אירופה לא מבינה, ולא רוצה להבין

הדינמיקה אותה דינמיקה אירופית-אמריקנית מוכרת. המטרה היא לעורר מחדש את התיק הישראלי-פלסטיני באמצעות ועידה בינלאומית, שתכליתה להתניע מחדש את תהליך השלום ושתי המדינות. הממשל הצרפתי מוביל את המגמה הזו, וכמה שאלות עולות מאליהן: מדוע הצרפתים? למה דווקא עכשיו? כיצד יתקבלו המאמצים בקרב הישראלים ובקרב הפלסטינים?

התשובה לשאלה הראשונה ברורה. רבים מהפוליטיקאים הצרפתים חוששים מהטרור האסלאמי שהיכה בצרפת בשלוש השנים האחרונות: טולוז, פריז, היפר כשר, שארלי הבדו, מועדון בטקלאן, איצטדיון סטאד דה פראנס ושלוש מסעדות. מההתבטאויות והלך הרוח הניכר בממשל הצרפתי ניתן ללמוד על תחושה, שאם צרפת תסייע להקמת מדינה פלסטינית הדבר ישפר את תדמיתה בעיני הג'יהאדיסטים, והם יניחו את צרפת לנפשה.

סיבה נוספת הדוחפת חברי פרלמנט בצרפת ובמדינות אחרות לתמוך בהקמת מדינה פלסטינית היא כמובן השיעור הגדל והולך של מצביעים מוסלמים באירופה, והנחת העבודה של פרלמנטרים אירופים שאם רצונם להיבחר הם חייבים לפעול על-פי הציפיות של אזור הבחירה המתאסלם שלהם, כלומר לדחוף קדימה את עניין המדינה הפלסטינית.

עבורנו, משמעות העניין הזה חמורה מאוד: על-פי גישת האירופים, ישראל חייבת להסכים להקמת מדינה פלסטינית בשטחי יהודה ושומרון העלולה להפוך למדינת חמאס נוספת על עזה, רק בשל שיקולים אלקטורליים של הפרלמנטרים האירופים, וכדי – אולי – לתרום לביטחון של אירופה מפני ג'יהאדיסטים המסתובבים בה בחופשיות.

ואם לא די בכך, העדויות מהשטח מצביעות על כך שהאירופאים טועים לחלוטין. שכן המדינה הפלסטינית שהם רוצים להקים תחת הנהגתו של אש"ף עלולה דווקא להרגיז מאוד את הג'יהאדיסטים, שכן אש"ף נחשב כארגון לא דתי, ואולי אף אנטי דתי – הרי הוא מנהל תחרות ומאבק נגד התנועות הדתיות, חמאס, הג'יהאד האסלאמי והסלפים. כך יוצא שהקמת מדינה פלסטינית "חילונית" בתמיכת צרפת ומדינות אירופאיות אחרות עלולה לעורר את חמתם של הג'יהאדיסטים נגד מדינו אלה, ודווקא לעודד את תופעת הטרור נגדן.

אך המדינות האירופאיות אלה, וצרפת בראשן, אינן רואות את המציאות כהווייתה. הרי תנועת חמאס זכתה בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית בינואר 2006, ועד היום יש לה רוב במועצה זו. האם יש למדינות אירופה דרך להבטיח שניצחון זה לא יחזור על עצמו במדינה הפלסטינית שהם כל כך מתלהבים להקים? או האם יש לאירופים דרך להבטיח לישראל שחמאס לא ישתלטו על המדינה הפלסטינית בכוח הזרוע, כפי שעשו בעזה ביוני 2007? ומכיוון שאין דרך להבטיח זאת, עלינו להניח בהנחת עבודה שמדינה פלסטינית בשטחי יהודה ושומרון תהפוך במועד כלשהו למדינת טרור חמאסית, דומה לעזה ועם הבעיות שמדינת חמאס בעזה גורמת לאזרחיה ולאזרחי ישראל.

