עוצמה אמריקנית: מדריך למשתמש

המאמר פורסם לראשונה באנגלית במגזין קומנטרי. אנחנו מודים למערכת על הרשות לתרגמו.

מאנגלית: אהרן רוז.

בששת השנים שחלפו מאז קריסת ברית המועצות וסיום המלחמה הקרה, ארצות הברית שלחה כוחות צבאיים לחמש מדינות זרות. תחת נשיאותו של בוש לפנמה, עירק וסומליה, ותחת נשיאותו של קלינטון להאיטי ובוסניה. בחמשת מקרים אלו עלתה אותה השאלה: למה אמריקה צריכה להיות מעורבת? איזה אינטרס לאומי-ביטחוני מצדיק את סיכון חייהם של חיילים אמריקנים?

כרגיל, חלק גדול מהפולמוס על שאלות אלו עוות בידי הפוליטיקה המפלגתית. רפובליקנים השתכנעו שהתערבויות צבאיות נובעות מהאינטרס הלאומי כשהן בוצעו בידי נשיא רפובליקני, אבל לא כשביל קלינטון ביצע אותן; ודמוקרטים נהגו בדיוק ההיפך. אך הוויכוח גם חשף קונצנזוס מסוים באשר להגדרת האינטרס הלאומי. הבעיה היא שעל פי הגדרת הקונצנזוס לאותו אינטרס לאומי, נמצא שכל חמשת ההתערבויות הצבאיות האמריקניות שלאחר המלחמה הקרה הן חסרות הצדקה.

מייקל מנדלבאום, ששירת כיועץ לקלינטון בבחירות 1992, טבע לאחרונה מונח חדש כדי לתאר את ההתערבויות הצבאיות בהאיטי, בוסניה וסומליה. בביקורת קטלנית על ממשל קלינטון בכתב העת 'פורין אפיירס' הוא מכנה אותן "עבודה סוציאלית בינלאומית". לפי מנדלבאום, במקום להתרכז בליבת מדיניות החוץ האמריקנית, הממשל מסתער בטיפשות על נושאים פריפריאליים. את מקום מדיניות החוץ הקלאסית שהגבילה עצמה לניהול היחסים בין מדינות, החליפה מדיניות החוץ החדשה שטרודה במצב החברתי-פוליטי-כלכלי בתוך המדינות. ומעל הכול, במקום להתרכז בהמשך מדיניות החוץ המסורתית שקידמה אינטרסים אמריקנים, מדיניות החוץ החדשה שואפת לקדם ערכים אמריקנים.

מאמרו של מנדלבאום מבטא באופן תמציתי את הפרספקטיבה הריאליסטית, השולטת כיום על חלק ניכר מקהילת המומחים למדיניות חוץ וכן על חלקים נרחבים מדעת הקהל האמריקנית. מאז פרסום המאמר, המונח "עבודה סוציאלית בינלאומית" אומץ בידי מבקרים שונים המאמינים שתחת קלינטון, ובמידה מסוימת תחת ג'ורג' בוש שקדם לו, עלינו על דרך חדשה ומסוכנת. טענות דומות לאלו של מנדלבאום נכתבו במשך שנים גם ב'נשיונל אינטרסט', כתב העת השמרני שהוקם בידי אירווינג קריסטול. בזירה הפוליטית, האבחנה שמנדלבאום מקדם בוטאה פעמים רבות בידי רפובליקנים בדיונים בקונגרס באשר להתערבות הצבאית האמריקנית בבוסניה. רובם הסכימו עם נאומו של הסנטור טרנט לוט כי "ארצות הברית צריכה להתערב צבאית אך ורק במקומות שהאינטרס הלאומי הוא ברור ונהיר", ורוב חברי הקונגרס הרפובליקנים השתכנעו שבבוסניה לא היה קיים אינטרס לאומי ברור ונהיר.

ריאליזם זה אינו מוגבל לשמרנים ורפובליקנים. כפי שהפולמוס סביב המעורבות בבוסניה והאיטי מראה, גם ממשל קלינטון ותומכיו קיבלו את תוכנית מנדלבאום כהנחת מוצא. אנתוני לייק, אולי הבכיר היחיד בממשל קלינטון שיזם מצע תיאורטי מפורט למדיניות החוץ, נדחק להראות כיצד הרצון להועיל לעולם תואם את ההגדרה של אינטרס לאומי: "אימא תרזה ורונלד רייגן ניסו לבצע את אותו הדבר". למרות שקלינטון הצליח בסוף לשלוח כוחות צבא אמריקנים לבוסניה, הוא לא הצליח לשכנע את אזרחי ארצות הברית שהדבר נבע מהאינטרס הלאומי. רבים מהתומכים הדמוקרטים, כמו ג'ו ביידן, נטו להימנע מלדבר על אינטרס לאומי והעדיפו במקום זאת להדגיש את "האינטרס המוסרי".

הביקורת מפספסת את העיקר. קל לטעון, כפי שמנדלבאום ואחרים טענו, שממשל קלינטון העלה את מדיניות החוץ האמריקנית על דרך שגויה. אך הכוחות המעצבים את מדיניות החוץ העכשווית גדולים וחזקים בהרבה מעבר לקלינטון. הרי ממשל בוש "חטא" גם הוא במה שמנדלבאום מכנה "עבודה סוציאלית בינלאומית", ראשית בפנמה ואז בסומליה. כך גם לא ברור כלל שאם בוש היה נבחר לכהונה שנייה, הוא היה נמנע ממעורבות צבאית בבוסניה. משהו במעמדה של ארצות הברית לאחר המלחמה הקרה מניע אותה לסוג חדש זה של מעורבות בינלאומית, בעוד שמשהו בשיח הפוליטי שלנו מונע מאיתנו להבין ולמצוא הצדקה למעורבות זו.

מהו האינטרס הלאומי?

כיצד הגענו לתפיסה שהאינטרס הלאומי שלנו הוא משהו ברור ומחושב, הכרוך אך ורק בעניינים מוחשיים ומדידים כמו עתודות נפט ובסיסים צבאיים, ואינו כולל עניינים בלתי-מוחשיים כמו עקרונות, רעיונות, או "ערכים אמריקניים"? כמו שיתברר להלן, ההגדרה המקובלת כיום לאינטרס הלאומי היא ממש לא ברורה מאיליה, לא נצחית ואפילו לא "מסורתית". אם מישהו היה שואל את אלכסנדר המילטון מהו האינטרס הלאומי, הוא היה כמובן מזכיר שגשוג וביטחון כנגד השפעות מדינות זרות, אבל באותה מידה הוא גם היה מדבר על הצורך להביא את אומתו הצעירה למקום של כבוד בין המעצמות הגדולות. תיאודור רוזוולט היה מצהיר שהאינטרס הלאומי הוא בין השאר להפיץ את הציביליזציה האנגלית ברחבי העולם. נשיאים ומדינאים אמריקנים בעבר לא היו חולמים שהאינטרס הלאומי, מונח שיכול להכיל את השאיפות האציליות ביותר של מדינתנו, יהפוך למונח כה צר ומוגבל כפי שהוא כיום.

התפיסה הנוכחית שלנו נולדה למעשה בקושי לפני כחצי מאה, כשבדומה להיום נוצר סדר בינלאומי חדש שדרש פרספקטיבה חדשה על מעמדה של ארצות הברית בעולם. הריאליזם במדיניות החוץ צמח מתוך האלימות והאימה של היטלר, סטלין ומוסוליני, והגיע לבשלות במשך מלחמת העולם השנייה שחשפה את פשיטת הרגל המוחלטת של האמונות הקודמות על הקדמה המוסרית של המין האנושי והאפשרות להשיג שלום נצחי. בין ההריסות בתום המלחמה מוטלת הייתה מנופצת פרספקטיבה שמאז סוף המאה ה-19 תלתה תקוות בהסדרי חוק, אינטרסים תואמים, תלות כלכלית, חינוך אוניברסאלי, התפשטות ממשלות ליברליות ושאר רעיונות דומים.

