עמוס שוקן מודה: 'הארץ' תמך בעמדת ממשל אובמה, נגד נתניהו

"תיבת התהודה" – שתי מילים שאמר בן רודס למגזין הניו יורק טיימס הספיקו כדי להציג את התקשורת במערומיה. כבר למעלה משבוע שארה"ב לא נרגעת מהמאמר של דיוויד סמואלס, אך אצלנו בארץ, למעט סיקור מינימלי, הוא לא קיבל תשומת לב כמעט בכלל. וזה דבר תמוה מאוד. כי מה שאמר סגן היועץ לביטחון לאומי של אובמה על אוסף המומחים שהתגייס לטובת הסכם הגרעין הוא חמור ביותר: "הם אמרו דברים שנתנו תוקף ואישרו את המסרים שהם קיבלו מאיתנו מראש", התרברב רודס.

דברים אלו נאמרו בעיקר ביחס לתקשורת האמריקנית, אך יש להם גם נקודה ישראלית: עיתון 'הארץ'.

כל מי שעקב אחרי התקשורת הישראלית ודאי זוכר כיצד נראה סיקור עסקת הגרעין ברחוב שוקן. עיתון 'הארץ' לא טרח כלל להסתיר את העובדה שהוא בחר צד, וכתביו השונים הדהדו לכל אורך התקופה את המסרים של הבית הלבן בישראל. עתה, על רקע וידוי של בן רודס והסערה שעורר, עולות שאלות קשות בדבר תפקודו של 'הארץ' בפרשייה, יוקרתו העיתונאית ואמינותו המקצועית.

בתשובה לשאלותינו, מסביר עמוס שוקן, מו"ל 'הארץ', כי "אין לי הכלים להעריך אם הדברים שנאמרו בכתבה של הניו יורק טיימס מגזין נכונים או לא", אך באשר לצד שתפס העיתון – זאת הוא מודה במפורש:

במה שנוגע לעמדת הארץ לגבי ההסכם עם איראן, זה לא סוד שתמכנו במגמה האמריקאית להגיע להסכם, חשבנו שהסכם עדיף על העדר הסכם. חשבנו שעמדת ראש הממשלה מוטעית, ושאם היתה לה השפעה כלשהי על התוצאה, הרי ההשפעה היתה גיוס של חברי קונגרס דמוקרטים לתמוך בנשיא. מנקודת ראותנו פעולת ראש הממשלה הביאה לתוצאה חיובית של אישור ההסכם. כתוצאה מן ההסכם ישראל קיבלה חלון זמן של 15-10 שנה שבהן, אם תעשה צעדים נכונים, היא יכולה לשנות לטובה את מצבה האסטרטגי גם לטווח ארוך יותר, כולל בקרב מדינות כמו איראן.

שוקן מתקשה אמנם להתמודד עם פצצת המצרר שהטיל בן רודס וההשלכות שיש לדבריו על מעמדה של העיתונות, אך סקירה של פרסומי 'הארץ' בתקופה הרלוונטית מעלה את החשד שגם העיתון הישראלי המכובד נפל בפח. לתיבת התהודה של בן רודס, מסתבר, יש גם אוקטבה ישראלית.

המסרים עוברים

בכתבה של סמואלס עולים שני מסרים ספציפיים, "ספינים", שיצאו מבית מדרשו של בן רודס: הראשון הוא שבהתנהלות מול איראן יש רק שתי חלופות: "או הסכם או מלחמה"; והשני הוא הפרזה במשמעותם של חילופי המשטר באיראן מאחמדינג'אד "הקיצוני" לזריף ורוחאני ה"מתונים".

