כבשנו, גירשנו, שדדנו: שכתוב ההיסטוריה של מלחמת ששת הימים

רק לפני כשבועיים פרסם רונן ברגמן מאמר ב'ניו-יורק טיימס', שבו ניסה לתאר את העימות בין הדרג המדיני לבין צה"ל תוך עיוותים היסטוריים קשים. ההקשר, כמובן, היה סערת סגן הרמטכ"ל יאיר גולן. ברגמן צייר את צה"ל של היום כשומר חותם המוסר ושלטון החוק, אך השחיר בכוונה את צה"ל של פעם. "ב-1967 הצבא דחק בראש הממשלה אשכול להרשות לו לבצע מהלומה התקפית על מצרים וסוריה. כשאשכול ביקש מהם לחכות הם זממו לנעול אותו במרתף עד שייכנע", כתב ברגמן.

חזרה אחורה בזמן, לפני כשנה יצא סרט דוקומנטרי בשם 'שיח לוחמים – הסלילים הגנוזים', שתיאר את מלחמת ששת הימים כמסע כיבוש רצחני מלווה בטבח שבויים ואזרחים; ישראל והעולם כמובן לא ידעו על כך. הסיבה לטענת היוצרים: הופעלה צנזורה צבאית חריפה ורק עכשיו אפשר לגלות את האמת המזוויעה על המלחמה. מור לושי ודניאל סיון יוצרי הסרט הציגו את עצמם ואת הלוחמים הוותיקים כמי ש"קולותיהם הושתקו". הם חותרים בסירה אחת עם 'שוברים שתיקה', והסופר עמוס עוז המופיע בסרט נותן את החותם והחסות למבט ההיסטורי הזה.

כבר לפני 17 שנה זיהה הדיפלומט ההיסטוריון (היום חבר כנסת) ד"ר מיכאל אורן את המגמה. במאמר גדול במגזין 'תכלת' (גיליון 7, 1999) הוא תיאר מהלך של רוויזיוניזם היסטורי שצובר תאוצה. עכשיו נראה כי בשנה הקרובה יקבל השכתוב ההיסטורי הרדיקלי של מלחמת ששת הימים את מלוא משמעותו ההרסנית: גורמים פוליטיים בישראל יחד עם היסטוריונים-מטעם וכלי תקשורת מציגים מבעוד מועד את הקו המפלגתי, כפי שנחשף גם באתר זה. שנת ה-50' למלחמת ששת הימים כבר מוצגת כ-50 שנה ל"כיבוש". רק כמתאבן בישר המוסף גלריה של 'הארץ' כי זוג הסופרים האמריקנים אילת ולדמן ומייקל שייבון מתכוונים להוציא ספר שייאגד בתוכו סיפורי כיבוש לציון שנת היובל.

היפוך ההיסטוריה

מעבר לכל הניסיונות של העשורים האחרונים למנף את הישגי מלחמת ששת הימים לצורך השגת שלום עם הערבים, הבעיה הגדולה שנחשפת עכשיו היא היפוך ההיסטוריה של שנת 67'. אולי כתגובה לכישלון מאמצי השלום. בתוך ההתנפלויות של היסטוריונים ופוליטיקאים מרחבי העולם ומישראל על המאורעות המרכזיים שעיצבו את גורל העם היהודי במאה ה-20, לא נפקד גם מקומה של המלחמה המזהירה. אחרי שכתובה של 1948 ואחרי הדיש הבלתי נגמר בשואה בדרך שתגרום לה להתהפך על ראשה של מדינת ישראל, הגיעה תורה של מלחמת המגן.

עיקרו של שכתוב ההיסטוריה הוא בהטלת האשמה לפרוץ המלחמה על מדינת ישראל. בכך אין החוקרים הישראלים הרוויזיוניסטים מקוריים. כמו להכחשת השואה גם להטלת האשמה על ישראל יש מקורות אידאולוגיים ומדיניים. ברית המועצות, למשל, וכמובן מדינות ערב. העמדה הלעומתית בהקשרה המקומי הישראלי איננה זוכה להסכמה רחבה בינתיים, אבל היא מאוד פופולרית ככל שמדובר במדינות החברות באו"ם, במעצמות הפרו-ערביות, ובעולם המוסלמי. העמדה המאשימה את ישראל מתמצית בתביעה הסובייטית שהושמעה מיד אחרי המלחמה: "יש למחוק את תוצאות התוקפנות של יוני 67'". וכן בעמדה הערבית שביטא הרודן המצרי נאצר: "מה שנלקח בכוח יוחזר בכוח".

