גם בן גוריון הבין שהסוציאליזם לא עובד

"לבניין הארץ נחוץ גם יצר הרע של אהבת הבצע": מעטים האנשים המסוגלים לנחש מיהי הדמות מדור המייסדים שהתבטאה באופן קפיטליסטי שכזה.

הצלחתם? אולי תופעתו לגלות כי היה זה לא אחר מאשר דוד בן גוריון, ממקימי ההסתדרות וראש מפלגת מפא"י. התחקות אחר התפיסה הכלכלית של בן-גוריון חושפת לא מעט הפתעות נוספות: אחר עמדותיו הסוציאליסטיות של בן גוריון, עם הזמן הוא למד את חשיבותו של השוק, את הכורח שביעילות, ואת התלות הברורה המשק במגזר הפרטי ובבעלי ההון. למרות שהוא היה ונותר נטוע במחנה הסוציאליסטי, גילה בן-גוריון בחשיבתו ומדיניותו גמישות פרגמטית רבה. במשך השנים – ובעיקר כשהתמודד עם כובד הנטל של ניהול המדינה הצעירה – נטה להכיר בחלק מייתרונות הקפיטליזם, וחתר לשלב את עקרונותיו במערכת הכלכלית שיצר.

התקופה הסוציאליסטית

בן-גוריון הצעיר היה כמובן סוציאליסט מושבע, שנטה לזהות את הציונות ובניין הארץ באופן מלא עם החשיבה הסוציאליסטית. כך למשל הוא תיאר זאת באחד מכתביו המוקדמים:

"ארץ ישראל יכולה כמובן להבנות באופן קפיטליסטי גמור, כמו שאר הארצות. אך בנין הארץ שכולו קפיטליסטי לא יביא איתו הגשמת הציונות… הפועלים היהודים לא יבנו כשכירים המוכרים מכוח עבודתם לאחרים מתוך שוויון הנפש לעבודה הנעשית על ידם. כנוגעים בדבר, כעושים בשלהם, מתוך יזמה ותכנית עצמית יתמכרו הפועלים היהודים למפעל ההיסטורי…" (הפועלים וארץ-ישראל, ניו-יורק, 1918)

עמדות מסוג זה, ויש עוד ציטוטים רבים, אפיינו את השקפתו של בן-גוריון בראשית דרכו. אך למרות זאת, כפי שמסביר פרופ' יעקב ראובני שחקר את השקפותיו הכלכליות של בן-גוריון, הוא לא היה שייך מעולם למחנה הסוציאליסטים האוניברסליים ששאפו למהפכת פועלים בינלאומית, אלא ראה את הסוציאליזם כתפיסה המשתלבת בחזרת עם ישראל לארצו. בן-גוריון ראה בעבודה עברית, בחיבור פיזי של עם ישראל לאדמתו, מעשה יהודי-היסטורי שבונה את הלאום, לפני שהוא ראה בו מעשה סוציאליסטי מהפכני.

את שיאה של תקופה זו ניתן לראות בהצעותיו של בן גוריון לתפקיד ההסתדרות, שהוא היה ממקימיה. כך אמר בן גוריון בהצעתו לתפקידה של ההסתדרות: "ההסתדרות היא הקבלנית היחידה של כל העבודות הציבוריות והפרטיות בארץ. כל הפועלים בעבודות הממשלה, ההסתדרות הציונית, החברות הלאומיות ובעלי הרכוש הפרטי עובדים מטעם ההסתדרות הכללית ומשכורתם נכנסת לקופת ההסתדרות" (ממעמד לעם, קכ"ג-קכ"ד).

פרגמטיזציה

בין העלייה השניה ועד להקמת המדינה בן גוריון עבר תהליך פרגמטיזציה. התקופה היתה מהפכנית מכל הבחינות, וגם מבחינה כלכלית. אוכלוסיית היהודים בישראל התרבתה מאוד עקב העליות השונות; היחס לתפקיד ענף החקלאות בבניית הארץ השתנה כל העת, והגישה למגזר הפרטי גם היא עברה שינויים. כך, למרות שעוד בשנת 1927 הצהיר בן-גוריון ש"המעמד הבינוני בא ונכשל" (ממעמד לעם, עמ' 198), במהלך השנים חלה תזוזה בעמדותיו.

