הבהלה לזהב של הקוטב הצפוני

חודש מאי האחרון הוכרז כ"חודש החם בהיסטוריה", עם טמפרטורה ממוצעת הגבוהה בכמעט 0.9 מעלות צלזיוס מהממוצע של המאה האחרונה. בעידן של טרור משתולל, פליטים ומשבר כלכלי, החשש מפני "ההתחממות הגלובלית" עדיין יוצר כותרות. ולא רק כותרות: באפריל האחרון חתמו 146 מדינות על הסכם פריז, המגביל את פליטת גזי החממה ומטרתו להאט את ההתחממות הגלובלית במאה ה־21.

כיצד הצליחה ההתחממות הגלובלית להפוך מתופעת אקלים שנויה במחלוקת לנושא כלכלי־פוליטי בוער? פשוט מאוד: מציגים אותה כמאוד מפחידה. אמרתם התחממות גלובלית – אמרתם גלי חום קטלניים, בצורות, היכחדות מינים ועליית מי הים. בהקשר הזה אני נזכר תמיד בסרט "היום שאחרי מחר", המתאר עתיד אפוקליפטי הנוצר עקב שינויי אקלים. בשל כך, הנושא נותר עד היום שנוי במחלוקת עזה, כאשר חלק מהמדענים מפקפקים בתחזיות האפוקליפטיות ובמשמעויות ההיסטוריות של ההתחממות.

בין אם מקבלים את תזת ההתחממות הגלובלית ובין אם לאו, המציאות שנוצרה בשטח איננה כולה רעה. אם מגמת שינוי האקלים תימשך כפי שחלק מהמדענים סבורים, צפוי אוקיינוס הקרח הצפוני, הידוע גם כאוקיינוס הארקטי, להיפתח למעבר ספינות לראשונה בהיסטוריה האנושית. והיכן שהקרח נעלם, שם גם נחשפים מרבצים חדשים של מתכות יקרות, שדות נפט וגז. בשורות הבאות אני מבקש להציג בפניכם את המציאות החדשה באזור "החוג הארקטי", ואת הצד החיובי של עליית הטמפרטורות בכדור הארץ.

העובדה הראשונה שכדאי לדעת בנוגע לקוטב הצפוני היא שהוא מתחמם במהירות גדולה בהרבה מיתר חלקי העולם – בערך פי שתיים ויותר. ההתחממות הביאה לירידה בשטח שתופס הקרח באוקיינוס: מאז תחילת המעקב הלווייני בשנת 1979, כיפת הקרח של הקוטב הצפוני הצטמקה בכ־40 אחוזים. מלבד הצטמקות הקרח בחודשי הקיץ, הקרח החדש שנוצר בחודשי החורף הוא דק וקל יותר לשבירה על ידי בוקעת קרח (ספינה שמטרתה לפתוח נתיב במים מכוסים קרח).

מהי החשיבות של אוקיינוס חופשי מקרח? ובכן, אוקיינוס חופשי מקרח משמעו אוקיינוס שבו מכולות יכולות לשוט. ומה החשיבות של שיט מכולות? אם אתם רוצים לפתח כלכלית אזור מסוים, אתם חייבים נתיב סחר ימי לידו. על אף ההתקדמות בתעופה העולמית, גם היום רוב המסחר נעשה דרך הים, בדיוק כפי שהיה לפני 3,000 שנה. פתיחת האוקיינוס הארקטי לשיט תביא לפיתוח כלכלי שלו, בדיוק כפי שהסחר באוקיינוס האטלנטי הביא לפיתוח של בריטניה וצרפת.

גם אם התחזיות על ההתחממות העתידית יתממשו וגם אם לא, אין צורך להמתין לעתיד כדי לשוט במימי האוקיינוס הארקטי. כבר עכשיו הנתיב הצפוני, נתיב סחר הנע לאורך חופי סיביר וצפון אירופה, פתוח לשיט בחודשי הקיץ. בשנת 2013, 71 ספינות משא העבירו דרכו סחורה בין מזרח אסיה לאירופה. היתרון הגדול שלו הוא קיצור הזמנים: ספינה ששטה בנתיב הצפוני מדרום קוריאה להולנד חוסכת 13 יום לעומת הנתיב המתחרה, שעובר דרך מיצרי מלקה בדרום־מזרח־אסיה ותעלת סואץ.

