אנשי ה"פוליטיקה של תקווה" תוקפים את הממשלה משמאל, ואנשי "תנו לצה"ל לנצח" תוקפים אותה מימין. כולם בטוחים שהפתרון המושלם נמצא מעבר לפינה. פה חשדתי
ידיעה חדשותית זניחה מן השבוע החולף בישרה לנו על תנועה המגדירה עצמה "התארגנות ערכית־תרבותית", שבה שותפים השר לשעבר שי פירון והרמטכ"לים אשכנזי וגנץ. לדברי המקימים, מדובר בתנועה "לא פוליטית" שמטרתה היא חברתית: "לקבוע סדר יום של תקווה ולא של פחד", שכן "התקווה היא זו שצריכה לקבוע את סדר היום".
ללא ספק, הטיעון נשמע יפה: כאשר אנו חושבים על פוליטיקה של פחד עולה בדמיוננו המון מוסת היוצא לפוגרומים נגד אויבים דמיוניים, ואילו המונח "תקווה" מתקשר אצלנו לישיבות של אנשי ציבור ומדענים המתכננים פרויקטים עתידיים לרווחת הכלל. אך בחינה מדוקדקת יותר של המצב יכולה להביא לתובנה ההפוכה: במובנים מסוימים דווקא הפוליטיקה של הפחד היא הרציונלית, הסבירה והמועילה. מנגד, מי שמדברים בהקשר הפוליטי על "תקווה" הם במקרים רבים פנטזיונרים אוטופיסטים, בעלי תורות קונספירציה או דמגוגים פופוליסטיים.
כאשר אנו הולכים לקלפי ומצביעים עבור מאן דהוא בגלל "פחד", הכוונה היא בדרך כלל לחשש סביר מאיום קונקרטי. במדינת ישראל, לדוגמה, זה יכול להיות החשש מהישג של אויבינו הערבים שיביא לשפיכות דמים מרובה; הפחד ממסתננים אפריקנים שאם יגיעו במספרים גדולים מאוד ישנו לרעה את אופייה של המדינה; דאגה של האזרח לעתידו הכלכלי, וכן הלאה. הפוליטיקאי המנסה לשכך את פחדינו אלה, יחפש גם הוא פתרונות במרחב הסביר: החמאס מחזיק רקטות? מפתחים כיפת ברזל; מסתננים ממצרים? בונים גדר משוכללת על הגבול; מחסור במים? מתכננים מתקני התפלה. לא לכל בעיה מצליחים למצוא את הפתרון האופטימלי, אבל זה מה שיש.
לעומת זאת, אלו המדברים על פוליטיקה של תקווה, או על הצורך ב"חזון" או ב"מנהיגות", מתכוונים בדרך כלל למשהו שונה לגמרי, שלרוב כולל לפחות אחד משני המרכיבים הבאים: הצורך להעמיד בראש הציבור אדם גאון, צופה פני עתיד, המסוגל לתכנן עשרה מהלכים מראש; והשאיפה להגיע באחת למקום טוב יותר דרך שינוי רדיקלי של סדרי החברה. למרבה הצער, שני הרכיבים הללו הם בעייתיים מאוד.
ראשית, יש בעיה עם תחזיות לטווח ארוך. נחשוב על אדם המנסה לתכנן את מדיניות הביטחון של ישראל בעוד עשר שנים. הוא ישאל את עצמו, בין היתר, את השאלות הבאות: האם ארגון דעאש יתחזק, ייחלש או אולי ייעלם, ואז מי יתפוס את מקומו? האם המשטר באיראן ובמצרים ישרוד או יוחלף, ואם כן – על ידי מי? האם נסראללה ימשיך להנהיג את חיזבאללה, או שבמקומו יבוא מנהיג אחר, מתון יותר או קיצוני? מה תהיה דמותה של טורקיה? האם תפרוץ אינתיפאדה נוספת, ואיזו צורה היא תלבש? עשרות שאלות, שלכל אחת מהן נגיעה ישירה לביטחונה של ישראל ומכל אחת מהן נגזרת צורת היערכות אחרת. מי שטוען שהוא יכול לחזות את התשובות לשאלות הללו במידה סבירה של ודאות, הוא במקרה הטוב שרלטן.
