חיילים היוצאים לקרב זקוקים לדרבון ועידוד בבואם להקריב את חייהם למען הכלל. נאומו של סא"ל נריה ישורון ומטח ההצדעה שהורה עליו, הם הדבר הנכון במקום הנכון
הייתי מפקד פלוגה במלחמת יום הכיפורים. אני זוכר היטב את המצוקה של חיילי ומפקדי הפלוגה לאחר שסגן מפקד הפלוגה נפל בקרב. הם היו זקוקים ל"מטח של כבוד" שיעודד אותם וישיב להם את רוח הלחימה, אך לצערי לא הייתה לי ההזדמנות לעשות זאת.
נזכרתי בכך כאשר קראתי על גזר הדין שפורסם אתמול בנוגע לירי שביצע מג"ד השריון, סא"ל נריה ישורון, לתוך בניין שממנו נורה מפקד פלוגה בגדוד, דימה לויטס. הפרקליט הצבאי הראשי נזף בו על שכינה את הירי "מטח כבוד והצדעה", והמליץ על עיכוב קידומו.
לדעתי החלטה זו שגויה מן היסוד, מהרבה בחינות. כדי להבין זאת, אני רוצה להקדים כמה מילים על אותם "ערכי צה"ל", שבשמם נשפט ישורון. ראשית, כדאי להגדיר מהו "ערך".
האם זהירות מנחשים היא "ערך"? לא, משום שכל אחד יודע שכדאי להיזהר מנחשים. האם ציות לרמזור אדום היא התנהגות ערכית? לא, משום שכל אחד יודע שהוא עלול ליהרג אם הציבור לא ישמור על סדר בכביש. זהו "צורך", לא "ערך".
"ערכים" הם מערכת כללי התנהגות הכוללת פעולות שאין שום יתרון ביולוגי, כלכלי או פסיכולוגי ביישומם. כלומר: אלו עקרונות המנחים את האדם לפעול בניגוד לטבעו ולדחפיו. למשל, אשה יפה מושכת את תשומת ליבו של גבר בריא, ובדרך הטבע תעלה בראשו המחשבה לבלות עמה. זהו הטבע. בא החוק המוסרי ואומר "לא תנאף": בניגוד לחושים ולדחפים שלך, יש "ערך" שדורש ממך להתאפק.
כך גם ביחס לערכים צבאיים. המערכת הצבאית כוללת עקרונות פעולה מסוימים, ערכים, שנועדו לדרבן את האדם לפעול בניגוד לאינסטינקטים הטבעיים שלו. מהם, אם כן, ערכי הצבא?
הדבר הראשון שלשמו נועד צבא הוא למנוע מן האויב לפגוע בריבונות ובחיי הלאום. הניסיון ההיסטורי מלמד שאי אפשר למנוע מן האויב את זממו בלי לנצח אותו בשדה הקרב או בהרתעה. עובדה היסטורית נוספת היא שאי אפשר לנצח בלי נכונות להקרבה. כלומר, צבא הוא ארגון שבו הפרט מוכן לוותר על חייו הפרטיים כדי לקדם את ה"ערך" של הקיום הלאומי. אם כך, שני הערכים העליונים המיוחדים לצבא הם הקרבה וניצחון.
הנכונות למות כדי שאדם אחר יחיה היא פעולה לא טבעית. הטבע מנחה את האדם לברוח מהמערכה ולתת למישהו אחר לקחת את סיכוני שדה הקרב. כדי לממש זאת יש צורך בערכים, עקרונות ותמריצים שיגרמו ללוחם לפעול כנדרש בשדה הקרב.
כיצד מביאים חיילים לידי הנכונות למסור את חייהם? ובכן, על המפקד לעודד אותם בשדה הקרב ולנטוע בהם מוכנות להמשיך ולהסתכן באבדן חייהם, גם כאשר מפקדים וחברים נופלים בקרב והמוות משתולל מסביב. הדרך לעשות זאת היא להעניק ללוחמים משמעות לקרבנם. מי שנפל לא נפל "סתם", אלא הדבר שירת ערך לאומי מדרגה ראשונה. למען ערכים אלו, ניתן להצדיק את ההקרבה בקרב.