בתור ציוני-פרגמטי, מטרתו הראשונית של בן-גוריון נותרה הקמת המדינה ופיתוחה באופן המהיר והיעיל ביותר. מדיניות זו הכתיבה, לדעתו, מעורבות גדולה של מוסדות המדינה שבדרך בתכנון המשק, הוצאות כספיות ציבוריות נרחבות והשקעות לא שמרניות בעליל. אך מצד שני, הדחף לפיתוח המהיר הוביל בהכרח לשינוי בעמדות הסוציאליסטיות של בן-גוריון. על מנת לפתח את המדינה, הוא הבין שהצמיחה הכלכלית היא חיונית לבנייתה, שיש צורך בבעלי הון שישקיעו בתעשייה וכי הוא נדרש לשיתוף פעולה מסחרי בינלאומי של יצוא ויבוא סחורות.

במהלך השנים, הוא הבין שבניית המדינה איננה יכולה להתבסס על תכנון ממשלתי, חקלאות ותעשייה מקומית בלבד, אלא שעליו לגוון את השוק עם תעשייה ושירותים, להישען על השקעות מסיביות של בעלי הון, ולתת גם מקום לשוק החופשי ולמגזר הפרטי.

ד"ר אריה קרמפף טוען בספרו "המקורות הלאומיים של כלכלת השוק" שאחת מנקודות המפנה ששיקפו את המפנה של בן גוריון, היתה העובדה שהוא צידד בכך שכושר הקליטה של המדינה לא יוגבל על-פי היכולת החקלאית שלה, עמדה בלתי מקובלת באותה תקופה. כך אמר: "אי אפשר לארץ-ישראל בלי תעשייה. אם רוצים ישוב יהודי גדול יש הכרח בפיתוח התעשייה. התעשייה תוכל לקלוט רבים ומהר. אי אפשר שכל הארץ תהיה תלויה בתפוזים" (יומן בן גוריון, 1935). על-מנת למשוך את התעשייה ובעלי ההון במדינה שבדרך, הציע בן גוריון: "המדינה באופן מכוון תאמץ עלית בעלי הון ותעשה כל מיני הקלות להקמת בתי חרושת ושחרור ממכסים לזמן בלתי ידוע" (פרוטוקול פגישת הסוכנות, 1938).

מהנתונים המובאים בספרו של ד"ר קרמפף עולה כי התוצר היהודי התרחב בשיעור ממוצע של 11.2% בשנים 1945-1939. חלקו של ענף התעשייה במשק גדל מ-24.2% ל-33.1%, ומספר המועסקים בו זינק באופן דומה. מספר המועסקים בחקלאות לעומת זאת, ירד מ-22.2% ל-13.1%. בעקבות השינויים הרבים האלו אמר בן-גוריון: "אני רוצה לדבר על האפשרות שאת כל האנשים האלו יביאו לארץ ישראל, ויביאו אותם לארץ ישראל לא לפי חוקי הכלכלה, שהיו קיימים באותו הזמן שנכתבו כל ספרי הכלכלה" (כינוס המכון לחקר הכלכלה, 1942).

בשנת 1942 בן-גוריון חיפש פתרונות כלכליים שיאפשרו לו פיתוח מהיר וקליטת עלייה ענקית; והוא כבר לא ראה את עצמו מחויב אידאולוגית לשיטה כלכלית מסוימת. הפתרון שהוא מצא היה מעין סינתזה, שהלכה והתבססה כמשטר המפא"יניקי המוכר: הכלכלה הישראלית התבססה על כלכלת שוק וקניין פרטי, זאת, בניגוד לסוציאליזם הקומוניסטי; אך יחד עם זאת, היא הייתה מנוהלת באופן מסיבי על-ידי הממשלה וכבולה על-ידי ההסתדרות.

על שיטה זו הגן בן-גוריון בחירוף נפש, וברטוריקה חריפה. כך אמר בן גוריון בשנת 1951: "אלה הם יסודות המשטר, אשר אנשי הימין אומרים להרוס אותו… אנשי אצ"ל, היוצאים בססמת 'חרות', כאילו לא הייתה חירות במדינה זו וכאילו הם היו אפוטרופוסה. ואנשי 'הציונים הכלליים', היוצאים בססמת ה'יזמה' – הם שמימיהם לא גילו יזמה בשטח הציוני והחלוצי. מכאן שערעור המשטר הקיים במדינה זו פירושו חורבן המשק, סגירת העלייה והפקרת העולים לחוסר עבודה" (דבר, 30.4.51).