כשהאוטופיה פוגשת את הקונספירציה
הצד השני של מטבע ה"תקווה" קשור לשאיפה לשנות את החברה באופן רדיקלי, והאמונה כי דבר זה הוא לא רק אפשרי אלא גם פשוט. עולים בזיכרוני דבריו של אחד הפילוסופים מ'אסכולת פרנקפורט' הרדיקלית, שהשווה את החברה האנושית לאדם שפוי הכלוא בבית משוגעים וסובל מרעש, צפיפות וחוסר מזון. האיש המסכן מנסה לשפר את מצבו על ידי מעקב אחר הסובבים אותו וזיהוי שעות שבהן שורר שקט יחסי המאפשר לחטוף תנומה, או רוקם יחסים טובים עם הטבח שמגניב לו מדי פעם עוד קצת מזון – כל זאת בעוד הפתרון האמתי למצבו הוא פשוט לצאת החוצה ולחיות ברווח.
משהו מעין זה, כך נראה, עובר בראשם של פוליטיקאים המדברים על תקווה. הדבר נכון לשמאלנים, המאמינים שאם רק נפגין קצת רצון טוב נוכל לכרות ברית שלום עם הפלסטינים, האיראנים, הטאליבן, חיזבאללה, הסעודים, הח'ותים, הסלפים והחאריג'ים (ואני מתנצל אם שכחתי מישהו). הוא נכון גם לימנים, הסבורים כי בכוחו של צה"ל להכות מכה צבאית ניצחת אחת שתייאש את כל מיליארד המוסלמים בעולם ותהפוך אותם לשותפינו הכנועים. והוא נכון שבעתיים לאנשי חברה וכלכלה שבעיניהם משבר הדיור, בעיית הפשיעה והמחסור במהנדסים הן שאלות פשוטות שניתן לפתור באמצעות כמה צווים או פעולות אדמיניסטרטיביות.
וכאן אנו מגיעים לשלב הבא בחשיבה האוטופיסטית: אם זה כל־כך פשוט, מדוע בעצם הדברים לא מתרחשים? כאן עולה מאליה תורת הקונספירציה. אותה "תקווה", הפתרון הפשוט והיעיל והנפלא לכל הבעיות, לא מתגשמת בגלל פעולתם של כוחות האופל. הקומוניסטים האשימו בזמנו את הקפיטליסטים בחרחור מלחמות כדי שבעלי ההון ירוויחו מייצור נשק ותחמושת. היום יש סבורים כי נתניהו מעכב את השלום כדי שיוכל להישאר ראש ממשלה; או שידיו של הצבא כבולות בגלל התקשורת, מערכת המשפט והאקדמיה; או שהפתרונות לעוני נמנעים בשל אינטרסים של בעלי הון אימתניים. זו הסיבה שכל־כך קשה לפעמים להתווכח עם שמאלנים ואוטופיסטים אחרים. מי שהגיע לשלב הקונספירציה, כבר איננו פתוח לשכנוע ולדיון על בסיס עובדות.
בעיניי, מה שמכונה בימינו "סדר יום של פחד" אינו אלא סדר היום הראוי. זהו סדר יומם של אלו הסבורים כי מטרתה המרכזית של הפוליטיקה היא הקטנתם של הכאב, הסבל והעוול כפי שהם נתפסים בשכלו הישר של האדם הפשוט.
בשנים האחרונות, דווקא בשל ההצלחה במניעת כמה מן התרחישים הגרועים ביותר שאיימו עלינו, סופגת מדיניותה של ממשלת ישראל התקפות חוזרות ונשנות מצד אנשי הפוליטיקה של התקווה. מבקרים אותה משמאל על "היעדר אופק מדיני", ומימין על כך שהיא "לא עושה מספיק". אלו גם אלו רואים ב"הישרדות" מילת גנאי שאין חמורה ממנה. אבל בעולמנו הנוכחי שרידות, ביטחון וצמיחה הם הישגים מרשימים שיש להעריכם בכל עת. העובדה שהצלחנו לשמור על כך גם בימים קשים, צריכה להעניק לנו תקווה רבה.
מה לעשות שהמציאות לא מסכימה איתך. כשאנשים מפחדים הם לא יכולים לחשוב בראש צלול ובקור רוח. הם נוטים לתגובות רגשניות ונמהרות. מעניין מי הפוליטיקאי שמרוויח מזה.
מעניין באיזו מציאות אתה חי, איש יקר?
האם זה במציאות שבה ישראל משגשגת וחזקה (טפו, טפו, טפו) – זה מה שואמרים מיספרים כמו תל"ג לנפש, אבטלה נמוכה, והמביך (לך) מכל – הסקרים האמינים שלמרות היות ישראל במלחמת קיום, רמת האושר היא אחת הגבוהות בעולם.