אבל התרומה של החוקרים הישראלים מורכבת יותר. הם לא הולכים דוגרי כמו אויבי ישראל, אלא חופרים מחילות בארכיוני העיתונים ומסמכי הממשלה והצבא כדי לדלות במחשכיהם את האור הגנוז. את האמת, שהיא כל כך מזהירה ויפה בעמקותה ובהוד אכזריותה. אחרי הכל נחשפת האמת העירומה על עם שכולם חשבו שהוא קורבן ענוג שרק רצה לחזור הביתה בשלום.

מגמות היפוך ההיסטוריה נחלקות אפוא לארבע קטגוריות: 1. צמרת צה"ל אשמה בפרוץ המלחמה; לתזה הזאת יש וריאציות שונות. 2. התודעה הקולקטיבית של השואה ומי שבנה אותה בציבוריות הישראלית – אשמים. 3. המנהיגים הפוליטיים שנכשלו קשות במדיניות הפנים באמצע שנות ה-60' של המאה הקודמת חיפשו מוצא למשבר הכלכלי. 4. והקטגוריה האחרונה לא מתייחסת לשאלת הצדק שביציאה למלחמה בעקבות המצור, אלא מתייחסת רק לזוועות, להלם הנפשי והמוסרי, ול"כיבוש" שאחריה.

1. צה"ל אשם

המקור העדכני לתזה הזאת הוא ספרו של עמי גלוסקא אשכול, תן פקודה!, שיצא לאור ב-2004. גלוסקא עצמו נשען על מערכת של סברות, ניתוחים, וכמה ראיות קלושות שהצטברו מאז המלחמה עצמה. משך השנים, על רקע המחלוקות הפוליטיות הפנימיות הקיימות מאז קום המדינה, הייתה נטייה בשמאל להאשים את משה דיין. כביכול כניסתו לתפקיד שר הביטחון בימים האחרונים שלפני פרוץ המלחמה הייתה כעין פוטש; רוב אלה שהחזיקו בדעה הזאת לא פקפקו בצורך לצאת למלחמה, אלא נאבקו על הקרדיט לניצחון: האם זה מגיע לרמטכ"ל יצחק רבין? או לראש הממשלה לוי אשכול? האם לא היה מוטב, שיגאל אלון יקבל את תיק הביטחון?

מאז פורסמו ספריהם של גלוסקא ותום שגב, אשכול, תן פקודה! ו-1967 – והארץ שינתה את פניה, נודעו עוד פרטים על העימות בין אלופי המטה הכללי לבין הממשלה, עימות שדבר קיומו לא היה בגדר סוד לאורך השנים. תוספת הפרטים שכללו תמלילי דיונים במטכ"ל בהשתתפות ראש הממשלה אשכול אפשרו לפרשנים שונים לטעון שהאלופים כפו על הממשלה את המהלך ההתקפי. בין השאר התפרסמו אצל גלוסקא חילופי דברים במסדרון המטכ"ל, שבהם הציע האלוף אריאל שרון לנעול את הממשלה במרתף ולצאת למלחמה. ברור שזאת הייתה בדיחה. באותה רוח גם הציע שרון לאשכול למנות את בבה אידלסון לשרת הביטחון – "זה לא משנה, אנחנו נביא את הניצחון".

בתוך המטכ"ל אכן הייתה חבורה מצומצמת של אלופים שהתבטאה לעתים בזעם כלפי אשכול בנוסח של: "למה מחכים?!". היו אלה האלופים שרון, מתי פלד, אברהם יפה ובמידה פחותה ישראל טל. עזר ויצמן נכנס לחדרו של אשכול והניח על שולחנו את דרגותיו. התוצאה הייתה שהאלוף חיים בר-לב הוחזר מצרפת, וכמו במלחמת יום הכיפורים הוא עשה סדר בעבודת המטה.

