קו מחבר בין הירי בשוטרים בדאלאס לרצף הפיגועים באזור חברון: שם אלה אובמה והתקשורת שיוצרים אווירה סלחנית לרצח שוטרים, ופה אלו קצינים שמדברים על תהליך מדיני במקום לבצע את תפקידם
בשבעת החודשים האחרונים התרחש רצף אירועי טרור שמקורו באזור חברון. מספר הנרצחים כתוצאה מפעילות הטרור הוא שבעה, אבל מספר הפיגועים וניסיונות הפיגוע גדול בהרבה. ב־30 ביוני נרצחה ילדה בת 13 בקריית ארבע, ולמחרת מנכ"ל ישיבת עתניאל. בתחילת הרצף הזה, בינואר, נרצחה דפנה מאיר מעתניאל. מספר הפצועים הוא גדול. באמצע היה פיגוע הדקירה שהפך ל"פרשת החייל היורה" אלאור אזריה. מדובר בכישלון זועק של שלושה קודקודים, אם לא נלך מעבר להם: אלוף פיקוד מרכז, מפקד כוחות צה"ל באיו"ש, ומח"ט האזור.
מלבד הכישלון המבצעי־קונספטואלי של מפקדי צה"ל והשב"כ, קיימת סביבה "ערכית"־פוליטית שהכשירה את הרקע לכישלון. מבחינה זו, הכשל הביטחוני באזור חברון מתחבר להתמוטטות הביטחון בארצות הברית, ולהתחלות של מלחמת גרילה עירונית בעיר דאלאס. חמישה שוטרים נרצחו בעיר הטקסנית על ידי מספר צלפים לא ידוע; לפי כמה ידיעות, מדובר בפעולה של שני צלפים לפחות.
הרקע לאירועים שם הוא פוליטי, כמו גם תוצאה של לוחמה פסיכולוגית נגד המשטרה בארצות הברית. גם הרקע להתמוטטות הביטחון באזור חברון, שממנו יצאו גם המחבלים שטבחו במתחם שרונה, הוא תולדה של קריסה ערכית בצה"ל ולוחמה פסיכולוגית מוצלחת נגד מפקדי צה"ל לכל דרגותיהם.
נתחיל מהשאלה הבאה: כיצד זה דווקא בתקופה שבה מכהן לראשונה נשיא שחור, עולה המתח הבין־גזעי בין לבנים לשחורים לרמות כאלה? שוב, כמו בתחום פעילות הטרור האסלאמיסטית, הנשיא אובמה ופרשני תיבת התהודה שלו מסיחים את הדעת באמצעות דיבור תלוש על הגבלות בנושא נשיאת נשק. העובדה היא שבמשך שנים, כולל בימי הנשיא לשעבר המותקף ללא הרף ג'ורג' בוש, לא היו אירועי טרור, אלימות בין־גזעית ואלימות שוטרים ברמות שנחזות עכשיו.
הכתובת שעל הקיר
בפשטות, ניתן לשחזר את תהליך ההידרדרות: כבר בתחילת דרכו של אובמה בנשיאות אירעה איזו תקרית במסצ'וסטס, שבה שוטרים ביקשו לבדוק את זהותו של שחור שהתגלה כפרופסור באוניברסיטה. זה הפך להתרחשות אולטרה־מתוקשרת, עם מעורבות של אובמה. אבל ההתרחשויות שהפכו לגל פוליטי ואידיאולוגי אנטי־משטרתי, היו הריגתו של הנער טרייבון מרטין בפלורידה ב־2012 בידי איש ביטחון, והריגתו של מייקל בראון לפני כשנתיים, באוגוסט 2014, בעיירה פרגוסון שבמיזורי.
