המצילים ניצחו את כחלון

שביתת המצילים הסתיימה. עבודת המציל היא כמובן בעלת אחריות וחשיבות רבה. אך בעולם מתוקן, אנשים שעברו הכשרה בת 86 שעות בלבד ומגיעים בקלות לשכר של 40 אלף שקל בחודש עם חצי שנת חופש בשנה (הממוצע לדור א' עומד על 30 אלף, במאקו דווח על מציל עם שכר של 48 אלף שקל בחודש), לא אמורים להתלונן על תנאי ההעסקה שלהם ולשבות. ואם הם כבר עושים זאת, כדאי לשקול את פיטוריהם המיידיים, ולבטל לאלתר את מונופול ההסתדרות בתחום. אין ספק שאזרחים רבים ישמחו להחליף את המצילים הנוכחיים.

אבל במדינת ישראל של ניסקורן, זה לא בדיוק מה שקורה. המצילים ניצחו בגדול. דור ב', כלומר המצילים החדשים,  יקבל תוספת שכר חודשית בסך 3,600 שקל בחודש, והמצילים הוותיקים יקבלו תוספות של 5% עם הפרישה ו5% נוספים לאחר צבירת ותק. זה לא הכל; המצילים אף יוכלו לפרוש בגיל 60 בתנאים מיטיבים. לצורך ההשוואה, אחות בית חולים עם תואר ראשון ושני (לאחר שש שנות לימוד), מבחני הסמכה מפרכים וקורסים רבים, לא יכולה להגיע למשכורת של 40 אלף שקל כמעט אי פעם, וודאי שלא 48. רוצים לעצבן אחות או מתמחה בבית חולים? לכו ספרו להם על המצילים. או שבעצם לא, אם אנחנו לא רוצים לשמוע בקרוב על מחאת שכר חדשה מצד האחיות. ברוכים הבאים לעולמם המופלא של עובדי המדינה.

כיצד מתרחשת שחיתות שכזו בחסות החוק? ובכן, הכרוניקה ידועה למדי. עבודת המציל היא מצילת חיים, ולהסתדרות יש כוח רב; כל מה שהמצילים, וכמותם כל איגוד בעל חשיבות לשגרת החיים, צריכים לעשות כדי לקבל עוד כסף הוא רק לאיים בשביתה. הרוחצים מתלוננים, ההסתדרות יכולה לאיים בשביתה כללית במשק, בית הדין לעבודה נותן גושפנקא למהלך, והופ! השכר עולה.

כפי שחוקרי 'פורום קהלת' ניתחו, בסיטואציה שכזו ישנם שני תרחישים אפשריים. משא ומתן שמוביל לשביתה ובסופו של דבר להסכם, או משא ומתן שמוביל ישירות להסכם ללא שביתה. המגמה בישראל בשנים האחרונות היא יותר הסכמים ופחות שביתות (במקרה של המצילים התרחשה חצי שביתה, החל מהשעה שתיים). זוהי מגמה מדאיגה, שמשמעותה שמירה על שקט תעשייתי במחיר של חוסר יעילות, התרחבות המגזר הציבורי והימנעות מכל ניסיון לרפורמה משמעותית יותר ביחסי הכוחות בין ההסתדרות למדינה.

אסטרטגיה חדשה

למרות המגמה המדאיגה, שר האוצר כחלון הטמיע עם משרדו שיטת משא ומתן חדשה מול ההסתדרות, אשר עשויה להוות שיפור מסוים לעומת כניעה מוחלטת. ועדיין, מדובר בהתפתחות שלילית; שיטה "מתוחכמת" שמטרתה שמירה על שקט תעשייתי במקום חתירה לרפורמה משמעותית, לא תועיל למשק. השיטה החדשה אומרת "יתנו יקבלו"; האוצר נענה לדרישות ההסתדרות, רק בתמורה להיענות ההסתדרות לתנאים משלו.

אך משרד האוצר לא מציב תנאים מפליגים במיוחד להסתדרות. הדוגמא הבולטת ביותר היא תוספת השכר לכל עובדי ההסתדרות, שהתקבלה בדצמבר האחרון. ההסכם קבע כי עובדים יקבלו תוספת של 7.5% על פני שלוש שנים, חציה באופן שקלי וחציה באופן אחוזי. בפועל מדובר בחלוקה שוויונית יותר של התוספת, שכן הדבר מבטיח שעובדים חלשים יקבלו נתח גדול יותר. כחלון היה מאושר, "הסכם שמשנה את כללי המשחק" הוא קרא לזה. אכן מדובר בשיפור מסוים לעומת ההישגים המופרכים של ההסתדרות בעבר, אבל בשורה גדולה אין כאן.