הריאליסטים מרדו באגרסיביות כנגד האופטימיות האווילית והאוטופיות החולמניות. מושפעים בין השאר מהתיאולוג "הריאליסט-נוצרי" ריינהולד ניבור, וכך גם מקריאה בכתבי הובס ומקיאוולי, הם בנו מפעל הגותי מתוך סט אמיתות קודרות: הטבע האנושי פגום וחוטא מעיקרו; הרמוניה של אינטרסים ניתנת להשגה רק באופן זמני; הקונפליקט הוא בלתי נמנע.

התנ"ך של האסכולה הריאליסטית היה 'פוליטיקה בין האומות' של האנס מורגנתאו (1948). אומות נידונו לפעול למען האינטרסים שלהן, הכריז מורגנתאו, ואינטרסים אלו הם בעיקרם צבירה של כוח. שלום בינלאומי נצחי הוא על כן בלתי-אפשרי, והסתמכות על כוחות על-לאומיים, כמו האו"ם שזה עתה נולד, היא טעות. התשוקה של אמריקנים רבים לסגת חזרה אל התבדלות היא דמיונית באותה מידה, תוצאה של אשליה אמריקנית ייחודית שאיכשהו "המסך הסופי ירד ומשחק הכוח הפוליטי יבוא אל קצו". ארצות הברית, בדומה לכל שאר האומות, צריכה לוותר על פנטזיית הבריחה, ובמקום זאת להשתתף ברצינות בתחרות האינסופית עם המעצמות האחרות על-ידי חיזוק הכוח הצבאי וריכוז המאמץ בתחומים הצרים של "האינטרס הלאומי".

מבקרים האשימו את מורגנתאו וחסידיו בהצעת עקרונות מקיאווליסטים ציניים שאמורים להנחות את מדיניות החוץ האמריקנית. בשנים הראשונות של המלחמה הקרה, ליברל אנטי-קומוניסט כארתור שלזינגר לעג ל"נערים שזה עתה גילו שפוליטיקה כרוכה בכוח" וכינה אותם "אנטי-מוסריים". ההיסטוריון פרנק טננבאום טען שהמפיצים של "הדוקטרינה הנוראית הזו" הם "שליליים במוצהר ואנטי מוסריים" בבוז שלהם כלפי אלו "שהאמינו שאנשים יכולים לשאוף לשלום בין האומות". כך גם מבקרים משמאל של המדיניות האמריקנית במלחמה הקרה תקפו את הדגש של הריאליסטים על "הגיון המדינה" (raison d’état) וההכרח בפוליטיקה כוחנית, והאשימו אותם בהצדקת ההתפשטות של הקולוניאליזם האמריקני.

– –

למעשה, הריאליסטים לא היו לא מקיאווליסטים מחמירים ולא אנטי-מוסריים. מטרתם הייתה שיפור, להפוך עולם עגום ומסוכן למקום טוב ובטוח יותר באמצעות התמודדות עם האמיתות הלא-נעימות של היחסים הבינלאומיים. הריאליסטים גם לא האמינו שאפשר לזהות את האינטרס הלאומי עם צבירה חסרת גבולות של כוח, בניתוק מההשלכות המוסריות. נהפוך הוא, מורגנתאו ואחרים טענו למוסריות גבוהה יותר מזו של "האוטופיסטים" שהם בזו להם. "הבחירה היא" טען מורגנטאו, "לא בין עקרונות מוסריים לבין האינטרסים הלאומיים שכביכול נעדרים כל תוכן מוסרי, אלא בין סט אחד של עקרונות מוסריים המנותק לגמרי מהפוליטיקה הריאלית לבין סט אחר של עקרונות מוסריים הנוצר ונובע מתוך המציאות הפוליטית".

עבור הריאליסטים, הדרך ליישב בין הריאליה של מדיניות חוץ כוחנית לבין הצורך בשלום בינלאומי היה באמצעות המונח "מאזן הכוחות". כפי ששווי משקל בין הכוחות סייע להגביל את התחרות בין האינטרסים המנוגדים בתוך החברות הפלורליסטיות כמו ארצות הברית, כך הוא גם משרת תפקיד דומה בזירה הבינלאומית. "מאזן כוחות", טען ריינהולד ניבור, "הוא הבסיס לכל צדק שאי-פעם הושג ביחסים האנושיים". ללא מאזן כוחות, תביעות רציונאליות או מוסריות בלבד יהיו חסרות ערך. שנים מאוחר יותר, הנרי קיסינג'ר וריצרד ניקסון, שני המדינאים הריאליסטים הגדולים של זמנם, הצהירו על לוגיקה דומה: "אם ההיסטוריה מלמדת משהו, הרי זה שלא יכול להיות שלום ללא שווי משקל ואין צדק ללא איפוק".

ההיסטוריה שאליה התייחס קיסינג'ר הייתה זו של אירופה במאה התשע עשרה. בעקבות המלחמות הנפוליאוניות, מדינאים כמו מטרניך האוסטרי ולורד קאסלריי האנגלי יזמו את "קונצרט האומות" שהצליח לשמור על שלום אירופי ממושך שרק התנועות הלאומיות הצליחו לערער באמצע המאה. מאוחר יותר, ביסמרק יזם ארגון חדש של מאזן כוחות שהריסתו, שוב בידי התנועות הלאומיות החדשות, הובילה למלחמת העולם הראשונה. בשני מקרים אלו, מאזן הכוחות הבינלאומי נשמר על-ידי מנהיגים שיכלו להרוויח משלום יותר מאשר ממלחמה. אך הם גם הכירו שהימנעות מקונפליקט תובעת מאמץ מתמיד, מוכנות צבאית, דיפלומטיה גמישה, ומעל הכול כבוד למאזן הכוחות גופו.

מכאן שהריאליזם לא סיפק הצדקה עבור התפשטות אינסופית וצבירת כוח, לא בקיסרות ההבסבורגית של מטרניך ולא בגרמניה של ביסמרק, וגם לא ארצות הברית של אמצע המאה העשרים. עבור הריאליסטים, האינטרס הלאומי לא זהה לאגואיזם לאומי, אלא להיפך: הוא תובע הבנה של גבולות הכוח ואיפוק עצמי. כדי שמאזן הכוחות ישמר, טען מורגנתאו, מדינאים אינם יכולים לרדוף אחר מטרות מעבר למה שעמיתיהם במדינות היריבות יהיו מוכנים לוותר, לכן הם צריכים להגביל את עצמם אך ורק להגנת האינטרסים החיוניים. בעידן הגרעין, "עידן המלחמה הטוטאלית", האינטרס החיוני היה זה של תנאי הישרדות.

ואחרון, הריאליסטים טענו שבכל סדר בינלאומי אומה אחרת צריכה למלא תפקיד מיוחד במאזן הכוח. לעת סיום מלחמת העולם השנייה היה ברור שבמקריות היסטורית יותר מאשר מתוך שאפתנות, ארצות הברית הוזנקה לתפקיד שאותו מילאו ביסמרק ולורד קאסלריי. ארצות הברית, הבחין מורגנתאו, החזיקה עתה בתפקיד "הכוח הדומיננטי ומכאן באחריות הגדולה" בסדר הבינלאומי החדש. עבור ריינהולד ניבור, ארצות הברית הייתה צריכה למצוא דרך לנצל את הכוח הגדול שלה בצורה אחראית ובכך למנוע מהעולם לשקוע באנרכיה גמורה.

