"מרחב בטוח" רק למי שחושב כמוני

בחודשים האחרונים, במסגרת לימודי בחוף המזרחי של ארצות-הברית, אני זוכה לבלות שעות רבות "אחד על אחד" עם חוקר איראני בכיר שהגיע לתקופה קצרה מטהרן. בין השיחות המרובות שהיו לנו על ישראל, איראן, יהדות, אסלאם ופוליטיקה מזרח-תיכונית, הפרופסור הביע גם את התפעלותו מארצות-הברית, האבות המייסדים, המשטר הדמוקרטי והליברלי שלה, החברה והאקדמיה האמריקנית. האוניברסיטאות באיראן, הוא אמר לי, צריכות לאמץ את הדגם של הרווארד ואוניברסיטאות עילית אמריקניות אחרות. מבין המעלות שהרשימו אותו, הוא הדגיש במיוחד את הדיון הפתוח, את חופש הדיבור ואת הביטחון האישי שהוא חש באוניברסיטה.

כמו הרבה זרים שמגיעים לביקור לתקופות קצרות, עמיתי האיראני לא הבחין מן הסתם בחסרונות, בבעיות ובפגמים שיש בחברה ובאקדמיה האמריקנית, והם כמובן מרובים. למרבה הצער, דווקא חופש הדיבור, שהרשים אותו במיוחד, נתון לסכנה הולכת וגוברת מצד מרצים אקטיביסטים וסטודנטים רדיקלים. מכיוון שהרווארד עודנה במצב טוב יחסית, והתברכה בהנהלה שמצליחה לבלום את הכוחות הללו במידת מה, הפרופסור האיראני לא זכה לראות "אקטיביסטים" שמתפרצים לכנסים כדי להשתיק דוברים, עצומות כנגד הבעה של עמדות "לא נכונות", מחאות נגד "ניכוס תרבותי" של יוגה וסושי, ויתר רעות חולות.

במצב שנוצר באקדמיה האמריקאית היום, ישנה התנגשות הולכת וגוברת בין שני ערכים שהרשימו את הפרופסור מטהרן: חופש הביטוי והביטחון האישי. כפי שנראה להלן, הדאגה המוגזמת לביטחון החלה לשמש כלי בידי אקטיביסטים אלימים להשתיק את יריביהם בצורה מתוחכמת, בתמיכתן של רשויות אקדמיות נבוכות ואחוזות בבהלה.

"מרחבים בטוחים"

הדאגה החריפה לביטחון אישי אינה תופעה חדשה בארצות-הברית, וניתן למצוא את השורשים שלה בשנות השבעים והשמונים, עם התגברות גלי הפשע האורבני. כפי שכתבו ג'ונתן היידט וגרג לוקיאנוף, דורות שלמים בארצות-הברית, ובמיוחד במעמד הבינוני, גדלו בתוך אווירה של חרדה תמידית, כשהם עטופים, מוגנים ומוקפים במסרים מפחידים על העולם החיצוני. רבים מהילדים הללו, חיפשו את אותו "ביטחון" גם כשהגיעו לאוניברסיטה.

בעשורים האחרונים, תרבות הביטחון השתלבה עם גל הפסיכולוגיזציה והפוליטיקלי-קורקט – וכאן היא הפכה להרסנית באמת ובתמים. האוניברסיטאות הטעימו, יותר ויותר, שתפקידן אינו רק להגן על ביטחונם הפיזי של הסטודנטים, אלא גם על ביטחונם הרגשי והנפשי. מרצים בהרווארד יודעים שאם יתנו ציון גרוע מדי לסטודנט, הם עלולים לקבל אימייל מאחד מדיקני המעונות, שידון איתם במצבו הנפשי של הילד או הילדה. תרבות הפוליטיקלי-קורקט, שהשתלבה ככפפה עם הפוליטיקה של הזהויות, הנחילה את הרעיון שבנים ובנות לקבוצות מקופחות (מיעוטים אתניים, נשים, להט"ב), עלולים להיפגע – להיפגע באמת ובתמים – מביטויי שטנה וגזענות, או, כמאמר המכתם הידוע, "יש מילים שפוצעות".

