ואולי לא צריך לסבסד אוטובוסים ממוגנים?

13 בדצמבר 2001, ימי שיא האינתיפאדה השנייה. מטען צד רב עצמה מופעל על אוטובוס של "דן" שנסע בין יקיר לעמנואל. מיד לאחר מכן פותחים באש שלושה מחבלים לעבר האוטובוס ולעבר מכוניות שנסעו לפניו ולאחריו. מן הירי, שנמשך דקות ארוכות, נהרגים עשרה ונפצעים שלושים. בעקבות הפיגוע הודיע שר התחבורה, אפרים סנה, כי יורה לחברות האוטובוסים להפעיל רק רכבים ממוגני ירי בכבישים שיש בהם סכנות פיגועים, לאחר שהתברר שהאוטובוס לא היה ממוגן ירי.

כבר מאז פרוץ האינתיפאדה, ולפני כן בצירים מסוכנים מסוימים, הנחה צה"ל לחברות ההסעות לנסוע בצירים הללו באוטובוסים ממוגני ירי בלבד, מפאת החשש לפיגועי ירי. במקביל, החל בשנת 2001, החל פיילוט של הנחה בסך 50% בתחבורה הציבורית ביש"ע, במטרה לעודד אנשים להשתמש בתחבורה הציבורית ולא לנסוע בטרמפים ובמכוניות פרטיות. הפיילוט התמסד ב-2002 והפך להחלטת ממשלה, למורת רוחו של ח"כ (דאז) מוסי רז ממרצ, שזעם על ההחלטה וכינה אותה "אפרטהייד" לטובת המתנחלים.

ההנמקות הכלכליות להחלטה על הסבסוד, מעבר לרצון לשמור על חיי אדם, היו שבכך נחסך מהמדינה תקציב אחר – של מיגון כלי רכב פרטיים, ושל ליווי צבאי בשעות הצורך. בנוסף, באותו זמן סברו רבים שעליית כמות הנוסעים עקב הוזלת הנסיעות תגדיל את הפדיון ובכך תאזן את ההוזלה; כך לדוגמה בישיבה מיוחדת של ועדת הכלכלה (29/08/2001) אמר יהודה אלבז, מנהל אגף בכיר לתחבורה ציבורית במשרד התחבורה: "ההנחה הייתה שלא תהיה לכך עלות תקציבית, אלא שיש פוטנציאל גדול להגדלת מספר הנוסעים". והרחיב בעניין ח"כ צבי הנדל:

המתיישב הממוצע רוצה לנסוע באוטובוס ממוגן כי אף אחד לא רוצה למות, זה בדוק. אולם כשזה עלה הרבה כסף, היו משפחות שזה הקשה עליהן. זול יותר לשניים לנסוע במכונית פרטית מאשר באוטובוס. לכן החליטו, על פי דרישת הצבא, להוזיל את הנסיעה באוטובוסים ממוגנים – שם המצב מסוכן. וכך, במקום שייסעו שבעה באוטובוס, ייסעו חמישים. לא רק בגלל המחיר, אלא גם בגלל המיגון. אבל ברור שהמחיר היה גורם משמעותי כאן. ברגע שהוא הופחת, השילוב בין המחיר הזול למיגון העלה בהרבה את מספר הנוסעים".

די מהר התברר שההערכות הוורודות הללו אינן מעוגנות במציאות. מספר הנוסעים באוטובוסים גדל – אבל ההוצאות גדלו גם הן, ואת הפער הייתה צריכה לממן קופת המדינה. באחוזים מתוך תקציב המדינה, ואפילו מתוך תקציב התחבורה הציבורית, מדובר בסכומים זעומים – לפי נתוני "שלום עכשיו", הסבסוד מגיע לכדי 31 מיליון ש"ח, בנוסף ל-10 מיליון ש"ח לשנה על מיגון – אבל כמו כל סבסוד לאוכלוסייה מסוימת, השאלה הנשאלת היא עד כמה באמת מדובר במשהו יעיל.

