צרפת משלמת את מחיר ההכחשה

קול הזיקוקים של חגיגות יום הבסטיליה ה־14 ביולי נדם, והחלה האימה. הפעם בעיר החוף הנפלאה ניס. משאית סמיטריילר במשקל 19 טון עקפה מחסום והתגלגלה לאורך 'טיילת האנגלים' המפורסמת. משאית המפלצת גרפה עמה הכול לאורך שני קילומטר, כשהיא מזגזגת במטרה לפגוע ישירות באנשים. הנהג הרצחני זיהה עגלות תינוקות ודרס אותן בכוונה, עד שנעצר בקרב יריות עם המשטרה. מחיר הדמים עומד כרגע על 84 הרוגים ו־50 פצועים, בהם עשרה ילדים במצב אנוש; עוד 150 פצועים, בהם 54 ילדים, לא נמצאים בסכנת חיים.

רוצח ההמונים זוהה כתוניסאי בן 31 בשם מוחמד לאחוויג' בהולל. הוא התגורר בניס ברישיון תושבות, ולא מכבר קיבל רישיון נהיגה למשאיות גדולות. האיש אב לשלושה, וחי בנפרד מאשתו שביקשה להתגרש ממנו מאז 2014. הרקורד הפלילי שלו לפני פיגוע הדריסה כולל תקיפה וגרימת חבלות, גנבה ואלימות במשפחה. הוא קיבל תושבות לעשר שנים בשנת 2010. אחדים משכניו מתארים אותו כמתבודד רע מזג; אדם אחד סיפר עליו שהוא בחור נחמד, כלל לא דתי, לא מקפיד להתפלל, חובב ריקודי סלסה ויוצא לבילויים עם חתיכות.

ב־24 במרץ השנה נשפט בוהלל לשישה חודשי מאסר על תנאי בגין תקיפת נהג, שהעיר לו כי המשאית שלו חוסמת את התנועה. קורבן התקיפה, ז'ן בטיסט חימנז, העלה פוסט בפייסבוק שבו התלונן כי האדם שתקף אותו באלימות עם אלת בייסבול שוחרר למעשה לחופשי, והוא יבצע רצח המוני. כך, תוניסאי צעיר וחסר מעצורים, חמוש במשאית של 19 טון, הרג למעלה מ־80 בני אדם, ומחיר הדמים עוד יעלה. במשאית ששכר ב־11 ביולי והיה אמור להחזיר ב־13 בחודש, התקין בוהלל שתי מכונות ירייה דמה, רימון מחורר, צעצוע דמוי אקדח ואקדח אחד אמתי, שבו השתמש בקרב היריות עם המשטרה.

הגיוני להניח שראש ממשלת צרפת לא היה קובע בביטחון שיש קשר בין מוחמד בוהלל וארגון טרור אם לא הייתה לו איזושהי הוכחה לכך, הוכחה שוודאי נשאבה ממכשירים דיגיטליים שנתפסו בעקבות הטבח בניס. האם כמו הרוצח מאורלנדו, הוא הכריז על נאמנותו למדינה האסלאמית רגע לפני שיצא למסע הדמים? בשבת בבוקר לקח דאעש אחריות על הפעולה ה"אמיצה", שבוצעה בידי "חייל" של הארגון בניס. בימים הקרובים, אולי שבועות, נדע יותר על טיב הקשר. מומחים אומרים שהשימוש במלה "חייל" מעיד על קשר ברור של מילוי הוראות. אפילו אם לא יימצא שום מסמך מפליל, שיחה או מגע, חשוב להבין שדאעש פועל כמו עכבר אלחוטי. המסר עובר מהדרגים הגבוהים, דרך אמצעי תקשורת כאלה ואחרים, ללבבות המרושעים של ההמונים שיש בהם פוטנציאל קבוע של רוצחים ג'נוסיידיים.