קדושת מאזן הכוחות

מרגע שזיהו בין האינטרס הלאומי לבין מאזן הכוחות החדש, הריאליסטים נצרכו להחליט איפה בדיוק מונחים האינטרסים האמריקניים "החיוניים". החישובים הכביכול-מדעיים שלהם הסתמכו בעיקר על תיאוריות גיאו-פוליטיות שהיו באופנה בשנות הארבעים.

בתחום הבוסרי של יחסים בינלאומיים, האסטרטג ניקולאס ספייקמן עורר עניין מחדש בכתביהם של הוגים צבאיים מסוף המאה התשע עשרה כמו האסטרטג הימי האמריקני אלפרד תייר מהן, ובן זמנו הבריטי הלפורד מקינדר אבי הגיאו-פוליטיקה. ספייקמן עדכן והתאים את תורותיהם לזמנו, וסייע לעצב את תפיסותיהם של אסטרטגים ריאליסטים שחיפשו להגדיר את האינטרס החיוני.

העובדה הגיאו-פוליטית העיקרית לשיטתם הייתה שבדומה לאנגליה בדורות הקודמים, ארצות הברית היא כוח עם ביטחון של אי מבודד המונח מול ומחוץ לתסבוכת היבשתית של אירו-אסיה. מכאן שהאינטרס הלאומי האמריקני מתחיל בייזום ושימור עמדה שלטת במחצית כדור הארץ המערבי שלה. הואיל והסכנה היחידה לדומיננטיות זו היא באמצעות כוח מחוץ ליבשת האמריקנית, האינטרס הלאומי כולל גם שימור מאזן כוחות באירופה. שם קיימים המשאבים והאוכלוסיה, שאם אי פעם יצורפו יחד הם עשויים לגבור על הכוח האמריקני. לאינטרס החיוני של שימור מאזן כוחות באירופה, הוסיף מורגנתאו גם את הצורך החיוני לשמר מאזן כוחות במזרח אסיה. במיוחד הדגיש מורגנתאו את האינטרס החיוני למנוע מכוח אחר לשלוט על סין – כלומר: ברית המועצות – כי זה יוביל לצבירת כוח שיאיים על ארצות הברית.

כפי שמבקריהם משמאל נהגו להתלונן, התפיסה הריאליסטית תמכה בדחפים העיקריים של מדיניות החוץ האמריקנית לאחר מלחמת העולם השנייה. הריאליסטים תיארו את ברית המועצות כאיום הראשי על מאזן הכוחות, והדגישו את הצורך לתחזק רמות גבוהות של התחמשות ומוכנות צבאית. להחזיק כוחות צבאיים אמריקנים במערב-אירופה, סיוע כלכלי ויצירת ברית נאט"ו. באסיה. התיאוריה הריאליסטית תמכה בשיקום ובברית עם יפן ומאוחר יותר היא תמכה במעורבות בקוריאה, ואף בהסתייגות רבות במעורבות בוויטנאם.

מצד שני, הריאליסטים התנגדו לכל מעורבות אמריקנית מעבר לאינטרסים החיוניים ולכל הסתבכות בפריפריה. הם מחו בקולניות נגד כל ניסיון לעצב את מדיניות החוץ האמריקנית על בסיס ערכים אמריקנים ועניינים מוסריים. מעורבויות אלה מאיימות על מאזן הכוחות, שהוא לשיטת הריאליסטים גם ערך מוסרי כשלעצמו וגם הערובה למניעת מלחמות. מחלוקות עם מעצמות מתחרות סביב אינטרסים מוסריים, עלולות להוביל למלחמה גרעינית. ואפילו אם העימות לא יתדרדר למלחמה, המרדף אחר מטרות מוסריות במדיניות החוץ יבזבז משאבים כלכליים נחוצים. גם מדינה עשירה כארצות הברית, טען מורגנתאו, אין לה מספיק חימוש וכסף לקדם את כל המטרות הראויות באותה מידה. בדומה לשאר האומות בהיסטוריה, היא צריכה להתאים את משאביה המוגבלים למטרותיה הנחוצות יותר, בצורה הרציונאלית ביותר.

וכאן נקודת התורפה של הריאליסטים. בעוד שבעיקרון נטו הריאליסטים לתמוך במטרות מדיניות החוץ האמריקנית, הרי למעשה הם הוטרדו מהצורה הרחבה יותר שבה הן הפוליטיקאים והן הציבור האמריקני פירשו מטרות אלו. תחת ממשלי טרומן, אייזנהאואר וממשיכיהם, הריאליסטים התגלו כמתנגדים קבועים ליוזמות האמריקניות. כבר ב-1947, הריאליסטים תיארו את הבטחת טרומן "לסייע לאומות חופשיות לקבוע לעצמן את גורלן בדרכן שלהן" כאות פתיחה למסע צלב כושל. הפרשן וולטר ליפמן כינה את תורת הבלימה האמריקנית כלפי ברית המועצות בראשית המלחמה הקרה "אסטרטגיה מפלצתית", מחויבות בלתי-מוגבלת תוביל למיסוי יתר של משאבים ויכולות מוגבלים. הדיפלומט ג'ורג' קנאן, למרות שהיה אולי הארכיטקט הראשי של מדיניות הבלימה בסוף שנות הארבעים, זועזע מהמסמך של מועצת התכנון הביטחונית הלאומית (NSC-68) ב-1950, שקראה לעימות אידאולוגי עם ברית המועצות. מורגנתאו גינה את ההתערבות של טרומן בקוריאה כמבוססת על הנחות אוטופיות, מתוך מחויבות מוטעית ל"ביטחון קולקטיבי". הריאליסטים גינו גם את ההצהרה הרטורית של ממשל אייזנהאואר, לתמוך בביטול ההישגים הקומוניסטיים, כעוד חלום אוטופי שיוביל למלחמת עולם שלישית.

– –

הרטוריקה הנמלצת של ארצות הברית של ראשית המלחמה הקרה, לצד ההגזמות של המקרתיזם, אישרו את החשד העמוק של הריאליסטים שארצות הברית נעדרת את האיכויות האינטלקטואליות והמשמעת העצמית ההכרחיים כדי למלא את תפקידה ההיסטורי כמחזיקת מאזן הכוחות הבינלאומיים. למרות שהיו דמוקרטים, הריאליסטים היו גם חשדניים כלפי יכולתה של השיטה הדמוקרטית להוציא אל הפועל מדיניות חוץ הגיונית. קנאן השווה את ארצות הברית ל"אחת המפלצות הפרה-היסטוריות עם גוף ארוך כאולם ומוח בגודל של סיכה". ליפמן טען שהשאלות הקריטיות של מדיניות חוץ הן מסובכות מדי בשביל ההמון הנבער. "התמונה שבמוחות האנשים", שנוצרה בידי העיתונות והרדיו, "אינה תואמת לעולם החיצוני".

אך מה שהטריד את הריאליסטים אף יותר מהדמוקרטיה, היה האידיאליזם האמריקני. בעוד שארצות הברית שיחקה במשחק הכוח הבינלאומי כשאר האומות, הרי היא תמיד נטתה לעטוף את פוליטיקת הכוח בצעיפים של דמוקרטיה משיחית. לפי הריאליסטים, רטוריקה אידיאליסטית זו הייתה אולי לגיטימית במאה ה-19 הבטוחה יחסית, אבל הפכה להיות מסוכנת מדי במחצית הראשונה של המאה העשרים ועלולה לסכן את העולם בעידן הגרעין. הרעיונות המהפכניים והאידיאולוגיים הפכו להיות סכנה למאזן הכוחות.