עכשיו בוא נשמע איך ביבי וטייקוניו קנו את המיספרים האלה להכעיס!
זה המקום להזכיר שאת מלחמת ששת הימים לחמו מתוך פחד, ואת מלחמת יום כיפור לחמו מתוך זחיחות.
זה המקום להזכיר שאת מלחמת ששת הימים לחמו מתוך תקווה לשלום, ואת מלחמת יום כיפור לחמו מתוך סרבנות שלום.
על מה לעזאזל אתה מדבר? השיפוט שלך מעורער. לך להסתכלות.
גם אנשי ה"לא זה צודק ולא זה צודק" הם לא מציאה גדולה.
זה נכון שאין פיתרון מידי לטרור, אבל מצד שני, מתי באמת הופעל כוח לאחרונה ע"י צהל? ב-1967?
חיילי צה"ל פועלים עם עו"ד, יועצים משפטיים, וכל הפעולות במבצעים המהוללים מסתכמים בשובל של הריסות, בלי להגיע להכרעה כלשהי באמת.
מדיניות ה"בואו נכנס את הקבינט, נאכל בורקסים ונאיים בפייסבוק" מיצתה את עצמה.
מנהיגי המדינה משחקים ברולטה על חיי תושבי מדינת ישראל, תוך שהם ממשיכים לספק חשמל חינם לערבים (למרות החוב של למעלה ממליארד ש"ח), ממשיכים לספק מים (למרות שתושבי השומרון חיים בלי מים כבר למעלה משבוע), עוצמים עין לנוכח הבניה הלא-חוקית (אלא אם כן מדובר ביהודי) ופשוט מושכים עוד יום כשהם נהנים ממנעמי התפקיד.
אנשי ה"לא זה צודק ולא זה צודק" נותנים לגיטמיציה לפוליטיקאים להמשיך ולא לעשות כלום.
מאמר שכולו איש קש אחד גדול. יש הבדל תהומי בין אוטופיזם לבין דרישות בסיסות (כמו לקיים את ההצהרות החוזרות ונשנות של נתניהו עצמו – כמה פעמים אפשר להחליט על אי החזרת גופות ולהחזיר?)
כי בסופו של דבר, אלכס, הכל נגמר בביבי! אה?
אני יודע, זה קשה לרראות כבר שנים רבות שאדם העושה הכל הפוך לאינטואיציה והרגש שלכם מצליח כ"כ לשמור על וילה באמצע הג'ונגל שאחת מהבעיות שלה זה צוואר בקבוק בשדה התעופה ליציאה לחו"ל, או חמור מזה, כבישים חנוקים ממכוניות חדשות.
כן זה קשה, אלכס
אשר, איך מה שכתבת סותר את הטיעון שלי?
אלכס, ואיך מה שכתבת קשור לכתבה?
נדב, תודה על המאמר המצוין.
קצר ולעניין ואפילו מאוזן. מסוג המאמרים שאל מול ההגיון שלהם, כל מה שהטרולים יכולים להגיב זה "כן, אבל ביבי!"
יש רק שני מאמרים שלך ב-מידה ואחרי מאמר שכזה אשמח לרואות עוד.
לגבי הבחינה של מגמות השינוי בעולם יש מקום לאופטימיות:
הדמוקרטיה היתה לפני 100 שנה נחלתן של קומץ מדינות צרפת ארה"ב שוויץ והולנד והיתה מוגבלת לזכרים לבנים הטרו סקסואלים.
הדמוקרטיה התפשטה למזרח אירופה ולדרום אמריקה ולמדינות ענק כמו אינדונזיה תאילנד הפיליפינים הודו ובנגלדש.
חצי עולם מדביק את הפערים הכלכליים עם המערב – הסינים וההודים ולא רק הם.
המוסלמים הם לא המגמה העיקרית אלא ביטוי של הנותרים מאחור. הסומאלים והאפגנים והסורים הגוועים ברעב משלמים מחיר על עקשנותם – ולומדים את הלקח – ושיעורי הפיריון אצלם צונחים בקצב המהיר בהיסטוריה.
בלבנון פחות מ2 ילדים למשפחה והגירה מהכפרים לביירות ומביירות למערב. כפרים של זקנים.
אני אופטימי ורואה עוד 30 שנה איראן חילונית וסוריה עלאווית דרוזית ולבנון נוצרית-דרוזית-שיעית חילונית. וכורדיסטאן עצמאית וחילונית ותורכיה מערבית.
