הספרים שליוו אותי במסע ההתפכחות

כשאדם מגלה שהקומוניזם או הסוציאליזם בכללותו לא עובד, ועוד יותר מכך – שזוהי אוטופיה שמאיימת על הדמוקרטיה, הפרידה קשה. כפי שאני מנסח זאת כאן, זה לא נשמע נורא כל כך: 'עוד תיאוריה שנכשלה, בואו נראה מה אחרים אומרים, ומה מונח על המדף'. אבל בישראל, כמו גם בארצות-הברית ובעוד כמה ארצות דמוקרטיות ספורות, קריסת הרעיון היא חלק מתרבות חיים שלמה. זה מתחיל בקיבוץ, ונגמר בשלום.

אך למרות זאת, האמונה ברעיונות השמאל וההשתייכות החברתית-תרבותית הכרוכה בכל זה, אינם בית כלא. לא מדובר ב'מלון קליפורניה' או ב'בית השמש העולה' – שאתה יכול להיכנס אליהם, אבל לעולם לא תוכל לעזוב. אנחנו חיים בחברה יחסית חופשית, ואתה יכול להגיד "שלום לכל זה", ואף לקחת איתך את הזכרונות.

ספר היסוד למסע החוּצה הוא האל שהכזיב. זה ספר ההדרכה הנלווה לקלסיקות שאני לא מתכוון להמליץ עליהן: 1984 ואפלה בצהרים של אורוול וקסטלר. האל שהכזיב יצא בעברית ב-1953 בהוצאת 'ספרי פלס', בטח איזו הוצאה פיקטיבית שמומנה על-ידי השין-בית או על-ידי מפא"י. במקור האנגלי הוא יצא ב-1950, בתקופה הקשה והבלתי-יציבה ביותר בתולדות המלחמה הקרה.

קרונשטאדט

גם מהספר הזה זוכרים בעיקר את המסה שתרם לו ארתור קסטלר, ולכן הוא מזוהה עם קסטלר. אבל העורך היה חבר פרלמנט בריטי, אוהד הציונות, שהיה גם עיתונאי – ריצ'רד קרוסמן. קשה להאמין, אבל אז עוד היו חברי לייבור שהיו אנטי-קומוניסטים. הוא אסף כמה מסות אישיות ביוגרפיות של אנשי רוח מפורסמים, שחוו את משבר האמונה בקומוניזם, בברית המועצות, והפכו לאנטי-קומוניסטים. לאורך השנים נקלט המושג שהשיק שם העיתונאי האמריקני לואיס פישר: "קְרוֹנְשטאדט". זר לא יבין זאת. עצה להלך הנווד הפוליטי: היה ותפגוש בדרכי נדודיך מטייל שיודע מה זה "קרונשטאדט", סימן שמצאת חבר לדרך. לא במובן הקומוניסטי-שמאלני, אלא במובן האנושי. אדם שמכיר כמוך את חווית ההתפכחות הכואבת.

קרונשטאדט היא עיר נמל ברוסיה. לשם התנקזו הזרמים הסוציאליסטים השונים של השנים הראשונות שלאחר מהפיכת אוקטובר ב-1917. בשנת 1921 היה שם מרד של מלחים סוציאל-רבולוציונרים. מהצד וממרחק השנים, מה כבר ההבדל בין קומוניסטים בולשביקים לאס-ארים? אבל לנין במסעו לדיכוי והשמדה של כל היריבים הפוליטיים, ובייחוד הסוציאליסטים והאנרכיסטים שהייתה להם השקפה אחרת מהבולשביקים לגבי הגשמת האוטופיה הסוציאליסטית של עולם המחר, ערך במלחים האס-ארים טבח המוני. אידאליסטים אחים לנשק לכאורה מרחבי העולם, כמו אותו לואיס פישר, לא היו מסוגלים להבין את הצעד הברוטלי הזה. הזעזוע היה גדול, וכך נולד הגל הראשון של מתפכחי המהפכה והקומוניזם. הגילוי הגדול, שאין בעולמה של הדיקטטורה של הפרולטריון שום מרחב לדמוקרטיה, לתנועה שונה, לאופוזיציה, לוויכוח מכל סוג שהוא.