באוניברסיטאות מסויימות, ילדים שגדלו בבועה מגנה ועוטפת, מלאים בלהט נעורים צדקני וברעיונות רדיקליים אפויים למחצה, הופכים לסובלניים פחות ופחות. התמהיל המסוכן של היסטריית ביטחון, פוליטיקת זהויות ופוליטיקלי-קורקט, יצר את תרבות ה"מרחבים הבטוחים" (safe-spaces) ואזהרות הטריגר. בעיני אגודות סטודנטים רבות, שנתמכות במקומות מסויימים על-ידי הנהלות שפוחדות מתביעות, הלימודים באוניברסיטה כבר אינם הרפתקה אינטלקטואלית, הזדמנות לאתגר את עצמך, להתמודד, להתווכח ולגדול. במקום זאת, הם משתמשים יותר ויותר במונחים שמזכירים את הבועה שבה גדלו. או כפי שהטיחה "הילדה הצווחת" הידועה לשמצה באוניברסיטת ייל בדיקאן שלה, "אנחנו לא אמורים ליצור כאן מרחב אינטלקטואלי. אנחנו אמורים ליצור כאן בית! בית!".

https://www.youtube.com/watch?v=V6ZVEVufWFI

מרחבים מושתקים

ואם האוניברסיטה היא "בית" שבו אתה אמור לחוש ביטחון פיזי ונפשי מוחלט (וכאמור – ביטחון מוגדר גם כחסינות מעלבון או תחושות לא נוחות), הרי שקיימת לגיטימציה מוחלטת להדיר בעלי דעות שונות.

סטודנטים וסטודנטיות דורשים שטקסטים ספרותיים סטנדרטים לחלוטין, כולל יצירות קלאסיות, ילוו ב"אזהרות טריגר"; ולא מדובר רק בטקסטים שעוסקים בתקיפות מיניות, אלא גם ב"טריגר קולוניאליזם", "טריגר אפלייה גזעית" ו"טריגר שוביניזם". דוברים מורדים מהבמה על-ידי מוחים צווחניים ואלימים, שלא טורחים אפילו להשתמש בעלבונות בעלי תוכן. הנה, למשל אחת מהסצנות האחרונות שהתרחשו באוניברסיטה של מסטצ'וסטס-אמהרסט.

באוניברסיטה, הידועה בנטיותיה השמאליות, התקיים אירוע של תומכי חופש הדיבור: "אזהרות טריגר – האם הפוליטקלי-קורקט הלך רחוק מדי"? אחת מהדוברות, כריסטינה הוף-סאמרס, פמינסטית ידועה וותיקה, העזה להטיל ספק בסטטיסטיקות מסויימות על הטרדות מיניות בקמפוסים. כתגובה, הגיעו מספר פעילות רדיקליות כדי לפוצץ את האירוע. אחת מהן, צווחנית וקולנית במיוחד, נופפה בידיה והטיחה עלבונות שוב ושוב בדוברת. בקטע שהתפרסם, קראה הפעילה קורה סגל שוב ושוב בקול אקסטטי: Hate speech out of our campus ("הוציאו את שיח השנאה אל מחוץ לקמפוס"). כשניסו לקטוע אותה, היא טענה שזכותה המלאה לנסות לפוצץ את האירוע, ועוד התלוננה שהדוברת מתייחסת אליה כילדה קטנה. "אז אולי", אמרה כריסטינה הוף-סאמרס, "תתחילי להתנהג סוף סוף כמבוגרת".

סרטון ההשתוללות של סגל הפך לוויראלי, תחת ההאשטאג trigglypuff# – שילוב של "אזהרת טריגר" ו-jigglypuff, יצור מפוקימון שמתנפח כשמרגיזים אותו.

