יד אחת על השאלטר, השניה בכיס שלנו

מִצאו כיסא נוח, קחו כוס מים ונשמו עמוק, כי אחרי שתקראו את הסיפור הבא סביר להניח שתרצו לשבור את המסך ולצבוע כמה שערות שהפכו בינתיים ללבנות.

זהו הסיפור הבלתי ייאמן על שכר שניתן במשך שנים לעובדי חברת החשמל באופן לא חוקי, ועל בית הדין לעבודה שעשה וממשיך לעשות כל מאמץ כדי להשאיר את הכסף בכיסם של העובדים. מדובר בסכומים בסדר גודל של 150 מיליון שקל בשנה (ולמעלה מ־400 מיליון שקלים בהתחייבות אקטוארית), הניתנים לעובדים תחת סעיפים שונים כמו אש"ל, שעות נוספות ותוספת פיקודית. סכום זה, המועבר זה שנים בניגוד להנחיות האוצר, מנפח את שכרם של עובדי חברת החשמל ובהם גם הבכירים ביותר, כמו סמנכ"לים וראשי אגפים.

נזכיר כי בחברת החשמל מועסקים למעלה מ־12 אלף עובדים, ששכרם הממוצע והחציוני הוא בסביבות 24 אלף שקל. עלות ההעסקה הממוצעת לעובד היא לא פחות מ־33 אלף שקל. מדובר בעלויות חריגות שהולכות ומכבידות על החוב האדיר של חברת החשמל, המגיע ליותר מ־70 מיליארד שקלים – חוב שהציבור הישראלי ערב לו.

לאחר שקובי אמסלם, הממונה על השכר במשרד האוצר, בדק את הנושא וגילה הוצאות שכר בלתי חוקיות, הוא דרש להפסיק את תשלום החריגות לאלתר ולחייב את העובדים להחזיר את הסכומים שניתנו שלא על פי דין עד שנתיים לאחור. זה קרה ב־2013, אי־אז לפני כשלוש שנים. מאז מתנהל בין הצדדים קרב התשה בבית הדין לעבודה, ונראה שבית הדין מתאמץ לעזוב את כס השיפוט ולעשות כל שביכולתו כדי לאחד כוחות עם העובדים.

חלף הזמן, ומאז אותה דרישה של אמסלם ב־2013 התנהל הדיון בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה, באולמו של השופט רמי כהן. השופט כהן דאג להתארכות הדיונים בעודו שולח את הצדדים לנהל משא ומתן, מפצל את הסוגיות שעל הפרק לדיונים שונים, ולא שוכח לחקור את הממונה על השכר באוצר ולדרוש הבהרות בנוגע לסמכות האכיפה שלו. כל זאת על רקע הדרישה החצופה של ועד עובדי חברת החשמל להפוך את הסוגיה לחלק מהדיונים הבלתי נגמרים על רפורמה בחברת החשמל. כלומר, העובדים ביקשו להתנות את הפסקת חריגות השכר שלהם בהגעה להסכם כולל על רפורמה – דיון שמתנהל כבר עשרים שנה בצורות שונות. המשמעות ברורה: הליכה לרפורמה כשבידיהם קלף מיקוח בשווי מאות מיליוני שקלים המחולקים להם מדי שנה.

באופן מפתיע, החליט בית הדין לתמוך בהצעה זו ולדחוף את המדינה להסכים לה. אלא ש – תודה לאל – המדינה סירבה. התקווה לשים קץ לסחבת המשפטית הבלתי־נגמרת התעוררה בפברואר 2015, כאשר השופט כהן פרש בשעה טובה לגמלאות ויכול היה להתחיל להגשים את חלומותיו לגיל הפנסיה. אבל זאת לא לפני שסידר לעצמו עיסוק (ללא תמורה) והציע להפוך לבורר בתיק בין המדינה לחברת החשמל ועובדיה – הצעה שעובדי חברת החשמל חיבקו בשתי ידיים, ובאופן הזוי למדי גם המדינה.