גלוסקא עצמו, במאמר בהארץ בשנת 2011, כתב בצורה ביקורתית על האלופים אך דחה את תזת "הפוטש". "צה"ל קיבל ללא ערעור את כפיפותו להנהגה האזרחית", כתב, והוסיף:  "כאשר התעצם הלחץ של האלופים, עד כדי חשש לפוטש, נחלץ בן-גוריון להגנת הממשלה". בן-גוריון, שהתנגד ליציאה למלחמה, כינס בימי ההמתנה מסיבת עיתונאים ואמר: "הצבא בארץ דמוקרטית אינו פועל על דעת עצמו". "חשש לפוטש" זה לא הפיכה, וזו עוד רק פרשנות לאותו לחץ שהפעילו כמה אלופים.

הרמטכ"ל עצמו, רא"ל יצחק רבין, לחלוטין לא היה שותף ללחץ הזה. הוא התבטא בישיבת הממשלה באוזני השרים, כי "תהיה מלחמה קשה… יהיו אבדות רבות". הוא הציע שישראל תגייס עוד מילואים כצעדי מינימום, ובד בבד תמצה את האפשרויות הדיפלומטיות עד תום. למעשה, רבין התנגד ל"פתרון צבאי" של המשבר ותגבור המילואים נועד לצרכי הרתעה, אך זו נשחקה עם כל יום שעבר. אישור לעמדתו של רבין נמצא בספרו של מי שהיה אלוף פיקוד דרום ב-67' שייקה גביש, 'סדין אדום'. גביש מאשים בספר את רבין שהוא זה שהיה מקור ההיסוסים, הפחדים וחוסר ההחלטיות בממשלה. זאת בניגוד גמור לדימוי השגור שאשכול ושריו, שכונו על-ידי אלופי המטכ"ל "היהודים", הם אלה שהיו חדורי מורך לב.

הווריאציה השנייה של "הצבא אשם" מתייחסת לשרשרת האירועים הביטחוניים מאז 1964 ובייחוד מאז נובמבר 66', שצה"ל כביכול הוביל אותם וגרם בכך להתדרדרות של מאי-יוני 67'. זה מתחיל בעצם הדוקטרינה שצה"ל אימץ לכל המאוחר ב-1953, ולפיה על ישראל להקדים ולתקוף במידה שתהיה סכנה למתקפה מצד מדינות ערב. בנוסף, בתקופת הרמטכ"לות של יצחק רבין צה"ל לכאורה נטה לתת לעצמו פרשנות נרחבת לגבי הדירקטיבות שקיבל מהדרג המדיני. למשל, תקריות אש שהחלו בגלל חריש בחלקה שליד תל קציר הפכו לקרבות ארטילריה ולבסוף לקרבות אוויריים שחצי חיל האוויר מעורב בהם.

הווריאציה השלישית: מפקד חיל האוויר מוטי הוד אשם. כאילו הוא זה שהפך תקרית ב-7 באפריל 1967 לקרב אווירי גדול שבו הופלו שישה מיגים סורים. בעקבות הקרב אירעה שרשרת אירועים שיצאה משליטה. האבסורד בגישה הזאת גלוי. כאילו הטנקיסט שירה את הפגז הראשון ב-5 ביוני אשם במלחמה.

מי שהצית בשנאתו לאשכול את האש הזאת היה לא אחר מבן-גוריון. באחד מימי סוף מאי 67' הגיעו אליו לפגישה שני בכירי 'הארץ' גרשם שוקן ואברהם שוויצר, והוא האשים באוזניהם את ראש הממשלה אשכול: "(הוא) ניסה לנצל ביטחון לשם בחירות… תקף ירדן בלתי עוינת והחריב כפר ציווילי (סמוע בנובמבר 66'), בניגוד לעמדה של כל השנים הפך פעולת תגמול בסוריה למעין מלחמה… כראש ממשלה (הוא) שקרן ופחדן".

2. בגלל השואה ההיא

אחד הבולטים בהיסטוריונים החדשים, אילן פפה, כתב עוד בשנות ה-90' כי יש מגמה בכל קבוצות האליטה של התרבות, האמנות, יוצרים ואנשי אקדמיה להפנות את האנרגיה נגד הנרטיב הציוני. הוא טען שכל המהלך הזה מסתכם בנטייה "לשקול מחדש את תוקפה של הדרישה למדינת לאום יהודית בשטח הגיאוגרפי של פלשתין לשעבר".