המודל הריאליסטי למדינאות ראויה וחכמה – "הקונצרט האירופי" במחצית הראשונה של המאה ה-19 – נוצר בידי אריסטוקרטים שמרנים לאחר החורבן הכמעט מוחלט שחולל נפוליאון; מנהיג משיחי בשמם של אמיתות אוניברסאליות שהבטיח לשחרר את המין האנושי. למקצת מהריאליסטים, העידן לאחר המלחמה הקרה הכיל לא נפוליאון אחד אלא שניים המכריזים כאחד על עקרונות אוניברסאליים העוטפים בצביעות את התשוקה לכוח. לפי מורגנתאו, הערכים הדמוקרטים האמריקנים והאידאולוגיה הקומוניסטית היו רק צורות שונות לאותה "לאומיות אוניברסאלית". יצור בן-כלאיים מודרני ומוזר שטען כי "לאומה אחת הזכות לכפות את הערכים ואמות המידה שלה על כל האומות האחרות". מורגנתאו הזהיר שכדי לשמר את מאזן הכוחות, וזו כזכור הייתה האסטרטגיה והעיקרון המוסרי הראשי של הריאליסטים, שתי מעצמות העל חייבות לתרגל משמעות עצמית. לוותר על החלום לעצב את העולם מחדש, ולבלום את השאיפה הבלתי-מוגבלת לכוח. למעשה, הן יצטרכו לסגת מעמדות הכוח הרחוקות-פריפריאליות שלהן ולהתרכז בדומיננטיות גיאוגרפית באזורן.

בימים המוקדמים של המלחמה הקרה, כשאנטי-קומוניזם היה כה נפוץ בארצות הברית עד שאפילו מדינאי כביכול ריאליסט כמזכיר המדינה של טרומן, דין אצ'יסון, הפך את המחויבות האמריקנית לדמוקרטיה אוניברסאלית למוטיב עיקרי ברטוריקה הציבורית שלו, לא היה קל לריאליסטים להלחם נגד הפלישה של האידיאליזם לתוך תחומי מדיניות החוץ. אך במשך אותן שנים ומאוחר יותר, כשהאידאולוגיה האנטי-קומוניסטית ידעה עליות ומורדות, הריאליסטים המשיכו להזהיר מהאווילות של בלבול בין ערכים אמריקנים לבין מדיניות חוץ. ב-1964, נורמן גראבנר, היסטוריון ריאליסט ידוע בזמנו, גינה את מדיניות החוץ האמריקנית על שנלחמה בגוש הסובייטי באמצעות דוקטרינת הזכות להגדרה עצמית לאומית ובכך סירבה להכיר בתחום ההשפעה הסובייטי במזרח אירופה. עשור מאוחר יותר, הנרי קיסינג'ר חזר על הטיעון בתגובה למבקרים שמרנים שתבעו מדיניות מוסרית תוקפנית נגד ברית המועצות. עד כמה יכולה ארצות הברית ללחוץ, שאל קיסינג'ר, מבלי שהמנהיגות הסובייטית תגיב בהגברת המתח? המימוש של ערכים אמריקנים צריך להיות כפוף לאינטרס הלאומי, והאינטרס הלאומי תלוי בתחזוק מאזן הכוחות הבינלאומי.

כשלי הריאליזם

אי אפשר להתכחש לתרומת הריאליסטים למדיניות החוץ האמריקנית לאחר מלחמת העולם השנייה. הם סייעו להיפטר מהמיתוס ההרסני ששלום וביטחון יושגו באמצעות חשיבה חיובית על סטלין וממשיכיו, או באמצעות מוסדות והסדרים בינלאומיים בסגנון האו"ם. או אפילו באמצעים הפוכים לגמרי – נסיגה חזרה להתבדלות האמריקנית שבין שתי מלחמות העולם. תהיה אשר תהיה ביקורתם על מדיניות החוץ האמריקנית, רעיונותיהם העיקריים – קונפליקט בין אינטרסים מנוגדים הוא מהותי ליחסים בין מדינות, אי אפשר לחסל לנצח את המלחמה, שימור השלום דורש התחמשות ואקטיביות צבאית, השימוש בכוח הוא חלק הכרחי מהקיום האנושי – קידמו את מטרות הדיפלומטיה האמריקנית.

אך התנהלות המלחמה הקרה וסיומה גם חשפו את מגבלות הריאליזם, הן כתיאוריה והן כאוסף הנחיות פרקטיות. הנטיות האידאליסטיות במדיניות החוץ האמריקנית, הרצון לעצב את העולם מחדש לפי הערכים האמריקנים, מילאו תפקיד חשוב ואולי אפילו מכריע בהשגת קיצה של המלחמה הקרה בדרכי שלום. למרות כל הסיכונים, הבחירה בעימות אידאולוגי עם ברית המועצות התבררה כהמלצת מדיניות מצליחה יותר מאשר המלצת הריאליסטים על קבלת אזורי השפעה.

הסיום המפתיע של המלחמה הקרה חשף כשלים נוספים בריאליזם. כפי שמבקרים הבחינו מזמן, הטעות התיאורטית העיקרית של מורגנתאו הייתה להפוך את העוצמה וצבירתה המתמדת לסיבה היחידה המניעה את העולם. בדומה למרקסיסטים שהוא בז להם, מורגנתאו חיפש אחר הסבר אחד להתנהגות האנושית. יחסי כוחות הם הבסיס היחיד ליחסים בינלאומיים. כל השאר – אידאולוגיה, תרבות, דת, כלכלה – הם "מבנה על". במיוחד, מורגנתאו ועמיתיו ראו בשלילה את האידאולוגיות שמזיקות להערכה המדויקת של האינטרס הלאומי.

כך גם באשר לכוחות אחרים בהתנהגות האנושית. ההיסטוריון היווני תוקידידס, מושא הערצה בקרב הריאליסטים, כתב שאנשים נלחמים לא רק על אינטרסים אלא גם לשם כבוד. מורגנתאו התעלם משאלת הכבוד, וגם נטה לזלזל במושג הסבוך יותר של יוקרה שהוא הגדיר כ"מוניטין של עוצמה". אך ההיסטוריה גדושה בדוגמאות של אומות הנלחמות על כבוד לנוכח תבוסה וודאית (כגון ספרד במלחמת ספרד-ארצות הברית), וכך גם באשר למנהיגים המבקשים עוצמה צבאית כדי להשיג כבוד (הקייזר ווילהלם השני בתחרות העוצמה הימית מול אנגליה, שהייתה בין הגורמים למלחמת העולם הראשונה). התיאוריה של מורגנתאו גם לא מכירה באפשרות שאומות יירתעו משימוש בכוח מתוך בושה ואשמה, המתעוררים מתוך מצפון דתי או ערכים אחרים, כבמקרה של נסיגת בריטניה מהודו. עבור מורגנתאו, ערכים ואמונות אינם יכולים לקבוע את השימוש בעוצמה צבאית, בדיוק כמו שלפי קרל מרקס הם לא יכולים לקבוע את הארגון הכלכלי. הסיבתיות זורמת בכיוון חד צדדי, הכוח קובע את הערכים.