על פי פרוטוקולי הדיונים באתר הכנסת, הסבסוד נועד בין השאר, כאמור, לעודד אנשים לנסוע פחות ברכבים פרטיים ובטרמפים. בפועל, כידוע לכולם, המטרה הזו לא ממש התממשה. עשרות אלפי מכוניות נוסעות בכבישי יהודה ושומרון מדי יום, ממוגנות מפני אבנים לכל היותר. טרמפים? העיפו מבט בכל טרמפיאדה יישובית ובצמתים המרכזיים ביהודה ושומרון ואליהם. אנשים, נשים, וטף נוסעים בטרמפים בהמוניהם.

החלטה מושכלת

אז מדוע באמת הם נוסעים בטרמפים, למרות הסיכון הביטחוני?

משום שהאוטובוסים ביו"ש הם בעלי תדירות נמוכה יחסית; משום שהמסלולים שלהם ארוכים ומפותלים עד אין קץ; משום שחלקם, בפרט ממוגני הירי, נוטים להתקלקל, להיתקע ולאחר (נגיע לזה עוד מעט); ובסופו של דבר, משום שטרמפ הוא חינם, ואוטובוס, גם מסובסד, לא. בשיקלול של הסיכון להיחטף (אחד מתוך כך וכך מיליונים) לעומת המחיר של נסיעה יומיומית באוטובוס (שגם היא לא נקייה מסיכונים), אנשים בוחרים בראשון.

מדוע האוטובוסים ביו"ש הם בעלי תדירות נמוכה וכן הלאה? משום שלא משתלם להשקיע בהם. כי כל תוספת של אוטובוס וכל קיצור של קו יעלו הרבה יותר מאשר תוספת הנוסעים בעקבות כך. וכך הופך העניין לפוליטי, כאשר מדי כמה שנים מעלים לסדר היום את נושא תדירות הקווים וקלקול האוטובוסים, דורשים תוספת תקציב פה ותוספת תקציב שם, אבל שום דבר מהותי לא משתנה.

הבעיה מגיעה לשיאה עם האוטובוסים ממוגני הירי. מדובר באוטובוסים ישנים, כבדים, יקרים להתקנה, לתחזוקה ולתפעול. רשות הדיבור לאריה פלדמן, יו"ר אגד בשנת 2006, שאמר אז בדיון בוועדת הכלכלה:

חלקם של האוטובוסים מאוד ישנים, הם בני 15 שנה, ואלה אוטובוסים שבגלל מיגון הירי, התחזוקה שלהם כמעט כפולה, אולי יותר, מאוטובוס רגיל. זה מתבטא בצריכת דלק גדולה יותר, בחלפים, בצמיגים, בגלל הכובד, המשקל של עוד שני טון שיש על האוטובוס, זה משמעותי ויש פה תחזוקה כבדה מאוד, מה עוד שאלה אוטובוסים ישנים, עם מנועים קצת יותר קטנים ממה שיש היום באוטובוסים החדשים…

יש לזכור, שאם רוצים להוסיף עוד נסיעות, יש לזה… משמעות של עלות כספית של תחזוקה… ואני לא מכיר ארגון שיכול לתחזק 100 אוטובוסים ממוגני ירי, ואנו עושים מאמצים כמעט 24 שעות שכל מה שאפשר להוציא מהמוסכים, שייצא, כדי לתת את התשובות, ומשלמים על זה שעות עבודה נוספות עד השעות המאוחרות של הלילה במוסכים.

וכך גם נחום גבאי, מתאם תעבורה יהודה ושומרון במשרד התחבורה:

חלק ניכר מהאוטובוסים האלה מתחיל להזדקן. השחיקה באוטובוסים גדולה מאוד, כי כל אוטובוס כזה מוטען בפלדה וקרמיקה במשקל של 2.4 טון. זה גורם לשחיקה גדולה של האוטובוסים, מהירות נסיעה נמוכה, ויותר ויותר שעות שהייה במוסך.

