מורכבת, מתוחכמת, ומבקרת את השמאל: 'דויטשלנד 83'

והנה אני צופה בסדרה גרמנית עם שם שהשיניים שלי מסרבות לגרוס, ויש חשק לירוק את החצץ הזה. אבל זה לא רק 'דויטשלנד 83'. מה בקשר למיני סדרה 'דור מלחמה' שיצאה לבתי הקולנוע לפני כשנתיים בשני חלקים? מה קורה לי? אמנם קשה לי להודות, אבל אם אתם מכוונים לי את המנורה החזקה הישר לעיניים ומסובבים לפניי על השולחן אקדח עם כדור אחד, אני מרים ידיים: נהניתי. ולא בצורה מזוכיסטית. אבל ברשות הקנצלרית, אני רוצה לצרף כמה הסתייגויות, כמה התנגדויות. לשתי הסדרות יש מגרעות דומות, אף כי 'דור מלחמה' הרבה יותר בעייתית אידאולוגית, ואילו ל'דויטשלנד 83' יש איכויות מקוריות דווקא בתחום האידאולוגי.

הסדרה החדשה שכתבו בני הזוג אנה ויורג וינגר הגיעה זה עתה לצופי הטלויזיה בישראל, לאחר שעשתה סיבוב בבריטניה ובארצות הברית. היא מיוחדת בכך שהיא אינה שבויה אידאולוגית בכלוב התיאוריות של השמאל הרדיקלי, בניגוד לסרטי אקטואליה רבים מבית מדרשה של הוליווד או של המפיקים הבריטים. זה לא יהיה מדויק אפילו להגיד שהסדרה מאוזנת מבחינה פוליטית אידאולוגית. היא חד-משמעית ביקורתית ביותר כלפי השמאל, ומציגה את האמריקנים ואת אנשי הממסד הביטחוני והצבאי של מערב גרמניה, נאט"ו וארצות הברית באור חיובי.

במירוץ הכרכרות ההיסטורי השועט מעל הישראלי הנבוך, שמוצץ כהרגלו גבעול דיגיטלי תחת איזה גשר, חלפו כבר יותר משעתיים וגם יותר משנתיים מאז תום המלחמה הקרה ואיחוד גרמניה. זה התרחש להזכיר ב-1989. והנה, הפתעה. הגרמנים עוד זוכרים. יש משהו בסדרה האיכותית הזאת שגרם לי להרהר הרבה פעמים כיצד יוצרים ישראלים היו מתמודדים עם תמות דומות. אבל לא צריך לנחש: יש לנו את 'גורודיש' ויש לנו סדרות דוקו על מלחמת יום הכיפורים. ישנם סרטי לבנון שהאחרונים שבהם נעשו כבר לפני כחמש שנים ('לבנון') ועשר שנים ('בופור' ו'ואלס עם באשיר'). בואו נגיד שהטיה טרום התבגרותית מובנית לתוך הסרטים, שברמה המקצועית ואף האמנותית עשויים לעילא ולעילא.

זוועות הקומוניזם

'דויטשלנד 83' חושפת בפני הצופה את כל הזוועות של החיים תחת משטר קומוניסטי טוטליטרי. והכשרון של היוצרים, ובעיקר של צמד הבמאים אדוארד ברגר וסמירה ראדסי, הוא בכך שהתגברו על קשיים עלילתיים והצליחו לרדת לדקויות ולפרטי פרטים במנטליות, בפסיכולוגיה, וברמה ההתנהגותית של אנשים שגדלו תחת משטר טוטליטרי הסגור בתיבת התהודה האידאולוגית של עצמו. הם הצליחו להציג את ההבדלים התרבותיים במפגש שלהם עם המערב, החופשי. הדמוקרטי, שמא נאמר? ברשותך גברת לוין.

בדרך כלל כשצופים בסדרה שריגול וענייני ביטחון חשאיים נמצאים במרכזה, הסבך העלילתי, הקונספירטיבי, הוא החלק הכי מוקפד. נפלת בשדה של האמינות העלילתית – כשלת בכל הסדרה. בסדרה הזאת יש לא מעט חורים עלילתיים, וזה די מפתיע; קטעים שלא נראים אמינים במיוחד. הצורה שבה מוחדר גיבור הסיפור, מרטין ראוך, ששם הקוד שלו קוליברי ושם הכיסוי שלו בצבא מערב גרמניה הוא מוריץ שטאם, נראית לא אמינה. קלה מדי. כך גם כמה מהפעילויות שלו כסוכן שהוחדר ממזרח גרמניה למערבה בעודו חסר הכרה, נראות מקצועניות מדי; משהו שרק מי שקיבל הכשרה יסודית וארוכה במוסד או בסיירת מטכ"ל מסוגל לעשות במיומנות כפי שזה מוצג שם. אבל הבימוי והמשחק הם ברמה כזאת, שהדלי מסתובב באוויר במהירות ואיכשהו המים לא נשפכים.

ראוך/שטאם בגילומו הנהדר של יונס ניי הוא דמות של צעיר שמגויס על-ידי השטאזי במזרח גרמניה באמצעות לחצים משפחתיים כדי לחדור למרכז ההחלטות של המערב. הוא עובר סאגה אישית דרמטית של נאמנות ובגידה, אהבה ומניפולציה, חברות ורומנטיקה תוך כדי משימת הריגול שלו. את הכל הוא חווה ברמה האישית-רגשית ללא ניתוח ביקורתי אידאולוגי. אבל ברמה האנושית הוא חש שבכל שלב הוא עולה מדרגה בסולם הבוגדנות בכל הערכים המקודשים לאדם; זה מה שמעיר אותו לבסוף לבצע מה שנראה טכנית כבגידה כפולה – כדי להושיע את האנשים האהובים עליו ואולי גם את העולם.