להיגיון כושל זה נוספה טעות נוספת. בחיפושם אחר אמצעים להגדרת האינטרס הלאומי, הריאליסטים העדיפו משתנים ברי-מדידה. להפעיל "אנליטיות מדעית" כדי להתאים בין מטרות המדיניות לבין המשאבים הקיימים. הואיל ואמונות וערכים אינם יכולים להימדד, הם נותרו מחוץ לתמונה. אופייני לפרספקטיבה הריאליסטית היא הטענה של ג'ורג' קנאן שהמדינה אין לה עניין לבטא או להגיב לתחושות המוסריות של האומה. אך אם המדינה היא הביטוי של האומה, הרי היא אינה יכולה שלא לשקף את האמונות המוסריות של העם. כמו שמדען המדינה הצרפתי הגדול ריימון ארון טען פעם, היחסים בין אומות אינם נקבעים רק על בסיס "יחסי עוצמה", אלא רעיונות ותחושות משפיעים על ההחלטות של השחקנים.

– –

מוגבלים בידי הפרספקטיבה החד-ממדית שלהם, הריאליסטים החמיצו את השפעתם של אידאלים אמריקניים כגורם בעיצוב יחסים בינלאומיים. בשנות המלחמה הקרה, אמריקנים שאבו השראה ועקביות מאמונתם שחירות, דמוקרטיה, קפיטליזם, שוויון בפני החוק והזכות להגדרה עצמית, הן שאיפות משותפות לכולם ושהקומוניזם והדיקטטורה הן אויבות של השאיפות הללו. היו אלו ה"תחושות המוסריות" שסייעו לאמריקנים להתמודד עם הצורך להחזיק צבא אמריקני על אדמת אירופה, לבנות מחדש את כלכלות אירופה ואסיה, ולשחק את תפקיד האחראי במערכת הבינלאומית. אכן פעולות אלו גם נבעו מהאינטרס הלאומי האמריקני, אבל כדי שהאמריקנים יבינו לעומק כיצד הגנה על אירופה היא באינטרס הלאומי שלהם הם נזקקו לחושים חדים על צודק ולא-צודק. כפי שרוברט אוסגוד טען ב-1953 בביקורת על מורגנתאו, אידאליזם הוא תמריץ חיוני להגיון.

גם "המשיחיות האמריקנית", שממנה כה חששו הריאליסטים, לא התממשה. באופן כללי, קובעי מדיניות החוץ האמריקנית לא נהגו בהרפתקנות, והטעויות שנעשו בקוריאה, וייטנאם ולבנון, לא נבעו מרוח צלבנית. האסונות הגדולים שהריאליסטים הזהירו מפניהם, פשיטת רגל ושואה גרעינית, לא קרו גם בזמן הנשיא המשיחי ביותר, רונלד רייגן. התברר שארצות הברית יכולה לממש את מטרותיה המוסריות בצורות פרקטיות, מבלי לנטוש את תפקידה הבינלאומי ומבלי להפחיד מדי את ברית המועצות עד שתסכן את שלום העולם.

לבסוף, נטיית הריאליסטים לראות את שתי האידאולוגיות המתחרות של המלחמה הקרה כשוגות באותה מידה בטענותיהן לאוניברסאליות, התבררה כטעות מכרעת. האידאלים של ברית המועצות לא יכלו להתחרות באידאלים האמריקנים, לא במובן הכלכלי, בייצור טובין ושגשוג, ולא במובן הרוחני של שיטת ממשל המגיבה ביעילות לצרכי וערכי האדם.

במשך הזמן, העדר איזון זה בתחום האידאולוגי בא לידי ביטוי בצורות שונות ברחבי העולם. מדינות רבות נמשכו לתחום ההשפעה האמריקנית, לא רק המדינות התעשייתיות המצליחות אלא גם מדינות מצליחות פחות. לעומת זאת, לגיטימיות השליטה הסובייטית במזרח אירופה נשחקה בהתמדה והתחזקה הביקורת מבית על הדיקטטורה הקומוניסטית, עד שהספק העצמי חלחל גם למנהיגות הסובייטית הבכירה ביותר. אולי הייתה מידה של צביעות ושחצנות לאומית בהשוואה המתמדת בין האינטרסים העולמיים לבין אלה האמריקנים, אך עוצמתה של ההשוואה נבעה גם מכך שחלקים גדולים מהעולם הסכים איתה.

מיתוס השקיעה האמריקנית

אך הסכמה זו לא כללה את הריאליסטים. זמן רב לאחר שמורגנתאו נעלם מהזירה, הוא נפטר ב-1980, אחרים המשיכו את המורשת היישר לעידן הניצחונות הגדולים של ממשל רייגן. זו אכן עובדה מעניינת שתוך כדי שברית המועצות פרפרה נואשות לשרוד בעולם המתעצב והולך על-ידי כלכלה אמריקנית, פוליטיקה וערכים תרבותיים אמריקנים, היסטוריון ריאליסטי מוביל ניצל את ההזדמנות כדי להכריז שארצות הברית בשקיעה. בספרו רב המכר והמשפיע 'עלייתן ונפילתן של המעצמות הגדולות', הזהיר פול קנדי כי ארצות הברית נאלצת להתמודד "עם העובדה המביכה שסכום האינטרסים והמחויבות הבינלאומיות שלה עולה בהרבה על יכולתה להגן עליהם".

בבסיס ספרו של קנדי היו החוקים ההיסטוריים של איזוני העוצמה הבינלאומית. עבור אומה שהשיגה הגמוניה גלובלית כמו ארצות הברית, התקדימים ההיסטוריים אינם מעודדים. ככל שהאימפריה גדולה יותר כך גם היא מחויבת ליותר הגנה, והיא מזמינה מתחרים ממעצמות על אחרות החוששות מעליונותה. בנסיבות אלו, שקנדי כינה אותן "התפשטות יתר אימפריאלית", עשויה ארצות הברית לסגת ממחויבויות גלובליות ולהפוך לאחת מבין מספר מעצמות במערכת רב-קוטבית.

מיתוס השקיעה האמריקנית שהופץ בידי קנדי ואחרים – מיתוס שבשיא הפופולריות שלו התפוגג לנוכח קריסתה הפתאומית של ברית המועצות – התבסס על שיפוט שגוי להפליא. השקיעה "היחסית" של הכלכלה האמריקנית באמצע שנות השמונים, נבעה ככלות הכול מההצלחה הכלכלית האדירה של בנות בריתה של ארצות הברית באירופה ואסיה. לפי חסידי השקיעה, עליית בנות בריתה של ארצות הברית אמורה לפגוע בה בדיוק כפי שהיא צריכה לפגוע בברית המועצות. זה היה הגיון מוזר, המתעלם מכל הכוחות ביחסים בינלאומיים מלבד אינדקסים כלכליים. בראשית המלחמה הקרה, העוצמה התעשייתית האמריקנית האדירה שיקפה בעיקר את העוני והחולשה הנואשת של בנות בריתה למאבק האסטרטגי והאידאולוגי. ארבעים שנה מאוחר יותר, ארצות הברית, עם חלקים קטנים יותר יחסית בכלכלה הגלובלית, הפכה למנהיגה של קואליציה רחבה של מדינות מערביות משגשגות. מדינות שלא רק מקבלות מרצון את מנהיגותה אלא אף מסתמכות עליה.

