בנאומו בכנס הרצליה המשיך הנשיא ריבלין את המפעל שנטל על עצמו: פירוק האתוס הלאומי ויצירתה של ישראליות "חדשה" ולא-ציונית. בדרך, הוא משליך את הליברליזם ומתמכר לכוחה של המדינה
צריך לזכור שהנשיא ריבלין אינו הוגה דעות, רחוק מכך. הוא התחנך בימין, למד לומר את האמיתות הבסיסיות של המחנה, אך כנראה מעולם לא העמיק ברעיונות היסודיים מהם נגזרו אמיתות אלה. זאת הסיבה לכך שהוא לא מבין מתי ואיך הוא הפך לאיש שמאל.
יתרה מכך, ריבלין ידוע כחובב כבוד. לא רחוקה ממני ההשערה הפסיכולוגיסטית שנאומיו מלאי הפאתוס נועדו להקנות לו מחיאות כפיים וענני קונפטי מטאפוריים ממי שיש להם הכוח המרכזי בהענקת כבוד מסוג זה.
אך אין לי כוונה לעסוק בזוטות, אלא להראות שברובד הרעיוני ריבלין נמצא עמוק בשמאל הפוסט-ציוני, גם אם הוא עצמו עדיין לא מבין זאת.
בעקבות נאום השבטים מן השנה שעברה, כתבתי את המאמר "המפנה הפוסט-ציוני של נשיא המדינה ריבלין", בו הראיתי כיצד ריבלין נטש את האידאה הציונית לטובת אידאת מדינת כל אזרחיה. בנאום בכנס הרצליה מלפני מספר ימים ניתן לראות שנשיאנו כבר שוחה היטב במימיו העמוקים של השמאל הפוסט-ציוני.
מחד-נס לרב-נסים
בנאומו החדש מגיב ריבלין לביקורות מהסוג הזה ואומר כך:
בעקבות הדברים שאמרתי, (ובפרט על רקע העובדה שהצבתי בשורה סטטיסטית אחת את כלל אזרחי ישראל, יהודים וערבים כאחד), היו מי שכינו אותי: פוסט ציוני.
לאלה אני מבקש לומר היום: אני ציוני, מכיוון שאני מאמין בצורך ובמוסריות של בית מדיני ולאומי לעם היהודי. אני ציוני כי אני מאמין שקום מדינת ישראל מבטא באופן המזוקק ביותר את שיבתו של העם היהודי להיסטוריה ואת אחריותו לגורלו. האם אני מצפה או דורש שכלל אזרחי ישראל יהיו ציוניים? – לא.
בהמשך אומר הנשיא כי מאחר ויש מי שאינם שותפים לחזון הציוני, יש להחליפו בחזון ישראלי.
זהו הכשל הראשון: מנהיג ציוני אמיתי מחפש דרכים להנחלת הרעיון הציוני. הוא אינו מוותר ומחליפו בחזון ישראלי שאין בו שמץ ציונות. בעשותו זאת, משליך ריבלין כלאחר יד את הרעיון המרכזי של ז'בוטינסקי: את התביעה לחד-נס, כלומר – ההיצמדות לדגל אחד ולמטרה אחת. ז'בוטינסקי חשש מרעיון חזק אחר בתנועה הציונית, הסוציאליזם, אך הוא לא הרים ידיים; להפך –הוא פעל להנחלת הרעיון הלאומי כרעיון המכונן של הציונות. ז'בוטינסקי גם נאבק עד חורמה ברעיונות לא ציוניים כמו אלו של חברי 'ברית-שלום', שנראה שריבלין מסתדר היטב עם יורשיהם.
ז'בוטינסקי אמנם העמיד את החד-נס (המוניזם) כרעיון שתוקפו למשך בניין המדינה היהודית. אלא שהתהליך לא תם עם קום המדינה; אחרי הכל, אנו עדיין מדינה צעירה הסובלת מחבלי לידה קשים. ביסוסה של המדינה היהודית לא תם, גם מול רצונותיהם של רבים מדי בקרב ערביי ישראל והנהגתם הפוליטית. האם זה הזמן לדרוש להניח בצד את הדגל הציוני ולעסוק בחזון אזרחי גרידא?