אם מחיר הנסיעה באוטובוס רגיל בפריפריה אינו מכסה את העלויות, עקב מודל הסבסוד הצולב שבו נוסעי הקווים המוצלחים משלמים עבור נוסעי הקווים הנידחים, הדבר נכון שבעתיים באוטובוס ממוגן ירי, כבד ומגושם, שנוסע לעתים עם עשרה נוסעים במסלול ארוך ומפותל, ועליהם שורף את כל הדלק ונשחק עוד ועוד.

השחיקה הרבה, מצדה, מובילה להפחתה בכמות הנוסעים, ולשירות גרוע: האוטובוסים מרובי תקלות, וכאשר אוטובוס אחד מתקלקל, קשה מאוד למצוא אוטובוס ממוגן ירי חלופי. בתלונה טיפוסית שנכתבה בדף הפייסבוק של אגד נאמר "מאוד לא הגיוני שביום חם כל כך יצא אוטובוס ממוגן ירי (קו 160 של 19:00) עם מזגן מקולקל. סיוט של נסיעה". בתשובה לכך ענו אנשי אגד ש"במקרה של אוטובוסים ממוגני ירי, אין חלופה לאוטובוס כזה ואי אפשר לשלוח אוטובוס אחר במקום". גם בקווים אחרים ישנן תקלות שגורות. בקו 949, מירושלים למעלה אפרים, הדבר שכיח. כפי שכתבה בדיון פנימי תושבת כוכב השחר:

שוב ושוב בעיות איחור ותקלות בקו אוטובוס 949. כבר כמה פעמים אנחנו צריכים לסבול את זה… ועד מתי??? הנה עוד עכשו תקועים בדרך לישוב (מירושלים אוטובוס בשעה 15:00). כמעט כל יום יש תקלות ואוטובוס נתקע בדרך ולא ממשיך בדרכו.

צריך להדגיש: התקלות אינן גזירה משמים. הן נובעות מבחירה מודעת של חיוב אוטובוסים לנסוע בצירים הללו ממוגני ירי. ייתכן שהחיוב היה נכון לשנת 2002, ולשנת 2003, אך האם בשנת 2016 עדיין הצירים כל כך מסוכנים עד שאסור לנסוע בהם בשום פנים ואופן באוטובוס שאינו ממוגן מפני ירי? באותם צירים נוסעות מדי יום ביומו אלפי מכוניות. לא ממוגנות. פיגועי ירי קורים, אכן, ועדיין אנשים לוקחים את הסיכון כשהם משקללים את העלות מול התועלת. האם הם יצאו מהבית עם קסדה ושכפ"ץ, רק למקרה של אם וכאשר? האם יש להתקין "מעיל רוח" על כל מכונית פרטית, למקרה של ירי נ"ט? אחרי הכל, מדובר בחיי אדם!

עד כמה השתנה המצב מאז 2002-2001? עיון בנתונים יכול להבהיר את הדברים. דו"ח של השב"כ מאפריל 2008 מציג את התפלגות פיגועי הירי החל בספטמבר 2000:

המספרים הללו כוללים את הפיגועים גם בישראל וברצועת עזה, אך המגמה ברורה. בשנת 2015, לפי השב"כ, היו 73 פיגועי ירי בגזרת איו"ש. הרבה, אבל הרבה פחות מ-3,270 פיגועים (בכלל הגזרות) ב-2001. פיגועי הירי הקטלניים, אגב, היו לעבר מכוניות פרטיות: בין ההרוגים: איתם ונעמה הנקין, שנורו למוות בידי מחבלים מן המארב, ומלאכי רוזנפלד שנרצח מירי על הרכב שבו נסעו הוא וחבריו, בדרכם הביתה ממשחק כדורסל. האם תושבי יהודה ושומרון החלו למגן מפני ירי את רכביהם הפרטיים בעקבות הפיגועים? ברור שלא; העלות עולה בהרבה על התועלת. אך שיקולי עלות\תועלת אינם מעניינים מפקדים בצבא.

התמריצים של מפקדי הצבא, המחליטים אילו צירים מחייבים מיגון מפני ירי באוטובוסים, שונים מן התמריצים של האוכלוסייה המשתמשת באוטובוסים. המפקדים אינם משתמשים בתחבורה הציבורית ולא הם משלמים את מחירה. ואם הם יכולים לחייב אוטובוסים במיגון מבלי לשאת בעלויות, מדוע לא?