מחיר המוות של מתקפת הג'יהאד ב־13 בנובמבר 2015 ב'בטקלאן', בבתי הקפה על מדרכות פריז ובאצטדיון בפריז היה 130 הרוגים. הפעולה ההיא תוכננה בסוריה, והשתתפו בה עשרות מחבלים שאומנו ב'מדינה האסלאמית' וקיבלו סיוע לוגיסטי באירופה. הם תעו בדרכים עקלקלות באירופה בדרכם ליעדיהם. אחדים הצטרפו ל"פליטים" ביוון וחדרו לבלגיה יחד אתם, וכנראה גם הצליחו לגייס בדרך כמה מה"פליטים" לג'יהאד. היו להם בתי מסתור, דרכונים מזויפים, כסף, כלי נשק, תחמושת, חגורות נפץ.

בפיגוע הנוכחי מדובר בכמות נשק דלה ללא השוואה למבצע הטרור הקודם, כמעט ללא תכנון ולוגיסטיקה, והמחבל הבודד משיג תוצאה דומה למדי. מפחיד. 84 הרוגים בינתיים, חמישים בני אדם שיישארו בעלי מום לכל חייהם, ומימי הקוט ד'אזור רוטטים מאימה וזעם; לפני כן 130 הרוגים, אין ספור נכים לכל החיים, והחיים היפים של פריז בהלם.

פרחים נגד מחבלים

אך ייתכן שכל זה הוא עדיין כלום לעומת מה שעוד צפוי בעתיד. לא מכבר הזהיר שר הפנים, ברנרד קזנב, שהטרוריסטים עלולים לשנות שיטה ולעבור מפיגועי התאבדות למשאיות נפץ ופצצות מלוכלכות. המוטיבציה שבהשראתה מתבצעים מעשי הרצח ההמוניים האלה מועברת בערוצים שונים ומשונים, ומשיגה תוצאות משמעותיות. ההתמקדות בפרטים מקריים מערפלת את המקור האחד, וגורמת לאיחור קטלני בהבנה שלנו את טבע המלחמה שמתנהלת נגד העולם החופשי.

אפשר לקחת כנתון שממשלת פרנסואה הולנד, הבלתי אפקטיבית לחלוטין, לא תיזום פיקוח הדוק יותר בתחום השכרת משאיות בעקבות המתקפה בניס. החקירה הופקדה בידיו של תובע חוקר פריזאי, פרנסואה מולין, והיא סווגה כמתקפת טרור בשיתוף עם ארגון טרור. בהצהרה הפומבית הראשונה שלו הסביר מולין: "בין שהיה בקשר ישיר עם דאעש ובין שלא, המעשה האכזרי והנפשע שלו בוצע לפי הוראות שניתנו על ידי הארגון. לפיכך, ראש הממשלה ואלס קובע שבוהלל קשור לתנועה אסלאמית רדיקלית".

טקסי האבל הכנים והקבועים, מהז'אנר של פרחים ונרות ומופעי אור בצבעי האומה הפגועה, התארגנו גם הפעם. הם נותנים אשליה שמדובר בתקריות חריגות וחד־פעמיות, כאלה שניתן להכיל במסגרות זמן מוגדרות. התחלה, אמצע וסוף. אך הם אינם מתאימים למציאות של מלחמה כוללת ללא גבולות, ללא קווי חזית ושדות קרב, ללא סימנים מעידים מוקדמים. למעט סימן אחד, צפוי: שמבצעי הפיגוע יהיו מוסלמים, מלידה או כאלה שהתאסלמו. ניתן לראות את הבלבול הטקסי הזה באופן מוחשי בכיכר הרפובליקה בפריז. ה'גראונד זירו' של האבל הגאה הפך לקריקטורה. פרחים, נרות, וססמאות של אהבה ושלום שצוירו על כן האנדרטה של פסל מריאן, סמל הרפובליקה הצרפתית. אלה שאריות הגרפיטי המחפירות שנשארו מתקוות השווא של תנועת המחאה 'עומדים בלילה'.

עד שהאזרחים הדמוקרטים לא יקבלו תמונה רחבה וכוללת של כיבושי הג'יהאד ותכניותיו, לא יהיה ניתן לגייס אותם כדי להגן על החירות ועל חייהם. ככל שהפיגועים האלה דרמטיים, הם חייבים להיתפס בכוליותם, ברציפותם ובאופן מדויק. דרושה מנהיגות נחושה שתראה את הדרך להתגייסות, לא להסתגרות.