בעקבות שני האירועים צמחה תנועת 'Black Lives Matter' שיצרה גל מהומות מלווה בתעמולה בלתי פוסקת נגד שוטרים. בתהליך של שנתיים הידרדר מצב ביטחון הפנים בערים הגדולות בארצות הברית, בעיקר בערים כמו בולטימור שבה היה אירוע דומה, לוס־אנג'לס ושיקגו. מספר הרציחות השנתי עלה. רק בשבוע האחרון דווח כי בחצי הראשון של השנה הנוכחית נרצחו 319 בני אדם באירועי ירי בשיקגו. מספר הנפגעים הוא אסטרונומי. לא ברור אם הוא כולל גם רציחות במסגרת אלימות ביתית. סביר שלא. זוהי עלייה של 50 אחוזים מהשנה הקודמת. אין ספק שהגורם העיקרי לעלייה הוא נסיגת המשטרות ממרכזי ערים ומשכונות מועדות לפורענות, כמו גם הימנעות מתרגולות של מניעת אלימות בשטח.
השבוע שעבר הפך לשבוע הדמים המזעזע ביותר מאז… בעצם מאז הטבח ההמוני באורלנדו. אבל בוודאי שזהו זעזוע בתחום היחסים הבין־גזעיים שלא זכור כמותו מאז סוף שנות השישים ותחילת השבעים, כאשר בשטח פעלו ארגוני טרור כמו הפנתרים השחורים, "מחתרת החזאים" (Weather Underground) ועוד.
ביום שלישי שעבר נהרג צעיר שחור בבאטון רוז' שבלואיזיאנה, וביום רביעי במינסוטה. שניהם על ידי שוטרים. בעקבות שני המקרים הגיב הנשיא אובמה בצורה מקטבת, שלא השאירה מקום לספק באיזה צד הוא עומד. הוא אמר כי ירי של אנשי משטרה הוא "בעיה רצינית", וכי הוא ואשתו מישל "שותפים לזעם, לתסכול ולכאב שכה הרבה אמריקנים חשים. הירי הקטלני הזה – לא מדובר כאן במקרים בודדים ומבודדים. הם סימפטומטיים לאתגרים שקיימים לאורך ולרוחב במסגרת מערכת המשפט הפלילי, לפערים הגזעיים שחוצים את כל שכבות המערכת… התוצאה היא חוסר אמון בין מערכת אכיפת החוק והקהילות שאותן היא אמורה לשרת".
זו הייתה יותר מביקורת כלפי המשטרה. יום לאחר מכן, בשישי האחרון, יצאו אנשי "Black Lives Matter", בין השאר בעיר דאלאס שבטקסס – מה הקשר בין המקומות? שם, תוך כדי ההפגנה, החל ירי הצלפים נגד שוטרים שאבטחו את ההפגנה. זה קרה לא הרחק מהכיכר שבה נורה לפני 53 שנה הנשיא ג'ון קנדי, והסמיכות הגיאוגרפית עוררה כמובן זיכרונות.
בהתאם לתרגולת של תעמולה, לוחמה פסיכולוגית ופעילות טרור – אפשר לקבוע שיש קשר בין המתקפה "הערכית" נגד המשטרות בארצות הברית ובין הירי בדאלאס. הטרור הוא הקצנה אלימה של מה שתועמלני הכוח השחור אומרים בתקשורת ובהפגנות לגיטימיות. האווירה הייתה מתירנית ובשלה לרצח שוטרים. עובדה שכל ביטאוני תיבת התהודה מכסים על הדם באמירות על הגבלת נשק והטפות ללבנים לשנות את התנהגותם, כפי שהתבטאה הילרי קלינטון.