מגמות חדשות ברחוב הפלסטיני

האירופאים גם אינם מודעים למגמות החדשות המתפתחות בציבור הערבים תושבי יהודה ושומרון. כמעט 23 שנים אחרי חתימת הסכמי אוסלו, והתקוות שהציפו את הרחוב הערבי ביהודה ושומרון בתחילת דרכה של הרשות הפלסטינית בשנת 1994 נופצו ברובן הגדול. ישראל לא נסוגה משטחים משמעותיים כמו ירושלים, ונשארה לשלוט על התושבים הערבים ביהודה ושומרון באמצעות המשטרה הפלסטינית ומוסדות הרשות. הרשות הפלסטינית נתפסת כמושחתת, לא מחוברת לציבור ולא קשובה למצוקותיו ולתקוותיו. הרשות היא המעביד הגדול היותר ביהודה ושומרון, וגם זה הושג באמצעות תרומת כסף הזורם אליה מחו"ל, וכשהכסף מסתיים פונים לתורמים אחרים.

רבים מהערבים תושבי יו"ש חשים שהפרוייקט הלאומי הפלסטיני, ובראשו הקמת מדינה פלסטינית, לא מצליח להגשים את מטרותיו. מטרה ראשונה – שחרור פלסטין כולה מהים עד הירדן – בלתי ניתנת להגשמה כי ישראל לא מתאבדת וכי העולם לא יסכים. הקמת מדינה פלסטינית על חלק מהארץ תהיה בכיה לדורות כי היא תיתן לגיטימציה למדינה היהודית שנבנתה – לגישתם – על אדמה ערבית ואסלאמית, ולכן עדיף לא להקים מדינה פלסטינית כדי לא לתת בכך לגיטימציה ל"כיבוש 1948", כלומר ישראל כפי שהייתה 19 שנים מאז שהוקמה עד 4 ביוני 1967.

הם מאוכזבים מהרשות הפלסטינית גם בשל העובדה שבמקום להיות פלטפורמה יציבה להקמת מדינה, הפכה הרשות לארגון מסואב ומושחת. אנשיה דואגים קודם לכל לחשבון הבנק שלהם, אחר כך לרווחת בני משפחתם המצומצמת והמורחבת, ורק בסוף, אם נשאר כסף, הם "דואגים לעם" עם השאריות. בנוסף לכך, הפילוג בין אש"ף וחמאס, המדינה שחמאס הקים לפני תשע שנים במדבר סיני והאיום שמציב חמאס על שלטון הרשות – כל אלה ממאיסים את מושג "המדינה הפלסטינית" על חלקים גדלים והולכים בקרב ערביי יהודה ושומרון, שכן החלקים הליברליים של החברה מאוד לא מעוניינים לחיות תחת משטר השריעה האסלאמית שיכפה עליהם אורח חיים שונה לחלוטין מזה שהתרגלו אליו.

ברקע עומדת העובדה שישראל לא הולכת לשום מקום היהודים. יישארו כאן לתמיד, ואופציית המדינה האחת עולה שוב ושוב כאפשרות ריאלית יותר מאשר מדינה ערבית נוספת העלולה להידרדר למצב ששרויות בו סוריה, עיראק, לוב, תימן או אפילו לבנון. חסידי פתרון המדינה האחת קוראים – רובם בחשאי ומיעוטם בגלוי – לפירוק הרשות, לשבת עם הישראלים, לקבל מה שאפשר ושהישראלים ינהלו את המדינה המשותפת כמו שהם מנהלים את ישראל, המתפקדת הרבה יותר טוב ממרבית המדינות הערביות המקיפות אותה ובוודאי מהמדינה הפלסטינית אם זו תתנהג כמו הרשות הפלסטינית.

הגדיל לעשות באסם עיד, פעיל זכויות אדם מיריחו, שהכריז לאחרונה בכנס באוניברסיטת אריאל שהאסון הגדול ביותר של הפלסטינים לא היה הנכבה של 1948, לא הכיבוש של 1967 אלא הקמת הרשות הפלסטינית בשנת 1993. עדיף לפלסטינים לחיות במדינה אחת מסודרת עם היהודים, הוא אמר, מאשר להקים עוד מדינה ערבית שגורלה יהיה כמו זה של סוריה, עיראק, לוב, תימן או אפילו ירדן.