כשהקורבן הופך לתוקפן

לבסוף, הדאגה לביטחון הפיזי משתלבת עם היסטרית הביטחון הנפשי, וסוגרת כצבת על חופש הדיבור האקדמי. לפני מספר ימים, סטודנטים תומכי ישראל באוניברסיטת קליפורניה אירווינג הקרינו סרט המלווה בדיון עם חיילי צה"ל. הבריונים של צדק לפלסטין (Students for Justice in Palestine), וזרוע ההלבנה שלהם, "קול יהודי לשלום" (A Jewish Voice for Peace) הכריזו ש"כוחות הכיבוש הישראליים בקמפוס מאיימים על ביטחונם הפיזי באווירה של גזענות גוברת" וגם "מהווים טריגר לסטודנטים פלסטינים".

בתגובה, החליטו הסטודנטים מ-SJP לפוצץ את האירוע. הם חסמו את הכניסות, הרעישו, הטרידו סטודנטים שניסו להיכנס ולצאת ויצרו אווירה מאיימת. הסטודנטים היהודים קראו למשטרת הקמפוס, וזו דאגה "לפנות אותם מהמקום, למען ביטחונם" מיד לאחר תום הסרט. במקרה הזה, האירוע לפחות התקיים כסדרו.

בהרצאה של עמי איילון, ראש השב"כ לשעבר, בקינס קולג', לונדון, בינואר השנה, סטודנטים פרו-פלסטינים חסמו את הדלתות, צווחו סיסמאות שיטנה, שברו חלון והפעילו שוב ושוב את אזעקת האש. בתגובה, המשטרה פינתה את משתתפי האירוע, שוב משיקולי ביטחון. אם אזעקת האש פועלת שוב ושוב, אזי איש לא יבחין בשריפה אמיתית, וחיי כל הנוכחים בסכנה.

האבסורד כאן ברור. פורעים רדיקליים למיניהם כבר למדו שאם יפריעו לאירוע באלימות, שיקולי הביטחון יכתיבו פינוי של המשתתפים. למה לא לפנות דווקא את המתפרעים? משום שזה יגרור עימות אלים עם המשטרה, פציעות ונזקים שעלולים לחשוף את האוניברסיטה לתביעות, ובכלל מי יעז להתעמת עם "מיעוטים לא פריבילגיים" בעת הזאת. כדי להגן על הסדר ולשמור על הביטחון, המשטרה נוטה, במקרים רבים והולכים, לבחור בפתרון הקל – לפנות מהמקום את הקורבן ולא את התוקפן. זה כמובן מעודד סטודנטים רדיקלים להמשיך ולהשתמש באותה השיטה שוב ושוב.

ולמרות כל הדברים הללו, חרף התמהיל הנפיץ של היסטריית ביטחון ואקטיביזם רדיקלי, לאחרונה אפשר להבחין גם במגמות חיוביות. בקמפוסים רבים, ניתן לראות גל נגדי של אדמיניסטרטורים, מרצים וסטודנטים שקמים להגן על החופש האקדמי ועל חופש הדיבור. בהרווארד, הנשיאה הבהירה שוב ושוב שלא תיתן יד לפגיעה בחופש הביטוי ותתנגד בחריפות לכל חרם על ישראל. אוניברסיטת פרינסטון סירבה לדרישתם של הרדיקלים להסיר את שמו של הנשיא וודרו וילסון מהקמפוס כדי "ליצור מרחב בטוח לאפריקנים-אמריקאים", בנימוק שאי אפשר ואסור למחוק את ההיסטוריה. גם באוניברסיטאות אחרות, אפשר לראות התעוררות הולכת וגוברת נגד האקטיביזם הרדיקלי, עריצות הפוליטיקלי-קורקט והפגיעה בחופש הדיבור. לאור זאת, אפשר לקוות בזהירות שהאור אכן נמצא בקצה המנהרה.