כך בדיוק התרחש גם במקרה המצילים. ההסכם החדש שנחתם קובע שהמצילים יעבדו חודשיים נוספים בשנה, ובנוסף שהמצילים הצעירים יקבלו תוספת גדולה יותר מהמבוגרים. אבל כך או כך, העוול הגדול נותר על כנו: המצילים קיבלו, על חשבון משלם המסים, תוספת משמעותית לשכרם המנופח גם ככה. במקום להתבייש ב"הישג", האוצר מתפאר בהסכם "שוויוני" ובהסכמתם של המצילים לעבוד קצת יותר. קשה במיוחד להבין את הכניעה להסתדרות נוכח מספרם המועט של המצילים. האם מדובר בגוף כל כך חזק שחייבים להתקפל בפניו? זה נדמה ככישלון מוחלט של המדיניות הציבורית. הצד שנשכח בכל הסיפור הוא כמובן הציבור הישראלי, שהאיגודים ממשיכים לעשוק את כספו ללא כל סיבה הגיונית.

גסות הרוח של ניסנקורן

רוצים עוד? קובי אמסלם, עד לאחרונה הממונה על השכר באוצר, התראיין בסוף השבוע לטלי חרותי-סובר. הפסקאות הבאות מבהירות את אסטרטגיית האוצר החדשה באופן הברור ביותר. כשאמסלם נשאל על יחסיו עם ההסתדרות הוא ענה:

ממבט־על, בתקופתו של קודמי בתפקיד היו יותר שביתות יחסית לתקופתי. זה אומר שהיו לו יחסים טובים יותר או רעים יותר עם ההסתדרות? השתדלתי לשים בצד את הממד האישי, החשוף למצבי רוח, למניפולציות ולחוסר ענייניות. הייתי מחויב למטרה, ועבדתי בשיתוף פעולה כדי להגיע להסכם, שהוא חשוב יותר מכל זווית אישית.

כלומר אמסלם ראה חשיבות עליונה בהגעה להסכמים בכל מחיר. וזה מה שהוא אמר על האסטרטגיה החדשה של האוצר:

אני רואה את ההתנהלות במשא ומתן שמתקיים עכשיו עם המצילים: ההסתדרות רוצה לתת תוספות שכר למצילי דור א', אנחנו מוכנים לתת הרבה מאוד למצילי דור ב', בעלי השכר הנמוך, אבל לא לחזק את החזקים על חשבון החלשים. שוב, זאת תפישה של תיקון עיוותים וצמצום פערים. עיקרון חשוב נוסף שהשרשנו בשנים האחרונות קבע הענקת תוספת לא לשם התוספת, אלא כחלק מתהליך גדול יותר… העובדים נדרשו לתת יותר, לא רק שקט תעשייתי סטנדרטי… זאת היסטוריה.

לאמסלם היה גם ניצחון יפה. בית הדין לעבודה קבע כי עובדי חברת החשמל יאלצו להחזיר חריגות שכר שקיבלו שלא כדין, לאחר מהלך עיקש ואמיץ שהוא הוביל. אבל מדובר בסופו של דבר בניצחון קטן; המדיניות החדשה של האוצר היא בעייתית. היא מבשרת על כניעה להסתדרות, תוך ניסיון "להרוויח" משהו קטן על הדרך. מדינת ישראל נתונה בשבי ההסתדרות, והסיכוי לרפורמה רצינית נראה רחוק מאי פעם.

באותו גיליון ב'דה-מרקר', אגב, הופיעו פנינים נוספות על התנהלות ה"שיח" מול ההסתדרות. יו"ר ההסתדרות, אבי ניסנקורן, יושב בשולחן עגול עם משרד האוצר. משהו הפריע לו, והוא פשוט קם והלך. לא נשאר לדבר, להקשיב, לדון. הוא פשוט עזב את החדר. קובי אמסלם התייחס לענין בדיפלומטיות: "יש ארגוני עובדים שהשיח עמם הוא כזה שגם כשלא מסכימים, לא מפוצצים, לא מאיימים, ולא רצים מיד לשביתה. כך צריך שיקרה… לאנשים מסוימים יש פחות אורך רוח לשבת במגעים".

הגיע הזמן לשים סוף לחגיגה.