'טריפו היצ'קוק': אמנות גדולה לוקח זמן להבין

'טריפו היצ'קוק' (בימוי: קנט ג'ונס, 2015) הוא סרט שאוהבי קולנוע יכולים ליהנות ממנו. כמו לאכול פתאום פאי תפוחים מרהיב שנשכח על השולחן בשנות ה־60 של המאה הקודמת ונשמר טרי ורענן, חמים וטעים. זה לא סרט גדול, אבל זה סרט שבעצם קיומו מזכיר לנו מהי אמנות הקולנוע. מאליה מתעוררת השאלה: האם האמנות הפילמאית, הסינמטית, שעליה דיברו שני היוצרים הגדולים, פרנסואה טריפו ואלפרד היצ'קוק, עדיין קיימת בכלל?

ראיתי את הסרט ב'פסטיבל ירושלים' שהסתיים בסוף השבוע האחרון. בהערת אגב, אחרי כמה שנים של שידפון בפסטיבל, יש תחושה שמשהו טוב קרה השנה; הרבה קהל, הרבה אקשן, ותחושה שיש חיים על כוכב המוות המתואר בתקשורת. אפילו הכותל תוסס וחגיגי בקדושתו הרבה יותר מפניה של ענת הופמן.

הסרט מעורר קודם כול את התהייה האם יש היום יוצרים שמעוררים יחס של הערצה, אהבה וקדושה כפי שעוררו בזמנם – וגם היום – היצ'קוק וטריפו. התשובה היא שלילי חזק. אני שומע מחובבי קולנוע עכשווי שהם לא רואים סרטים "ישנים". סרטים שנעשו לפני יותר מ־10־15 שנה. זה בנאלי להגיד שהם מפסידים. אני לא בטוח שהאמנות הקולנועית שאותה סימלו טריפו והיצ'קוק היא אותה אמנות שמוצגת היום בבתי הקולנוע או בטלוויזיה. זה משהו אחר. כמו שאמנות הסרט האילם, מה שנקרא פעם הראינוע, היא אחרת מאמנות הקולנוע – הסרט המדבר. לדעתי, הפערים כנראה גדולים עוד יותר. אולי זה כמו ההבדל בין התנ"ך לעיתון יומי. שניהם כתובים בדפוס על נייר, אבל אין כמעט קשר בין הדברים.

הסרט התיעודי החדש מתמקד באירוע, שהיום אפשר כמעט לתאר אותו כמפץ גדול – אם לא המפץ הגדול – בתולדות הקולנוע. תוצאת האירוע מונחת אצלי על מדף הספרים שמעל המחשב. הספר ההוא שמכיל את סדרת הראיונות שערך טריפו עם היצ'קוק, שיצא בשנת 1966. המפגשים החלו בהוליווד ב־1962. לא ידעתי את זה. משום מה חשבתי שהם התקיימו בפריז. בין 62' ל־66', היצ'קוק נמצא אחרי הפסגות הקולנועיות עוצרות הנשימה שלו: 'ורטיגו' (1958), 'מזימות בינלאומיות' (1959), 'פסיכו' (1960) ו'הציפורים' (1963). פרנסואה טריפו, אז צעיר כבן שלושים, וכבר מאחוריו שלוש יצירות מופת והוא אחד משני האלילים הגדולים של 'הגל החדש' הצרפתי. כל אוהב קולנוע יסדר את סרטיו לפי טעמו והערכתו הקולנועית. אלו '400 המלקות', 'תירו בפסנתרן' ו'זיל וז'ים'. אחר כך יבואו עוד סרטים רבים אפופי זיכרונות, אך שלושת אלה ימשיכו להיות אבני הפינה של יצירתו הגדולה. במשך שנים נחשב למינורי, גם אם מוכשר ביותר. חוקרי הקולנוע מצאו יותר בשר תיאורטי לנעוץ בו את שיניהם ביצירתו של חברו, ז'אן לוק גודאר.