יתר-על-כן, ז'בוטינסקי מעולם לא העלה על דעתו שהרעיון הציוני יוחלף ברעיון אחר. בחזונו הוא ראה מדינה יהודית חזקה שהמחלוקות הפנימיות לא יוכלו לערערה, כך שתוכל להכיל רעיונות נוספים, לא על חשבון הרעיון הציוני ולא במקומו. ריבלין, לעומת זאת, לא רק התעייף מלהרים את הנס, הוא מצא את הרעיון החדשני ביותר באמתחת הפוסט-ציונות: הרב תרבותיות/שבטיות, או באנלוגיה, הרב-נס.
הלאומיות היא הבסיס
אומר ריבלין בנאומו:
בסדר הישראלי החדש אמנם נשמרים יחסי רוב ומיעוט לאומי, בהקשר היהודי-ערבי, אבל לא מתקיימים בו עוד רוב ומיעוט ברורים בהתייחס לסוגיות יסוד המונחות לפתחנו. זכויות וחובות; דת ומדינה; שירות וביטחון; חינוך, אתוס, וזהות.
ובכן, אם נשמרים "בסדר הישראלי החדש" יחסי רוב ומיעוט לאומי, הרי אין כאן עניין של מה בכך. הלאומיות היא כוח עצום ומכריע היוצר שני מגזרים ברורים לגמרי: יהודי ולא-יהודי. מראשית הציונות התקיימו מחלוקות בתוך האומה, אך היה ברור לכל הצדדים במחלוקת שהם בני עם אחד, חולקים היסטוריה וגורל משותפים, ופועלים מתוך אחווה עמוקה הנובעת מכך.
הרי כל העמים חווים מחלוקות פנימיות. בכל הדמוקרטיות יש ויכוחים ומפלגות עם מצעים שונים. כל הלאומים מכילים מגוון ושונות. אבל מה שמאפיין לאום הוא שהמחלוקות לא גוברות על האחווה הלאומית או מבטלות אותה. זהו עניין טבעי בחיי אומות.
וזהו הכשל השני אצל ריבלין, הרעיון הלאומי ירד למדרגת זהות נחותה. הוא איבד את הבנת היסוד של האחווה הלאומית, או אולי, כפי שאמרתי לעיל, הוא מעולם לא הבין אותו לעומקו. אם מר ריבלין יפנה את תשומת ליבו לאירוע כמו "צוק איתן", הוא יבחין כי האחדות הלאומית המופגנת הייתה חזקה לאין-שיעור מכל מחלוקת. כמו בכל משפחה, גם בלאומיות – בשעת משבר ושמחה עוצמת האחדות הלאומית פורצת החוצה.
אבל מבחינת הנשיא, הזהות הלאומית היא באותה דרגה כמו הוויכוחים הטבעיים הקיימים בארבעה התחומים שהוא מעלה (כאמור – זכויות וחובות; דת ומדינה; שירות וביטחון; חינוך, אתוס, וזהות). האם זה מזכיר לכם משהו? זוהי הרי בדיוק שבלונת רעיון "מלחמת המעמדות" מבית-מדרשו של השמאל האנטי-לאומי. ומבחינת מי שמאמין בזה, אם כל הוויכוחים הפוליטיים חשובים כמו הרעיון הציוני עצמו, אז ממילא אין בו שום דבר מיוחד ומכונן. לכן קוראים לזה פוסט-ציונות, ואין כאן שום דבר חדש. זה רק ריבלין שהשתנה.
מליברליזם להנדסה חברתית
בנאומו משרטט ריבלין ארבע דרכים שלטוניות להנדסת החברה מלמעלה, ארבעה "מנועי שינוי": (1) מערכת השירות הציבורי ובפרט משרדי הממשלה, (2) האקדמיה ושוק העבודה, (3) השותפות האזורית בין רשויות מקומיות ממגזרים שונים, ו-(4) מערכת החינוך.
כאן טמון הכשל שלישי: לאחר שנכנע לאידאת השבטים של השמאל הפוסט-ציוני, נכנע כעת ריבלין גם לאידאה הקומוניסטית: יבואו השלטון וממסדים חזקים ויהנדסו שותפות שהרעיון הלאומי והציוני נכשלו בו, על-פי תפיסתו החדשה. ריבלין מציע להביט על ירושלים השסועה "כדי להבין שכוחות השוק לבדם, ולחילופין הרצון הטוב לבדו, של ארגונים ויחידים, מסורים ככל שיהיו, לא יוכלו להתמודד עם גודל האתגר".