ססמת "הסכם או מלחמה" נשמעה מפיו של הנשיא האמריקני פעם אחר פעם. לעתים הוסיף גם – תוך שהוא מכוון בעקיפין לנאום נתניהו בקונגרס – כי מי שטוען שקיימת אלטרנטיבה אחרת, משלה את עצמו. קוראי ברק רביד ב'הארץ', מכירים מסרים אלו היטב. רביד טרח לצטט את הנשיא בהרחבה לא פעם, לא פעמיים אלא שלוש פעמים: "בלי ההסכם תהיה עוד מלחמה במזרח התיכון" זעקו הכותרות. "נתניהו טועה" הדהד רביד.

תאמרו: הרי אלו ידיעות חדשותיות. אלא שכידוע גם לידיעה מן הסוג הזה יש מקום כאשר מנהלים קמפיין. והראייה: אף אחת מהחלופות שעלו על סדר היום, שהציעו אלטרנטיבות שאינן רק "מלחמה" לא זכו כמעט לסיקור ב'הארץ' (ויש לא מעט. ראו למשל כאן, כאן, כאן, כאן, וכאן). כשנשאל על כך, רביד לא התבלבל וכתב כי כי בנוגע לעסקת הגרעין –

אני סבור שאצל נתניהו גם ה"מה" וגם ה"איך" שגויים. הגישה של הכל או כלום כלפי המו"מ עם איראן, יצירת התחושה שישראל מתנגדת לדיפלומטיה ותומכת בפעולה צבאית בלבד, היעדר נקיטת יוזמה מדינית משמעותית מול הפלסטינים ומול מדינות ערב הסוניות בשש השנים האחרונות, הגישה הלעומתית כלפי מעצמות המערב, העימות עם הממשל האמריקאי ועם הנשיא אובמה והבחישה בפוליטיקה האמריקאית הפנימית באמצעות ברית עם הרפובליקנים – כל אלה לא עזרו לקדם את היעד של בלימת תוכנית הגרעין האיראנית כפי שניתן היה לקדם אותו.

אם כן, מסר התבהלה של אובמה – "הסכם או מלחמה" – הדהד ב'הארץ' באין מפריע ואולי אף במודע. השתתף בכך גם אמיר אורן, במאמר שבו קרא למרד: "אדם כפייתי אחד המסכן שמונה מיליון ישראלים" הוא קרא לנתניהו, והוסיף ש"הוא ויעלון מוכנים לשרוף את המועדון". לאחר החתימה על הסכם הגרעין הצטרף חמי שלו והסביר כי "בניגוד לרעל שבנימין נתניהו ומקורביו מזריקים לעצמם מדי יום ביומו, לאובמה ולראשי הממשל אין עניין לפגוע בישראל, אלא לחזקה".

ההתגייסות הטוטלית לקמפיין של הבית הלבן בנושא הגרעין הורגשה היטב גם בנושאים אחרים. תיאר זאת ב'מידה' עקיבא ביגמן: כך היה סביב נאום נתניהו בקונגרס, כאשר ברק רביד ניבא, ובאורח פלא גילה כמה שעות לאחר מכן שצדק, כי "אובמה וקרי לא יפגשו את נתניהו" בנסיעתו לוושינגטון; אמיר אורן שחילק לראש הממשלה ציון נכשל והעניק לו כפרס את מושב שר הביטחון בממשלת הרצוג; והפרשן חמי שלו שכינה את הנאום "איום קיומי", לא פחות. סתם לקינוח: 'הארץ' היו היחידים שלא פרסמו את תמונתו של נתניהו בקונגרס לאחר הנאום, עניין לא מובן מאליו. במקום, הם בחרו בתמונה של חנין זועבי.

