המלצת קריאה: כיצד לרסן גנרלים סוררים

מתקפת המשובטים של הגנרלים הישראליים בשבועות האחרונים מחזירה שוב לדיון את מערכת היחסים המורכבת בין החברה לצבא, ובין הדרג המדיני לדרג הצבאי. האם במדינה דמוקרטית יש למפקדי צבא יתרון בענייני מדיניות על-פני האזרח הפשוט? מה מעמדו של אזרח חסר ניסיון צבאי בפיקוד על המערכת הצבאית? וכיצד ראוי לנהל את הממשק שבין המנגנונים האזרחיים, המייצגים את העם, לבין המערכת ההיררכית והסגורה של הצבא?

לשמאל הישראלי ולתקשורת הכרוכה סביבו יש תשובות ברורות בנושאים הללו. לדידם, לא רק שמעורבותם של אזרחים בענייני הצבא היא דבר פסול, אלא אף להפך: מעורבותם של אנשי צבא בענייני האזרחים היא דבר מבורך. הצבא הוא מעוזם של המקצוענים, האליטה, ואל להם לאזרחים לגעת בקודש פן יבולע להם.

שאלות אלו הן העומדות במרכז הספר הפיקוד העליון: אנשי צבא או מדינאים, מי ינהיג במלחמה? (הוצאת מטר, תשס"ג). את הסופר, פרופ' אליוט כהן, חוקר באוניברסיטת ג'ון הופקינס ואיש ממשל בוש לשעבר ראיינתי בעבר באריכות עבור מידה. כהן מציג בספרו את התיאוריה "הקלאסית" של יחסי צבא-חברה, זו המקובלת על השמאל שלנו, ותוקף אותה מבחינה היסטורית, תוך שהוא מראה כיצד בשורה של מקרים ידועים התיאוריה הזו לא עמדה במבחן המציאות.

על-פי הגישה הרווחת, מסביר כהן, "קציני צבא הם אנשי מקצוע, בערך כמו רופאים מנתחים מנוסים מאוד; המדינאי נמצא במצבו של חולה הזקוק לטיפול דחוף. החולה רשאי להחליט אם ינתחו אותו או לא, הוא רשאי להעדיף רופא אחד על פני משנהו, והוא אף רשאי לבחור בין אפשרויות ניתוח שונות". אומר כהן, אבל הוא אינו רשאי, "לפקח על תהליך הניתוח, לבחור את האזמל שבו ישתמש המנתח או לארגן מחדש את חדר הניתוח כפי שמוצא חן בעיניו… הצגת שאלות רבות מדי (ועל אחת כמה וכמה – מתן פקודות) בנוגע לטקטיקה, בנוגע לפריטי ציוד מסוימים, לתכנונה של מערכה… יתפרשו כ'בחישה בקדרה' וכהתערבות שאינה ראויה, והיא אף מסוכנת מאוד".

כדי להפריך תיאוריה זו, החביבה במיוחד על גנרלים ודובריהם, בוחר כהן לפנות אל ההיסטוריה. באמצעות ניתוח של ארבעה מקרים בתולדות המלחמה המודרנית, ממחיש כהן כי המנהיגים הגדולים לא הקשיבו לתיאוריה, ובחשו בקדירה באינטנסיביות באופנים שונים. כהן סוקר את ניהול מלחמת האזרחים על-ידי לינקולן, את מלחמת העולם הראשונה על-ידי ג'ורג' קלמנסו הצרפתי, את הנהגתו של צ'רצ'יל במלחמת העולם השניה, ויש גם נקודה ישראלית חשובה: הנהגתו של בן גוריון במלחמת העצמאות.

בוחשים בקדירה

המשותף לארבעת המנהיגים: לכולם חסרה ההכשרה הצבאית המקצועית, ואף אם שירתו בצבא בתקופה מסוימת בחייהם, הם מעולם לא היו חלק משרדת הפיקוד הבכיר שלו. אך עובדה זו לא מנעה מהם ליטול את האחריות על כוחות הביטחון של מדינתם ולהתערב בנעשה בתוך הצבא בכל רזולוציה נדרשת.

לינקולן, למשל, נהג להתכתב באופן אינטנסיבי עם מפקדי השדה שלו, ושאל אותם שאלות רבות ונוקדניות על טקטיקות הלחימה, הציוד הנדרש, רכש וכן הלאה. פיקוח הדוק זה, שהתקיים בעידן התקשורת הטלגרפית, נוהל באמצעות נספחים מיוחדים שהציב לינקולן במפקדות החזית השונות, למורת רוחם של הגנרלים כמובן. המידע הרב שאסף על הנעשה בצבא אפשר לו לנהל כהלכה את המערכה, מה שהתבטא בשטח בהחלפה תכופה של מפקדי צבא הפוטומק, הכוח העיקרי של הצפון, עד שמצא את האיש שהתאים למידותיו, הגנרל יוליסס גרנט.