תפיסתה של מלחמת ששת הימים כמלחמת מגן צודקת היא מהיסודות המכוננים של התודעה ההיסטורית בחברה הישראלית. הצגתה כהתפתחות חולנית בלתי נמנעת של טראומת השואה נועדה לשכתב את ההיסטוריה בדרך שתאזן את כתב האישום נגד הגרמנים. מי שעסק בטיפוח התזה הזאת הייתה פרופ' עדית זרטל ובמידה פחותה תום שגב. שגב, כשכתב על ספרה של זרטל האומה והמוות, טען ש"זרטל ניסתה למתוח גשר בין משפט אייכמן למלחמת ששת הימים".

למלחמת ששת הימים יצאו ישראלים רבים מתוך כוונה למנוע שואה נוספת ולהביס את הערבים הנאצים, טענו אינטלקטואלים מבית מדרשה של זרטל, שחשבו שהם מבינים את הקשר בין חרדות הנפש הישראלית המסוכסכת לבין ההתפתחויות הגיאו-פוליטיות. הגישה הכללית היא, שחנה ארנדט צודקת והרוע הנאצי הוא רוע שניתן לייחס לו בנאליות; ואילו "הרוע" הציוני מלא כוונות זדון.

חנה ארנדט, חשוב לדעת, היא המולך האינטלקטואלי שאליו מקריבים את החברה הישראלית. בתשובה לגרשם שלום המשילה ארנדט את התנועה הציונית ל"כמה מן המאפיינים הנוראים של הלאומנות הגרמנית". קרי – הנאציזם. זרטל ואחרים ציטטו ממכתבו של עופר פניגר, בן קיבוץ גבעת חיים, לחברתו בשנת 1963: "אני מרגיש כי מתוך כל הזוועה וחוסר האונים (של השואה) צומח ועולה בי כוח עצום להיות חזק, חזק עד כדי דמעות, חזק וחד כמו סכין, שקט ואיום, כזה רוצה אני להיות!". עופר נהרג כעבור ארבע שנים בגבעת התחמושת, אבל דבריו נוצלו נגדו ונגד בני דורו שהפכו כביכול לקורבנות של מניפולציה פוליטית וחינוכית שמשפט אייכמן היה המנוע העיקרי שלה.

3. המנהיגים הפוליטיים הכושלים אשמים

הסוציולוגים "החדשים" הם אלה שהתעסקו ראשונים בשכתוב מלחמת ששת הימים, עוד לפני ההיסטוריונים. התזה המרכזית שלהם היא, שהמלחמה לא פרצה בגלל תוקפנות ערבית, אלא כתגובה לגורמים סוציו-אקונומיים בחברה הישראלית. ההנהגה הפוליטית הציונית קשרה קשר ומצאה תכסיס להסיט את תשומת לב הציבור הישראלי ממדיניות פנים כושלת.

הרקע לנרטיב הזה הוא המיתון של השנים 66'-67'. הייתה אווירה של משק במשבר כלכלי, אבטלה גואה, ודיבורים בלתי פוסקים על התגברות חמורה בירידה מהארץ. נוהלה תעמולה של דמורליזציה נגד אשכול, שכללה חוברות כיס – טוויטר מנייר – תחת הכותרת כל בדיחות אשכול. הביטוי השגור מאז הוא, "האחרון שיוצא שיכבה את האור".

ביסודו מדובר בניתוח מרקסיסטי שהועתק מהתיאוריות של השמאל הרדיקלי באירופה ובארצות-הברית. האינטלקטואלים הרדיקלים ראו בארצות-הברית את אויב האנושות, שהאימפריאליזם שלה נועד להתפשטות ושלצורך תחזוקת המשטר הקפיטליסטי בבית יוצאים האמריקנים מעת לעת למלחמות. ישראל, שנתפסה מאז מלחמת ששת הימים על-ידי האינטלקטואלים הרדיקלים כשטן הקטן, פועלת באותה צורה. המחזיקים בתיאוריה של המלחמה שבאה כמענה למיתון, מדגישים את הבום הכלכלי ששטף את ישראל בעקבות המלחמה. עבודה זולה מהשטחים, רווחים קלים.

4. כבשנו, רצחנו, גרשנו, שדדנו

הגישה הזו כבר מוציאה את המלחמה מכל הקשר. אין לה סיבות, אין לה מקורות, אין מצב מדיני ואין מצב מלחמה קבוע שמדינות ערב כפו על ישראל מאז 1948. המלחמה הופכת לאוסף סיפורי ביזה, בריחת אוכלוסיה, הרס של כפרים ורצח שבויים. הספק גדול בשישה ימים. לפני מספר שנים נעשה סרט בטלוויזיה שתיאר קרב רדיפה כלשהו בפיקודו של פואד בן-אליעזר שכלל ירי ממסוקים על לוחמים מהדיוויזיה הפלסטינית בעזה בבריחתם. הרושם שניתן לאירוע היה של טבח ולא של ירי מלחמתי. בן-אליעזר לא יכול היה להגיע אחרי זה למצרים.