מה רפול היה עושה
אצלנו, הפעילות האינטנסיבית של ארגוני 'שוברים שתיקה', 'בצלם' ו'תעאיוש' באזור חברון והר חברון עשתה את שלה. היא פגשה מערכת פיקוד שנמצאת כבר שנים במצב של דמורליזציה. לא שמענו מהקודקודים הבכירים שום אמירה של זעזוע ברוח "דם יהודים לא יהיה הפקר", שום התייחסות ליישובים ערביים שמייצרים עוד ועוד פעולות רצח. אין תחושה שמפקדי צה"ל מרגישים שיש בעיה עם זה שממערב לירדן נוצרו בתי חרושת לרצח יהודים ולתעמולת שנאה נגד יהודים, ושדבר כזה הוא בלתי נסבל מבחינה מוסרית, לא משנה מה הפתרון המדיני שאליו הולכים. פיקוד צה"ל בראשות רא"ל גדי איזנקוט מוטרד מהמושגים והערכים שמנחים חלק מתושבי הישובים היהודיים באזור חברון. משהו ברוח הדברים הנלוזים שכתב רוגל אלפר בעקבות צפייה בריאיון עם בעלה של דפנה מאיר.
לצה"ל לדורותיו תמיד היה איזה דגל קונספטואלי שהתנפנף מעל כל הניתוחים המלומדים של המודיעין: ב־1973 הדגל הזה, שלא נוסח במפורש, היה "הערבים לא מסוגלים". הם לא מסוגלים לחצות את התעלה, ואין בעיה צבאית שהמצרים יציבו בפנינו, שחטיבת שריון לא תנפנף תוך זמן קצר. הרמטכ"ל ערב מלחמת יום הכיפורים היה משוכנע שלהגנת רמת הגולן במונחים של בלימה מספיק כוח שריון של מאה טנקים, ואולי קצת יותר. מעל מאה טנקים, אמר, "יעזור להם אלוהים".
עכשיו הדגל שמתנוסס מעל כל מחדל בניהול לוחמה אנטי־טרוריסטית מוצלחת הוא "בלי תהליך מדיני הטרור מתגבר". מח"ט יהודה, אל"מ יריב בן־עזרא, שזוכה עכשיו לפרסום בעקבות משפט "החייל היורה", רמז עוד לפני מקרי הרצח האחרונים בדיוק לכיוון הזה. הוא אמר בפורום צבאי שללא תהליך מדיני, ההסלמה היא רק עניין של זמן: "צופים שההסלמה תחזור, היא לא נעלמה. כל זמן שאין שינוי אסטרטגי בשטח, אין שום סיבה שייעלמו החיכוכים או העימותים".
בלי להיכנס לניתוחים ביקורתיים כלפי האמירה השטחית והלא רצינית הזאת, מישהו – הרמטכ"ל? שר הביטחון? ראש הממשלה? נפתלי בנט? – צריך לשאול אותו: מה קרה בירושלים? למה בבקעה אנחנו כמעט לא שומעים על פיגועים? למה באזור צפוף כמו אזור שכם או בצפון השומרון אין מקרי רצח כמו אלה שמתרחשים במגרש שלך? רמטכ"ל בדמותו של רפול בזמנו היה מגיע לשטח מיד אחרי הרצח ושואל – לא רק את המח"ט אלא גם את המג"ד בגזרה – למה המבנים הבלתי חוקיים בסביבת בני נעים עדיין עומדים? ושאלות נוספות, חריפות יותר. הוא גם היה מזכיר לו שיש לילה ועוד יום להגיב בחומרה, משום שדם יהודים מתקרר מהר.
הדחה שערורייתית
התחושה היא שמהמח"ט ומעלה, הקצינים לא מאמינים במה שהם עושים. הם מאמינים בפרשנויות. הם מאמינים ב"ערכים". אבל בעולם הערכים, סגן הרמטכ"ל ואלאור אזריה נמצאים באותו צד. אם לאלוף יאיר גולן יש ערכים מסוימים, גם לאזריה יש ערכים. אין זה תפקידו של צה"ל להגן על ערכי החברה הישראלית; תפקידו להגן על הערכים הצבאיים שבונים צבא, ולדבוק בערך העליון של הגנה על קיום העם היהודי בתקופתנו ועל חיי יהודים בארץ ישראל.