לקלמנסו היה סגנון שונה: למרות גילו המופלג, הוא נהג לסייר באופן תכוף בחזית (שלא הייתה מרוחקת כל-כך מפריז), לשוחח עם חיילים בשטח, לצפות בקווים ולהתרשם מכלי ראשון מהנעשה בשדה הקרב. סיורים אלו סייעו לו להבין את מצבם של הכוחות לאשורם, לעמוד על הצורך בחילופי גברי בפיקוד של כמה יחידות והעניקו לו את היכולת לפקח מקרוב אחר עבודת הגנרלים שלו, עמם התעמת באופן תדיר. הללו, בעיקר פרדיננד פוֹש, התלוננו כלפיו שהוא לא מעדכן אותם במגעים המדיניים עם מעצמות המרכז, מונע מהם להשפיע על היחסים בתוך קואליציית בעלות הברית ומבנה הפיקוד המשותף, וכי הוא מצמצם את תפקידם לתחום הטקטי-צבאי בלבד.

באחת ההזדמנויות התריס כלפיו פוש "אתה יודע שאתה לא המפקד שלי!". על כך השיב קלמנסו בעדינות שבתור ידידים אין הוא רוצה לקלקל את היחסים, אך לא כדאי לו לפוש להעמיד את הדברים למבחן. כידוע, היה זה קלמנסו שקבע את האמרה הידועה כי "המלחמה היא עסק רציני מדי מכדי למסור אותו בידיהם של גנרלים", והוא ידע על מה הוא מדבר.

צ'רצ'יל היה מפקד עליון נודניק. ממשרדו ברחוב דאונינג 10 המטיר ראש הממשלה הבריטי מבול של מזכרים ומברקים בתוך כל שדרות הצבא תוך שהוא מבקש תשובות לשאלות שונות ומשונות. גיוס כוח האדם, פיתוח אמצעי לחימה, תכניות מבצעיות שונות, הכשרת הלוחמים וההגנות להגנה על העורף, צ'רצ'יל התערב בכל תחום הקשור לניהול המלחמה, ובאמצעות שאלותיו הנוקבות – שנשאו אופי של בירור עובדתי לצד הערות לביצוע – שלט בניהוג המלחמה. לעתים מוטחת בו ביקורת על כך שבשל מעורבותו פותחו פה-ושם אמצעי לחימה לא מתאימים, או שהתקבלו החלטות שגויות. גם אם הביקורת צודקת, צ'רצ'יל כמי שנושא באחריות לניצחון, לא יכול היה שלא לשלוט במערכה.

הממשלה הנבחרת היא המפקד העליון

המקרה הישראלי הוא מעניין במיוחד. כאן לא דובר רק על ניהול מלחמה בתנאי נחיתות מובהקים, אלא גם בהקמתו מן היסוד של צבא סדיר במדינה חדשה וחסרת מסורות צבאיות.

בן-גוריון, חסר ניסיון צבאי לחלוטין, נטל על עצמו את האחריות, למד וחקר את הנושאים הרלוונטיים ככל יכולתו, וקיבל שורה של החלטות שהובילו לניצחון במלחמה ולהקמתו של צה"ל – פחות או יותר במתכונת המוכרת עד היום. תוך כך התעמת בן-גוריון לא אחת עם הדרג הצבאי שלו, בעיקר עם אנשי הפלמ"ח אותו הוא החליט לפרק; אך הוא עמד מולם והפגין מנהיגות אזרחית למופת. הלקח של בן-גוריון מניסיונו האישי היה שהפיקוד האזרחי על הצבא, הוא המפתח לשמירה על רעננות מחשבתית וגמישות אסטרטגית. כפי שכתב בספרו בהילחם ישראל: "האויב המסוכן לביטחון ישראל – זוהי האינרציה המחשבתית של אלה האחראים לביטחון".

ספרו של כהן מסתיים בדיון ארוך על מצבו של הצבא האמריקני בראשית שנות ה-2000, שהיה שרוי בעיצומה של מהפכה בעניינים הצבאיים בהנהגתו של שר ההגנה רמספלד. בתקופה זו היה הצבא הישראלי שרוי במהפכה דומה, אלא שאצלנו היא לא התרחשה בהובלתו של שר הביטחון האזרחי שלה, אלא בניהוגם של מפקדי הצבא.

תפקיד מפתח במהלך זה מילא בוגי יעלון בתפקידיו כאלוף פיקוד מרכז, ראש אמ"ן, סגן רמטכ"ל ורמטכ"ל, כאשר הכניס לתורת הלחימה הצה"לית מונחים פוסט-מודרניים חדשניים הרואים במלחמה "קרב על התודעה", ובהפעלת הכוח מערכת של "העברת מסרים" במטרה לגרום לאויב "לקרוס מבפנים". את התוצאות של המהפכה היעלונית ראינו במלחמת לבנון השניה, ובמבצעי "אש מנגד" כמו 'צוק איתן' ו'עמוד ענן'.

האם זהו הצבא שאזרחי ישראל מעוניינים בו? האם זו צורת הפיקוד הקרבי שממשלות ישראל ראו לנגד עיניהם? ספק רב. בנושא זה ישראל התרחקה מאוד מחזונו של בן-גוריון. יש הרבה מה לעשות כדי להגביר את יכולות הפיקוד העצמאיות של הדרג המדיני בישראל ולהשיב את הממשלה הנבחרת למעמדה הראוי כמפקד העליון של הצבא. קריאה מעמיקה בספרו של כהן, היא בהחלט התחלה טובה.