כך בדיוק פעל סגן אלוף נריה ישורון כאשר ליווה את הירי המבצעי החיוני במילות עידוד לחייליו, ודיבר על "מטח כבוד". כבוד לקצין שאיבד את חייו למען קיום הכלל. כיאה למנהיגות של מפקד שדה, ישורון הקדים לירי המבצעי נאום חינוכי, שבו התבלט כמפקד המכבד את פקודיו ומעודד אותם לקיים את שני הערכים הראשונים של צה"ל: ההקרבה והניצחון. "מטח הכבוד" עליו הורה ישורון, נועד לכבד את זכרו של הקצין, הרע, המפקד, שנפל חלל, והוא מעודד את פקודיו לא להישבר, לא להיכנס לדיכאון אלא להמשיך במשימה ובנכונות להקרבה.
כדאי להאזין לנאום הקשר המלא של ישורון, ולא להסתפק בחלקים הקצרים ששודרו בתקשורת. מי שיעשה כן יתרשם בקלות כי מדובר בנאום קרבי מצוין, שלא נופל מנאומים דומים המוכרים במהלך ההיסטוריה.
איפה הרעות?
עיינתי במסמך 'רוח צה"ל' כפי שמופיע באתר של אגף כוח אדם. לא מצאתי שם שום "ערך" הסותר את פעולתו של סגן אלוף ישורון. להיפך, מצאתי שם ערכים שעל פיהם פעל. יתכן שיכולתי להבין עברית שונה מזו של הפצ"ר, או שהפצ"ר מעולם לא היה בשדה קרב ולכן הקריאה שלו שונה משלי. אשמח אם יצביע הפצ"ר על הערכים שנלווים לפעולתו של ישורון ויסביר איזה ערך גובר. האם "כבוד האדם" של האויב המסכן את החיילים גובר על ערכי הרעות, הדבקות במטרה וההקרבה?
שדה קרב הוא מקום שונה מאוד ממשרדו של עורך דין, ואפילו הוא לובש מדים. שדה קרב הוא מקום שבו יורים. כדורים הורגים. חיילים צריכים להיות נכונים לקום ולהסתער גם כאשר הכדורים שורקים והפגזים נופלים. הם לא יפעלו כך בגלל "ערכי צה"ל" אמורפיים. רק הרעות, האמונה בצדקת הדרך והדוגמה האישית של המפקד העומד חשוף בצריח יגרמו להם לעשות זאת. הם צריכים לדעת שיש כבוד למי שנופל בקרב.
המג"ד ישורון עשה את הדבר הנכון ביותר שצריך לעשות מפקד בשדה הקרב. חיילים יסתערו עם מפקד כזה. אבל אם, חלילה, יפקד עליהם אדם שעוצב ברוח "ערכי צה"ל" החדשים, הם ימלטו מהקרב בהתקלות הראשונה. לצערנו, צה"ל של היום מעדיף מפקדים מהסוג השני.
___________
פרופסור אלישע האס הוא חבר בהנהלת המועצה האקדמית למדיניות לאומית, לשעבר יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.
אני חולק על הגדרת הערך.
לערכים יש משמעות מעבר לתועלת המטריאליסטית שלהם,
אולם זה לא אומר שלא יכולה להיות להם ערך כלכלי, פסיכולוגי או ביולוגי.
הערעור הנפוץ על ההגדרה במאמר יהיה למצוא תועלת ממשית למה שיוגדר ערך שאיננו כזה.
לניצחון בהחלט קל למצוא דרך בה יש יתרון פסיכולוגי לכל הפחות,
אך גם להקרבה אישית יש כמה דרכים לחפש תועלת כזו.
(כפי שנוטים לציין את הלחץ החברתי כגורם נפוץ להסתערות בשדה קרב)
"הירי המבצעי החיוני"? מאיפה בדיוק מביא את זה הכותב? בהקלטה אין איזכור לכזה צורך, רק דיבורים על מטח כבוד והצדעה. האם באמת מאמין הכותב שהצלפים שירו למוות בדימה לויטס ז"ל חיכו באותו מקום יום שלם? ואיך זה שהצורך המבצעי התעורר בדיוק בזמן הלוויה, ולא, למשל, שעה קודם? וממתי כשיש צורך מבצעי בירי יש זמן לנאומים (If you have to shoot, shoot, don't talk)?