חלק ניכר מהכשל של קנדי נבע מכך שתיאוריית "התפשטות יתר אימפריאלית" לא הצליחה להבין כי לצורת ההגמוניה האמריקנית, שעוצב בשאיפה להתאמה לערכים האמריקנים, אין תקדים היסטורי מיידי נגיש. עם כל עוצמתה ושליטתה הגלובלית, ארצות הברית אינה אימפריה בדומה לקודמותיה. כפי שג'וזף ניי הבחין "מחויבויותיה הגלובליות של ארצות הברית לא גררו איתן כיבוש ושליטה טריטוריאלית". מקצת מהאומות הנתונות להשפעה האמריקנית העצומה אולי אינן חשות את ההבדל המכריע בין אימפריאליזם אמריקני לבין אימפריאליזם במובנו ההיסטורי, מקצתן גם חשות חסרות הגנה למול העוצמה האמרקינית בדומה לכל קולוניה כבושה. אך רובן חשות את ההבדל בין אימפריה לבין ברית וולנטרית המונהגת בידי הגמוניה חזקה. הכלכלה הגלובלית שארצות הברית יזמה ותחזקה, לצד ההשפעה של ערכים ותרבות אמריקניים, אפשרה השפעה אמריקנית ללא כפייה. רוב המדינות גילו שעדיף להצטרף לסדר האמריקני העולמי מאשר להילחם בו.

– –

הסגנון הייחודי של ההגמוניה האמריקנית הוביל בסיום המלחמה הקרה לתוצאה שלפי תיאוריות מאזן הכוחות היא בלתי-אפשרית. במילותיו של אחד מגדולי הריאליסטים, קנת' וולץ, "כוח מופרז" של מעצמה אחת "חייב לעורר מעצמות אחרות להתחמש ולרכז את כוחן מול המעצמה ההגמונית". אך כשברית המועצות קרסה וארצות הברית נותרה מעצמת העל היחידה, התגובה הצפויה לא קרתה. בנות הברית של ארצות הברית באירופה ואסיה לא רק שלא התנגדו או חששו מתוצאות ניצחונה, אלא נהפוך הוא: הן חששו שארצות הברית תיסוג מתפקידה כמנהיגה וממחויבותה לשמר את הסדר העולמי שהיא יצרה ושאפשר את שגשוגן.

אפילו רוסיה, היריבה המושבעת של ארצות הברית במלחמה הקרה, הכירה כי ההגמוניה האמריקנית, עם כל הפגיעה באגו הרוסי, אינה מנוגדת לאינטרסים הרוסיים הבסיסיים. זו נקודה מכרעת הנוטה להישכח בוויכוחים ההיסטוריים על הגורמים לקריסת ברית המועצות. למרות שלגורבצ'וב ושותפיו לרפורמה היו סיבות רבות עבור ארגון מחדש של הממשל והפוגה מהתחרות הצבאית היקרה מדי עם המערב, הרי מעבר לכל החישובים הייתה הנחה בסיסית. הם ידעו שהדרישות של ארצות הברית מרוסיה אינן סותרות להמשך קיומה ואף שגשוגה. בניסוח בוטה, הם ידעו שזה בטוח להיכנע. וכפי שגרמניה ויפן מוכיחות, זה אפילו משתלם. אם הכוח הצבאי והכלכלי האמריקני כפה על המנהיגות הסובייטית רגע של הכרעה כואבת, הרי היו אלו הערכים האמריקנים שעשו את ההחלטה על רפורמה ואינטגרציה לתוך הסדר האמריקני לקלה יחסית.

משבר הריאליסטים

סיום המלחמה הקרה יצר משבר אינטלקטואלי בקרב הריאליסטים. בעוד האימפריה הסובייטית מתמוטטת והולכת, מקצת מהריאליסטים הלכו כה רחוק עד כדי המלצה לתמוך בה כדי לשמר את מאזן הכוח הקדוש. כך ג'ון מירשהיימר, במאמרו מ-1990 "למה מהר מדי עוד נתגעגע למלחמה הקרה", טען שעל ארצות הברית למנוע נסיגה סובייטית מוחלטת ממזרח אירופה. ללא מאזן כוח יציב מצד שתי מעצמות העל, שאל מירשהיימר, מה ישמר את השלום בעתיד? חשיבה זו לא הייתה מוגבלת לאקדמיה, הפחד של ממשל בוש מהתפרקות ברית המועצות נבע מחשש דומה באשר להמשך היציבות באירופה כך גם באשר להעדפת הממשל את גורבצ'וב על פני ילצין.

כשהאימפריה הסובייטית התמוטטה סופית, רוב הריאליסטים התנגדו למסקנה שארצות הברית נותרה מעצמת העל היחידה בעולם חד-קוטבי. כביכול התזה של פול קנדי לא נשרטה כלל, הם המשיכו להזהיר מפני השקיעה האמריקנית ושמדיניות החוץ האמריקנית צריכה להתאים עצמה למעבר למעמד של ראשון בין שווים. הביטוי הברור לרעיון זה היה של הנרי קיסינג'ר, שבספרו מ-1994 'דיפלומטיה' כתב שהעולם הופך להיות דומה למערכת המדינות האירופאית של המאות ה-18 וה-19, מערכת המורכבת משש מעצמות על – ארצות הברית, אירופה, סין, יפן, רוסיה, וכנראה הודו.

שנתיים מאוחר יותר, הרעיון להתייחס לאירופה כביכול הייתה מעצמת על מאוחדת נראה מנותק מהמציאות כמו להתייחס להודו לצד ארצות הברית. אך הסירוב להתמודד עם עובדת היותה של ארצות הברית מעצמת על יחידה היה בו הגיון מסוים באותו זמן, שהרי מה שהיה שהונח אז על כף המאזניים היה לא פחות מאשר הגדרת האינטרס הלאומי שהריאליסטים השקיעו עשרות שנים בהפנמת תפיסתם בתודעה האמריקנית. בעולם ללא מעצמת על מתחרה, ללא יריב אידאולוגי וללא איום בשואה גרעינית, הניסיון לממש אידאלים אמריקניים במדיניות החוץ הפך להיות בטוח מתמיד. בעולם כזה, מה ירסן את הנטייה האמריקנית להתלהבות אידאולוגית?

וכך כפי ש"שקיעה" הייתה מילת המפתח הריאליסטית בשנות השמונים, מילת המפתח בעידן שלאחר קריסת ברית המועצות הייתה "פיתוי". כפי שרוברט טאקר ודויד הנדריקסון כתבו ב-1992, המעורבות האמריקנית במלחמת עירק ובפנמה הייתה דוגמא ל"פיתוי אימפריאלי" חדש שנוצר מתוך העדר גבולות לעוצמה האמריקנית בעידן שלאחר המלחמה הקרה.

לא כל הריאליסטים הסכימו עם טאקר והנדריקסון שמלחמת עירק הייתה מיותרת מבחינת האינטרס הלאומי, אך הם כן הסכימו איתם באשר למעורבות האמריקנית בסומליה, האיטי ובוסניה. הבעיה לשיטתם לא נבעה בעיקר מהעלויות של התערבויות אלו במונחי משאבים לאומיים או הישרדות לאומית, אלא מהתנגדות לכל מדיניות חוץ המבקשת להפיץ אידאלים אמריקניים בעולם. עם שיקולים ביטחוניים ובהעדרם, הריאליסטים רואים כל עירוב אידאלים במדיניות חוץ כסוג של "עבודה סוציאלית בינלאומית".

– –

הבעיה עם הריאליסטים שלנו היא שלמרות הסתמכותם כביכול על מסורת מדיניות החוץ האמריקנית, קיים הבדל מכריע בין עמדתם כיום לבין העמדה הריאליסטית במהלך המלחמה הקרה. הבדל זה נעוץ כמובן בנסיבות היסטוריות. בעולם דו-מעצמתי, אימוץ תפיסה ריאליסטית משמעה התמודדות עם הצורך במעורבות בינלאומית מתמדת לצד התחמשות צבאית מתמדת. הרי אם העולם היה באמת רב-מעצמתי, עם ששת מעצמות-על שוות יחסית המתחרות על דומיננטיות, התפיסה הריאליסטית המסורתית בהגדרת האינטרס הלאומי תתמוך בערנות אמריקנית בזירה הבינלאומית. אך בעולם שלנו כמות שהוא, עם מעצמת על אמריקנית אחת לצד מעצמות חלשות בהרבה, העמדה הריאליסטית דוחפת את מדיניות החוץ לעבר מעורבות מינימאלית אם לא לעבר בדלנות.