הדבר השני שכדאי להכיר בנוגע לחוג הארקטי, הוא שמדובר באזור עשיר מאוד במשאבים. כבר היום מופקים בו כמעט 50% מהפלדיום, 20% מהיהלומים והניקל, ו־10% מהפלטינה הנמכרים בשווקי העולם. התחממות האזור משמעה נסיגה של הקרח וקיץ ארוך יותר, מה שיאפשר לעוד ועוד מכרות להיפתח באזורים כמו גרינלנד, סיביר ואלסקה. נוסף על המתכות, נמצאו באלסקה ובגרינלנד מרבצים גדולים של יסודות נדירים (Rare earth elements), הנחוצים כל־כך בתעשייה המודרנית. אם לדייק, המרבץ השני בגודלו בעולם של יסודות נדירים נמצא בגרינלנד, ולצדו נמצאו באי גם מרבצי אורניום ומתכות נדירות.

ולא רק מינרלים. סקר גיאולוגי ראשוני של משרד האנרגיה האמריקני העריך שחמישית ממאגרי הגז והנפט העולמיים נמצאים בחוג הארקטי, בשדות ימיים הזמינים לקידוח. שדה שטוקמן, שדה הגז החמישי בגודלו בעולם, נמצא בלב החוג הארקטי ומכיל כמעט 10% מרזרבת הגז של רוסיה. נפט וגז נמצאו גם באלסקה – המחזיקה במאגר נפט של כמעט 30 מיליארד חביות – באירלנד, בקנדה ובצפון סקנדינביה.

העובדה שהקוטב הצפוני עשיר במשאבים איננה חדשה. רוב שדות הנפט והגז באזור התגלו עוד בשנות השבעים והשמונים, אך רובם נותרו לא מפותחים עקב העלות הגבוהה. לשם מה להשקיע בבניית כבישים ונמלים בתנאים קשים, כאשר באזורים נוחים כמו המזרח התיכון וטקסס ישנם שדות נפט זמינים? אבל עכשיו, כשהחוג הארקטי מתחמם והמזרח התיכון הופך יותר ויותר לא יציב, האפשרות לקדוח בפסגת העולם היא מציאותית יותר.

מגלים את הצפון

הפשרת הקרח לא חמקה מעיניהן של ממשלות העולם, ודאי לא ממדינות הצפון – רוסיה, שבדיה, נורבגיה, גרינלנד, איסלנד, קנדה וארה"ב. כל אחת מהן הוציאה בשנים האחרונות מסמך אסטרטגי לקוטב הצפוני, המגדיר את הקווים המנחים למדיניות שם. כולן הגדילו את הוצאות ההגנה וההשקעה בתשתיות בצפון, אך אף לא אחת מתקרבת להשקעה הרוסית בטריטוריות הצפוניות שלה.

עבור רוסיה, סיביר והחוג הארקטי הם הבסיס לפיתוח כלכלי בשנים הבאות. ברזל ופחם, נפט וגז, זהב ויהלומים – רוב הייצוא הרוסי הוא של משאבים גולמיים ורובם ממוקמים בסיביר. בניגוד לארצות הברית, שאיננה מפתחת תשתיות באלסקה, מאז 2007 השקיעו הרוסים מיליארדי דולרים בפיתוח תשתיות בסיביר. נבנו כבישים ומסילות רכבת, נמלים ושדות תעופה, כדי לאפשר פיתוח משאבים ולהפוך את הנתיב הצפוני לנתיב סחר מזמין יותר לחברות ספנות.

הפיכת האוקיינוס הארקטי לגוף סחר ימי תאפשר לרוסיה "להפריח את השממה" של סיביר. סיביר תופסת 77 אחוזים משטחה של רוסיה, אך רק 27 אחוזים מאוכלוסיית המדינה חיה בה. היעדר הפיתוח והיישוב לא נובע רק מהטמפרטורות הנמוכות, אלא גם מכיוון זרימת הנהרות. הנהרות הגדולים של סיביר, כמו נהר האוֹבּ ונהר היֶנִיסֵיי, זורמים צפונה במקום דרומה למרכז אסיה. אין סיבה לפתח מסחר באותם נהרות, כשהם זורמים למים קפואים. אבל מה יקרה אם הם יתחילו לזרום לנתיב סחר מפותח בחודשי הקיץ? סיביר תוכל להתחבר לאוקיינוס האטלנטי ולאוקיינוס השקט, ומשם לכלכלות הגדולות של העולם באירופה, אסיה ואמריקה. נפט, גז וחומרי גלם אחרים יזרמו ממרכז אסיה דרך הנהרות לאוקיינוס הארקטי, וממנו לשווקי העולם.