כל הסיפור של הירי המבצעי הוא המצאה בדיעבד של ישורון ועורך-דינו, שהציג את המלים "מטח כבוד" כבחירת מלים לא מוצלחת ותו לא. הוא רק 'שכח' שישורון חזר על הסבר מטח הכבוד מלה במלה בראיון שנתן לביטאון הצבאי "ביבשה", שוב בלי שום זכר לצורך מבצעי. למה הסתיר את הצורך המבצעי העלום גם מחייליו, וגם מקוראי "ביבשה"?
הטענות של ישורון היום מוכיחות שבנוסף למעשהו החמור הוא גם שקרן שאין לו את היושר האישי להתייצב מאחורי מעשהו ולשאת בהשלכות שלו. במובן מסוים, ניתן לומר שאי-ההעמדה שלו לדין עושה עוול לאלאור אזריה – הוא חייל צעיר שפעל בלהט של כמה דקות לאחר אירוע, וכיוון את האש שלו רק לעבר מחבל. ישורון הוא מפקד מנוסה שפעל לאחר יום, ועד היום לא יודעים בכמה חפים מפשע פגע או לא פגע.
העבדה שאדם עם ערכי מוסר ויושר כל-כך נמוכים כישורון הופך לגיבור לאומי (ראו טוקבקים בכל מקום), היא תעודת עניות לחברה, ועומדת בסתירה למאמר שכתב כאן השבוע נעם יורב-רפאל. אוי לנו אם אלו "ערכי צה"ל החדשים".
ליורם,
בוודאי שהיה צורך מבצעי. המרפאה שימשה כעמדה צבאית (גם אם לא הייתה מאוישת באותו רגע, וזאת לאור אירוע הריגת המ"פ).
גם במלחמה ובקרב יש פעולות ירי חיוניות שיכולות להיעשות באופן מתוכנן ומסודר ואיטי ולא בבהילות (כמו השמדת עמדת אויב לא מאוישת), כך שעצם הקדמת נאום לירי אינה הופכת את הירי בהכרח ללא מבצעי.
אתה לא יודע מה אתה מדבר. אם לא היה שום צורך מבצעי, למה הפצ"ר לא העמיד לדין?
ובכלל אין שום דבר רע בנקמה. נקמה זוהי הדרך היחידה להרתיע אויב. טוב מאוד שיש לנו מפקדים כמו ישורון בצבא שיודעים לתת נאום מוטיבציה וגם יודעים לתת כבוד לחיל שנפל. חבל מאוד שהפיקוד הגבוה של צה"ל נהפך למתרפס וחלוש ורואה במטח כבוד איזשהי בעיה.
בעזרת ה' המפקדים הבכירים שחושבים שאנחנו דומים לנאצים יעלמו מין הצבא ובמקומם יגיע דור חדש של מפקדים שיודעים שהמטרה היא לנצח ולהרתיע ולא להתבכיין שהחברה הישראלית היא מרושעת, כי היא העזה לבחור בראש הממשלה שאני לא אוהב.
דוד – מניין לך לדעת שהיה צורך מבצעי? יש לנו שתי ראיות חותכות (שלא התייחסת אליהן) לכך שהירי בא בלי שום צורך מבצעי – דבריו של ישורון עצמו בקשר, ובראיון ל"ביבשה" – בשניהם הוא מדבר על מטח כבוד, ולא על צורך מבצעי כלשהו. יש איזשהי ראיה לצורך מבצעי בדיוק בזמן הלוויה? העובדה שירו מהמרפאה יום קודם אינה צורך מבצעי, הרי מכל בניין ניתן לירות ירי צלפים, אז אולי נשמיד את כולם?
אמיר ש – מי שלא יודע על מה הוא מדבר הוא אתה. הפצ"ר כתב שהוא לא מעמיד לדין לא בגלל שהשתכנע שהיה צורך מבצעי, אלא בגלל שלא הוכח שלא היה צורך כזה. במלים אחרות, הוא נתן לישורון ליהנות מהספק. גם אם אין לדעתך בעיה בירי מתוך נקמה והרתעה (ולדעתי כמובן יש), יש בעיה קשה בלירות מתוך נקמה, ואח"כ לשקר ולהמציא מעשיות על צורך מבצעי.
בצורה הכי פשוטה :
אם סא"ל ישורון יקרא "אחרי" – אני קם והולך אחריו
אם קצין דוגמת תא"ל אפק (הפצ"ר) יקרא "אחרי" – נראה לי שהוא יקום לבד
מסכים ב 100%.