די מזעזע שצוער בקורס קצינים הודח משום שאמר לחבריו כי "אם היה רגע שבו היה (רבין) צריך לאבד את חייו, זה הרגע בו החזיק בתותח וירה ביהודים על האלטלנה". ההדחה מעידה על חוסר ביטחון המחלחל עד לדרגים הנמוכים בקצונת צה"ל. הוא מעיד על פחד שמא האירוע ידלוף לתקשורת, מעין הקדמת תרופה למכה. אבל מה שיותר חמור, יש כאן עדות לכך שצה"ל ומפקדיו הבכירים לא מאמינים בערכי המשמעת והדבקות המשימתית לפי הפקודות של מפקדי הכוחות בצה"ל.
אלאור אזריה הוא קודם כול בעיה פיקודית. צה"ל חייב להיות מסוגל להכיל יחד, תחת עול של ציות לפקודות ולהוראות הפתיחה באש וכו', את החיילים בעלי הדעות הקיצוניות ביותר, מימין ומשמאל. בארגון צבאי אין שום משמעות לדעות האידיאולוגיות של חייל. המחשבה שדעתו הלא שגרתית, אך העצמאית, של אותו צוער היא איום על הסדר ביחידות צה"ל, חושפת את החולשות שבגללן התאפשרה גם ההידרדרות הביטחונית באזור חברון, וגם המשבר הפיקודי־פוליטי של אלאור אזריה.
מי שלא יקשיב לחריקות בבניין של צה"ל, עלול להתעורר רק כשהבניין הצה"לי כולו יקרוס.
לחלוטין מסכים איתך. אני גם חושב שהנבואה שלך הולכת להתגשם וזה מעורר חששות כבדים.
מזמן לא קראתי מאמר כל-כך מנותק מהמציאות.
נתחיל בארה"ב: "איזו תקרית במסצ'וסטס, שבה שוטרים ביקשו לבדוק את זהותו של שחור שהתגלה כפרופסור באוניברסיטה." בהנחה שהכוונה למקרה של הנרי לואיס גייטס, נתיאור כולו מסולף – מדובר בפרופסור שברוב חוצפתו ניסה להכנס לביתו. השוטר (לא שוטרים) לא הסתפק בבדיקת זהותו, אלא עצר אותו אפילו אחרי שהפרופסור הוכיח את זהותו. אובמה לא התערב בתהליך, ולא נקט עמדה נגד השוטר, אלא הזמין את שני הצדדים לבירה בבית הלבן.
"אבל בוודאי שזהו זעזוע בתחום היחסים הבין־גזעיים שלא זכור כמותו מאז סוף שנות השישים ותחילת השבעים". באיזה כוכב לכת שהה לורד בזמן מהומות רודני קינג בשנות ה-90, בהם 55 אנשים מצאו את מותם, ומעל 2,000 נפצעו? טוב, זה היה בזמן ממשל רפובליקאי וקשה להאשים אף קלינטון או אובמה בזה, אז פשוט נמחק את זה מדפי ההיסטוריה.
ולימינו אנו, נניח שאובמה הגיע, בצדק או שלא בצדק, למסקנה שהמשטרה בארה"ב רודפת ומוציאה להורג שחורים באופן גזעני (לורד אפילו לא מנסה לחלוק על התזה הזו) , מה מצפה ממנו לורד? שישתוק ולא יבקר את המשטרה כי מישהו עלול לרצוח שוטרים? האם זה לא תפקידו להצביע על דברים שנראים לו פסולים ולפעול לתקנם?