הטינה הנפסדת ל"כוחות השוק" היא ירושה חדשה של ריבלין הפרוגרסיבי. ז'בוטינסקי היה מתהפך בקברו עשר פעמים לשמע הטענה שהרצון הטוב של יחידים לא מספיק לצורך שותפות טבעית. מרקס, לעומת זאת, היה מחייך בשביעות רצון.
ריבלין לא מסביר כיצד יעבוד חזון השבטים המהונדסים. אין לו אמירות מעשיות או תכנית קונקרטית. אבל הוא מדבר בלהט ואמונה על יכולת השלטון להנדס את החברה ואת האנשים, כך שיצאו מטבעם האנושי ויהפכו לחיילים ממושמעים של צבא המהפכה הפוסט-ציונית שהוא מציע. במציאות שריבלין משרטט האזרחים הם חסרי רגשות, מחשבה חופשית, הגיון או אינטרסים. הם משרתי "הטוב הכללי" של חזון השבטים. וכמו בכל חזון כזה, הקורבן המידי הוא החירות וחופש הפרט.
למשל, אומר ריבלין:
האקדמיה ושוק העבודה מותאמים היום בעיקר לשני שבטים, אבל יש שניים נוספים, החרדים והערבים, שנשארו מאחור… השינוי יגיע, רק בהינתן מאמץ פרו אקטיבי לשילוב ולגיוון; רק כאשר נהיה מחויבים כולנו ליצירת אליטה מגוונת ולכל אורך ההיררכיה המקצועית.
אבל החרדים והערבים בוחרים מרצון בחיי בדלנות, כל מגזר וסיבותיו. וכיצד שוק התעסוקה, המבוסס על הכשרה של שנים, אמור להתאים את עצמו למי שלא מכשיר עצמו אליו? ואם הוא כן מכשיר עצמו (כלומר, פועל נגד דרישות המגזר שלו), אזי לא צריך להנדס דבר, שוק העבודה כבר ישכור אותו. אבל אל תטעו: ריבלין הפרוגרסיבי רומז כאן לצורך באפליה מתקנת שתיכפה על השוק מלמעלה להעסיק את מי שהוא, וחבריו בשמאל המתקדם, קובע שצריך להעסיק.
וכיצד יהנדס אותנו ריבלין לפתור את המתח שבין ערבים ליהודים? מקורו של המתח נעוץ בהיותה של מדינת ישראל מדינה יהודית, על כל המשתמע מכך, ובאינטרסים ובאמונות של הערבים, שרובם היו מעדיפים שלא תהיה מדינה יהודית. האם, ולו רק מהצד הערבי, שותפויות אזרחיות כפויות הר כגיגית על-ידי שלטון אימים פרוגרסיבי יפוגגו מתח עקרוני כזה? מתח שמגיע מלמטה, מיסודות של סכסוך אותנטי שיש בו הכל, מדת ועד דם? הכיצד תחנך מערכת החינוך לשותפות של מי שחוגגים את יום העצמאות כיום ניסם ההיסטורי ואת מי שרואים בו את יום אסונם?
בהקשר זה נוטש ריבלין לחלוטין את רעיון היסוד של "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי. הרעיון ששום תחליף שיוצע לערבים לא יעלים את רצונם להיפטר מאתנו ולהפוך לבעלי-הבית במקומנו במה שהם מאמינים שהוא ארצם. "לא לערביי ארץ ישראל ולא לשאר הערבים אין אנו יכולים להציע שום פיצוי בעד ארץ ישראל", כך אמר ז'בוטינסקי. והנה, בא ריבלין ומציע שתמורת שותפות חומרית אזרחית יקבלו איימן עודה, אחמד טיבי, זחאלקה וזועבי את המדינה היהודית. התמימות הזו והזלזול הזה בלאומיות הערבית אמנם אפיינו רבים בציונות, אך לא את הרוויזיוניסטים חסידי ז'בוטינסקי.
ישנן עוד הרבה דוגמאות בנאום למתחים שאינם פתירים משום שהם תוצאה של צירוף משמעותי של אינטרסים ואמונות מנוגדות בתכלית. ומשום שאנו יודעים מה הדינמיקה של השמאל, ומבינים כיצד הכישלון השלטוני להנדס את החברה מוביל להעמקת הכפייה והכרזת מלחמה נגד החירות, החזון הפרוגרסיבי הפוסט-ציוני של ריבלין פשוט מפחיד.