שתי מדינות ארקטיות מעניינות נוספות הן גרינלנד וארה"ב. גרינלנד קיבלה את שמה מיורדי ים ויקינגים, שחשבו שזה יהיה מצחיק לקרוא לארץ שרובה מכוסה קרח "ארץ מוריקה". במשך מאות שנים היה האי מושבה דנית, וגם היום, לאחר קבלת אוטונומיה מסוימת מדנמרק, גרינלנד היא מדינת חסות של קופנהגן ומתקיימת בסבסוד דני של 500 מיליון דולר כל שנה. אבל עם הפשרת השלגים, כל זה יכול להשתנות. מאז שנת 2000, הקרח בגרינלנד מצטמק כל שנה בחודשי הקיץ בקצב עולה. הצטמצמות שטחי הקרח מאפשרת לכרות את המשאבים היקרים של גרינלנד: יסודות נדירים, מרבצי אורניום וברזל, שדות נפט וגז.

בשנים האחרונות נקטה ממשלת גרינלנד מדיניות של פיתוח כלכלי, במטרה למשוך משקיעים שיפתחו את המשאבים הטבעיים שלה. הודות למדיניות הרישוי הנוחה והתמיכה הממשלתית, נמצאת גרינלנד בתחילתו של פיתוח כלכלי שיאפשר לה בעוד מספר שנים להכריז על עצמאות מדנמרק. בכך תהיה גרינלנד למדינה הראשונה שנוצרה בעקבות התחממות גלובלית.

בעוד גרינלנד מקדמת את פיתוח המשאבים שלה, וקנדה מגדילה את כוחותיה בצפון, ארצות הברית – מעצמת העל הנוכחית – נותרת תקועה מאחור. עבור קובעי המדיניות בוושינגטון אלסקה היא טריטוריה רחוקה מאוד, ודאי לא מוקד העניין של הממסד המדיני. בזמן שרוסיה מגדילה את צי בוקעות הקרח שלה ומציבה עוד ועוד כוחות צבאיים, לארה"ב יש רק שלוש בוקעות קרח – אחת לא פעילה, אחת דורשת שיפוץ כולל כדי שתוכל לעבוד, והשלישית מתקרבת לסיום תפקידה.

במצב הנוכחי, אם ארה"ב תרצה להקרין כוח באוקיינוס הארקטי, בדומה למה שהיא עושה היום בים סין הדרומי, הכלי היחיד שהיא תוכל לשלוח לשם הן הצוללות הגרעיניות שלה. בניגוד לנושאות מטוסים, צוללות גרעיניות אינן מתאימות לצורכי הרתעה מפני שרוב הזמן לא ניתן לראות אותן והן יכולות להגיח מהמים רק במקומות שאין בהם קרח – קצת בעייתי באוקיינוס שרובו קפוא. או כפי שניסח זאת אדמירל בצי האמריקני: "נוכחות וירטואלית היא היעדרות פיזית".

בנוסף, התשתית הקיימת באלסקה לא מאפשרת לארה"ב לנצל את המשאבים הטבעיים הרבים במדינה, כולל מרבצים של יסודות נדירים, נפט וגז. צינור הנפט היחיד במדינה הוא הקו הטרנס־אלסקי, שהוקם בשנות השבעים. לארה"ב יש עניין לפתח את המשאבים הללו משני טעמים: ראשית, השליטה המוחלטת כמעט של סין בהיצע של יסודות נדירים – 97 אחוזים מהייצוא העולמי – מאפשר לה לאיים בסנקציות נגד ארה"ב, העלולות לרסק את תעשיות הטכנולוגיה המתקדמות של המדינה. כדי לשבור את המונופול הסיני תצטרך ארה"ב לפתח את המאגרים המקומיים שלה, שהגדולים שבהם ממוקמים באלסקה. שנית, המשך אי־היציבות במזרח התיכון יאלץ את ארה"ב לחפש מקומות חלופיים לאנרגיה. הפקה של פצלי שמן כרוכה במחירי נפט גבוהים מדי מבחינת כדאיות כלכלית, בעוד שהפקת נפט וגז באלסקה דורשת השקעה חד־פעמית בתשתית.