טריפו היה קולנוען טבעי. הוא ביים סרטים כמו שאני ואתה נושמים. כבר כתבנו את זה בעבר, ונדמה לי שאמרו את זה קודם, לפניי. היום אין לי ספק שבאנושיות האינסופית שלו הוא עולה על שותפו האנטישמי גודאר.

היץ' באמריקה, מיסייה היצ'קוק בצרפת

מטבע הדברים, כמו בספר הראיונות, הסרט מתרכז בעיקר בהיצ'קוק. יש שם צילום של טריפו בטקס שבו המכון האמריקני לקולנוע העניק פרס של מפעל חיים להיצ'קוק. טריפו אומר שם: "אתם קוראים לו היץ'; אצלנו (בצרפת) אנחנו קוראים לו מיסייה היצ'קוק". לא אמירה גדולה, אבל מבטאת בפשטות את ההבדל בין היחס שהיצ'קוק זכה לו בקרב מבקרי 'מחברות הקולנוע', ובין היחס המסחרי השטחי שקיבל מהאמריקנים. היו אלה טריפו וחבריו קלוד שברול ואריק רוהמר שהציבו את היצ'קוק כמאסטרו הגדול של אמנות הקולנוע, בזמן שבעולם הוא נחשב לאמן סרטי המתח שגורם לקהל לעשות במכנסיים בצרחות.

גם הצפייה בסרט התיעודי על המפגש ההיסטורי עדיין חוצה בין המרואיינים האמריקנים למרואיינים הצרפתים. האמריקנים, ביניהם הבמאים דיוויד פינצ'ר וג'יימס גריי, ריצ'רד לינקלייטר ומרטין סקורסזה, כבר קראו מזמן את המחקרים הצרפתיים על המאסטרו והם יודעים מה לחשוב עליו. הם גם צפו מחדש בסרטיו. אבל ברובם אתה רואה שהשקפתם היא טכנית, ומתאימה לצרכי הוראה באיזה בית ספר לקולנוע. הצרפתים נשמעים אמנם כפרודיה על מבקרי קולנוע צרפתים, אבל אתה רואה שהם חיים את היצ'קוק בדרך טבעית שמשתלבת להם ברוסו, סארטר ואנדרה בזין.

ברור שהמממנים של הסרט אמרו לבמאי: היי, אתה חייב להכניס שניים־שלושה ראשים מדברים בני ימינו, במאים של סרטי מתח או אימים, שהסטודנטים ב־NYU יזהו אותם. אז הוא הכניס את פינצ'ר, גריי ולינקלייטר. סקורסזה בהחלט טוב, הוא חי את הקולנוע ואת אמנותו של היצ'קוק. הוא נזכר כיצד ראה את יצירות המופת של היצ'קוק בזמן אמת, כאשר יצאו למסכים בשנות ה־50 וה־60.

סקורסזה אומר בסרט שני דברים מעניינים: קודם כול, שבשנות ה־60 וה-70 היה קשה מאוד למצוא עותק במצב סביר של 'ורטיגו' ומעטים זכו לראות את הסרט. הוא הפך לתופעה נדירה, ונוצר סביבו מיתוס הולך וגדל. הוא הפך למעין מסמך קולנוע בנוסח כתבי הקודש. רק יחידי סגולה זכו לראות אצל איזה אספן פרטי את הסרט בעותק של 16 מ"מ. כן, אמרנו אמנות אחרת. היום ספק אם מי מהקוראים יודע מה זה "16 מ"מ". עברנו מימי הפילם לימי הדיגיטל. השימור הפיזי של התוצר הקולנועי כבר לא רלוונטי. למיטב זכרוני, רק בשנות ה־80 שוחזרו בעותקי פילם חדשים כמה מסרטיו הגדולים של היצ'קוק, ביניהם כמובן גם 'ורטיגו'. והסרט אכן עשה את הקאמבק שלו ולא אכזב.