ולישראל, מדהים איך אחרי שהשמאל היה בשלטון פחות מ-6 שנים מתוך ה-39 האחרונות, כשיש ממשלת ימין מובהקת עם בנט וליברמן, ממשיכים לורד ודומיו להאשים את השמאל בכל תחלואות החברה. וכל זאת למה? כי מח"ט אחד(!) העז בהשפעת השמאל (יש הוכחה לזה?) להביע את דעתו המקצועית לגבי הסיבות לאלימות והדרכים לסיימה. ובכן, אנשי הצבא והשב"כ, בניגוד ללורד, נמצאים במגע יום-יומי עם הפלסטינים, ואם משיהו מהם אומר משהו לגבי הסיבות לפיגויעם ומה שיש לעשות כדי לעצרם, כנראה שיש לו סיבה מקצועית טובה לומר זאת.
מעניין, אגב, שלמרות הנראטיב הקבוע על השמאלנים שיורדים לברלין ויושבים בבתי-קפה בתל-אביב, והמתנחילם שכובשים את כל עמדות הפיקוד בצה"ל, מסתבר שדווקא אנשי הצבא והשב"כ (ראה דברין של ח"כ ביטן) מתבררים כשמאלינים חסרי תקנה. יכול להיות שככל שמכירים את המציאות יותר טוב מתפכחים מאשליות הימין?
אגב, מלחמת יום-הכיפורים אכן פרצה בגלל תזה שגויה – התזה של ""עדיף שארם א-שייח בלי שלום משלום בלי שארם א-שייח", ו"אנחנו מחכים לטלון מהערבים". כמובן שאחרי 2,222 הרוגים, הבינו בארץ (ועוד בגין הימני) מה באמת עדיף על מה והחזירו את שארם א-שייח עם כל סיני תמורת שלום, שקיים עד היום למרות כל הקשיים. מתי אנשים יבינו אותו דבר לגבי השטחים, וכמה הרוגים צריך כדי שזה יקרה?
באמת, למה לא יוצאים כבר מן השטחים? בייחוד מרצועת עזה. אם רק נצא סוף סוף מעזה, הטרור ייעלם.
"להחזיר את השטחים" – פתרון הקסם. אבל זה לא עובד נכון? כל רצועת עזה בידיים פלשתיניות והמלחמה נמשכת.
""עדיף שארם א-שייח בלי שלום משלום בלי שארם א-שייח", ו"אנחנו מחכים לטלפון מהערבים" – אבל גם זה הופרך. גולדה מאיר הייתה מוכנה בכמה הזדמנויות לפתוח בשיחות עם סאדאת ב 1972 ו 1973 והוא לא היה מוכן.
המציאות איננה נראית במשקפיים שמאליות יותר טוב. להיפך, המשקפיים הללו הוכיחו שאינן רואות יותר מידי טוב בעשרים שנים האחרונות….
רמי כהן: לצאת מהשטחים בלי שום הסדר, כמו שעשינו בעזה ולבנון, כנראה לא יביא שלום ויחסל את הטרור. אגב, אני אישית הייתי נגד ההתנתקות והתאכזבתי שהשמאל תמך בזה. לצאת עם הסכם כל בסיס התכנית הסעודית, למשל, עשוי כן. זה לא שהמצב הנוכחי של גלי טרור וצעידה אל מדינה דו-לאומית נוחל הצלחה מסחררת…
Darth Mohl, שוב, שטחים תמורת כלום זה ממש לא פתרון הקסם שלי, אלא שטחים תמורת שלום. נחמד מצד גולדה שהסכימה לפתוח בשיחות, אבל בלי לתת למצרים את סיני, כפי שדרשו, לא היה טעם לשיחות אלה (על רצינות כוונותיו של סאדאת הדעות חלוקות).
ובכמה מעשרים השנה האחרונות השמאל בשלטון? מי בשלטון ב-7 השנים האחרונות? לאן הראייה המשובחת שלו מביאה אותנו?
קריאת המפה נבונה, האנליזה גם כן, השורה האחרונה קצת פחות – היא אופטימית מדי.