ואכן לפי הריאליסטים שלנו דומה שככל שהכוח האמריקני גדול יותר כך גם ארצות הברית צריכה לסגת ממעורבות בינלאומית. או בניסוח פרדוקסאלי יותר: ככל שהכוח גדול יותר כך האינטרס הלאומי קטן יותר. ככלות הכול, חצי הכדור המערבי בטוח לגמרי בימים אלו והסכנה שכוח גדול אחד ישתלט על אירו-אסיה ומשם ינסה להשתלט על אמריקה, נראה רחוק יותר מאי-פעם במאה העשרים. בעולם כזה, "האינטרס האמריקני החיוני", שלפי חברי הקונגרס שלנו הוא היחיד שיכול להצדיק איבוד חיי חיילים אמריקנים, נראה קשה להשגה. בעוד שלא חסרים הצדקות ותירוצים לבדלנות ואדישות.

לצד המגרעות של הריאליסטים במלחמה הקרה, מטרתם הייתם למצוא את המקום שמימוש העקרונות מצטלב עם המציאות של מדיניות כוחות בינלאומיים. כך ריינהולד נייבור ציפה שארצות הברית "תקבל את חלקה באחריות" להתמודד עם בעיות העולם. כיום, בשיא העוצמה האמריקנית והשפעתה, היינו יכולים לצפות שהחלק האמריקני באחריות לבעיות העולם גדל והולך. אך האנשים היחידים שמוכנים להגן על טענה זו הם לא ריאליסטים, אלא מחנה זעום של אוניברסליסטים בתמיכה אוורירית של הומניטריסטים.

לשמר את ההגמוניה

"חובתה הראשונית של אומה היא בתוך גבולותיה", טען פעם תיאודור רוזוולט, אך מיד סייג "בכך היא לא נפטרת מלהתמודד עם חובותיה בעולם. אם היא מסרבת להתמודד, היא מאבדת את זכותה להיאבק על מקומה בין האומות המכריעות את גורל האנושות". באמירה זו מוטבע הרעיון שהאומה האמריקנית צריכה לשאוף לקחת חלק בעיצוב המין האנושי, כי במימוש שאיפה זו האומה זוכה לכבוד, וזכות זו לכבוד דורשת הקרבה. זו תפיסה של האינטרס הלאומי שלגמרי זרה לתפיסה המצומצמת של ימינו, שאינה מותירה מקום לשאיפה והשראה מעבר לצרכים המטריאליים.

מה אם כן על ארצות הברית לעשות בזירה הבינלאומית? כל תפיסה רצינית של האינטרס הלאומי האמריקני כיום חייבת להתחיל עם ההכרה שעולמנו אינו כפי שהוא היה במאה ה-19 או במהלך המלחמה הקרה. באמצעות כוחה הצבאי והכלכלי, לצד כוחן של רעיונות החירות והשוויון שלה, ארצות הברית השיגה מידה של שילוב בין ביטחון לאומי לבין עליונות בינלאומית. מצב חסר תקדים בהיסטוריה מאז השליטה הרומאית על העולם הים תיכוני. הסדר הבינלאומי כיום לא בנוי על מאזן כוחות אלא על הגמוניה אמריקנית.

לסדר זה יתרונות רבים. באירופה של המאה התשע-עשרה, המעצמות הגדולות לא נאבקו רק על עוצמה אלא גם על יוקרה, וקנאות ותחרות היו הגורמים למלחמות לא פחות מאשר מאבקים אסטרטגיים. כיום לעומת זאת, גם מתחרות פוטנציאליות לארצות הברית – דוגמת סין ורוסיה, יפן וגרמניה – אולי שואפות ליתר השפעה בינלאומית אך אינן חולמות לעת עתה לקרוא תיגר על ההגמוניה האמריקנית בעולם. ההיררכיה בזירה הבינלאומית כה ברורה ומוסכמת, שמשברים דוגמת בוסניה אינם בבחינת הזדמנות, כבעבר ההיסטורי הקרוב, לתחרות בין אומות השואפות להגמוניה עולמית. ההתקבלות של הסדר הבינלאומי האמריקני החדש על-ידי רוב מתחרותיה הפוטנציאליות של ארצות הברית, ממשיכה להיות אלמנט עיקרי בשימור השלום כיום.

המשך קיומו של הסדר הבינלאומי החדש ככל האפשר לתוך העתיד, הוא כנראה ההגדרה היעילה לאינטרס האמריקני החיוני בזמננו. לא צריך להשתעשע ברעיונות אוטופיים על נצחיות הסדר העולמי החדש, שמצב הקונפליקט נעלם, או שהעתיד צופן בחובו שלום ושגשוג נצחי. הרעיונות העיקריים של הריאליסטים על טבעו המלחמתי ומצב הקונפליקט של המין האנושי, היו ונותרו נכונים. כך גם באשר לשקיעתן של כל המעצמות הגדולות בהיסטוריה. אכן, המשימה של הריאליזם כיום הוא להזהיר שהסדר הבינלאומי המיטיב בהווה הוא שביר. אנו חיים בתקופת מעבר, בין מלחמות. כמה זמן מצב זה ימשך? ועד כמה אפשר להמשיך לשפר תוך כדי את הסדר הבינלאומי? אלו עניינים שהכוח האמריקני עשוי להשפיע עליהם.

– –

אם האינטרס הלאומי זהה לשימור ההגמוניה האמריקנית, כי אז אותה מדיניות חוץ שהצליחה להביא את ארצות הברית לשיאה צריכה גם להיות מיושמת במטרה לשמור עליה במעמד זה. המשמעות היא לשמר את העליונות הצבאית האמריקנית, לא רק כדי להרתיע מהתקפות אלא בעיקר למנוע ממעצמות על אחרות לשאוף להשיג איזון צבאי עם ארצות הברית. זו הייתה ההמלצה, שנדחתה לצערנו, של הפנטגון בזמן ממשל ג'ורג' ה. בוש. לתחזית על המשך ההגמוניה האמריקנית יש השפעה מרגיעה על הזירה הבינלאומית, והיא משפיעה על המעצמות האחרות להפנות את משאביהן לכיוונים אחרים. כישלון בשימור העליונות האמריקנית יעודד כוחות אחרים לערער על הסדר הבינלאומי הנוכחי, ויחזיר את העולם לסיכוני המלחמה הקרה שזה עתה נפרדנו ממנה.

אך עוצמה צבאית אמריקנית לבדה לא תועיל הרבה, ללא שימוש בה כדי לבנות סדר בינלאומי שנסמך ומחזק כאחד את ההגמוניה האמריקנית. זה תובע שינוי חד של ההגדרה הצרה לאינטרס הלאומי שהריאליסטים הורישו לנו. האסטרטגיה שלהם אופיינה תמיד במדינות הגנה ותגובה. ברגע שזיהו את אזורי האינטרסים החיוניים, ארצות הברית הייתה אמורה לסגת משאר מאחזיה ולהתרכז בתוך תחומיה. אך בעולם חד-מעצמתי, אפילו יותר מאשר במלחמה הקרה הדו-מעצמתית, כל פאסיביות ונסיגה יוצרות וואקום שמזמין יוזמות מצדם של מתנגדי הסדר הבינלאומי הנוכחי. הואיל והנסיבות המטיבות בהווה הן תוצאת ההגמוניה האמריקני, כי אז כל פיחות בהגמוניה זו יאפשר למעצמות אחרות לעצב את העולם מחדש בהתאם לצרכיהן. עלותה של ההגמוניה האמריקנית היא שכשם שהיא הושגה באמצעות אקטיביות צבאית ומדינית כך גם היא זקוקה לאקטיביות כדי להשתמר.