כתוצאה מהתפתחות שיח זה החלו לקום ברחבי יו"ש ארגונים שמטרתם להסיר מסדר היום את הקמת המדינה הפלסטינית ולהחליף רעיון זה באפשרות להצטרף למדינת ישראל, ושהיא תנהל את הארץ בין הים והירדן. ארגון אחד מאלה הוא "התנועה העממית למען מדינה דמוקרטית אחת על אדמת פלסטין ההיסטורית" בהנהגת מוניר אל-עבוש מטול כרם, שהוקמה ברמאללה במאי 2013.

המסמך המכונן של התנועה הזו מעניין, ושווה קריאה כשלעצמו. תרגום מלא לעברית אפשר למצוא כאן. כך למשל נכתב בו:

עם תחילת המהפכה הפלסטינית הנוכחית בראשון לינואר 1965 והגעת הכוחות הפלסטיניים להנהגת הארגון לשחרור פלסטין ב-1968/1969, ראו הכוחות הפלסטיניים במדינה הדמוקרטית האחת על אדמת פלסטין ההיסטורית (המנדטורית) פתרון צודק לבעיה הפלסטינית. אך עד מהרה נתנה עדיפות לפיתרון זמני (השיבה, הגדרה עצמית והמדינה העצמאית שבירתה ירושלים). פיתרון זה צומצם למעשה למה שנודע כפתרון שתי המדינות, שביסס למעשה את ההכרה בכיבוש הישראלי של האדמות שנכבשו בשנת 1948.

ההצגה מחדש של פתרון המדינה הדמוקרטית האחת מגיעה היום לאור העדר אופק פוליטי וכישלון כל הניסיונות לפיתרון בחלקים של הבעיה הפלסטינית. ישראל ממשיכה להפקיע ולייהד את האדמות הפלסטיניות ולהתכחש לזכויות הלאומיות הלגיטימיות של העם הפלסטיני. היא הופכת את הנוכחות הפלסטינית לגטאות (בנטוסטאנים) מנותקים זה מזה ושאינם מאפשרים חיים. בכך היא הופכת את הקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית לבלתי אפשרית והופכת את שלב המעבר מהסכמי אוסלו ממצב מעבר למעמד של קבע.

אז מה הפיתרון? מדינה אחת:

מול מציאות מרה זו של עוול הנגרם לעם הפלסטיני, הפתרון הצודק והאפשרי לסכסוך הפלסטיני הישראלי הוא פתרון המדינה הדמוקרטית האחת על אדמת פלסטין ההיסטורית (המנדטורית), מדינה דמוקרטית לכל תושביה שתוקם על בסיס חוקה דמוקרטית וערכי "ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם" ותבטיח חופש, דמוקרטיה ושוויון זכויות, ללא כל אפליה על בסיס גזע, דת, מין, צבע, שפה, דעה פוליטית או לא פוליטית, מוצא לאומי או חברתי, רכוש, מקום לידה או כל מצב אחר.

רעיון זה מגיע בהמשך למאמצים שקדמו לנו להצגת פתרון המדינה הדמוקרטית האחת, דרך אותן קבוצות שקיימו כנסים ופעילויות שונות בחלקים שונים של העולם ואשר "הצהרת מינכן" מהווה מכנה משותף לכולן.

למרות שיש בו חלקים שאינם ערבים לאוזן ישראלית, וישראל איננה יכולה לקבלם – בעיקר זכות השיבה – המסמך איננו מדבר על הקמת מדינה פלסטינית כאופציה יחידה, ואף לא כאופציה מועדפת.

ישראל כמובן איננה חייבת לקבל מסמך זה, אבל הוא מבטא מגמה של וויתור פלסטיני על הקמת מדינה נפרדת, ומכאן חשיבותו.

האם האירופאים קשובים לקולות אלה?