כך היה גם בדיון על הסיוע הצבאי שממשל אובמה ניסה להציע כפיצוי על העסקה. דיווחיו של רביד מהמתרחש בבית הלבן נתן את אות הפתיחה להתנפלות של חמי שלו, אמיר אורן ועמוס הראל, שחזרו וטענו כי העסקה סגורה וכל מעשה נוסף יזיק לישראל. מגמה זו נמשכה גם לאחר החתימה על הסכם הגרעין, כאשר עוד היה חשש שלא יחזיק מעמד. ושוב, אותה מקהלה ואותה מטרה: ג'ון קרי הזהיר ("אם הקונגרס ידחה את הסכם הגרעין, העולם יאשים את ישראל"), ואחריו ברק רביד נזף ("נתניהו חצה קווים אדומים במאבקו בהסכם הגרעין"), אמיר אורן, כאמור, קרא לקצינים למרוד (ל"קצינים המשתפים פעולה עם… גישה זו  מועלים באחריותם הלאומית") וכמובן חמי שלו עם תסריט אפוקליפטי מפי "דוברים אמריקניים" ("ארה"ב תבודד, משטר הסנקציות יקרוס, איראן תחגוג והאזור יתקרב בצעדי ענק לעימות צבאי הרסני… (אז) תיפתח המערכה נגד ישראל והלובי שלה, ממניעים ענייניים ואנטישמיים כאחד").

תיבת תהודה.

מתקפת "המתונים"

הספין השני שמדגיש סמואלס בכתבה הוא הניסיון לאחז את עיני הציבור, באמצעות הנרטיב לפיו עם חילופי המשטר ב-2013 נפתח עידן חדש באיראן, עידן של מתונים חייכנים שאפשר לעשות איתם ביזנס. האמת היא, כפי שרודס הודה לבסוף בתגובתו למאמר, כי מגעים עם המשטר האיראני החלו עוד בתקופת אחמדינג'אד בשנת 2012. רודס אף מודה כי אובמה שם לעצמו למטרה את ההסכם עם האיראנים עוד בכהונתו הראשונה.

זה לא סוד גדול: ד"ר מייקל דוראן הוכיח זאת בפירוט במאמרו שהופיע בעברית מעל במה זו, ושם אף הביא ציטוט של לא אחר מאשר בן רודס, שהתוודה מול פעילי המפלגה הדמוקרטית כי "כנראה הדבר הגדול ביותר שהנשיא אובמה יעשה בתחום מדיניות החוץ בכהונה השנייה שלו". בעיני הממשל, הוא הדגיש, "זה כמו נושא הבריאות, אם אתם צריכים קנה מידה". עבור אובמה, וכך גם עולה מהכתבה על רודס בניו יורק טיימס, עסקת הגרעין היא חלק מהותי ביותר באסטרטגיה הכוללת של הנסיגה מהמזרח-התיכון, ותפקידה של ארה"ב בעולם. אובמה היה חותם על הסכם בכל מחיר, והיה מסובב לטובתו אפילו את אחמדינג'אד אם הלה היה מציע לשבת לשולחן בז'נבה.

אך כדי למכור זאת לציבור צריך לספר לו סיפור. "יש איבה וחשדנות כלפי איראן, לא רק בקונגרס אלא גם בציבור האמריקני" הודה אובמה עצמו באחד מנאומיו, ובנוסף "חברי הקונגרס קשובים מאוד למה שישראל אומרת על ענייני הביטחון שלה". אם כן, ניתן להבין כמה חשוב היה עבורו לשדר "עידן חדש" באיראן ולשווק את החיוכים של זריף ורוחאני כשינוי מדיניות ותפיסה.

סקירת פרסומי 'הארץ' מגלה כי הוא אימץ בשמחה גם את הנרטיב הזה.

"לאחר בחירתו של חסן רוחאני" בשנת 2013, כך מתואר הנרטיב בדף 'הגרעין האיראני' באתר, אז "השתנה הטון מטהראן, ובסדרה של התבטאויות בנושא הבהיר הנשיא החדש כי איראן מתנגדת לחלוטין לפיתוח נשק גרעיני". כך היה גם המקרה עם צבי בראל, שניסה לשכנע אותנו כבר בדצמבר 2013 כי "גדולתו של רוחאני היא שסגנונו החדש הוא המדיניות עצמה, ולא רק אמצעי שיווק. דיאלוג ישיר עם ארה"ב, שיחת טלפון עם הנשיא ברק אובמה, החשת המגעים עם קבוצת המעצמות, יצירת פרופיל ציבורי רב-עוצמה של היתרונות שההסכם עם המערב יקנה למשק האיראני. כל אלה הם פניית פרסה מהאסטרטגיה שנקטה איראן עד כה". עולם חדש, מוצר חדש.