אזור ללא היסטוריה

השילוב של אזור עשיר במשאבים והתעצמות רוסית הביא חלק מגופי התקשורת לתאר את התנהלות המדינות הארקטיות כ"מרוץ לצפון", שבו המדינות נלחמות זו בזו על השליטה באוקיינוס ובמשאבי הטבע הצפונים בו. הצבא הרוסי תרם רבות לתדמית זו: לאחרונה הוקם בו הפיקוד האסטרטגי הצפוני, המאגד את כוחות הים, היבשה האוויר והטילים של רוסיה תחת מרכז פיקודי אחד. תשע סוללות S-400 נפרשו ברחבי סיביר ובסיסים צבאיים חדשים הוקמו, חלקם בקרבה למדינות צפוניות אחרות כמו פינלנד. אבל, תדמית לחוד ומהות לחוד.

בניגוד לאזורים אסטרטגיים אחרים כמו אוקראינה, ים סין הדרומי והמזרח התיכון – כל המדינות בחוג הארקטי משתדלות ליישב את הסכסוכים ביניהן בדרכי שלום ולשתף פעולה בנושאים חשובים כמו סחר, מחקר ימי ופיתוח משאבים. כמה ימים לאחר הסיפוח הרוסי של חצי האי קרים, חתמו דנמרק ורוסיה על הסכם שהסדיר את התביעות הטריטוריאליות ביניהן. ב־2010 סיימו רוסיה ונורבגיה סכסוך גבול ימי בן עשרות שנים, תוך הסכמה לשיתוף פעולה בחיפוש ופיתוח משאבי אנרגיה.

מהי הסיבה לכך שהמדינות הצפוניות משתפות פעולה אחת עם השנייה, במקום להילחם זו בזו? ראשית, כל המדינות הצפוניות מאוגדות ב"מועצה הארקטית", גוף שהוקם בשנת 1997 ומטרתו לשמור על המערכת האקולוגית העדינה של הצפון, להגן על ילידי האזור ולהבטיח פיתוח בר־קיימא שלו. נשיאות הארגון עוברת כל שנתיים למדינה אחרת, והוא משמש במה פתוחה לעבודה על חילוקי דעות ולקידום פרויקטים משותפים בין החברות השונות.

שנית, לצפון אין היסטוריה – רק עתיד. הכוונה לכך שבניגוד לכל חבל ארץ אחר כמעט בכדור הארץ, לאף עם או דת אין קשר היסטורי כזה או אחר לצפון הארקטי. אין כבוד לאומי להגן עליו, ורוב האוכלוסייה בארצות המוצא איננה מתעניינת במה שקורה רחוק כל־כך ממנה. לכן יכולות המדינות להסדיר סכסוכים טריטוריאליים מבלי שיצטרכו לפייס רגשות נקם לאומיים.

שלישית, אם רוסיה רוצה להפוך את הנתיב הצפוני לנתיב הסחר המרכזי בחודשי הקיץ באמצע המאה ה־21, היא חייבת להפגין יציבות וכיבוד של חוקים והסכמים בינלאומיים. אף חברת ספנות לא תעביר מכולות בחופיה של מדינה סוררת. היא תעדיף להתמודד עם הפיראטים בסומליה, מאשר עם הצי הרוסי.

פיתוח החוג הארקטי לא יקרה מחר, וגם לא בעוד שנתיים. הוא תלוי בשילוב של גורמים: עלייה במחיר חומרי הגלם, הפשרת הקרחונים ופיתוח תשתיות. גם אם אלו יהפכו את הפיתוח לכדאי, הממשלות והתאגידים המעורבים יהיו חייבים להבטיח שכניסתו של האדם לקוטב הצפוני לא תביא להרס אקולוגי של סביבה שכבר עכשיו עוברת שינויים משמעותיים. אם יצליחו, האוקיינוס הארקטי יהפוך מנטל קפוא על המדינות הסובבות אותו, לתיבת אוצר שתעשיר אותן ואת הכלכלה העולמית בכלל.

ניצן דוד פוקס מנהל את "המשחק הגדול", פודקסט בנושאי גאופוליטיקה ויחסים בינלאומיים