אפולוגטיקה בשירות הג'יהאד

בימים אלו, כשהג'יהאד הגיע עד אורלנדו, עיר הבילויים, מחפשים אינטלקטואלים מוסלמים דרך להסביר את המתרחש. מצד אחד, הם אינם יכולים להתכחש לעובדה שמעשי טבח מתרחשים בתכיפות גדולה מדי על-ידי מוסלמים, נגד מוסלמים ונגד אחרים. אך מצד שני קשה להם להשלים עם העובדה שמעשי הטבח הללו מתבצעים בשם הדת שלהם, שכן הם אינם אלימים ואינם מסכימים עם אלימות.

במסגרת ההתמודדות האינטלקטואלית עם תופעת האלימות בשם האסלאם, פרסם השבוע ד"ר עלי מחמד פח'רו מבחריין מאמר בעיתון הלונדוני אל-קודס אל-ערבי תחת הכותרת: "הג'יהאד התכפירי האלים והפסיכולוגיה" (המונח "תכפיר" משמעו להכריז על מישהו – מוסלמי או לא מוסלמי – שהוא כופר ובכך להתיר את דמו).

להלן המאמר כמעט במלואו, עם הערות ותוספות שלי בסוגריים. המחבר פותח בתיאור התורה הפסיכולוגית של פרויד, אודות המודע והתת-מודע, במטרה לעמוד על מקומם של הדחפים הקמאיים שבנפש האדם: "מחקרים של פרויד ופסיכולוגים אחרים שעסקו בהתהוות אותו חלק לא מודע ועלום, הראו שיש באדם נטיות חייתיות פראיות, יצרים תוקפניים ותחושות פנימיות המכשירות אותו להפוך לרוצח אלים וסדיסטי, (ואם הוא מתחבר עם אחרים כמוהו לקבוצה) אזי הקבוצה הופכת להרסנית ושטנית".

השליטה באותם דחפים היא האתגר של התרבות, ולפיכך "הנטיות, היצרים והרגשות ההרסניים, הנוטים להתפרצות בכל רגע, זקוקים לקריטריונים ואמצעי שליטה עליהם", שאותם מספקים "המעצורים הנובעים מערכי התרבות, שלטון החוק ומוסכמות החברה". וכאן מגיע פח'רו לדיון בתפקידו של האסלאם:

השאלה הבסיסית היא: מה הוא התפקיד אשר משחק המטען הדתי הקיצוני הלא מושכל, הנובע מהבנה שגויה של הקוראן, המסורת בעל-פה על הנביא (החדית') והמסורת ההלכתית, בשילהוב השטני של הדברים הגרועים ביותר הטמונים באזור הלא מודע ובלב האדם, ואשר הופך אותו מאדם הגיוני, מוסרי ושפוי לחיית פרא רשעה?

פח'רו מציע, כי תפקידו של האסלאם הוא אפילו משמעותי יותר, כשהוא לא רק מדרבן את דחפי האלימות, אלא משמש כגורם המצדיק אותם מבחינה אידאולוגית: "האם כל הרגשות והרצונות המסוכנים המצויים באזור הלא מודע של הג'יהאדיסטים, מתפרצים מאחורי המסכה הדתית, בשם הדת, כדי שהם לא יחושו בבושה וכלימה בגלל התנהגותם?" הוא שואל. "האם נעשה שימוש בדת כדי להסיר את כל המחסומים והמגבלות התרבותיים, החוקיים והמוסריים שהתרבות כפתה על האדם כדי שיצריו לא ייצאו לפועל בלי ביקורת ובלי עונש?".

ואם אכן כך הם הדברים, שואל פח'רו, "מי משתמש במי?" האם "הדת השגויה משתמשת בכל מה שנמצא באזור הלא מודע כדי להצדיק את קיומה, להפיץ את הוראותיה, ולהגשים את המטרות הנחותות של מנהיגיה?" או שמא, "הלא מודע הוא אשר משתמש בדת הטהורה ובמעמד הנשגב שלה בקרב בני האדם כדי להצדיק את התפרצותו השיגעונית הלא הגיונית?".

לדבריו, תהיה התשובה לשאלות אלו אשר תהא, הקשר בין תופעת הג'יהאד "הטרוריסטי, השיגעוני כפי שהיא באה לידי ביטוי בהתנהגות מנהיגיו וחסידיהם" לבין התיאוריה הפסיכולוגית, יכול להסביר במידה רבה את העובדה שבעוד צעירים רבים מצטרפים אל תנועות הג'יהאד, הרי שחלק אחר מסרב להצטרף, "למרות שהם חיים באותה סביבה וסובלים מאותן בעיות כלכליות, פוליטיות וחברתיות". לדעת פח'ירי הדבר תלוי במבנה הנפשי הפסיכולוגי של הצעירים: "מה שאנחנו רואים זה מוכנות נפשית אצל חלק והיעדר מוכנות נפשית אצל אחרים".