לפני שנה יצא כאמור הסרט 'הסלילים הגנוזים'. אלו שאריות מההקלטות ששימשו לעריכת הקובץ המיתולוגי שיח לוחמים. נאמרו כמה משפטים על רצח שבויים ועדויות על התחושה האישית הקשה שבצפייה בשיירות הפליטים הנודדות לעבר הירדן. אחד הדוברים אמר שזה הזכיר לו את הצורה שבה אבא שלו לקח אותו על הידיים בעת בריחתם בימי השואה.

פרופ' מרטין קרמר ניתח במגזין מוזאיק את השקריות הגלומה בסרט התיעודי הזה. התברר, על-פי עדותו של מי שהיה אז קצין חינוך ראשי מורל'ה בראון, שצה"ל צינזר לא יותר מ-2 אחוזים של החומר מסיבות שונות. אחרים העידו שהחומרים שנגנזו צונזרו על-ידי עורכי השיח בעצמם. זאת, משום שסברו שקהל היעד בקיבוצים לא יהיה מוכן לקבל התבטאויות מסוימות. גם בלי המשפטים הספורים שנחשפו, אפשר למצוא קטעים בשיח לוחמים שמרמזים על אירועים חריגים. בסרטים שיצאו בעשור ואף ב-15 השנים האחרונות תמיד מושם דגש על צילומים שחוזרים על עצמם, בהם נראה מפקד ישראלי סוטר לפליט ערבי או צילומים של חשודים כמחבלים ישובים עם ידיים על העורף ופנים אל הקיר. אותם צילומים ספורים ממוחזרים שוב ושוב בסרטים התיעודיים.

השנים הארוכות ללא פריצת דרך בנוסחה של "שטחים תמורת שלום" הולידו מרירות וייאוש. דמויות מעניינות, שהיו בשוליים, קיבלו מעמד מיוחד משום שהזהירו מפני סכנות המלחמה. כך גילו את מולה אגין, חבר קיבוץ שובל, שמאלן קצה אבל סגן אלוף בצה"ל. ערב מלחמת ששת הימים גויס אגין, ומאוהלו במדבר כתב לקובה ריפתין, ח"כ ממפ"ם: "מכאן נראה הדבר כוודאי שהולכת מלחמה. ישראל הולכת לבצע שוב פעולה תוקפנית גדולה… משום כך עומק הכשלון המדיני יהיה גדול". הוא הפציר בקובה ובמאיר יערי לפעול "נגד הקנוניה הזאת… אין ביכולתה לפתור את בעיות הביטחון של ישראל… אני נקרע לגזרים בבואי לפקד על יחידה במבצע כה גדול שאני מתנגד לו מבחינה מדינית מ-א' ועד ת'".

מכתבו של אגין הפך בחוגים מסוימים למקודש מהסיבה הטרגית הפשוטה: הוא נהרג בקרבות שפרצו זמן קצר אחרי שנכתב. פרופ' זאב צחור, שהביא את המכתב כלשונו בביוגרפיה שכתב על מנהיג מפ"ם יעקב חזן, הגדיר את תוכנו כבעל אינטואיציה נבואית חריפה.

במערב ציפו שישראל תושמד

האינטלקטואל היהודי האמריקני נורמן פודהורץ הבחין בבעיה כבר בשנים הראשונות לאחר ששת הימים. הוא זיהה שגורמים שהזדהו עם ישראל הנצורה ערב המלחמה במאי-יוני, התאכזבו מהמלחמה הקצרה והניצחון המהיר.