הריאליסטים, מימין ומשמאל במערכת הפוליטית האמריקנית, טוענים שמשימת שימור ההגמוניה האמריקנית היא בלתי-אפשרית. ואף אם אפשר להשיג זאת לטווח הקצר, הרי לטווח הארוך זה ישעבד את המשאבים והמסים האמריקניים ויוביל לפשיטת רגל לאומית. זו בדיוק הייתה טענתם במשך המלחמה הקרה, נגד אידאליסטים כמו רונלד רייגן שהעזו לחלום על ניצחון מול הקומוניזם. אך העובדה היא שזה יהיה זול יותר לשמר את הסדר הבינלאומי העכשווי מאשר העלות שהושקעה בהשגתו. בשנות השמונים, כשפול קנדי הזהיר מפני "התפשטות יתר אימפריאלית", התקציב הצבאי האמריקני עמד על קצת פחות מאשר 7.5 אחוזים מהתוצר הלאומי (תל"ג), המספר שקנדי חשב כהכרחי לצורך מימוש ההתחייבויות האמריקניות. כיום עם היעלמות האתגר הגדול של הקומוניזם, התקציב הצבאי האמריקני עומד על 3.5 אחוזים מהתל"ג. ואילו החלק האמריקני בכלכלה העולמית נותר זהה ואולי אף גדל.

הריאליסטים גם נוטים להיאחז במה שהם מכנים "גירעון בדעת הקהל" – דעת קהל סרבנית למעורבות צבאית אמריקנית בעולם – כביכול דעת קהל היא משאב מוגבל המתכלה במהירות לנוכח כל שליחת כוחות אמריקנים מעבר לים. אלא שבזמן המלחמה הקרה הריאליסטים טענו בדיוק ההיפך. עבור מורגנתאו, ליפמן וקנאן, דעת הקהל האמריקנית נתפסה כאספסוף סוער הנוטה להתלהבות אידאליסטית ולכן נזקק לריסון מתמיד. צאצאיהם הרוחניים, לעומת זאת, רואים את דעת הקהל כמכשול בלתי-עביר המונע מעורבות צבאית אמריקנית בעולם. האמת היא כמובן שדעת הקהל האמריקנית היא לא מתלהבת ולא סרבנית. במשך חמישים השנים האחרונות, דעת הקהל האמריקנית הוכחה כדבקה באידאלים אמריקנים והפצתן בעולם לצד זהירות מספקת להימנע ממסעות צלב אמריקנים בעולם.

– –

המערכת החד-מעצמתית מאופיינת בצורה ייחודית בכך שכל ערעור על המערכת היא מניה וביה גם ערעור על ההגמוניה האמריקנית המתחזקת את המערכת. כשמעצמת העל הגדולה והיחידה בעולם מצהירה על מחויבותה לעקרונות מסוימים של התנהגות בינלאומית – האיסור על ג'נוסייד, התנגדות לתוקפנות מלחמתית, הגבלת הפרות זכויות האדם וחירויותיו – כי אז ברגע שעקרונות אלה מעורערים העולם מצפה מארצות הברית להגיב. כמובן שארצות הברית אינה אמורה ואינה יכולה להגיב על כל אתגר וערעור, אך כשהיא נכשלת להגיב יש לכך גם עלות. כשהכוח ההגמוני אינו מגיב להפרות של עקרונותיו הידועים, מתגבר הספק האם הוא יגיב על הפרת האינטרסים שלו.

זה, בקליפת אגוז, מה שעמד על הכף במשבר בבוסניה, כששאלת המוכנות האמריקנית לממש את תפקידה כמנהיגת בנות בריתה האירופאיות הקרובות ביותר הועמדה תחת חשד הן מבפנים, בתוך ארצות הברית, והן מבחוץ על-ידי אירופה. אם ממשל בוש היה תופס את ההמשכיות ההכרחית בין הדאגה המוסרית באשר לטבח האזרחים בבוסניה לבין האינטרס הלאומי האמריקני, הוא היה יכול לגדוע את הסכסוך הבוסני בעודו באיבו. עם הכוח והאמינות שהנשיא ג'ורג' ה. בוש השיג לאחר הצלחת מלחמת המפרץ, הוא היה יכול לעצור את השאיפות של סלובודן מילושוביץ' עם איום במקום ובעיתוי הנכון. אלא שהריאליסטים ששלטו בממשל בוש מיקמו את בוסניה מחוץ לתחום האינטרסים האמריקנים החיוניים – ככלות הכול, איזה איום היווה מילושוביץ' על יבשת אמריקה? – ועתה המשבר התעצם והסתבך עד שהוא דורש שליחת אלפי חיילים אמריקנים על אדמת בוסניה במבצע רחב שאפילו תומכיו חשים קצת לא בנוח להגן עליו.

כך גם באשר להתערבות האמריקנית בפנמה והאיטי, ואולי אפילו באשר למלחמת המפרץ לאחר הפלישה העיראקית לכוויית. ההתרכזות הפאסיבית ב"אינטרסים חיוניים" הובילה את המנהיגים האמריקנים להתעלם מהתפתחויות בעייתיות שעשויות לאיים על האינטרס הלאומי בתפיסתו הרחבה והנכונה יותר. מנהיגים מקומיים התרשמו שארצות הברית אינה תופסת את שאיפותיהם כפוגעים באינטרס האמריקני, רק כדי לגלות שמה שנחשב בהתחלה לנסבל התברר לבסוף כבלתי-נסבל. בכל המקרים הללו, אזהרות מוקדמות ומכוונות היטב בידי ממשל אמריקני עם תפיסה רחבה של האינטרס האמריקני היו יכולות להפוך את ההתערבויות הצבאיות המאוחרות למיותרות.

אלו הטעויות שארצות הברית כשלה לתוכם כתוצאה מהאמונה שהאינטרס הלאומי יכול להיות מוגדר בצורה כביכול-מדעית, או שאזורי אינטרסים יכולים להיות מוגדרים אך ורק על בסיס שיקולים גיאו-אסטרטגיים. עם כל החששות המוצדקים באשר לתחרותיות הכלכלית, היכולות הצבאיות ועמוד השדרה המוסרית, יש לארצות הברית גם בעיה של הבנה. אנו כלואים בתוך תפיסה של האינטרס הלאומי שירשנו מדור קודם. תפיסה, שלמרות מעלותיה, הייתה פגומה כבר בתחילת דרכה ונמצאת כעוד יותר לא מתאימה לזמננו.

לא פלא שדומה שארצות הברית אינה מודעת לתפקידה המיוחד שניתן לה על-ידי שילוב של נסיבות היסטוריות ומאמציה שלה. בעוד שאר העולם מושפע מהעוצמה האמריקנית, האמריקנים עצמם חשים חלשים. בזמן שאמריקנים צריכים לחגוג את עוצמתם, הם נתפסים לפסימיות. כשגורל העולם בידם יותר מאי-פעם בעבר, האמריקנים הפכו להיות אדישים לאחריותם ומתעלמים מסכנות הכישלון.

זה הזמן עבור האמריקנים להתחיל לחשוב מחדש על תפקידם בעיצוב סדר עולמי צודק ושלו יותר. דרך טובה להתחיל עשויה להיות בהיזכרות בתפקיד שהם מילאו כבר בעבר.