באווירה של אחדות לאומית אחרי מתקפות נובמבר שעבר, הנשיא הולנד נשבע לנקוט צעדים תקיפים כדי להגן על האוכלוסייה נגד הטרור. ראש הממשלה ואלס אף נקב בשם המפורש: אסלאם רדיקלי. בין הפעולות השנויות במחלוקת הוחלט לשלול אזרחות מבעלי לאומיות כפולה שהיו מעורבים בתמיכה, בתכנון או בביצוע ההתקפות. אך בלחץ הרוב הסוציאליסטי נטש הנשיא הולנד את רוב הבטחותיו. במסר שהכין לכבוד ה־14 ביולי הכריז שמצב החירום, שהוכרז בעקבות התקפות נובמבר והוארך כל פעם בשלושה חודשים, לא יחודש כשתסתיים ההארכה האחרונה ב־26 ביולי. כאילו הסכנה המוחשית שמרחפת מעל ראשי הצרפתים תיעלם באמצעות צו ממשלתי. הנשיא ביטל את החלטתו ב־15 בחודש, למחרת המתקפה בניס.

מפגרים אחרי המציאות

וזוהי עוד הטעות הקטנה והפחות חשובה בכל החישובים השגויים. מאז 31 במרץ, ולמרות מצב החירום המוכרז, התירה הממשלה לקיים אין ספור הפגנות מחאה נגד הרפורמה בחוקי העבודה והתעסוקה; זאת למרות שכל מצעד כזה הסתיים במתקפה זדונית על המשטרה. מאות שוטרים נפצעו, כמה מהם קשה מאוד. כולם הושפלו. ב־18 במאי, שוטר ושוטרת ניצלו בקושי ממוות כשמכונית הסיור שלהם נמחצה והוצתה. השוטר הוכה בשעה שנמלט מהלהבות. ב־15 ביוני, שבע חלונות דו־קומתיים של בית החולים לילדים 'נקר' נופצו, גז מדמיע חדר לבניין, אנשי צוות לא הצליחו להגיע לבית החולים ומטופלים צעירים היו מבוהלים עד מוות.

תנועת 'עומדים בלילה' השתלטה על כיכר הרפובליקה במשך חודשים, הרסה רכוש, תקפה את המשטרה והסיתה לאנרכיה ולמרד. הפיכת הכיכר לשטח "כבוש" עשתה ממצב החירום בדיחה. "הלאה מצב החירום, הלאה המדינה", הייתה הססמה. בכך שאפשרה לאנשי "המחאה" הזו להשתולל שם בכיכר, להתסיס, להטיל פצצות תבערה נגד המשטרה ולחלל את האנדרטה המסמלת את המדינה, גילתה הממשלה את אוזלת היד שלה. ראש הממשלה ואלס אמר שאנחנו במלחמה; אבל האווירה הייתה קרקס של לחם ושעשועים, ישחקו הנערים לפנינו. שהמפגינים ימחו ויצרחו, שהמהרסים יהרסו. זה לא היה נעים, אבל עצם קיומה של אלימות מכוערת אך מוכרת העביר מסר: סמוך, העניינים תחת שליטה. אלו בעיות שגרתיות שלא ניתן לפתור למעשה, אפשר רק לתת להן להתפוגג. חוק הרפורמה בשוק העבודה דולל בהתאם. אבל ננקטו צעדים מקיפים וחזקים כדי להגן על אליפות אירופה בכדורגל. קצת מכות, אבל זה חלק מהמשחק. ואז החלו הזיקוקים.

רק לאחרונה התנהל ויכוח מה לעשות עם אלפי האנשים המסומנים כחשודים בטרור אך מתנהל נגדם מעקב חלקי בלבד, עד שהם נעלמים לפתע מתחת לרדאר וצצים מאי־שם עם קלצ'ניקובים. האם לא צריך להדק עליהם את הפיקוח? אולי צמידים אלקטרוניים, או אפילו לאסוף אותם למחנה מעצר? ומה בנוגע לג'יהאדיסטים מורשעים, האם הם מבודדים בכלא מאסירים אחרים?