רבות מאומות העולם הסתייגו ממנו (הניצחון) והכתימוהו. הכנסיות התאבלו… האינטלקטואלים בעולם מהווים פרק לעצמו. מספרים על איש רוח צרפתי נודע, שחתם ערב מלחמת ששת הימים, שראוי להציל את ישראל; אחרי המלחמה פנה ברוגז למכרו היהודי ששכנעו לחתום: 'אבל אמרת לי שישראל תוכה והיהודים יושמדו! לא רמזת שהיהודים עלולים לנצח…' זהו זה, היהודים אמורים להיות מוכים, אינם באים בחשבון כמנצחים. (הרצאה בכינוס של הוועד היהודי האמריקני, קומנטרי אוקטובר 71')

מה שיש היום לגבי מלחמת ששת הימים זה כמעט 50 גוונים של רוויזיוניזם היסטורי. זהו שכתוב ההיסטוריה בדרך שתהיה שימושית למאבקים פוליטיים. היום התחלפה השאיפה לשלום, אפילו על בסיס הנוסחה הנאיבית של שטחים תמורת שלום, בתביעה הנקמנית הזועמת לסיום "הכיבוש" – למעשה, לנסיגה ללא תנאי על-פי דרישות הפלסטינים שאינן אלא סיכום התביעות בנוסח הסובייטי והנאצריסטי: "למחוק את תוצאות התוקפנות של יוני 67'"; והצדקת הטרור על בסיס "מה שנלקח בכוח יוחזר בכוח". השכתוב של מלחמת ששת הימים כאילו מקורה בתוקפנות ישראלית המבוססת על חרדות השואה, מסלק כל צורך לספר את האמת על המצב המדיני והצבאי שהוביל למלחמה.

זיכרון המלחמה שפרצה היום לפני 49 עדיין חי בקרב ישראלים רבים, כולל כותב שורות אלה. זאת הסיבה שהשכתוב ההיסטורי לא מקובל על רוב הציבור. אך הוא מספיק עוצמתי כדי להפוך למוסכמה ולנרטיב מקובל בקרב קבוצות חשובות שמנתקות עצמן מהציבור הישראלי. הוא גם מאוד אינסטרומנטלי לביסוס מסע הדה-לגיטימציה נגד ישראל.

קשה למצוא בקרב עמים אחרים מאמצים כאלה של רוויזיוניזם היסטורי גורף לגבי חוויות תשתית היסטוריות. לא תמצא ספרים שטוענים שבלגיה או צ'כוסלובקיה ניסו לתקוף את גרמניה הנאצית. או שלינקולן היה פושע מלחמה ומדינות הדרום היו קורבן לתוקפנות. אבל בישראל, כך מסתבר, אפשר להתעלם מעובדות ברורות ולטעון כמו תום שגב כי "תוצאות המלחמה הוכיחו שלא היה יסוד רציונלי לחרדה הזאת".

בעוד שקשה לרדת לנבכי נשמתם של ההיסטוריונים החדשים, הסוציולוגים החדשים וכל האידאולוגים חמושי התארים, אפשר לקבוע כי חלק גדול מהתופעה מקורו במחדל של הממסד האקדמי והמחקרי במדינה. די בכך שנציין שעד היום רק חוקר אחד, ד"ר עמי גלוסקא, קיבל נגישות מלאה לכל המסמכים שנמצאים בארכיונים השונים ובייחוד ארכיון צה"ל. ההיסטוריות המפוקפקות שנכתבות על מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים הן גם תגובה למגננה החשדנית של הממסדים השונים, שלא פתחו את הארכיונים למחקר.

המושג "היסטוריה רשמית" הוא בעל גוון שלילי היום. אך יש חלל גדול בכתיבה של היסטוריה אמיתית ומקיפה על מלחמת ששת הימים. היחיד שהתקרב לכתיבת היסטוריה כזאת הוא מיכאל אורן בספרו שישה ימים של מלחמה – המערכה ששינתה את פני המזרח התיכון. השאר התמקדו בזוויות הנוחות להם והתעלמו מגורמי יסוד כמו חלקה של ברית המועצות ביצירת המשבר של מאי-יוני ודחיפתה לפרוץ המלחמה. לכך אפשר להוסיף את ההקשר הרחב של המלחמה הקרה, שנעדר לחלוטין מהכתיבה הישראלית העוסקת בחוויה המיידית – הפוליטית הפנימית או הצבאית.