פישר בנה סביב זה את הדפוס המחזורי של אוהדי הקומוניזם – או לענייננו – השמאל והשמאל הרדיקלי, שתמיד מגיע הרגע שאתה לא יכול לשאת יותר את המחיר הנפשי, הצדקני, את מחיר השקר שנדרש ממך כדי להמשיך לתמוך בדרך כושלת ובלתי מוסרית. לכל אחד יש את הקרונשטאדט שלו. ממש לאחרונה שאל אותי אדם שלא היכרתי: "אז מה היה הקרונשטאדט שלך?" הבנתי מיד שזה ידיד. יש הבדל בין השאלה הזאת לבין השאלה המאוסה כל כך: למה עברת לימין? איך יכולת לעשות את זה?

השואל היה מהדמויות המובילות בשמאל הרדיקלי הפראי ביותר באמריקה של שנות ה-60, לא כמוני שהייתי בסך הכל חפ"ש בהפגנות ובתקשורת. הקרונשטאדטים המיתולוגיים של העבר הרחוק היו משפטי הראווה של מוסקבה בסוף שנות ה-30, הסכם מולוטוב-ריבנטרופ, משפטי הסופרים ועלילת הרופאים בשנות ה-50, הוועידה ה-20 (שעליה הרחבתי כאן) ועוד ועוד – עד ימינו אלה, שבהם החליפה את מוסקבה הבירה המטאפורית של רמאללה ועזה.

היד הנעלמה של השמאל

לאט לאט אתה מוצא אחרי זה בפוט-נוטס של ספרים אחרים את דבר קיומם של ספרים נוספים, שהם באיזשהו מקום עוד יותר מרתקים. בעיקר משום שהם ספרי חיים ביוגרפיים והם יורדים לרזולוציות פרטניות יותר. שניים מהז'אנר הנפלא הזה שחובה להמליץ עליהם הם הכתב הבלתי נראה – שוב, ארתור קסטלר, שהוא פרק בפני עצמו בתולדות הפיכחון; וקומוניסטים של רונלד רדוש הפחות מוכר במקומותינו (שניהם לא תורגמו לעברית).

אני זוכר שכשמצאתי את הספר הנדיר הזה של קסטלר כל כך התלהבתי, שהעברתי אותו בין ידידים. גם כאלה שהתנדנדו בין שמאל רדיקלי לימין. תלוי מאיזה צד של המיטה הם התגלגלו באותו יום. כתוצאה מזה, הוא נכנס למסלול מסביב לכדור הארץ ולא הצלחתי להחזירו ארצה. קסטלר היה חבר המפלגה הקומוניסטית הגרמנית מאמצע שנות ה-20 של המאה הקודמת בערך. עיקר הספר הוא תיאור מעלליו של וילי מינצנברג כאשר חלש על התעמולה והלוחמה הפוליטית הקומוניסטית בארצות המערב. אני לא צריך לפתוח מחדש את הכתב הבלתי נראה כדי לזכור את משפט המפתח: "מינצנברג השריץ וועדים כמו שקוסם שולף שפנים מהכובע". או בתרגום לעברית ישראלית עכשווית: "טליה ששון השריצה עמותות כמו שאבו מאזן השריץ שקרים".