עלי – המגמות האלו היו נכונות גם לפני 15 שנים. אבל הן השתבשו.
בכל אופן, נשמור את התחזית שלך, מקוה שעוד נחיה ונראה 🙂
לדעתי הבעיה עם אנשי התקוה היא לא בכך שהם מעונינים במנהיג גאון, אלא בכך שהם מחליפים מדיניות המושתתת על תגובה למציאות, במדיניות הסובבת סביב רגש של תקוה. כלומר הם מחליפים את התמודדות עם המציאות בדחיקת המציאות. גישתם היא גישה רגשית, פנטסטית, ולא גישה ריאלית.
בתחום האישי התנהלות כזאת משפיעה רק על האדם הפועל. אבל בתחום הציבורי זה בסיס רעוע למדיניות שיש לה השפעה על כלל הציבור.
נדב היקר, פספסת.
הבעייה של ה"תנועה הלא פוליטית" הרוצה לקבוע סדר יום של תקווה ולא של בפחד, היא התמקדותה בהגדרות של רגש במקום של שכל.
סדר היום צריך להיקבע לא על ידי התקווה והפחד, אלא על ידי המטרות והאיומים.
מהאיומים יש להיזהר, להכיר בקיומם (הם קיימים, גנץ ואשכנזי יודעים, אני מקווה) ולנקוט אמצעי מניעה- ולא "לפחד" או גרוע מזה- "לקוות".
אל המטרות יש לחתור ולהפעיל מאמץ, ולא "לקוות" (או לפחד).
המאמץ להעלות את שעור הלומדים ל-5 יחידות במתמטיקה מבית מדרשו של בנט, יקרב אותנו להשגת מטרותינו הרבה יותר מ"סדר היום של תקווה" של פירון וגנרליו. (לפחות אם מטרותינו הן מדינה חזקה ובטוחה וכלכלה משגשגת לרווחת התושבים).
למרבה הצער, להקמת התנועה החדשה נרתמו שלישיית רפי-שדרה, שתרומתם למניעת סכנות ולהשגת מטרות לא התקיימה בעבר, ולא סביר שתופיע היום.
גנץ הכשלונר, אשכנזי הלוזר ופירון השמאלני רוצים שנחזור לגבולות אושוויץ67, נמסור את מולדתנו לג'יהאד נאצי ערבי ברברי רצחני, נקים מדינה לג'יהאד, נגרש באלימות מאות אלפי יהודים, נשים ילדים וזקנים מביתם, נזרים מיליוני ערבים לתוכה מהגיהנום הערבי שבוער סביבנו. שזה מיליוני ערבים לגבעות כפר סבא, ראש העין, מודיעין, ירושלים. והכל כמובן בלי לפגוע בביטחון ישראל. פחחחח…… שלושה טיפשים מסיתים מתנשאים.
מאמר יפה.
אתה טועה בהבנת (חלק) ממניעי השמאל.
השאיפה העיקרית אינה לתקוה כי אם לצדק.
לשמאל קשה לשאת מצפונית את מצב הכיבוש המתמשך והעוול הכרוך בו.
רבים השמאלנים מעדיפים לדוג' מאבק על החמאס בגבולות ברורים על פני גוש קטיף והעוול לתפיסתם שהוא מייצר.
נוסף על כך, שמאלני חושב שתיקון העוול (עצמאות פלסטינית) הוא המוצא היחיד לשלום צודק בטווח הארוך ובכך ערובה לקיום מדינת ישראל ולא דו לאומית.
אתה בכללל לא מבין אחי ,
השאיפה העיקרית של ה"שמאל " היא לכסף , אתה רוצה להיות עשיר פתח עמותה נגד מדינת ישראל/צה"ל /מתנחלים/דתיים וכו קרא לה בשם של "תקוה " כל שהיא ותראה איך שזורם אליך כסף אירופאי.
אמנם הם לא מטומטמים אתה צריך להראות " הצלחות " בשביל לקבל את הכסף
אתה בכללל לא מבין אחי ,
השאיפה העיקרית של ה"שמאל " היא לכסף , אתה רוצה להיות עשיר פתח עמותה נגד מדינת ישראל/צה"ל /מתנחלים/דתיים וכו קרא לה בשם של "תקוה " כל שהיא ותראה איך שזורם אליך כסף אירופאי.
אמנם הם לא מטומטמים אתה צריך להראות " הצלחות " בשביל לקבל את הכסף