העלות, אגב, אינה רק עלות בכסף ובאי-נוחות. העלות יכולה להיות גם היא של חיי אדם. ב-26 בנובמבר 2015 התהפך אוטובוס ממוגן ירי, עמוס בחיילים, בכביש 458 בין כוכב השחר לרימונים. כתוצאה מההתהפכות נהרגה חיילת ונפצעו 48 חיילים, בהם 3 באורח בינוני. העובדה שהאוטובוס היה ממוגן ירי הקשתה על חילוץ הלכודים באוטובוס, וייתכן שגם הייתה מלכתחילה זרז להתהפכות האוטובוס, הכבד יותר מאוטובוס רגיל. למזלם של מפקדי הצבא, איש לא ישאל אותם מדוע הורו למגן את האוטובוס, שאולי גרם למוות. השאלה היא תמיד בכיוון ההפוך בלבד.

די לסבסוד

חובת המיגון פוגעת במתנחלים גם בדרכים נוספות: טיולים באותם אזורים נתקלים בבעיות לוגיסטיות, מכיון שצריך להביא אוטובוס ממוגן דווקא, שהוא יקר ולא תמיד זמין. וכך, דווקא כשהם רוצים לעודד תיירות לאותם מקומות, הם נתקלים שוב ושוב במכשול של ה"אילוצים הביטחוניים" שכלל לא ברור שהם כה חריפים. גם הרצון לשדר חיים נורמליים, ולהזמין אורחים או תושבים נוספים, נתקל באותו קיר: לחייב כל אורח בבית שלך ללבוש חליפת מגן לא ממש מזמין אורחים.

כיצד לשקלל את הסיכון לעומת התועלת? אם לא המפקדים או הממשלה, מי יקבע? התשובה ברורה: התושבים יקבעו. בזמנים רגילים, האוטובוסים צריכים להיות לא ממוגנים. אם התושבים ירצו לנסוע באופן ממוגן, הם יוכלו לשלם על כך דרך היישובים והמועצות, ולארגן אוטובוסים ממוגנים כרצונם. בסופו של דבר, האחראי הראשי על חיי האזרחים הם האזרחים עצמם. כשם שמרשים להם לנסוע ברכבים פרטיים על אף הסיכון לתאונות דרכים, לפיגועי אבנים ולפיגועי ירי, כך יש לתת להם לנסוע באוטובוסים לא ממוגנים על אף אותו סיכון זעיר. ואם הם ירצו מיגון? תהיינה להם דרכים להשיג את המיגון, תוך שהם מודעים למחיר הכבד שלו.

שתי החלטות, הקשורות זו לזו, נותרו עמנו מאז ימי האינתיפאדה השנייה: סבסוד מיוחד לתחבורה הציבורית ביהודה ושומרון, וחובת מיגון הירי בצירים רבים. שתי ההחלטות האלה, אם היו נכונות לשעתן, ודאי כבר עבר זמנן: הסבסוד המיוחד מתדלק את השנאה ל"מתנחלים עושקי הקופה הציבורית", אף שאין הוא תורם במאומה (ואף יכול להזיק עבור אלה המקבלים החזרי נסיעות ונוסעים ברכב פרטי); וחובת מיגון הירי מובילה לתדירות מופחתת, שירות גרוע, אוטובוסים ישנים ואיטיים ואף סכנת מוות, כאשר ספק אם התועלת עולה על הנזק.

את התחבורה הציבורית, ביו"ש כמו בשאר המדינה, יש לפתוח לתחרות חופשית ואמיתית, או לפחות לשאוף לכך, כך שהנסיעה תתבסס על העלויות האמיתיות של הנסיעה ולא תפיל את התושבים כגיבנת על שאר תושבי המדינה. אך עד לחזון אחרית הימים הזה, יש לפחות להשוות את תנאי הנסיעה ביו"ש לתנאים בשאר הארץ, ולא לנסות "לעזור" בדרך שאינה אלא מזיקה.