המקרה הבולט הוא של סלאח עבד אל־סלאם, האחראי ללוגיסטיקה של פיגועי 13 בנובמבר. הוא מוחזק בבידוד עם פיקוח מצולם 24 שעות ביממה. הוא הגיש תביעה על חדירה לפרטיותו, ותביעתו נדחתה. בינתיים נחשף שהוא נהנה מתנאי כליאה של תא משולש חדרים, כולל חדר כושר מצויד היטב. התקן האירופי של זכויות האדם. עבד אל־סלאם לא נתן עד היום קצה חוט אינפורמטיבי לחוקריו. לפעמים הוא מבטיח לדבר, ואז חוזר בו. פתאום לא בא לו לדבר, עד שישפרו את תנאי הכליאה. הוא מוגן בידי סנגור ממונה, על חשבון משלם המסים.

וישנן תכניות הסרק לדה־רדיקליזציה. כל זה חלק מהכחשת מציאות נרחבת. כאילו שהזעם הג'נוסיידי האסלאמיסטי המעניק השראה לרוצחים הוא איזו אי־הבנה כלשהי שניתן לברר בשיחה מלב אל לב. זו עוד דוגמה להתמקדות בדברים שלא ניתן לבצע, כמו לשכנע ג'יהאדיסטים להחליף מקצוע ולעבור לקליעת סלי נצרים או חוגי מקרמה, במקום לקחת משאיות של 19 טון ולדרוס תינוקות או לרסס אזרחים עם קלצ'ניקוב ברחוב. מה שצריך זה סוף סוף להתגייס למלחמה נגד מסע הכיבוש הג'יהאדיסטי.

המודל הוא ישראל

ג'ורג' פנש, ראש הוועדה הפרלמנטרית הבין־מפלגתית שפרסמה בשבוע שעבר את דו"ח החקירה שלה על מתקפת ה־13 בנובמבר, מתלונן על היעדר כל עניין מצד ממשלת פרנסואה הולנד בהמלצות המעשיות של הוועדה. "המדינה שלנו איננה מצוידת נגד הטרור האסלאמי", נקבע שם. אחד הממצאים המדהימים בדו"ח הוא שכוח המשטרה שהתכונן למגע כדי לעצור את הטבח במועדון בטקלאן היה חמוש באקדחים בלבד. הם התחננו בפני החיילים שייכנסו אתם פנימה, או שישאילו להם את רובי הסער שלהם מסוג 'פאמאס'. זה לא עלה בידם. לא היו פקודות מתאימות.

לדברי בכיר במטה משטרת צרפת, הכוחות שעצרו לבסוף את משאית הרצח בניס לא היו מצוידים בנשק מתאים. הם ירו שוב ושוב אל השמשה הקדמית, אבל בוהלל הצליח לנסוע עוד 300 מטר לפני שנוטרל. כריסטיאן אסטרוסי, ראש העיר לשעבר של ניס והיום נשיא מחוז קוט ד'אזור, התריע בפני הנשיא הולנד יום לפני הפיגוע שהאבטחה לחגיגת הזיקוקים של ניס היא לא רצינית. רק הממשלה המרכזית של צרפת יכולה לגייס כוחות משטרה ברמה הלאומית, כוחות שיכללו גם שוטרים חמושים היטב וגם יחידות מאומנות – להבדיל מהמשטרה המקומית.

מי היה מאמין שניס, על חופיה היפהפיים וכל הליריות הנוסטלגית הזו, עם החול הכחול אפוף הזיכרונות של בריז'יט ברדו וז'אן ויגו ('אפרופו ד'ניס'), תהפוך לחממה ג'יהאדיסטית. רק לפני חודשים אחדים סוכלה התקפה על הקרנבל המקומי המפורסם. תוקף חמוש בסכין דקר שלושה חיילים ששמרו על המרכז הקהילתי היהודי בעיר. אחד מתאי הטרור האכזריים ביותר, 'ארגון טורסי' שבסיסו בניס, היה מעורב בשנת 2012 במתקפת רימונים על חנות המכולת הכשרה 'נאורי' בסרסל. החנות נשרפה עד היסוד לבסוף, כעבור שנתיים.