מיכאל אורן במאמרו המצוטט לעיל מתכלת כתב כי "נקודת המיפנה המשמעותית (בדרך למלחמה) הייתה ב-11 במאי כאשר ברית המועצות החלה להזין את מצרים בדיווחי מודיעין כוזבים על היערכות ישראלית למלחמה…". היא העבירה למצרים מידע כאילו "ריכזה ישראל בגבולה הצפוני 13 גדודים, 40 אלף חיילים, ומאות טנקים. ומטרתה של ישראל היא למוטט את המשטר הסורי". מקורביהם של יעקב (קובה) ריפתין ומשה סנה, פוליטיקאים מרכזיים בישראל שהיו מאוד פרו-סובייטים, חזרו וסיפרו לאורך השנים כיצד כל אחד מהם ניסה לשכנע את השגריר הרוסי צ'ובחין לנסוע לסיור בגבול הצפון ולראות שאין ריכוזי כוחות. צ'ובחין סירב.

גלוסקא מצדו קובע כי "המהלך הירדני הוא שהיטה את הכף"; כלומר, הצטרפותה של ירדן למצור ולברית הצבאית של מצרים, סוריה ועיראק, וכניסת צבא עיראקי לקרבת החזית עם ישראל, הן שהביאו את הממשלה להחליט על יציאה למתקפה מקדימה. אך המצור, שמרכז הכובד שלו היה הזרמת הכוחות המסיבית של מצרים לקידמת סיני וסגירת מצרי טיראן, הפך לתחושת מחנק של אין ברירה  – בגלל הבידוד הבינלאומי סביב ישראל והתחושה שארצות-הברית וצרפת נוטשות אותה לגורלה.

הצמרת המדינית-ביטחונית בישראל הבינה כי חולשתו הפוליטית של הנשיא ג'ונסון היא שעודדה את הסובייטים לפעול כפי שפעלו, וכי גם נאצר הביא בחשבון את חוסר האונים של ארצות-הברית. מה שעורר בירושלים תערובת של גיחוך וחרדה הייתה העובדה שב-4 ביוני הציעו האמריקנים להעביר את סוגיית חופש השיט במצרי טיראן לבית הדין הבינלאומי. נשמע כל כך מוכר. התופעה של חולשת הנשיא האמריקני כגורם מאיץ למלחמה חזרה על עצמה לאורך השנים. זה בדיוק מה שקרה בשנת 1973 – משבר ווטרגייט שהגיע לשיאו בימי אוקטובר. בזמנו כשראיינתי את רון בן-ישי לספר שכתבתי על מלחמת היום הכיפורים, הדור האבוד, הוא נזכר פתאום בפרשת ווטרגייט. "מתי זה היה?" הוא שאל. אמרתי: "בשבעים שלוש". תשובתו: "זה מסביר הכל".

כשהצבא הציל את הדמוקרטיה

את מלחמת העולם השנייה לא ניתן להבין בלי הסכם מינכן. בלי הסכם מולוטוב-ריבנטרופ. בלי עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, האידאולוגיה האנטישמית שלהם ותפיסתם הגיאו-פוליטית. לא ניתן להבין אותה בלי מדיניות הפייסנות של מעצמות המערב בשילוב עם מדיניות הבדלנות של ארצות הברית. אך גם לא ניתן לשפוט את המלחמה במבט לאחור בגלל ההתפתחויות שבאו לאחריה – כמו המלחמה הקרה וכל המלחמות האזוריות שנגרמו בגללה, כולל מלחמות ישראל-ערב.

גם את מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה, המלחמה נגד הטרור האסלאמיסטי הפלסטיני ומלחמת יום הכיפורים אי אפשר להבין רק מפרספקטיבה פנימית צרה. האם מלחמת ששת הימים היא המקרה ההיסטורי שבו המדינה הקטנה שנבגדת בידי המעצמות מצילה את עצמה במו ידיה? בדיוק ההיפך מצ'כוסלובקיה ומצרפת? מה היו כוונותיה של ברית המועצות לגבי ישראל כאשר חברה למדינות ערב, וכיצד השפיעו שלטונו של גמאל עבד אל-נאצר ועליית מפלגות הבעת' בסוריה ועיראק על כוונות המלחמה של הערבים?

דבר אחד בטוח: בלי חבורת מפקדים בעלי תפיסה התקפית, חדורי רוח קרב, שיודעים את מלאכת התחבולה המלחמתית, ישראל לא הייתה ניצלת. זה מקרה קלאסי שבו הצבא הציל את הדמוקרטיה. גם אם המלחמה הייתה נדחית כתוצאה מתמרון מדיני כזה או אחר, ישראל הייתה נכנסת לסחרור שהיה גורם לה לאובדן הריבונות ולהאצת הדמורליזציה בחברה הישראלית.