צבועים, ליברמן היה גם הפרטנר שלכם

קולות הנהי שמציפים אותנו כעת בעקבות צירוף 'ישראל ביתנו' לקואליציה ומינוי ליברמן לשר הביטחון, הם בבחינת טהרנות ואסטניסיות פוליטית. הרי מעצם טבעה מציבה שיטת הבחירות בישראל, בפני כל ראש הממשלה מכל מפלגה שהיא, אילוצים המחייבים אותו להתפשר ולפעול כנגד העדפותיו האישיות. הפרשנים, חברי הכנסת ואנשי השמאל שמקוננים כעת על כל אותם אילוצים קואליציוניים שהכריחו את נתניהו להעניק את תיק הביטחון לליברמן, אינם שמים לב שבה בעת הם נהנים מנוכחותם של כחלון וסיעתו בקואליציה, בגלל אותם אילוצים ממש. האם הם יוותרו על הווטו של כחלון על פגיעה בסמכויות בג"ץ?

והצביעות רק התחילה לחגוג כאן. אותם מוכיחים בשער הזועקים כעת על הסכנה הגדולה לביטחון המדינה ושמה ליברמן, מנו אותו לפני הבחירות במסגרת חישובי הקואליציות שירכיב בוז'י הרצוג. לו היו התוצאות ב-17 למרץ 2015 שונות מעט והרצוג היה זוכה להרכיב את הקואליציה, כל היוסי ורטרים והרביב דרוקרים היו יוצאים מגדרם על מנת לשבח את "תהליך ההתמתנות" שהוכיח כי ליברמן ראוי לתפקיד השר הבכיר ביותר בממשלה.

או למשל חבר הכנסת בני בגין, שיצא אמש בפומבי כנגד ראש מפלגתו והגדיר את המינוי שבחר לעשות נתניהו כ"הזוי". אך בניגוד לבגין, שאינו נושא באף תפקיד ביצועי והתמחה לאורך השנים בעיקר בכהונה כשר בלי תיק, לראש הממשלה נתניהו אין את הפריבילגיה של חלוקת תיקים אך ורק על סמך אנינות טעם. בגין מתעקש שלא להבין את המשחק הפוליטי ואת כלליו הלא-תמיד נעימים. פוליטיקה איננה תחרות בניקיון כפיים וצניעות, אלא אמנות השגת האפשרות הפחות גרועה מבין מגוון אפשרויות רעות.

תוצאות הבחירות קבעו עובדה שגם כפיו הצחורות של בני בגין לא יצליחו לשנות: בלא 'ישראל ביתנו' מחזיק נתניהו בקואליציית ימין צרה המונה 61 ח"כים בלבד. אם לא די ברוב הדחוק גם כך, ובהתנהלותם של כמה ח"כים סוררים מהליכוד, הרי שהקואליציה הנוכחית כשלה בניסיון להעביר את מתווה הגז בשל "ניגוד העניינים" של כחלון, גלנט וחיים כץ. כישלון שמשמעותו היא נזק אדיר לכלכלת ישראל במידה שלא יתוקן בהקדם.

לו היה נתניהו נשמע להמלצותיהם של בגין ושאר המקוננים ונמנע ממינוי ליברמן לשר הביטחון, היה עליו לקחת בחשבון גם תרחיש של הפלת הממשלה והליכה לבחירות מוקדמות שאחריתן עלולה להיות ממשלת שמאל-מרכז. בממשלה כזו, היינו עלולים למצוא עצמנו עם אביגדור ליברמן בתפקיד שר הביטחון כאשר מעליו ראש ממשלה בדמות יאיר לפיד. האם ניקיון כפיו של נתניהו והחלטתו שלא להתגמש ולהעניק לליברמן את תיק הביטחון היו משרתים את האינטרסים של 'הליכוד', של מחנה הימין או של אזרחי ישראל במצב כזה?

מה כל כך רע בליברמן?