אף שהקשר הישראלי לוהט מדי כדי להזכיר אותו, בוויכוחים הפנים־צרפתיים ישראל בכל זאת מוזכרת יותר ויותר, ובגילוי לב, כמודל להתנהלות בכל רוחב החזית נגד מתקפות הג'יהאד: אזרחים חמושים ובעלי ניסיון קרבי, שירותי מודיעין יעילים בצורה יוצאת מהכלל, ומעל הכול – החברה הישראלית למדה לחיות מול הסכנה ולהישאר בכוננות מולה. סא"ל במיל' אוליבייה רפוביץ' אמר לאחרונה כי שימש כמלווה של משלחת יועצים ביטחוניים בניס. בלי לעשות הרבה רעש, הצרפתים שוכרים חברות אבטחה ישראליות. ומי ששוכר הן קודם כול חברות צרפתיות, פרטיות וציבוריות.

המערב ישפר את ההגנות שלו ברגע שיכיר בישראל כמתרס הקדמי של מערך ההגנה שלנו נגד הג'יהאד; מדינה שנלחמת למען הערכים שלנו בעין הסערה הג'נוסיידית וסופת השנאה האזורית. ישראל תמיד הייתה מודעת לסביבה המסוכנת שלה. עכשיו כל העולם החופשי נמצא באותה שכונה. אני זוכרת את נחרות הבוז של הפרשנים הצרפתיים בשנים הראשונות של אינתיפאדת הג'יהאד. הם ירקו ססמאות מזלזלות כמו "הדאגה המקודשת של ישראל לביטחון". הדמוניזציה הבלתי פוסקת של ישראל הפכה לחלודה בנשקים שגורמת למעצור. היא מחלישה את הצבא ומערערת את היציבות בחברות האירופיות, ואפילו את החברה האמריקנית.

אווירה מתוחה

שבת אחר הצהריים. לאחר שביליתי שעות בדליית מידע מכל מקור אפשרי, הלכתי ברגל לדואר. בדרך עצרתי בקיוסק כדי לרכוש חבילה של כרטיסים למטרו. הייתי שם לפחות חמש פעמים בחצי השנה האחרונה. חילופי הדברים עם המוכר – או בעל המקום, לך תדע – תמיד היו מכובדים. הכנסתי יד להוציא כסף, כשהג'נטלמן הכריז פתאום על המחיר: 14.10 אירו. "14.10!" אמרתי בתדהמה. "האם שוב העלו את המחיר? או שמא שכחתי כמה שילמתי בפעם האחרונה?"

"את לא לוקחת אף פעם את המטרו?" האשים המוכר, ואז התחיל לרדת עלי בצורה מכוערת יותר ויותר, כשהוא טוען שאני מאשימה אותו שהוא גנב. "את יכולה ללכת לקנות את הכרטיסים במטרו אם את רוצה, ולא לחזור לכאן יותר", הטיח בי. אם לא הייתי רגועה ומסבירת פנים, אני בטוחה שהוא היה מסוגל להכות אותי. "אם אני מאשימה מישהו זה את תאגיד התחבורה, אבל זה בסדר, אני לא אחזור לכאן יותר", השבתי לו. אמרתי 'אורובואר' (להתראות), תיקנתי מיד ל'אדייה', שלום (ולא להתראות), והתרחקתי במהירות.

אני מזכירה את המקרה הזה בגלל המוצא הברור של הקיוסקאי. הוא הרגיש כנראה שנחשד ללא הצדקה על קשר רחוק עם הרוצח מהמשאית, ולא היה לו מה לעשות אלא להוציא את התוקפנות שלו עליי.

 _________

נידרה פולר היא סופרת ופובליציסטית יהודייה־אמריקנית המתגוררת בפריז