הדמות הדוחה ביותר בסדרה היא דווקא של פרופסור מאוניברסיטת וילהלם בבון בשם טוביאס טישביר. הסדרה חושפת ללא הצטעצעויות את התפקיד שלו כסוכן שטאזי המנהל את כל פעילות השלום והמחאות נגד אמריקה ונאט"ו במערב גרמניה. כאן אני חייב להודות שהקהל הישראלי הוא בור, ולעומת היוצרים הגרמנים התפיסה של יוצרי הקולנוע המקומיים נשארה נאיבית וצרת אופק. מחאה נגד הממשלה הדמוקרטית החוקית תמיד מוצגת בקולנוע בתיאטרון ובטלוויזיה כאקט נעלה של התפכחות אידאולוגית טהורה; העובדה שהמחאות הן מניפולציות שנועדו לשרת אויב טרוריסטי טוטליטרי לא עולה על קצה דעתם של ארי פולמן ויוסי סידר וחבריהם.

מנגד, זהו שיעור לאלה שחושבים שסרט שאיננו שמאלני אלא תומך בדמוקרטיה ובחירות, חייב לתאר את יפי הגבורה הלאומית והשפע הכלכלי. מבחינה זו 'דויטשלנד 83' היא סדרה מאוד מתוחכמת ומורכבת, וגם אנשי שמאל ייהנו ממנה אף כי הם עלולים לעתים לזוז באי נוחות בכורסאותיהם.

כך או כך, אותו פרופסור שוחר שלום, שחרד שמא ברית המועצות תפספס ולא תצליח להנחית מכה גרעינית וקונבנציונלית מקדימה, מסוגל ביד אחת ללטף צעיר הומו תמים וביד שנייה לרצוח בדריסה אשה שיודעת יותר מדי. בסוף הוא מגיח כמו איזה שטן כדי להדיח לצרכי השלום שלו צעיר אידאליסטי שגורש ממזרח גרמניה למערבה. גם זה לא לגמרי אמין. לטישביר סוכן השטאזי יש בן דמות במקומותינו וזהו עזמי בשארה. ד"ר עזמי בשארה עשה את הדוקטורט שלו במזרח ברלין בעשור האחרון של המלחמה הקרה, באמצע שנות ה-80, וכשחזר לישראל הפך לדמות הדומיננטית מבחינה אינטלקטואלית בשמאל הרדיקלי. השפעתו ניכרת עד היום; במישור הפוליטי הוא היד המכוונת של לא מעט מפעילות 'הרשימה הערבית המשותפת'.

שטח מת

כל התקופה ההיסטורית הזאת שחרוטה היטב בזכרון הגרמנים לא נרשמה בתודעת הישראלים. עסקנו ב-83' במלחמת לבנון, במנחם בגין ובאריק שרון. היינו שקועים באינפלציה של 500 אחוז ובהתמוטטות הבורסה, הבנקים, והתנועה הקיבוצית. תפריט שיכול להעסיק עם שלם לחיים שלמים.

אבל גם לישראל היתה תנועת שלום ענפה ומסיבית, ומהרבה בחינות הרבה יותר עוצמתית מהתנועות שפשטו על מעצמות המערב. אלא שכל התקופות האלה עדיין מחכות לכתיבה בוגרת ומפוכחת. הגרמנים הם מאוד סנטימנטלים. קשה שלא להעריץ את יכולתם למצוא יופי ירקרק גם בתהומות הכיעור, והם נהנים כמובן ממקדם הערכה גבוה לעומת הישראלים. למרות רצח העם היהודי פלוס רציחות המוניות של עמים ומיעוטים אחרים, ולמרות שמזרח גרמניה של השטאזי היתה המשך ברור לגרמניה הנאצית, הפרשנים וההיסטוריונים לא מתייחסים לגרמנים כנושאי אחריות קולקטיבית. זהו גורל שנועד לישראלים, ליהודים, גם לאמריקנים במידת מה.

בנקודה זו אפשר לסיים כל ביקורת על 'דויטשלנד 83'. אבל הפינאלה לא מאפשר התעלמות. החלק האחרון בסדרה מזכיר את הסצנריו הטרגי של הימים האחרונים והשעות האחרונות שלפני פרוץ מלחמת הכיפורים. משהו בנוסח 'ישראל 73'. יש לי ניחוש מושכל, שהאלוף אלי זעירא, ראש אמ"ן ב-1973, יזדהה עם דמותו של השר הממונה על השטאזי וכל שירותי המודיעין המזרח גרמניים. נציג בכיר של ברית המועצות מסמן על הלוח את כל הסימנים המעידים שארצות הברית ונאט"ו עומדים לפתוח במתקפה טוטלית – כולל טילים גרעיניים – במסווה של תרגיל. אך ראש המודיעין המזרח גרמני מסרב להאמין עד הרגע האחרון, שדבר מטורף כזה עומד להתרחש בשנת 1983. ויש לו גם סוכן שאומר בדיוק את זה.

במקרה של הסדרה הגרמנית אנחנו מזדהים עם הממונה שמסרב להתריע – כשהמטרה שלו למנוע מלחמה. במקרה של הדרמה שנקראת 'ישראל 73' אנחנו מטילים כתם אשמה עד היום על האלוף היהיר שניסה בכל כוחו למנוע מלחמה באמצעות תיאוריה מופרכת שנקראה "הקונספציה". הגרמני מקבל צל"ש, הישראלי – טר"ש.