ולכן, תודה לאל שלאף אחד, להוציא אולי את ריבלין עצמו, לא ממש אכפת מה הוא אומר.
ממשיך דרכם של ברית-שלום, לא ז'בוטינסקי
אם במאמרי הקודם נאלצתי להעמיק בכדי לשרטט את המפנה הפוסט-ציוני של ריבלין, הרי שבמאמר זה אין בכך צורך. בנאומו בכנס הרצליה נטש ריבלין את יסודות תורתו הלאומית של ז'בוטינסקי במפורש: את החד-נס, את קיר הברזל, ואת הליברליזם.
ריבלין דורש הנדסה מלמעלה של שותפות אזרחית, הנעדרת שותפות טבעית אמיתית. נאומו הוא לא יותר מרטוריקה ירודה של מדריך בתנועת נוער שמאלית. מה שנותר מעבר למילים הריקות הוא הניחוח המטיפני שמאשים את החברה בישראל. במה בדיוק? לא באמת ברור, כנראה בזה שהיא חברה אנושית, נושמת, מגיבה ובעלת רצון ומחשבה משל עצמה. אבל במעגלים החדשים של ריבלין, עצם פעולת ההאשמה של ישראל ושל העם היהודי היושב בציון היא מטבע עובר לסוחר.
אני מאמין לריבלין כשהוא מצהיר שהוא ציוני חם. הוא מדווח אמת לגבי הרגשותיו. אבל הדבר אינו סותר את העובדה שבאופן אובייקטיבי הוא מקדם השקפת עולם הפוכה. ריבלין איננו הראשון וגם לא האחרון המחזיק בעמדות סותרות מבלי להבחין בכך. ואין כאן הפתעה, מפני שכדי להבחין בסתירה, צריך להבין את שני הצדדים שלה.
אוי לנו ששוטה הכפר נבחר להיות נשיא המדינה
אכן שוטה הכפר אך לצערנו בגלימת שרד שהעטנו על כתפיו הלא ראויות ולכן מזיק הכפר ומהרסו! ויש לו עוד כמה מאפיינים רעים מאד שמזיקים למדינה ולעם היהודי. לקקנות (לאויבינו ולשמאל), רמיה ושקר (בכנסת התנגד לשלטון בג"צ ועכשיו ממליץ על שלטון בג"צ בלי בושה), והעמדת פנים והתחזות לפילוסוף דגול (תיאוריות והמצאות מטומטמות על ארבעה שבטים והנדסה חברתית ותעסוקתית ועוד…).
את הנזק של בחירה כה גסה ומזיקה גרם גדעון סער, חברן הנאמן של דורית בייניש וארבל, שדחף בכל הכוח לבחירת שוטה הכפר הזה והכל ממניעים זרים בלבד – של קינאה בביבי ורצון לפגוע בו תוך צפצוף ארוך אם הדבר יפגע בעם ובמדינה. איזה אנשים ירודים יש לנו במרחב הציבורי!!!
לגבי מעורבות חרדית וערבית בשוק העבודה – יש לא מעט אנשים משני המגזרים שלומדים ומכשירים עצמם לשוק העבודה. אבל מה לעשות שגם שוק העבודה מורכב מאנשים ולא רק מיחידות רציונליות, ואנשים לפעמים מפחדים מהאחר.
יש לא מעט חברות שלא יעסיקו חרדי או ערבי למרות היותו מוכשר לעבודה, כי הוא לא מתאים למרקם החברתי.
אני לא חושב שזה אומר שצריך להנדס את שוק העבודה מבחוץ, אבל כדאי גם לא להיות נאיבים.
אח, האחווה הלאומית. זו שבה שמאלנים מכונים בוגדים, ובריונים ימנים רודפים אחריהם ברחובות תל אביב ומטיחים בהם כיסאות. או אולי זו שבה חרדים יושבים שבעה על בנים שחזרו בשאלה. איזו אחווה! איזה אחדות! איזה סרט שאתה חי בו יא רבאק!
אכן, אנשי השמאל האומללים רועדים מפחד כעלים נידפים, וחוששים להשמיע את קולם – תוך שהם צווחים את דעתם על כל במה כמובן.
