בשורה התחתונה, עולם הספר העברי ניצל

ביום רביעי האחרון, יום לאחר ההצבעה הסופית על הגזרות המרכזיות של חוק הספרים, פורסם מעל דפי אתר זה מאמר תחת הכותרת "עבדו עליכם: חוק הספרים לא באמת בוטל". במאמר ציין הכותב הלל גרשוני, בצדק, כי מבחינה טכנית חוק הספרים לא בוטל אלא רק עבר ניתוח, והוסיף כי המהלך מלמד על אי-הפנמה של תפיסת העולם הליברלית על-ידי הפוליטיקאים הישראלים.

"ביום שבו ילמדו המחוקקים שלנו שכל מעורבות שרירותית בשוק היא הרסנית… ביום הזה אוכל לשמוח ולהודות שלמדנו משהו. אבל בינתיים? בינתיים אינני חוגג", סיכם גרשוני מאמר שלא ניסה לנתח את השלכות הביטול על שוק הספרים, אלא רק לקבוע מסקנה מסוכנת ושגויה: אם הברירה של מחנה החופש היא בין ניצחון בנוק-אאוט לניצחון בנקודות, עדיף לא לנצח כלל.

אז מה היה לנו?

ביום שלישי האחרון הסירה הכנסת מחוק הסופרים את הסעיף המשמעותי, המטורלל והמזיק ביותר שלו. סעיף הקובע כי מוציא לאור, חנות או כותב שיעזו למכור ספר חדש בהנחה, יחטפו קנס של 10,000 שקלים. פי עשרה, אגב, מהקנס שמוטל על פי אותו ספר חוקים על אזרח שדוהר דרך צומת באור אדום.

למרות השטחיות בה מואשמים הנבחרים והפקידים של מדינת ישראל השכם והערב, החוק הרע הזה לא עבר בשל קהות חושים או רפיון שכל שלהם. הוא עבר רק כתוצאה ישירה של עקשנות אגרסיבית מצד שרת התרבות דאז לימור לבנת, שהופגנה אל מול שורה ארוכה של גורמים מקצועיים ופוליטיים שהרימו דגלים אדומים.

כך, למרות שהם לא ישנים עם תמונה של מילטון פרידמן מתחת לכרית ולא יחתמו על המשפט "כל מעורבות שרירותית בשוק היא הרסנית", חברי ועדת השרים לענייני חקיקה הצביעו נגד החוק, ואחריהם הכריעה נגדו גם ועדת השרים בראשות יוסי פלד שהוקמה כדי למצוא פשרה. האחרונה קבלה המלצה לבטל את החוק מפרופסור חיים פרשטמן, שצירף את קולו לחבורה מכובדת שכללה את מנכ"ל משרד הכלכלה, את הממונה על ההגבלים, ועוד רבים וטובים שהזהירו כי מדובר בטירוף מערכות.

מהצד השני של המתרס עמדה כאמור לבנת, ששמשה כלא יותר מבובה של קבוצה עוצמתית לא פחות מהמתנגדים לחוק. הייתה זו הגווארדיה הספרותית המבוססת והוותיקה, שהתרגלה לראות בתרבות הישראלית נכס הרשום על שמה בטאבו. עבורה סעיף איסור ההנחות היה הקלף האחרון והמנצח במאבק להנצחת מעמדה ומורשתה על-ידי הקרבת עתידו של הספר העברי.

מה כל כך כואב להם?

במילה אחת: שדמוקרטיה. בשתי מילים: שטוב פה. היו ימים שישראל הייתה מדינה חופשית רק על הנייר. כדי לעבוד, ליזום ולהצליח היו צריכים אזרחיה להצטייד בפנקס אדום, בדעות ובקשרים הנכונים. באותם ימים היו גם הוצאות לאור, שעל פי אותה רוח תקופה לא ניסו לקלוע לטעמו של הקהל אלא רק להכתיב לו מה לקנות ומה לקרוא.

כשההיצע היה דל והתחרות מועטה, המודל של הוצאה לאור שממליכה מלכים ספרותיים בחדרים סגורים עבד לא מעט זמן. ולמרות ששוק הספרים המפ"איניקי הלך ונפתח לאורך השנים, הרי שרק במאה ה-21 הוא עמד בפני "איום קיומי" בדמות מהפכת המבצעים שהובילה רשת צומת ספרים.

בין השנים 2003 ל-2010 – השנה שבה עלה לראשונה על השולחן חוק הספרים – ירד מדד מחירי הספרים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשיעור ריאלי של 22%. הסיבה לירידה המופלאה הזו היא מבצעים והנחות. בעוד המחיר הממוצע של כותר בשבוע הספר 2005 עמד על כ-65 שקלים, הרי שכעבור שנים ספורות מחירו נחתך בקרוב לחצי: בשבוע הספר של שנת 2009 עמד מחירו על 35 שקלים בלבד. הציבור הישראלי לא נשאר אדיש לשינויים בשוק, והגיב ברכישה מוגברת של ספרים. מכירות ספרי העיון והפרוזה זינקו מ-6-5 מיליון ספרים ב-2005, לכ-20 מיליון ספרים ב-2013.

