הדרישה השערורייתית של נשיא התאחדות התעשיינים

קשה להאמין שבשנת 2016 עומד אדם חשוב בישראל, בפורום פומבי, דורש פרוטקציוניזם מהמדינה וקורא להגביל סחר חופשי. אבל כן, יש אדם כזה, וקוראים לו שרגא ברוש.

"אם מדיניות היבוא תמשיך אנחנו מצויים בסכנת גלישה מהירה לאבטלה", הזהיר דרמטית נשיא התאחדות התעשיינים, בכנס בנושא "יבוא והורדת חסמים" של איגוד לשכות המסחר. "כיום ישראל היא מהמדינות הפתוחות בעולם ליבוא והתוצאה הנה ירידה חדה בשיעור הצמיחה של המשק וברמת החיים של כולנו".

פתיחת המשק ליבוא, כידוע, דווקא מועילה להורדת יוקר המחיה ומועילה למשק הישראלי. לא לחינם הענף שהיבוא חסום בו במידה רבה – ענף המזון – הוא זה שהתייקר דרמטית בעשור האחרון. אתם לא יכולים לקנות זיתים באיביי, וגם יבואן גדול לא יכול לייבא בצל בלי לשלם מכס בשיעור של 298%.

ועדיין, אולי ברוש צודק? אולי באמת צריך למצוא את "האיזון המתאים" בין פתיחת המשק ליבוא לבין קטסטרופה שתחסל את התעשייה בארץ ותגרום לאבטלה גבוהה?

ד"ש מימי הביניים

אי אפשר להבין את תפיסתו של נשיא התאחדות התעשיינים בלי לחזור אחורה אל המרקנטיליזם, תפיסת עולם שרווחה במאות ה-16 עד ה-18, ולפיה לכל אומה יש עושר צבור לטובתה ועליה לשמור עליו מכל משמר: להגן מפני יבוא בחירוף נפש, ולהגדיל במקביל את היצוא. ההיגיון הוא כזה: אם אתה מייבא, אתה משלם לאחרים מהכסף שלך, ואז האחרים הם אלה שצוברים הון ומשרות. עצוב ורע. לעומת זאת אם אתה מייצא, אחרים משלמים לך והמשרות נוצרות אצלך. שמחה וצהלולים.

הגיוני מאוד, אם אתה במאה ה-18 ועדיין לא הכרת את ספרו של אדם סמית', עושר האומות, שפירק את הגישה לגורמים ולא הותיר ממנה אבן על אבן. מאז אדם סמית', אף כלכלן רציני אינו מקבל את התפיסה המרקנטיליסטית הפשטנית. אחת התובנות החשובות ביותר שהעלו הכלכלנים המודרניים, היא שלא זו בלבד שיבוא הוא טוב עבור הצרכנים, הוא טוב גם עבור היצואנים. התאוריה הכלכלית – וגם המציאות – מראה שהיצוא הולך בד בבד עם היבוא: היבוא גובר? היצוא גובר גם הוא, וכן להפך.

כיצד זה הגיוני? כפי שמסביר פרופ' עומר מואב, המפתח הוא שער החליפין. יבואנים צריכים לשלם על המוצרים המיובאים במטבע חוץ. הביקוש הגובר למטבע החוץ מעלה את מחירו לעומת המטבע המקומי. ומי מרוויח מעליית מחיר המט"ח? היצואנים, שהוצאותיהם במטבע מקומי אבל הכנסותיהם במטבע חוץ. והנה, כך בדיוק נראה היבוא מול היצוא; תאומים כמעט זהים:

הנה ברוש, לבדו

נחזור אל ברוש מיודענו, ונאזין לדבריו:

מבדיקת התאחדות התעשיינים עולה כי כיום הממשלה לא פועלת מספיק על מנת להגן על התעשייה והתוצרת המקומית. ישראל מדורגת במקום ה-9 מתוך 180 מדינות במדד חופש הסחר הבינלאומי 2016 – Index of Economic freedom, דבר המגדיר את הסחר בישראל כ"לא הוגן", שכן בעוד ישנה הגנה על התוצרת המקומית במדינות שישראל סוחרת איתן, בישראל אין הגנה דומה על התוצרת […]

זאת בעוד בשאר מדינות העולם כבר הכירו מזמן בצורך לחזק את התעשייה והכלכלה המקומית (תהליך שנקרא "פרוטקציוניזם"), כחלק מתהליך לחיזוק הכלכלה. מינואר 2008 ועד מאי 2016, היה זינוק בהיקף הפעולות "פרוטקציוניזם" שננקטו ברחבי העולם במטרה להגן על התוצרת המקומית, שבאו לידי ביטוי בתוספת של 6,000 פעולות הגנה, כך על פי Global Trade Alert.