"לכן אין להתפלא על כך שחלק חשוב ממשחק הג'יהאד התכפירי השיגעוני הוא שימוש בדת כדי לעורר רצונות כבושים וכדי ליצור רצונות חדשים", מסכם פח'ירי, ומציג אתגר בפני חבריו: "פסיכולוגים ערבים חייבים לחקור את העניין הזה כדי להבין במלואו את השיגעון שהכניס את הערבים לגיהנום היסטורי מפחיד והרסני".

האפולוגטיקה לא עובדת

עד כאן דבריו של פח'ירי, שהם אמיצים ללא ספק. אך הניסיון שלו לקשור את האלימות הג'יהאדיסטית עם בעיות פסיכולוגיות, ובכך להסיר את האחריות למעשים מדת האסלאם, לא עומד במבחן הביקורת. אנשים עם בעיות פסיכולוגיות אמנם מדברים על מעשיהם ואף נותנים הסבר – שלטעמם הוא הגיוני – לפעולות חריגות שהם מבצעים, אך הם בדרך כלל בודדים: כל אחד עם הבעיות שלו ועם ההסברים שלו. ברגע שאנחנו מוצאים קבוצה גדולה – הרבה אלפי אנשים – שעושה מעשה חריג, וכולם נותנים הסבר קוהרנטי ואחיד למעשיהם, כאן כבר לא מדובר בחריגים בודדים אלא בנורמה קולקטיבית.

כאשר הקבוצה הגדולה הזו פרוסה על פני ארצות ויבשות שונות, ויש בה חברים מקבוצות אתניות שונות, מרקע חברתי, פוליטי וכלכלי שונה, ויש בה גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, משכילים ובורים, וכולם עושים מעשים אלימים בשם הדת, – כבר לא מדובר בסטייה הנובעת מהאזור הלא מודע – שהוא בהכרח שונה מאדם לאדם – אלא מהאזור המודע, המושכל, הנרכש, זה שמקבל את המוטיבציה שלו מטקסטים ומרעיונות הנקלטים בחושים המבוקרים ועוברים תהליך סדור של הבנה, הסכמה, הפנמה, התגייסות ופעולה.

טקסטים מפורשים המופיעים בקוראן ובחדית', תקדימים ברורים המצויים בספרי הביוגרפיה של מחמד, רעיונות של השתלטות על העולם המצויים ברבים מכתבי האסלאם, תולדות הח'ליפים הראשונים וספרי ההיסטוריה האסלאמית המתארים בפירוט רב את הכיבושים הגדולים במאות הראשונות של האסלאם ומה עשו הכובשים המוסלמים לעמים שנכבשו – כל אלו הם ההסבר האחד והמאחד את כל אלפי הג'יהאדיסטים שבאו מרקעים שונים, אומות שונות ומצבים שונים.

אין זו מסכה דתית לאלימות לא מודעת, אלא ביצוע דווקני של רעיונות ומצוות המצויים בחלק המודע של האדם, ולכן ההסבר הפסיכולוגי שמנסה פח'רו להציג הוא איננו יותר מאשר תירוץ קלוש ואפולוגטי שנועד ליצור תמונה כאילו הג'יהאד האלים הוא נחלתם של קומץ משוגעים שאף אחד לא יודע באמת מה מניע כל אחד מהם.

מאמר זה הוא רק דוגמה אחת לניסיון ההדחקה של ערבים ומוסלמים שאינם מוכנים, ואולי אינם יכולים, להתמודד עם הפסוקים המפורשים בקוראן, עם האמירות הברורות בחדית' ועם התקדימים המופיעים במלוא נוראותם בהיסטוריה האסלאמית. הללו משקפים את האלימות הטבועה בכל מקורותיה כאמצעי להפיץ את האסלאם, אם השיטות הטובות – ה"דעווה" – לא מצליחות.

גם התמונה המובלעת שמציג ד"ר פח'רו לפיה יש "ג'יהאד תכפירי" שהוא רע, לעומת "ג'יהאד" לא תכפירי שהוא טוב, היא זריית חול בעיניים של המביט מהחוץ. הרי כל רעיון הג'יהאד מבוסס על חלוקת בני האדם למאמינים ולכופרים, כשהג'יהאד הוא פעולה שהמאמינים עושים נגד כופרים. מה שמפריע לו הוא שמוסלמי מכריז על מוסלמי ככופר, אבל כל עוד הג'יהאד הוא נגד כופרים אמיתיים – בני דתות אחרות – אזי הג'יהאד הוא לא תכפירי ולכן אולי גם מקובל.

הגיע הזמן שד"ר פח'רו וחבריו המשכילים יתחילו לבדוק את המקורות האסלאמיים של האלימות נגד בני דתות אחרות ויתמודדו עמהם, לפני שהאלימות הזו תביא אותם אל האבדון, יחד עם הכופרים האמתיים.