ובכלל, איש מהמבקרים והמקוננים טרם סיפק הסבר ענייני מדוע מדובר במינוי בלתי סביר. גם כותב שורות אלו אינו מחסידיו של ליברמן, אולם לנוכח העובדה שמדיניות הביטחון של ישראל נקבעת בעיקר על-ידי ראש הממשלה, וכן לאור העובדה שליברמן משתתף סדיר בישיבות הקבינט מזה שנים ארוכות, אין מנוס מהמסקנה שהביקורת התקשורתית נובעת בעיקר מהטיה פוליטית, וייתכן שאף מגזענות סמויה כנגד דוברי הרוסית, ולא מסיבות ענייניות.

חשוב לזכור: נתניהו ניצב בפני הכרעה שחייבה אותו לחלץ את המיטב מהקלפים הגרועים למדי שחולקו לו ב-17 למרץ 2015, הגם שהוכתר כמנצח החד-משמעי של הבחירות. המשא ומתן שניהל בימים האחרונים נתניהו מול 'המחנה הציוני', במקביל למגעים העקיפים שניהל מול 'ישראל ביתנו', יכולים לשמש כשיעור בפוליטיקה ישראלית ברמה הגבוהה ביותר.

הנתונים שעמדו בפני נתניהו פשוטים. מטרת העל של אביגדור ליברמן לא הייתה להצטרף לממשלת נתניהו, כי אם לקצר את ימיה ולהוביל לסיום כהונת נתניהו לאחר קדנציה בינונית וחורקת. במטרה לרשת אותו או לזכות בשדרוג משמעותי במערכת הבאה. במפלגת 'העבודה' מצד שני, היה רוב מכריע של חברי הסיעה כנגד הצטרפות לקואליציה, ואת המשא ומתן ניהל נתניהו מול יו"ר מפלגה שהוא בגדר ברווז צולע במפלגתו.

עד לפני יממה וקצת העריכו רוב הפרשנים שהתרחיש של המשך קואליציית ה-61 הוא הריאלי ביותר. ההתנגדות במפלגת 'העבודה' היתה כזו שגם אם הרצוג היה מצליח להעביר בוועידת המפלגה החלטה על חבירה לקואליציה, עדיין קשה להעריך כמה חברי כנסת באמת היו נשמעים להחלטה ומתפקדים בפועל כשותפים לליכוד ולבית היהודי. נתניהו העריך לבטח שבכל מקרה אין מדובר בשותפים אמינים, וכי בהזדמנות הראשונה היו אנשי 'המחנה הציוני' מפרקים את הממשלה במטרה להוביל לבחירות.

ועדיין, למרות תנאי הפתיחה הללו, הצליח נתניהו להציב בפני הרצוג, ובאמצעותו בפני הפרשנים והכתבים הפוליטיים, מציאות (או אשליה) של משא ומתן מתקדם, לצד יצירת רחש בחש מדיני בדמות נאומו של א-סיסי. קיתונות הבוז ששפכו הפרשנים על ראשו של הרצוג, במטרה לסכל את המהלך, שיחקו לידיו של נתניהו והקנו לאפשרות האחדות אמינות כזו שדחקה את ליברמן אל הקיר. עליו היה לבחור בין המשך התייבשות באופוזיציה, ובין פשרה והישג חסר תקדים של מינוי לשר הביטחון. ליברמן קיבל את ההחלטה המתבקשת. למרות הקלפים הגרועים, נתניהו הצליח להרחיב את הקואליציה ולהבטיח, קרוב לוודאי, את יציבות הממשלה לשנתיים-שלוש הקרובות. זה אולי עולה לברנז'ה ולאנשי השמאל בבריאות, אבל אנשי ימין יכולים להרגיש מרוצים. גם אם הם אינם מחסידי ליברמן.

וכמה מילים לסיום על שר הביטחון יעלון. על אף אמירותיו בחודשים האחרונים, יעלון הוא נכס הן לליכוד והן לממשלת ישראל. טוב עושה ראש הממשלה בהציעו ליעלון את תיק החוץ. יש להניח, ולקוות, שיעלון יקבל את אילוצי הדמוקרטיה הפרלמנטרית וימשיך לתרום מכישוריו גם בתפקיד החשוב הבא.