צה"ל קרס. מזמן. מה- 10.7.67 צה"ל הינו צבא מובס. מאז ועד היום הוא ניגף בכל מבחן משמעותי שניצב בפניו (אם ננקה מבצעים מיוחדים שלחלוטין אינם מגדירים צבא): מלחמת ההתשה, יום כיפור, לבנון 1, אינתיפדה 1, אינתיפדה 2, לבנון 2 ועוד ועוד. המדובר על אירגון אשר כפי שהגדיר אותו טליק אינו יותר מפלנגות המצוידות היטב ובוודאי שאינו צבא. גולדה לא הבינה זאת, לא היו לה הכלים. גם לבגין לא. נתניהו מבין גם יודע מה עוד שטפשים (ר.ע בוגי) טפשים ועילגים (ר.ע אייזינקוט) וכל מה שבינהם הוא פוגש בכל יום. אין לו למצער עם מי לעבוד.
לארגון כ"כ גדול יש אנרציה פנימית חזקה והוא יכול לסבול טלטלות גדולות, לשרוד ואף לצאת מחוזק וזה מה שאנו זקוקים לו. עובדה – סטלין "טיהר" למעלה מעשרים אלף מקציניו הבכירים טרם ברברוסה וניצח. אין זה סיכון גדול לשלוח לביתם 1000 מהבכירים ביותר על מנת לאפשר לדור ראוי של אל"מים – ס"אלים להקים את הארגון מחדש, אחרי הכל, זו לא גרמניה הנאצית העומדת מולנו.
שכחת את הטיפשים וההזויים שנתניהו צריך להסתדר איתם. עיין ערך סגן הרמטכ"ל, צייד הנאצים, המזהה מגמות מדאיגות, האלוף גולן.
מאמר חד ומושחז.
וליורם: שכנעת אותי שמה שהמזרח התיכון זקוק לו הוא – עוד מדינה ערבית לא מתפקדת.
למה רק אחת? עוד שלוש מדינות.
מדינת חמאס ברצועת עזה.
מדינת פת"ח בהיהודה ושומרון.
ומדינת "כל אזרחיה", שתהפוך גם היא עד מהרה למדינה מוסלמית כושלת, בשטחי הקו הירוק.
ואמנם, זה חלק מ"חזון אובמה" – פיצול לשברי מדינות, ואיסלמיזציה של המזרח התיכון. בדיוק כמו שמתרחש בימינו אלה בסוריה, עיראק, לוב ואולי גם בתימן.
ליורם שרואה את "המציאות נכונה"
על אותו משקל של הרוגי יום כיפור הגיע הזמן שגם אנשי השמאל יבינו שקונספצית אוסלו קרסה . במבחן התוצאה היא גרמה ליותר נרצחים ממה שהיה לפני הסכמי אוסלו מעל 1600 נרצחים מעל 10000 פצועים בגוף ובנפש יותר. אך השמאל בשלו מסרב לקבל את המציאות המרה וחיי בהכחשה וסובל מתסמונת הילד המוכה שחושב שהוא אשם במכות שהוא חוטף ורק אם ישנה את דרכו אז יפסיקו להכותו.
מתי אנשים כמוך יבינו אותו דבר לגבי הערבים, וכמה הרוגים צריך כדי שזה יקרה?
מ. עוז, כדאי שתתלונן אצל שמיר והליכוד שטירפדו את הסכם לונדון של פרס עם חוסיין, והביאו לסילוקו של חוסיין מהזירה המדינית לטובת ערפאת. מעניין באמת מה אתה חשבת/חושב על הסכם זה. מהניסיון שלי, כל אנשי הימין שמעלים טענות כמו "החזרת שטחים רק תגדיל את הטרור", או "תהיה מדינה ערבית לא מתפקדת" לא היו מוכנים לוותר של שטחים גם תמורת שלום אמיתי, אבל אתה מוזמן לתקן אותי.