התכנית הכלכלית החדשה

בשנותיה הראשונות של המדינה, המדינה בראשותו של בן גוריון ניהלה מלחמה מול צבאות ערב, טיפלה בעולים הרבים והחלה בפיתוח תשתיות. כל הסוגיות האלו הכתיבו לדעתם של בן-גוריון וראשי מפא"י, מעורבות ממשלתית אדירה בכלכלה. קרמפף בספרו מסביר כי מדינת ישראל מימנה את כל אלו באמצעות גירעון ענק שמומן על-ידי מקורות שונים; חצי מהסכום כוסה באמצעות מיסוי, רבע הגיע מתרומות מחו"ל, והרבע הנוסף מהדפסת כסף, כלומר אינפלציה.

מהלכים אלו יצרו במשק משבר עמוק, שחייב הערכה מחודשת של המדיניות הכלכלית. שינוי זה התרחש עם ההכרזה על התכנית הכלכלית החדשה בשנת 1952, שסימנה שינוי משמעותי מדרכו של בן-גוריון והתפכחות מסויימת מהאמונות שליוו אותו במשך מרבית חייו.

התכנית הכלכלית החדשה הייתה שמרנית למדי: הממשלה התחייבה לשמור על איזון תקציבי, להגביל את האינפלציה ולצמצם את האשראי הצרכני ואת השוק השחור. כמו כן נקבעו שערי חליפין שונים שעודדו את היצוא ואת זרם ההון מחו"ל, ייעול גביית המיסים וצמצום כח האדם של הממשלה.

השינוי בא לידי ביטוי בין היתר במינוי של כלכלן מקצועי, דן פטינקין, לראש אגף התקציבים הראשון. פטינקין היה בוגר אוניברסיטת שיקגו ואבי לימודי הכלכלה בישראל. הוא אמנם לא היה איש שוק חופשי מובהק אך הוא הבין את חשיבותו של השוק החופשי לתפקודה של מדינה משגשגת. קרמפף קובע כי "פטינקין ותלמידיו קראו לממשלה לצמצם את התערבותה במשק, לנטוש את מדיניות התעסוקה המלאה ולחשוף את המשק לשוק הבינלאומי". יחד עם זאת, הם "לא פקפקו בלגיטימציה של המדינה לפגוע בקנין הפרטי ובחופש הכלכלי".

בראיון בדה-מרקר בשנה שעברה, הסביר קרמפף את הרציונל שמאחורי מדיניות זו:

אדריכלי הכלכלה הישראלית סברו כי יש לבסס את הפיתוח הכלכלי על המגזר הפרטי, אך לא על בסיס של חופש כלכלי מלא. את פעילות המגזר הפרטי יש לעצב ולגייס לטובת הפרויקט הלאומי, וזאת מבלי להלאים אותו. גיוס המגזר הפרטי נעשה באמצעות הטבות לשחקנים נבחרים בו.

תחת המשטר הכלכלי החדש גם הרטוריקה של בן-גוריון השתנתה. הוא הכיר מפורשות בזכות לרווח עבור היזמים ובעלי ההון: "הזכות לעבודה מחייבת. אך אנו מכירים גם בזכות היוזם ובעל ההון העוזר לפיתוח הארץ ולקליטת העולים לרווח הוגן, וגם זאת מחייבת" (דברי הכנסת, 1321-1319). בהזדמנות אחרת, הוא דיבר על חשיבותו של המגזר הפרטי לצד הציבורי: "יש לנו מוניסטים של הון פרטי ומוניסטים של הון לאומי, שניהם שתומי עין אחת ורואים רק מחצית המציאות" ('חזון ודרך', עמוד 297); וכן "שומה עלינו להפעיל לטובת עניינו שני חושי היסוד שבאדם: החוש הציבורי והחוש הפרטי, אהבת הכלל ואהבת עצמו" ('חזון ודרך', עמוד 297).