הדבר הנוסף שסקורסזה אמר וששמתי לב אליו זה בעניין 'פסיכו'. היצ'קוק מדגיש בשיחותיו עם טריפו כי רצה שהצופה בהודו יצרח באותם רגעים בדיוק כמו הצופה ביפן או בארצות הברית. זאת אומרת, הקהל אצלו היה כמעט דמות קולקטיבית נוספת שמשתתפת בסרט. סקורסזה מסביר שהיצ'קוק הולך שם כל הזמן נגד הציפיות של הקהל. בעיקר כאשר הוא תופר עלילה סביב כוכבת כמו ג'נט לי, שגונבת סכום של כ־50 אלף דולר, ואז במקום להמשיך משם – היא נרצחת. ועוד איזה רצח! סקורסזה מסביר שזה חזה את ההתפתחות המהופכת, מנפצת התקוות, של העשור של שנות ה־60. במקום הבטחות לשגשוג ושלום – מלחמות, מהומות, התנקשויות. זאת הפעם הראשונה שאני נתקל בניתוח בעל גוון חברתי־פוליטי של 'פסיכו'. בדרך כלל זה סרט שזכה לניתוחים מעמיקים שעסקו בטכניקה המושלמת שלו ובמוטיבים המיניים, הפסיכולוגיה וכל השאר, כולל שבירת הציפיות הקולנועית.

הסרט הגנוז מברגן־בלזן

אצלי הסרט קיבל תפנית לפני מעט יותר מ־15 שנה. עד אז הוא היה חלק מהפולקלור הקולנועי של כל מי שעוסק בתחום ושל אוהבי הקולנוע. בישראל נוסף גם הפולקלור הפנימי סביב סצנת הרצח של הבלש ארבוגסט שהייתה חסרה בעותק היחיד שהסתובב בארץ. אבל בסוף שנות ה־90 ראיתי את הסרט במקרה שוב, וצפיתי בו מרותק, מחושמל, כפי שלא צפיתי בו אי־פעם בעבר. אכן, בפעם ההיא הבנתי שהיצ'קוק מטמיע בסרט דימויים משמעותיים הרבה יותר מסתם התעללות בדמויות או בקהל. הכוונה בעיקר לסצנת הרצח המפורסמת בתולדות הקולנוע, הרצח במקלחת. "הרצח במקלחת" – זה לא מזכיר משהו?

כשטריפו והיצ'קוק שוחחו, העובדה שהיצ'קוק ביים וערך סרט דוקומנטרי על מחנות המוות, שכלל חומרי גלם מצולמים מברגן־בלזן וממחנות מוות אחרים מיד לאחר ששוחררו בידי הבריטים והאמריקנים, לא הייתה ידועה. מי שהכיר היטב ומקרוב את היצ'קוק אולי ידע את הפרט הזה, אבל הסרט למעשה היה גנוז. טריפו והיצ'קוק לא דיברו על זה. הוזכרו רק מחנות כפייה באוסטרליה של המאה ה־18. היום לא ניתן להתעלם מחוויית המודעות לשואה של היצ'קוק כשבוחנים את סרטיו משנות ה־50 וה־60. כך שבגדול, הניתוח של סקורסזה נכון. 'פסיכו' איננו סתם שלוק אימים. זה לא סתם שהוא צופה בקדרות אל העשור הבא, של שנות ה־60; הסרט מכה בהלם בגלל אושוויץ המודחקת, שעתידה להטיל את צלה גם הרבה מעבר לשנות ה־60 של המאה שעברה.

זה מה שהמפגש בין טריפו להיצ'קוק יכול לעורר במחשבה. אני בספק אם ספילברג, יחד עם וודי אלן, נח בומבך ועוד עשרות גאונים שאת שמם קצת קשה לי לזכור, יכולים לייצר אפקט כזה כשהם מדברים על קולנוע או כשהם עושים קולנוע. אולי מהסיבה הפשוטה שהקולנוע, זה שהיצ'קוק וטריפו חלשו עליו, לא קיים יותר, ומה שיש היום זו אמנות טלוויזיונית לכל היותר. היא חסרה את הדיוק ואת השילוב בין הפריים לעריכה, להרחבת הזמן וכיווצו, והיא מצטמצמת בעיקר לעלילה ולדמויות בעלות מוטיבציות מאוד שטחיות ופשטניות.