הפרופיל הקצר והלא-ממצה שנכתב ב'הארץ' על הנשיא האיראני בתקופת הבחירות מעיד גם הוא על אותה מגמה. לא נכתב שם דבר על כך שבזמן כהונתו של רוחאני במועצה לביטחון לאומי של איראן הגתה הרפובליקה האסלאמית את הפצצת המרכז היהודי בבואנוס איירס (1994) וכן את ההתקפה על חיילי ארה"ב במגדלי חובאר. לא נכתב דבר על הדיווח כי רוחאני עצמו אמר כמה חודשים לפני שנבחר כי "קל לומר 'מוות לאמריקה'. אנחנו צריכים לבטא 'מוות לאמריקה' בפעולות". במקום זאת, בספטמבר 2013 דיווח ברק רביד כיצד רוחאני נלחם בשמרנים, ו"כפי הנראה מעוניין… לפעול לביטול השימוש בקריאה 'מוות לאמריקה'". נכון לעכשיו, ניתן לקבוע בוודאות, זה לא קרה.

לא נכתב שם גם על הדיווח מ-2006 מהניו יורק טיימס, כלי שאינו נחשד בימניות, שבו רוחאני הודה כיצד איראן הונתה את המערב ביחס לפרוייקט הגרעין. לא נכתב שם על כך שבשנת 2003 רוחאני עמד למעשה בראש צוות המשא-ומתן האיראני לענייני הגרעין, ושיקר לאירופים בפנים כאשר הבטיח פיקוח על תוכנית הגרעין בזמן שבבונקרים העשירו אורניום.

רביד כן טרח, לעומת זאת, לסנוט בנתניהו כאשר רוחאני וזריף צייצו בטוויטר 'שנה טובה וחג שמח'. וכמובן, כל זאת עוד לפני שדיברנו על אימוץ מושג ה"מתון" במאמרים ובכותרות, מושג שכדי להשתמש בו צריך להבהיר כל פעם "יחסית למי".

ביקשנו את תגובתו של ברק רביד לדברים, נכון לעכשיו הוא טרם השיב.

אובמתון

בחזרה לבן רודס. "כל העיתונים האלה החזיקו בעבר משרדי מערכת בחוץ לארץ" אמר לניו יורק טיימס, "עכשיו הם הפסיקו עם זה. הם מתקשרים אלינו כדי שנסביר להם מה קורה במוסקבה ובקהיר. רוב כלי התקשורת מדווחים על הנעשה בעולם מוושינגטון. הכתב הממוצע שאנחנו מתעסקים איתו הוא בן 27, והניסיון שלו בשטח הוא ככתב שנספח לקמפיינים פוליטיים. זה הבדל של שמים וארץ. הם לא יודעים כלום, פשוטו כמשמעו". ואם הם לא יודעים כלום, אפשר להאכיל אותם בכפית אוסף המסרים הרצויים לממשל.

השאלה היא איפה נגמרת האמת ומתחילה התעמולה. אולי כדאי גם לשאול האם יש ב'הארץ' משהו מעבר למאמריהם של גדעון לוי, אמירה הס ורוגל אלפר שהופך אותו לעיתון החביב על הנשיא אובמה. החשיפות של בן רודס מאירות באור מיוחד דברי הברכה של הנשיא בכנס משותף עם 'הקרן החדשה לישראל' בניו יורק: "'הארץ', העיתון הוותיק בישראל, מעולם לא חשש לומר את האמת בפני השררה" אמר אז אובמה, והוסיף כי "אתם חלק… מחופש הביטוי והתקשורת, שחיוניים לדמוקרטיה בישראל".