הגנה על החזקים

התקווה לקבל פסיקה במהרה בימינו נגוזה, כאשר נודע כי בתו של השופט כהן עובדת במשרד המייצג את הוועד הצפוני של עובדי חברת החשמל. מה שנקרא בימינו, ניגוד עניינים. לאחר ביקורת מצד נציב קבילות השופטים החליט השופט לשעבר לפרוש מן הבוררות, מה שהחזיר את התיק לשולחנם של שופטי בית הדין האזורי לעבודה ביולי 2015.

ובזמן שהכסף ממשיך לזרום, קיבלה לידיה את התיק השופטת מיכל נעים־דיבנר. פסק הדין בסוגיה כמעט יצא מתחת ידיה של השופטת נעים־דיבנר, אלא שאז, בחודש מרץ האחרון, התערבה בצעד חריג וספק־חוקי סגנית נשיא בית הדין הארצי לעבודה, כבוד השופטת ורדה וירט־לבנה, שהחליטה להפעיל את שרביט הקסמים שלה ולהתערב בהליך השיפוטי המתנהל אצל עמיתתה בבית הדין האזורי. סגנית הנשיא ביקשה לעכב את פרסום פסק הדין "כל עוד מתנהל משא ומתן על יישום רפורמה בחברת החשמל" – אותה דרישה ישנה נושנה של ועד העובדים.

השופטת נעים־דיבנר נלחצה מהממונה עליה, והציעה לצדדים לדחות את פרסום החלטתה בחודשיים, זאת כדי למנוע דיון באשר לסמכות בית הדין הארצי להתערב בהליך המתנהל תחת סמכותה. עובדי חברת החשמל לא התלהבו מהרעיון, אבל בסופו של דבר פורסם בשעה טובה פסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה בתחילת מאי האחרון. בית הדין קיבל את רוב טענות המדינה, וקבע כי חריגות השכר אכן היו בלתי חוקיות. אך כדי לא לסיים את טירוף המערכות יותר מדי מהר (שלוש שנים, בכל זאת), התיר בית הדין לעובדי חברת החשמל לנקוט בצעדי מחאה נגד אכיפת התקנות, מה שתורגם במהרה לעיצומים.

אם חשבתם שבכך הגיע העניין לכדי סיום, טעות בידכם. בית הדין הארצי לעבודה עדיין צריך לדון בשלל ערעורים על הפסיקה, ובשבוע שעבר הוא אף דחה את יישום החזרת חריגות השכר בחודש נוסף כדי לדון בעתירות הללו. יו"ר הוועד הצפוני של עובדי החברה המשיך לחלק הוראות בהתאם: "הודעתי לעובדי מחלקת תשלומים בחברה שלא יעזו לגעת בשכר של העובדים".

מדובר בתהליך שהוא לא פחות משערורייה ציבורית. ועד העובדים החזק במדינה מקבל חיפוי באש לטובתו מצד בית הדין לעבודה, כאשר במקביל מיליוני שקלים ממשיכים לזרום לכיסם של עובדי החברה מאז נתן אמסלם את ההוראה ב־2013. הכל במימון משלם המסים. השערורייה חמורה עוד יותר נוכח החזית האחידה שמציגה הנהלת החברה עם ועד העובדים. אותם מנהלים בכירים, שאמורים לשרת את האינטרס הציבורי הרחב, נהנים אף הם מחריגות שכר יוצאות דופן. הוועד מגן אפוא גם עליהם, והם בתמורה מגנים על הוועד. כך קורה כשחברה ממשלתית נשלטת בפועל על-ידי ארגון עובדים כוחני ששביתה שלו יכולה לשתק את המדינה.

אין דרך טובה יותר לחתום לעת עתה סוגיה זו, אלא בדבריו היוצאים מן הלב של יו"ר הוועד הצפוני: "לא ניתן לאף אחד להכניס לנו את היד לכיס". לנו לא נותר אלא לבקש מאזרחי מדינת ישראל לקחת דוגמא אישית מיו"ר הוועד ולפעול ברוח דבריו.