ציטוט אחר מעיד על הבנתו את חשיבות היעילות הכלכלית, התפוקה, והמחירים: "המחיר והרווח ייקבעו על-פי יעילות המשק ושכלול היצור שיש בו כדי להקטין את הוצאות הייצור, להגביר תפוקה ולהשביח את התוצרת" (דברי הכנסת, 1321-1319). למען הגנתו על מנגנון השוק, בן גוריון גייס אפילו את המקורות, כאמור לעיל: "לבניין הארץ נחוץ גם יצר הרע של אהבת הבצע" (נאום למשלחת הבונדס, 1957).

יתכן כי בן גוריון אף הלך צעד אחר רחוק יותר.

בספרו "דוד בן גוריון מעצב המדינה" טוען ד"ר אברהם אביחי, לשעבר יועצו של בן גוריון, כי בשנת 1953 הפסיק הזקן להשתמש כליל במילה "סוציאליזם" והביע את סלידתו ממנה. הוא אף גילה שנאה עזה את הקומוניזם, בעקבות הגילויים על זוועות סטאלין והיטלר. כך אמר בן גוריון על הסיעות הקומוניסטיות בישראל באותה תקופה: "אין ברצוני להתווכח כלל עם חברי הסיעה הקומוניסטית. א. מפני שאין לי איתם כל רקע יהודי משותף. ב. מפני שאין מתווכחים עם תקליטים אלא עם אנשים חיים" (ההסתדרות והמדינה, עמ' 50). על-פי אביחי, בראיון שהעניק בשנת 1968 טען בן גוריון שכבר בזמן מלחמת העולם השניה הוא נטש את הסוציאליזם.

מי אתה, דוד בן גוריון?

בהתבטאויות לאחר המחצית הראשונה של שנות החמישים הבהיר בן-גוריון את הפרגמטיות שבמשנתו, ובעיקר את הניתוק שלו מהדוגמה הסוציאליסטית הנוקשה בה האמין בילדותו. כך אמר ב-1956: "הרקמה המשקית והחברתית של הארץ היא יחידה במינה, ואין להכניסה למיטת סדום של הגדרות סוציולוגיות שצמחו במציאות שונה לגמרי". (ההסתדרות והמדינה, עמ' 33). בהזדמנות אחרת הוא אמר "אני האוטופיסט הבלתי-מרקסיסטי שאינו מאמין כל כך במה שקוראים מדעי הכלכלה והחברה". (חזון ודרך, עמ' 308). ובעיקר, הוא אהב לנופף בפרגמטיזם שלו: "נפגשתי עם פרופסור מפורסם בקולומביה והוא אמר לי שאין כלל מדע כלכלי בעולם. ושמחתי שאני הבלתי כלכלן כיוונתי לפחות בדבר אחד לדעת גדול" (חזון ודרך, עמ' 123).

שלא במפתיע, מסקנתם הכללית של רבים מהמחקרים שנעשו בנושא, דומה. ד"ר אברהם אביחי קרא לפרק בספרו על בן גוריון "מסוציאליסט לשאינו סוציאליסט", פרופ' יעקב ראובני קבע שבן גוריון היה "ריאליסט דינמי", ד"ר אריה קרמפף קבע שמה שהנחה את הכלכלה בתקופת בן גוריון בפרט, וכלכלת ישראל בכלל היא האינטרס הלאומי ("לאומיות שוק"). כולם, ככל הנראה, צודקים.

התפיסה המעשית של בן גוריון אפשרה לכלכלה הישראלית להיפתח לחשיבותה של כלכלת שוק אחראית ויעילה יותר, גם אם לא חופשית, בשלבים מוקדמים מאוד.

בן גוריון ניחש נכון. היום אנחנו כבר יודעים מעל לכל ספק כי הסוציאליזם כשל. כל כלכלה מערבית מצליחה היא כלכלה קפיטליסטית וחופשית בעיקרה, המבוססת על השוק. בניגוד לתקופה הייחודית של הקמת המדינה, שבה ניתן עוד למצוא הצדקות למדיניות הטוטאלית של מפא"י, היום הנסיבות מכתיבות מדיניות ממשלתית אחראית ומרוסנת ושיפור החופש בשוק הישראלי. זו הדרך שהובילה את ישראל לשגשוג, לצמיחה ולהצלחה שבן-גוריון היה רק יכול לחלום עליה. אחרי הכל, הוא לא התעניין בחלומות ואשליות, אלא במה שעובד.