עופר – אני מסכים עמך ב-100%
"הדבר הראשון שלשמו נועד צבא הוא למנוע מן האויב לפגוע בריבונות ובחיי הלאום" – אם כך, צה"ל צריך להילחם עד חורמה בכל העמותות והארגונים של השמאל (שוברים שתיקה, בצלם, V15, הקרן להשמדת ישראל, וכד'), מכיון שכולן ממומנות ע"י אנשים ומדינות השונאים את היהודים באשר הם יהודים, וכולן פועלות, תחת חסות ה"דמוקרטיה" לפגוע בריבונות ובחיי הלאום הישראלים.
תפקידו של צה"ל, לאחר השואה, הוא למנוע בכל מחיר את מהדורתה השניה. בכל מחיר הכוונה היא גם לאפשרות של השמדת כל העולם. זהו פיתרון קיצוני, אבל אושוויץ היה פיתרון לא פחות קיצוני.
חיילי צה"ל מוסרים נפשם לא בעבור המדינה, אלא בעבור הגנה והצלה של היקרים להם (משפחה מורחבת, שכנים, חברים ומכרים. במדינת ישראל זה אומר כל תושבי המדינה), אפילו אם הם לא מכירים אותם ואף לא ידעו על קיומם, כפי שצה"ל נשלח למשימה החשובה של העלאת יהודי אתיופיה, שלא לדבר על "המוסד לעליה ב'".
——–
במטח הכבוד, לדעתי האישית, לא היה שום דבר שאמור לעודד את החיילים. מה שכן היה, שוב לדעתי האישית, הוא פריקת מתח שהצטבר עקב הלחימה והשפיע מאד עקב מותו בטרם עת של דימה לויטס. כלומר למטח לא היה ערך לחימתי במישרין אלא ערך פסיכולוגי בקרב החילים.
חיילים הם קודם כל בני אדם, וכשמת להם מישהו קרוב, ובמיוחד במצב מלחמתי, הם מקבלים זאת באופן קשה וצריך לפרוק מהם את האנרגיה השלילית הזו.
——–
צה"ל לא מעדיף מפקדים ש"עוצבו ברוח ערכי צה"ל החדשים", משום שאז קורס קצינים היה מתבסס על חייל אחד או שניים. שאר המועמדים היו נפסלים עקב אי התאמה (במיוחד הדתיים). אלו שכן עומדים בתנאים של ערכי צה"ל החדשים, הרי שרובם לא משרת בכלל בתפקידים קרביים, וחלקם אפילו לא מתגייס (פציפיסטים למהדרין, אבל אין להם בעיה לתקוף חיילים בבילעין למשל).
הבעיה היא לא בצה"ל אלא במפקדיו הבכירים, ובפוליטיקאים שממנים אותם למרות שדעותיהם של מפקדי צה"ל ידועות לפוליטיקאים
——–
למען הסר ספק, אינני יודע מהי רמתו הצבאית של סא"ל ישורון ואם הוא לוחם טוב. אני סומך עליו כמפקד היודע את רוח חייליו ומנתב אותה באופן שיועיל ולא יזיק, ומקוה שימשיך להוביל חיילים למשימות שיסייעו לעם ישראל.
דברים כדורבנות. נכונים דברי אמת! אויבנו נלחמים בנו ואנו מתייפייפים! די כבר! רענן
התבלבלתם לגמרי. פגזי טנק הם לא אמצעי להעלאת המורל, לפחות לא בצבא היהודי שמבקש להיות מוסרי
אתה התבלבלת.
הצבא היהודי צריך להיות מוסרי אך ורק כלפי תושבי מדינת ישראל הנאמנים לה כמדינה יהודית (משמע, כולל בני דתות אחרות, ואפילו מוסלמים, כמו הגברת אנט חסכאייה שירבו כמותה). הצבא לא צריך להיות מוסרי כלפי האויב.
אויב שמעוניין להשמיד את תושבי מדינת ישראל צריך להיות מושמד, הוא ונכסיו. פגז טנק הוא אמצעי מצוין לכך.
אם פגז טנק מאפשר להעלות את מורל חיילי צה"ל, בעיקר במצב מלחמתי, ובעיקר לאחר מות מפקד אהוב, הרי שזה מה שצריך לעשות.
אם אתה רוצה להיות מוסרי, אדרבא היה מוסרי, על חשבון היקרים לך ולא על חשבון היקרים לי.