יוסף, תודה על הניתוח הפסיכולוגי המעמיק. אפשר להתווכח עד מחר לגבי תרומתם של הסכמי אוסלו לכל ההרוגים שרובם באו הרבה אחריהם (למשל בין הסכמי אוסלו לטבח גולדשטיין כמעט לא היה פיגועים), אבל זה לא משנה – הסכמי אוסלו מזמן קרסו, ומה שקובע זה לא מה אני או השמאל נבין , אלא מה מי שמנהיג את הממשלה כבר 7 שנים מבין. לפי התוצאות בשטח, התשובה היא "מעט מאוד".
לא רק קו מחבר בין המתרחש כיום בחברון למתרחש בדאלאס. אנשים מסויימים מחברים ומשפיעים על שני התהליכים, בשני המקומות. גם הפעילים הפשוטים בשטח, מודעים מאוד למה שקורה במקביל, במרחק חצי עולם מהם. וגם הם תומכים בלהט אלו באלו. לדוגמה, רבים מחברי black lives matter הביעו את אהדתם ותמיכתם הגורפת במאבק הפלסטיני. וכמובן, את שנאתם הבוטה כלפי ישראל.
במאה ה21 הציויליזציה המערבית מתנוונת בקצב מואץ ונמצאת בתהליך של הרס ונפילה.
האדם הלבן הפך למושא הקנאה והש-נ-א-ה של המיעוטים "המדוכאים והמסכנים" שאינם מסוגלים להתמודד בתרבות המתוחכמת ויוצאים לרחובות כדי להרוס אותה, להשתלט עליה ולרשת את אוצרותיה.
במשטרים דמוקרטיים השמאל הקוסמופוליטי זקוק לקולותיהם של ה"מדוכאים", ולוקח את המיעוטים האלימים הללו תחת חסותו. הוא מדגיש את ה"עוול הנורא" שנעשה להם מבחינה גזעית וכלכלית, מסית אותם ומעודד אותם לשבור את הסדר הקיים.
המהפכה והאנרכיה קורצים להמון המשולהב, ושלטון החוק, הסדר והמשטרה הם הקורבנות העיקריים.
מערכת המשפט והמשטרה קורסים הם הקורבנות הראשיים.
ההסתה של אובמה נגד מימסדי הביטחון בארה״ב וישראל נושאת פירות ואת הפיגועים רואים כל יום שם ובישראל. מקורה של ההסתה היא השתלבותו של הנשיא השחור בתרבות השנאה של הצדק החברתי (למעשה טרור אנרכיסטי) של שנות ה60 של המאה הקודמת שהרימו אותו לכם הנשיאות. נתניהו נקט בשיטת ה rope-a-dope של מוחמד עלי ולקח את המהלומות בתקווה לנצח את הגזרות. שיתוף פעולה ישראלי עם פוטין, מצרים ולאחרונה אפריקה מוכיחים שאפשר להסתדר גם עם שליט עויין כמו אובמה.
ליורם
האם לפני 1967 היה פה שקט ושלווה ? לא היו פדאיון שחדרו מירדן?
לא היו איומים להשמדת מדינת ישראל מסוריה ומצרים?
האם אש"ף הוקם אחרי 1967 או לפניו?
האם את הצעת החלוקה לפני קום המדינה קיבלו הערבים ? להזכירך מנהיגי הישוב העברי קיבלו את ההצעה הערבים סירבו ופתחו במלחמה.
ישראל נסוגה מעזה ללא תמורה כנ"ל מלבנון האם קיבלנו שקט ושלווה.?
מציע לך לקרוא קצת עיתונות ערבית במידה ואתה יודע ערבית ואם לא אז עיון קצר באתר מבט לתקשורת הפלסטינאית יבהיר לך עם מי יש לנו עסק.
ממליץ גם על סרטו של צפריר רונן "קללת אדריאנוס" כדי להעמיק את ההבנה על הסוגיה "הפלסיטנאית" שהיא והשטחים הם המצאה של הערבים כדי למוטט את ישראל אם לא בלחימה ישירה אז בצורה עקיפה.