זו לא המצאה ולא פרודיה. שרגא ברוש באמת טוען בפה מלא בזכות הפרוטקציוניזם, ומבכה את העובדה (המשמחת!) שישראל נמצאת במקום גבוה במדד חופש הסחר הבינלאומי. מעניין שברוש הזכיר את Global Trade Alert, שאכן הוציאה דו"ח על המגמה המדאיגה של פרוטקציוניזם גובר והולך המשפיע לרעה על הסחר הבינלאומי, ולא טרח לצטט מן המובאות שבתחילת הדו"ח, לדוגמה:

"פרוטקציוניזם הוא החול במנוע. הסר אותו, והמנוע יפעל בצורה חלקה בהרבה" (אנדרו מקנזי, מנכ"ל, BHP Billiton Group)

"פרוטקציוניזם הוא כמו כולסטרול. הצבירה האטית של צעדים מגבילים חוסמת את זרמי הסחר" (פיליפ קוצ'רסקי, הלשכה הבינלאומית למסחר)

"פרוטקציוניזם-סחר הוא סכנה מתמדת" (טוני טיילר, מנכ"ל, איגוד התובלה האווירית הבינלאומי).

אבל רגע, תשאלו בוודאי, הרי למדנו הרגע שיבוא גובר טוב גם ליצוא. מדוע אם כן שמישהו יתנגד לו? האם שרגא ברוש לא רוצה יצוא פורח? האם הוא לא למד את אדם סמית'?

התשובה היא שיבוא חופשי אכן תורם למשק, ובטווח הארוך מסייע להפניית משאבים לתחומים שבהם למשק המקומי יש יתרון יחסי (כגון הייטק) לעומת משאבים שבהם זה לא ממש המצב (כגון טקסטיל); אבל זה לא שכולם מרוויחים בסיפור. עובדי התעשיות המיושנות אכן צפויים להישאר מחוסרי עבודה כאשר המפעל שלהם ייסגר לטובת מפעלים חדשניים יותר, שיעסיקו אולי אחרים, ולכן לאנשי התעשיות מן הסוג הזה – אלה שאזרחי ישראל מסבסדים במכסיהם – פרוטקציוניזם היא דרך הפעולה הטובה ביותר כדי שלא יזיזו את הגבינה שלהם.

וכך, בדיוק כמו בעלי המוניות נגד אובר, בעלי המלונות נגד Air B&B, החקלאים נגד העניים, פועלת התאחדות התעשיינים נגד הציבור, בשילוב הרגיל של אינטרס צר ודיבור גבוהה-גבוהה על "טובת המשק" שאינה אלא טובתם של הקופאים על שמריהם.

מקל בגלגלי המשק

מדוע בכל העולם גובר הפרוטקציוניזם והולך? לא מכיון שזה דבר טוב והגיוני, אלא משום שכך פועלת הפוליטיקה בכל מדינות העולם: לקבוצות לחץ יש כוח פוליטי גדול, ולבעלי המשרות בהווה יש יתרון מהותי על פני אלה שלא יועסקו בגלל אותו פרוטקציוניזם: את הראשונים רואים, ואילו האחרים שקופים. אם מוסיפים לכך מעט רטוריקה של "חיזוק המשק", וסומכים על כך שרוב הציבור באמת לא קרא את "עושר האומות", מקבלים מתכון מצליח לתקיעת מקלות בגלגלי המשק תוך כדי דיבור עד כמה המקלות האלה חשובים לצמיחתו.