הזינוק הנחשוני במכירות ספרים בשנים אלו, נוכח ירידה במכירות ספרים כמעט בכל מקום אחר בעולם, הוביל לפריחה חסרת תקדים בכמות ובמגוון. על פי נתוני הספרייה הלאומית זינק מספר הכותרים שראו אור בהוצאות מסחריות בין 2003 ל-2013 ב-38% ל-4,293 כותרים.

לצד הקוראים וחובבי הספרות, הגורמים שנהנו יותר מכל מהמציאות החדשה בשוק היו סופרים חדשים והוצאותיהם הלא ממוסדות. הללו יכלו כעת לקדם את תכניהם גם ללא אישורם של שומרי הסף – יושבי המדורים הספרותיים הנכונים וועדות הפרס – וזאת תוך שימוש בכלי יעיל להפליא למשיכת קוראים פוטנציאלים: המבצע.

ניעור הסצנה הספרותית והפיכתה לתוססת ותחרותית, יצרה כמובן מפסידים מובהקים, הלוא הם סופרי הגווארדיה הישנה ומו"ליה, שנאלצו כעת להתמודד בסביבה מאתגרת שהפכה את מתחריהם הצעירים לשווי כוח במאבק על מכירות ומעמד.

את התחושות הללו היטיב לנסח הסופר חיים באר, מתומכי החוק המובהקים, שאמר לכותב שורות אלו בראיון לאתר זה, רגע לפני אישור החוק באוגוסט 2013: "אני חושב שמוציאים יותר מדי ספרים היום. פעם היה היצע יותר קטן אבל היה יותר מה לקנות, המבחר היה יותר טוב", ברומזו כי ההיצע הגדול של הספרים פוגע במכירותיו ובמעמדו. "יש קקופוניה אדירה, אתה לא שומע כמעט כלום".

ההתרסקות והבשורה

כניסתו לתוקף של הסעיף שאסר מבצעים בפברואר 2014, היווה ביצוע מושלם לפשע המושלם של הגווארדיה הספרותית. מכירות הספרים החדשים התרסקו ב-60%, ונתח התמלוגים היחסי של סופרים קצת-פחות-מוכרים שאינם משתייכים לחמישון העליון נחתך בשליש מ-17% ל-12%, שעה שהישן – בין אם הוא טוב ובין אם הוא רע – חזר לשלוט בכיפה.

אלמלא התבטל ביום שלישי האחרון האיסור על מתן הנחות על ספרים חדשים, הייתה הספרות הישראלית מתנוונת בתוך מספר שנים לכדי מוצר נישה למביני דבר. ספרים היו נמדדים ומבוקרים על פי אמת מידה מאוד מסוימת, ונכתבים על-ידי קבוצה קטנה ומבוגרת – לחבורת קוראים שכמעט ושקולה לה בגילה ובגודלה.

ביום שלישי שעבר, לאחר הרבה מאוד עבודה של אקטיביסטים, מו"לים ובעיקר של המציאות העגומה עצמה, החליטה כנסת ישראל למחוק מבין שורותיה את חרפת האיסור על ההנחה, והפקיעה את עולם הספר העברי מידיה של קליקה קטנה ומנותקת לטובת תחרות בריאה על כיסו וטעמו של הציבור הישראלי. הספר העברי ניצל, ואלפי כותרים חדשים יגוונו, יעשירו וישנו את חייהם של מיליונים. אמנם ניצחון לא מושלם, אבל בהחלט מתוק.

צודק ידידי הלל גרשוני בנקודות אבל טועה בנוק-אאוט. היום בו הוא מבטיח לנו להוציא את השמפניה – בו ילמדו המחוקקים "שכל מעורבות שרירותית בשוק היא הרסנית, שכל 'ועדת מומחים' אינה יודעת מה יהיה ואיך לפעול ושהדרך למנוע עיוותים ומונופולים היא דווקא לפתוח את השוק לתחרות ולא לעוות אותו" – יהיה כנראה היום בו נעמוד עם פרחים ברחובות ירושלים ונקדם את פניו של איש קדוש על חמור לבן.

עד בואו של המשיח, אנחנו תקועים עם המציאות ומחויבים להמשיך להילחם ולשמוח בניצחונות גדולים ולא מושלמים. "דּוּנָם פֹּה וְדוּנָם שָׁם, רֶגֶב אַחַר רֶגֶב – כָּךְ נִפְדֶּה אַדְמַת הָעָם מִצָּפוֹן עַד נֶגֶב".