כמו לתיאוריית השוק החופשי, גם לקומוניזם או השמאל הרדיקלי יש את היד הנעלמה שלו. אתה רואה את המציאות הפוליטית המתוסרטת באמצעות כתב סתרים בלתי נראה. למי שייכת היד הנעלמה שכותבת בין השורות? פעם זה היה ברור: זו היתה המפלגה שהסוותה את עצמה באלף צורות. היום בהיעדרו של מרכז תעמולתי כמו הקרמלין, קשה להגדיר את זה. אבל זו תהיה טעות לחשוב שהקומוניזם או השמאל הישן הוא פארק היורה; דהיינו, מקום מחייה של דינוזאורים שאו שנכחדו או שנדונו לכיליון. זה לא מוזיאון ולא ארכיון. יש המשכיות, אלא שאת הדינוזאורים ירשו חיות גמישות יותר בעלות יכולת הישרדות.

אני לא זוכר במדויק מה היתה הקרונשטאדט של ארתור קסטלר. מקובל לחשוב שאלו היו משפטי מוסקבה ב-1938 וכל הטרור הגדול שנלווה אליהם. העובדה שהיא שב-1940 בערך, אחרי פרוץ מלחמת העולם השניה, הוא התחיל לכתוב את אפלה בצהרים והיה צריך בתרגילים מסובכים ומסוכנים להיחלץ מצרפת הנכבשת, ולהציל את כתב היד. גיבורו של הספר קיבל את שמו של מי שהפך לימים לנשיא המדינה, רובשוב. קסטלר עשה תקופה מסוימת בארץ ישראל והכיר את אחד מעורכי דבר בשנות ה-20, זלמן רובשוב הידוע כזלמן שז"ר.

החלום האדום מתנפץ

הספר Commies של רונלד רדוש הוא תענוג מסוג אחר. הוא מודרני יותר ומתאר מבפנים את הווית החיים הפוליטית של ילדי החיתולים האדומים, שגדלו במשפחות קומוניסטיות ועלו כיתה אל השמאל החדש בשנות ה-60 וה-70. רדוש היה דמות מאוד מרכזית בסביבה הזאת. הוא מתאר את בתי הספר, מחנות הקיץ, המועדונים והאנתרופולוגיה של השמאל האמריקני כפי שהתגבש משנות ה-50 והלאה. כנער הוא ראה מקרוב את האגדות המוסיקליות שעיצבו את תרבות הנעורים וסחפו המוני צעירים אל "התנועה" ואל "המאבק". אנשים כמו פיט סיגר ווודי גאת'רי, מארי טראוורס וגם בוב דילן. אם ניגנת בבנג'ו או בגיטרה זה מאוד עזר.

רדוש הוא זה שיחד עם שותפים לתחקיר ולכתיבה שבר את אחד המיתוסים הגדולים והבסיסיים ביותר של כל הקשת השמאלית – מהקומוניסטים המרקסיסטים הקשוחים ביותר ועד הליברלים שקוראים את הניו יורק טיימס כל בוקר כמו ספר תהילים. זהו סיפורם של בני הזוג יוליוס ואתל רוזנברג, מרגלי האטום, שהאמריקנים חישמלו למוות בקיץ 1953. איך אומרים? קיץ 53' היה חם.

האמונה היתה שהרוזנברגים היו חפים מפשע, זכאים לפחות כמו אריה דרעי. האמונה היתה חזקה ולוהטת כמו ההוכחות לכך שסטבסקי רצח את ארלוזורוב. בסוף שנות ה-70 פרסמו רדוש וסול סטרן כתבת ענק במגזין הניו ריפבליק שהוכיחה שדווקא כן היו מרגלים, שהם הורשעו בצדק. כעבור ארבע שנים הרחיב רדוש את המאסה לספר. הוא הפך למוקצה בעיני השמאל, אך מאז התפרסמו גם מסמכים מארכיוני הק.ג.ב וממאגר המברקים המפוענחים 'וינונה' ששמו קץ לוויכוח. בישראל ניטע בזמנו יער על שם הרוזנברגים. אין לי מושג אם שינו את שמו. ואם כן, האם הוא נקרא היום יער איציק פפר? או יער מיכואלס? מה שבטוח זהו יער של עצי (מרדכי) אורן.