כמה מפחיד להיות שמאלן נרדף בישראל. ככה בכאילו.
עדיף הסרט שהוא חי בו, על הסרט שלך; זה הסרט שבו השלום יפרוץ כל רגע, אם רק ניתן לפלסטינים החביבים ושוחרי השלווה עוד כמה דונמים, או עוד כמה מיליוני דולרים, או עוד כמה אסירים משוחררים, או עוד כמה גוויות של יהודים- התשלום המועדף עליהם. בכל מקרה, הוויתור הבא יהיה האחרון שידרשו מאתנו לבצע. ואז אוהוהו, העולם, לא, הגלקסיה, לא – היקום כולו יהפוך לגן-עדן כליל שלמות.
למען האמת, זה לא סרט, יותר כמו הזיית ל.ס.ד חזקה במיוחד.
אני מודה שיש רגעים בהם חולם גם אני חלומות על הסכם ערבי-יהודי בעניין ארץ-ישראל. נכון, אלה הם רגעים של עייפות יוצאת מגדר הרגיל … אני חולם על עצרת פאן ערבית גדולה … והציר היהודי … טוען בגלוי וביושר לכל ארץ-ישראל שמשני עברי הירדן למען בית עמו שלו ומדינתו, להתיישב בה ולשלוט עליה. בחלומי אלה הם הדברים שהוא משמיע: "הארץ הזאת, מידתה קטנה מחלק המאה של המרחב העצום שאלוהים נתן לכם, ואילו בני עמי הם חסרי מולדת; ובלבי פנימה תמיד קראתי לארץ זו ארצי. מן ההכרח שתהא שלי או אני מת; אני מוכן להילחם עליה, אבל אולי אין צורך במלחמה, אולי אתם, בני ישמעאל, בנו של אברהם אבינו, תתמכו בתביעתו של עם ישראל, ולו רק משום שהצדק מחייב שאדמת כדור הארץ תחולק מחדש, כך שאומה חסרת-מולדת תהא רשאית לשוב ולהתיישב בממלכתה העתיקה". ותשובתה של העצרת הגדולה, כפי שראיתיה בחלומי, הייתה "הן".
מסופקני מאוד מאוד אם יש לו לחלומי זה סיכוי כלשהו להתגשם אי פעם. חוששני שנשיג את ארץ ישראל רק במלחמה. ואולם, לפחות זהו חלום טהור והגון, ממש כטוהר ויושר והאפשרות האחרת – המלחמה. [מתוך "ארץ ישראל הדו-לאומית", 1930]
זאב ז'בוטינסקי
תודה, מעניין מאד!
מי בכלל שמע על ריבלין קודם?
הוא היה יור כנסת די בסדר.
הוא ידע תמיד לבכות שהארץ הזו שלנו בגרון ניחר,
הוא תמיד אמר שהוא מירושלים,
אבל הוא לא עשה דבר בעשרות שנות פוליטיקה. חוק אחד? החלטה אחת? משהו ? הוא מאלה ש"תמיד היו שם".
אני בספק אם הוא בכלל מבין מהן המשמעויות של מה שהוא אומר.
מי כותב לו את הנאומים הללו?
ופתאום הוא
ריבלין הוא עסקן בינוני ובדיחה מהלכת על שתיים. מי שבוחר לייחס לו רצינות ולהתווכח עמו, עלול להידבק באוויליות שלו
ומכיוון שלא כולם ציונים בכנס הרצליה הבא נשמע את הנשיא ממליץ להחליף את הדגל וההמנון כמובן, ועוד יהיו לו עוד כהנה וכהנה רעיונות "לאומיות"
ניתוח מרתק ומעורר הרהורים נוגים על התנהלות הפסבדו-אינטילגינציה במדינתנו ואמות המידה להתקבל באהדה אל שורותיה.
אולם גם המחבר מעד במדרון החלקלק אל השיח הזה בכך שהציב את הערבים והחרדים בכפיפה אחת. שילוב זה אפשרי רק אם מנטרלים לחלוטין את המרכיב הלאומי של הזהות, ומתמקדים ברבדים החיצוניים והחמרניים שלה (מצב כלכלי, הרגלי צריכה ועוד), כהשקפתו הקלאסית של השמאל הסוציאליסטי.
