית-ערבית.

ואכן, הקונגרס הלאומי הסורי התכנס במרץ 1920, ובמהלכו הוכתר פייצל למלך סוריה ב-8 לחודש. אך משטרו של פייצל לא זכה אלא ללגיטימיות מוגבלת מבפנים ומבחוץ. מבפנים, המבנה השבטי של סוריה לא אפשר לו בנייה וביסוס של מדינה מודרנית; ומבחוץ, הצרפתים, אשר התחרו בבריטים, לא הכירו בו כשליט לגיטימי של סוריה, וגירשו אותו מדמשק. שליטתם של הצרפתים בסוריה הסתיימה ב-1946, וסוריה עברה לידיהם של המנהיגים המקומיים.

הפסקת האש מתפוררת

ומ'סייקס-פיקו' של 1916, בחזרה ל-2016. סקירה זריזה של הכוחות הפועלים ולוחצים על סוריה, מלמדת עד כמה המצב מורכב והפתרון אינו נראה באופק. למרות האופטימיות שהביעו גורמים שונים באשר ל"הפסקת האש" בין הצדדים הלוחמים, היא מתפוררת לנגד ענינו.

ב-20 לאפריל, הארגון הסורי לזכויות אדם דיווח כי לוחמי דאע"ש כבשו שטחים שבשליטת אסד באזור דיר א-זור. לפי דיווחים שונים, יותר מ-40 אזרחים סוריים נהרגו ו-80 נפצעו בתקיפות אוויריות בצפון מערב סוריה. הלחימה מתרחשת גם בשטחים המוחזקים על ידי האופוזיציה. הנציבות העליונה של האופוזיציה הסורית, בראשותו של ריאד חיג'אב, הכריזה על סיומה של הפסקת האש בסוריה.

הטורקים ממשיכים גם הם בשלם, ומהווים את אחד הגורמים ההרסניים ביותר ביחס להפסקת האש. ב-18 לאפריל תקף צבא טורקיה עמדות של המשטר הסורי בשטחה של סוריה. הטורקים רוצים לגזור קופון מ"סייקס-פיקו 2.0". אנקרה מעוניינת להשיג "אזור השפעה" באותם חלקים אשר נמצאים תחת שליטת ג'בהת אל-נוצרה. לא במקרה, ג'בהת אל-נוצרה נהנית מהזרמת כספים מהבנקים הטורקיים וממשלוחי חיילים ממחנות האימונים בטורקיה.

הטורקים מעוניינים עמוקות ב"סייקס-פיקו 2.0", שבאמצעותו הם יממשו את הפרויקטים האנרגטיים שלהם עם קטאר, המכוונים לשווקים אירופאים (הצינור הסוני הקטארי-טורקי). לפי דיווח של יוני בן מנחם, העיתון 'ראי-אליום' פרסם כי סגן ראש ממשלת טורקיה, נרבת-עמון קורטולמוש, אמר במסיבת עיתונאים, כי "המזרח התיכון עומד בפני חלוקה חדשה. לדבריו, עיראק תחולק לשלוש מדינות, לוב, תימן ומצרים יחולקו כל אחת מהן לשתי מדינות, ואילו סוריה תחולק לעשרה חלקים".

ומלבד טורקיה, דאע"ש או ג'בהת אל-נוצרה, כוחות רבים נוספים בוחשים בקדירה ומסבכים את הפתרון העתידי. סוכנות החדשות 'אל-מסדאר', התומכת במשטר אסד, הודיעה ב-17 לאפריל כי כוחות חמושים של פלסטינים מחזירים לעצמם את הרובע אל-ירמוך. לוחמי דאע"ש השיגו כזכור שליטה על הרובע, המהווה נקודת ציון אסטרטגית עבור כוחות אסד. כיבוש אל-ירמוך ב-16 לאפריל, סימל עבור דאע"ש הצלחה משמעותית במאבק הסורי. רשת אל-מיאדין דיווחה כי "ההשתלטות של דאע"ש על המחנה החלה בשבוע שעבר, אך כעת מדובר בשליטה מאסיבית, עם חשש לגורל הפלסטינים הנמצאים במקום". מחנה הפליטים אל-ירמוך אכן הפך לאתר טבח המוני, כאשר אנשי דאע"ש ערפו את ראשיהם של ה"כופרים" הפלסטינים מיד לאחר הכיבוש. במחנה הפליטים, אשר מאז 2014 שייך דה-פאקטו לארגון אש"ף, נותרו כ-20 אלף איש והמצב ההומניטרי במקום מוגדר כאסון.

הפלסטינים תושבי המחנה נקרעו בעצמם בין הכוחות השונים. חלקם הצטרף לארגונים הנלחמים בדאע"ש, אחרים התגייסו לצבא סוריה החופשית, ולא מעטים הצטרפו גם לשורות דאע"ש עצמו. אולם, בתחילת אפריל הכריז מפקד הקבוצות הפלסטיניות החמושות בסוריה הנלחמות לצד משטר אסד, אבו-קיפה, כי "כ-2,000 פלסטינים נלחמים פנים אל פנים מול אנשי דאע"ש, שמספרם מוערך בכ-800 לוחמים". ואבו-קיפה הוסיף: "התקדמנו בסוף השבוע בתוך מחנה אל-ירמוך, והשתלטנו על חלקו מחדש". השליטה במחנה עברה אפוא מהפלסטינים אל דאע"ש, ובחזרה.

בשבוע האחרון נערכו במחנה קרבות קשים גם בין לוחמי דאע"ש ללוחמי ג'בהת אל-נוצרה. אסד, המעוניין למנוע מדאע"ש להתבסס באזור דמשק, העניק תמיכה צבאית ללוחמי אכנאף בית-אלמקדס הפלסטיני, אשר יוצרים שטח חיץ בין אזור השליטה של המשטר לבין המדינה האסלאמית.

וזהו רק קצה הקרחון. בשטח הסורי פועלים גם כוחות בדלניים כורדים, שיעים מלבנון, דרוזים, נוצרים ועוד ערב רב של עדות וכוחות עם אינטרסים חזקים ויצרי הישרדות והתפשטות.

האם תצלח תוכניתו של אובמה לחלוקת השטח לשלושה אזורים שונים? האם הפתרון יגיע דרך ועידת ז'נבה החדשה בהובלת האמריקנים והרוסים? או שאולי תהיה זאת אחת מאינספור היוזמות והקואליציות שתצליח להביא לתרון באזור? כרגע, נראה שהסכם "סייקס-פיקו 2.0" שיהיה יעיל וטוב יותר מקודמו בן מאה השנים שקרס והתמוטט, לא נראה באופק.