אחד הטיעונים שמעלים אנשי התאחדות התעשיינים נגד פתיחת המשק ליבוא הוא שצריך הדדיות בהסכמי סחר. זוכרים מה אמר שרגא ברוש? הסחר בישראל אינו הוגן, כי אין אצלנו הגנות שיש במדינות אחרות. אם השיר הזה נשמע לכם מוכר, הרי זה כי הוא מתנגן גם בפיו של דונלד טראמפ במירוצו לנשיאות, שקורא בעוז "לחזק את התעשייה המקומית" על חשבון הסינים ימ"ש. והמשותף בין הדברים? פופוליזם וטיפשות (או שקרנות), לאו דווקא בסדר הזה.

מדוע? משום שמבחינה כלכלית אין שום משמעות ל"אי הוגנות" בסחר. בהקשר זה ראוי לצטט מאמר שכתב פול קרוגמן ב-1997, שציטט אסף צימרינג ברשומה מצוינת בבלוג "מבוא לכלכלה ג":

אילו כלכלנים שלטו בעולם, לא היה שום צורך בארגון סחר עולמי. הטיעון הכלכלני בעד סחר חופשי הוא בבסיסו טיעון חד-צדדי: מדינה משרתת את האינטרסים העצמיים שלה על ידי שאיפה לסחר חופשי בלי שום קשר למה שמדינות אחרות יעשו. או, כמו שפרדריק באסטיה הגדיר זאת, זה לא יותר הגיוני להיות פרוטקציוניסט משום שבמדינות אחרות יש מכס מאשר לחסום את הנמלים שלנו משום שלמדינות אחרות יש חופים סלעיים.

הנה כי כן, חזרנו לנקודת המוצא: כל הגבלה על הסחר הבינלאומי אינה אלא ירייה ברגל הכלכלה המקומית, בטענות שווא של "חיזוק הכלכלה", כשאין זה אלא משמר משרות מיושנות שאינן מתאימות לעולם של היום, על חשבון כלל הצרכנים ועל חשבון העובדים בתעשיות היעילות והטובות.

נגמרו הטיעונים? הכה במתנחל

ואי אפשר בלי להתייחס, לסיום, למשפט שאמר אותו שרגא ברוש בכנס "עסקים בעולם משתנה" של "כלכליסט". לאחר שברוש התרעם שאנשי אגף התקציבים של האוצר הבטיחו לו 300 מיליון ש"ח בהתחייבויות עתידיות, ולאחר מכן הסבירו לו שזה בלתי אפשרי השנה משום שבינתיים התקבל הנומרטור, כלי מצוין שדואג שהממשלה תתנהל באופן שקול ולא תתחייב באופן פרוע על חשבון השנים הבאות, הוא מצא לו חיש קל את מי לתקוף: "לא נתפס", כך ברוש, "איך יש כסף לתת היום 70 מיליון שקל להתנחלויות ואין כסף לתת ליצוא".

העובדה שאותם 70 מיליון שקל (תקצוב בעיקר במענה לצרכים ביטחוניים שונים) אינם כסף גדול בכלל – והתקציב אינו רחוק מה-30 מיליון שמשרד האוצר הסכים לתת במענה לדרישותיו של ברוש – אינה מעניינת כל כך את מיודענו. גם לא העובדה שאותו תקציב אינו קשור כלל לנומרטור, משום שמדובר בהעברה מידית, מתקציבים קיימים. ובעיקר לא ברור מדוע המדינה צריכה בכלל להשקיע שקל ב"עסקים קטנים ובינוניים". מדוע שמשלם המסים יוציא מכיסו משהו כדי לממן מישהו שהקים עסק כדי להרוויח? היכן ההיגיון? לו היה מתמקד מר ברוש בקריאה למדינה להפסיק להפריע כל הזמן לעסקים להתנהל, הייתי מבין. אך מדוע שאשלם כסף לבעל מפעל טקסטיל, אלא אם כן אני במקרה מעוניין לרכוש ממנו מכנסיים?

היגיון? אין. פופוליזם? בכמויות. או כמו שהבהיר ברוש בנאומו: "אמרתי להם: אל תתנו את ה-30 מיליון שקל, לפחות כדי ששר האוצר לא יוכל לצאת לעיתון ולהגיד שהוא 'עזר ליצוא'. אני ב-30 מיליון שקל לא קונה כתבה כזאת. 300 – אני מוכן". ואולי באמת כל מה שמעניין את ברוש זו עוד כתבה בעיתון, ואם כותרת על התנחלויות תעשה את העבודה – אדרבה?

אז הנה מר ברוש. קיבלת עוד כתבה.