הציבור החרדי מעצם הגדרתו מסור בכל מאודו להמשכיות העם היהודי ולשמירת זהותו מכל השפעה נכרית. בזאת צריך להודות גם מי שחולק על דרכו מכל וכל. איך, אם כן, ניתן לדון בו ובציבור הערבי כיחידה סוציולוגית אחת בהקשר למתרחש במדינת ישראל ובכל הנוגע למאבק על זהותה? הדבר כל כך תלוש מערכי היסוד של ציבור זה ומתחושותיו הבסיסיות, עד שרק מי שמתכחש לעצם קיומו של מושג הלאומיות יבחין בכך.
מי שיתבונן לעומק רק מעט יותר מקצה גבול הקיבעון של המחקר הסוציולוגי המוטה, יבין זאת מיד.
מתברר שביבי גאון, הוא ידע טוב כולם את נזקו של האיש והתנגד נחרצות לבחירתו
לכנות את ביבי "גאון" – לא קצת עפת על עצמך? גאון במה? בלהיבחר ולהיבנות על שקרים, הפחדות וספינים מלוכלכים? גאון בזריית חול בעיני הציבור? גאון בלמכור את המדינה לכל הממעיט במחיר? במה הוא בדיוק גאון? אה, נכון, שכחתי.
רק גאון יכול לחיות עם שרהל'ה…
תמיר, אני אסביר:
אני לא יודע אם ביבי גאון או לא, אבל הוא זיהה מראש את ריבלין כאדם שאינו מתאים להיות נשיא המדינה. הוא פעל נמרצות למנוע את המינוי האומלל הזה, ללא הצלחה, ונגד רוב הימין שתמך בו (כולל אני עצמי, למרבה הבושה). בכך הוכיח ביבי מידה נאה של ראיית נולד, ואם נוסיף לכך את יכולתו לנהל את המדינה באופן לא רע בכלל בשבע השנים האחרונות, תוך נהול תמרונים קשים ביותר מול אילוצים אדירים (קואליציה שברירית, נשיא אמריקני עוין וכדומה), נקבל בסה"כ ראש ממשלה טוב, גם אם לא גאון.
הבנת?
מה שהכי עצוב הוא שעמוק בתוך ליבו, ריבלין יודע שפתרון "מדינת כל אזרחיה", אינו רלוונטי כלל במזרח התיכון, או בכל מדינה מוסלמית שהיא. הברירה היחידה היא מדינה ציונית או עוד מדינה איסלמית כושלת ובלתי מפותחת, אחת מיני רבות. לכל אלו שמשתעשעים בתיאוריית מדינת כל אזרחיה, ברור לחלוטין שהם משחקים בקקה, אם להתבטא בעברית צחה. אבל זה לא עולה להם כלום – להפך, לחלקם אפילו משלמים עבור מה שהם עושים, אז הם ממשיכים במשחק המחשבתי חסר הערך הזה, למה לא.
אני לא רואה הרבה הבדל בין הצהרות ריבלין לבין החלטת הממשלה לקידום ריבונות ישראל בקרב אזרחי ישראל הערבים (=הקמת תחנות משטרה בישובים הערבים) תמורת תקציבים. זו תוכנית שמגובה על-ידי ראש הממשלה עצמו, והאחראים על ביצועה הם המפכ"ל והשרים לוין ואלקין. המסר הוא ברור: תהיו נאמנים למדינה, המדינה תהייה אתכם. לא דורשים מהם להיות ציונים. לא מבצעים אכיפה אגרסיבית, אלא קונים את שיתוף הפעולה של המגזר. כמו כן, יש את בני בגין שעמד בראש ועדה שרצתה להלבין את רוב המאחזים הבלתי-חוקיים של הבדואים בנגב, תמורת כיבוד החוק מכאן והלאה. מה ההבדל הגדול?
הנה הוכחה שליצן ועסקן פוליטי קטן יכול להגיע רחוק.
תגידו, יש תאריך פקיעת תוקף לנשיא בישראל?
Rivlin is an ugly clown idiot with no brain at all. It is a shame that Israel appointed such a low intelligence person to be its president.
אלה האידאלים שלי, ואם הם לא מוצאים חן בעיניך… טוב, יש לי אחרים.
מרקס, גראוצ'ו.
אלה האידאלים שלך? הם לא מוצאים חן בעיניי ולכן ננחיל לך אחרים.
ריבלין, ראובן.